מכירת חמץ

רבני בית ההוראה
כ"ט אדר ב' ה'תשע"ד

מקור ההיתר למכור חמץ לגוי ולקנותו בחזרה אחר הפסח, מקורו בתוספתא (פסחים פ”ב הי”ב, הו”ד ברא”ש שם פ”ב סי’ ד’): ” ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי הוא מוכר לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה”.

המכירה מותרת אף שכוונת הישראל בשעת המכירה לחזור ולקנות את החמץ אחר פסח, כמו שכתב הב”י (סי’ תמ”ח): “רבינו ירוחם כתב על תוספתא זו בשם בה”ג, ובלבד שלא יערים. ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא, מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי. ואפשר דשלא יערים דקאמר, היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי”.

וכ”פ בש”ע (סי’ תמ”ח, סעי’ ג’): “אם מכרו או נתנו לא”י שמחוץ לבית קודם הפסח, אע”פ שהישראל מכרו לא”י ויודע שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר”.

בתרומת הדשן (סי’ ק”כ) כתוב, שצריך למכור את החמץ לגוי “שחוץ לביתו”. הב”ח מפרש שכוונתו היא, שיש להוציא את החמץ מביתו. ולכתחילה יש לחוש לב”ח ולהוציא החמץ מביתו (מג”א, וכ”פ בש”ע הרב סעי’ ז’ ובמ”ב ס”ק י”ב). ומפרשים הטעם “כיון דעיקר החמץ יודע העכו”ם שהוא של ישראל, ולא יגע בו אע”פ שקנהו, מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו. וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו. דכיון דדידיה הוי מעיקרא, לא בדיל מינה”.

וכתב המ”ב (שם, ומקור דבריו בב”ח ובמג”א וש”ע הרב), “דאם יש לו חמץ הרבה ואי אפשר לו להוציאו מביתו, ימכור לו גם החדר, והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו. וצריך למסור לו המפתח מחדר שמונח בו החמץ, כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו, או שעכ”פ יאמר לו הישראל, בכל עת שתרצה, תוכל ליקח המפתח מחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך”.

כפי המנהג היום, שמייחדים ארון מסויים שבו מניחים את החמץ הנמכר לגוי, יש לסגור את המקום או הארון שבו נמצא החמץ,  כדי שלא יבא לאכלו, שהרי אפילו חמצו של נכרי שנמצא ברשותו, חייב לעשות לו מחיצה, כדי שלא יבא לאוכלו, כמשנ”ת בגמ’ (פסחים ו’ ע”א).

מכירת החמץ במרוכז אצל הרב, החלה לפני כמאה וחמשים שנה. הטעם שהנהיגו מכירה זו הוא, מפני שצריך לדעת כיצד לעשות קנין עם הגוי באופן המועיל, ולכן העדיפו שהרב יעשה זאת, ולא כל אדם לעצמו. בתחילה היה המנהג שהרב היה קונה את החמץ מכל בני העיר ומוכרו לגוי. אחר כך (כיון שחששו שאם מכירת החמץ מן הרב לגוי לא הועילה, יעבור הרב על איסור חמץ של כל בני העיר) שינו את אופן המכירה לאופן המקובל היום, שהרב מתמנה כשליח למכור את החמץ לגוי.

בחו”ל היה נהוג למכור את החמץ לגוי יחד עם המקום שמונח בו (כדי שיועיל בתורת קנין אגב או חצר, ואכמ”ל). באר”י נוהגים למכור את החמץ ולהשכיר את המקום שמונח בו, כיון שאסור למכור לגוי בית באר”י ( “לא תחנם – לא תתן להם חניה בקרקע, ע”ז כ’ ע”א).

מעיקר הדין מועיל למנות שליח בדיבור ואפילו בטלפון. אבל כדי לחזק את המינוי עושים קנין סודר וחותמים על שטר (החתימה על שטר חשובה גם כדי שהגוי ידע היכן החמץ והיכן מונח המפתח, כך שהמכירה לא תיראה כהערמה בעלמא).

ראוי להמנע מלמכור חמץ גמור, כי כ”כ הא”ר (שם ס”ק ז’), שאין להקל כשהחמץ נשאר בבית ישראל, אלא למוכרי יי”ש שאי אפשר להם בענין אחר. וכן המחה”ש (שם) ערער על המכירה הנהוגה היום, וכתב “כל זה לא יועיל ולא עלתה ארוכה לשבר בת עמי לעת כזאת אשר נודע ביהודה ובגויים אשר המכירה היא רק להפקיע איסור חמץ. אף החרדים לדבר ד’ ומכרו בלב שלם, מ”מ אין דעת הגוי לקנות המקום ולא החמץ וכו’. ולבי אומר לי, דדוקא בימים הקדמונים, שהיה דבר זה במכירת חמץ לגוי דרך מקרה, והיה המכירה בלב, בין אצל ישראל המוכר ובין אצל הגוי הקונה. אבל עתה בעו”ה, הן רבים עתה ע”ה, שגם בעיניהם הדבר רק מצות אנשים ומנהג אבותיהם בידיהם, כל שכן שאין דעת הגוי לקנות כלל, בעניותי הדבר קשה בעיני הרבה”. נוסף לכך, בראשונים (מאירי ונמוק”י פסחים ו’ ע”א ועוד) הביאו את דעת ר’ עמרם גאון, שמותר למכור חמץ על מנת לשוב ולקנותו אחר הפסח, רק באקראי ולא כל שנה.

אבל מי שמוכרח למכור חמץ, כבר כתב החת”ס (בשו”ת או”ח קי”ג), שזו הערמה מותרת ואין לפקפק בה, “וכל המפקפק ראוי לגערה”. דאף אם הגוי אינו מתכוין ברצינות, מ”מ ע”פ דיני ישראל אפשר לכופו, כיון שעשה קנינים וכתב שטר. והוסיף שם דבלא”ה מדאורייתא יצא בביטול[1]. בספר ארחות רבינו מובא, שהחזו”א, אף שהחמיר שלא למכור חמץ גמור, אלא לבערו, מכר שק קמח מחיטה לתותה.

ומובא במעשה רב שהגר”א נמנע מלאכול אחה”פ חמץ גמור שנמכר, וכן נהגו החזו”א והסטייפלער (אבל בקמח מחיטה לתותה לא החמירו – ארחות רבינו).

אם מקום שמוכרים צריך בדיקה, כגון כשנוסעים מהבית בי”ד ביום, דעת המקו”ח וחיי”א (הו”ד במ”ב ס”ס תל”ו), שכיון שבליל י”ד הוא של הישראל צריך בדיקה, והחת”ס (בשו”ת או”ח סי’ קל”א) ובשו”ת בנין עולם (סי’ כ’) חולקים, שדינו כמו החמץ שמשייר לאכילה, שאינו מחוייב לבערו. והמ”ב (שם) כתב שאף שאין למחות ביד המקילים, עדיף למכור בי”ג. ומ”מ דברי החת”ס שם עולה, שאם לא יהיה לו מקום אחר לקיים בו חובת בדיקה, ראוי לבדוק את ביתו, אפילו אם מוכרו למחר לנכרי (כי נחלקו הראשונים כשמוכר ביתו לנכרי תוך ל’ ואינו בודק במקום אחר, אם חייב לבדוק, הו”ד בש”ע ס”ס תל”ו). ולכן מי שנוסע להתארח וכולל את כל הבית במכירת החמץ, יבדוק ולא יברך. ועדיף להשאיר מקום אחד בבית שלא יכללנו במכירה ויבדוק שם בברכה (אם בודק בליל י”ד).

בר”ן (פסחים א’ סע”ב) נוקט, ששוכר שנכנס לבית בי”ד, אם המשכיר אינו בעיר או שאינו רוצה לבדוק, חייב השוכר לבדוק, אף שחובת הבדיקה היא על המשכיר, וגם החמץ שעלול להמצא בבית אינו שלו אלא של המשכיר. ומבאר: “ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור, דהא אמרינן לקמן, חמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה י'”. מוכח מדברי הר”ן, שלא רק שאסור להשאיר בביתו חמץ שאינו שלו, אם אינו עושה לו מחיצה, אלא שאסור לשהות בדירה שאינה בדוקה מחמץ, ואפילו אם עשוי להמצא בה רק חמץ שאינו עובר עליו, כי מכל מקום יש חשש שימצא חמץ ויבא לאכלו.

ואם כן, אם נוסע מהבית ומשכירו לגוי ואינו בודקו מחמץ, אף שבשטר המכירה כתוב, שהגוי נותן ליהודי רשות להכנס למקומות שהשכיר לו, אין היתר לשהות בבית בפסח, שמא ימצא חמץ ויאכלנו, וכן צריך לצאת מהבית לפני חצות.

לכאורה לפ”ז, מי שמתארח בדירה שלא נוקתה לפסח, חייב לבדקה מיד כשנכנס. אולם יש לצדד ולומר, שכמו שמותר להכנס לביתו של גוי בפסח, ולא חששו שיבא לאכול שם חמץ, כיון שאין הבית שלו, ואין הוא נוטל ללא רשות ממה שמונח שם,  ה”ה כשמתארח בביתו של אחר, אין חשש שיבא לאכול מחמץ שנמצא בבית, כיון שאין הבית שלו.

אם צריך ליקח בפסח משהו ממקום שמכר, מותר להכנס ולצאת מיד, אבל לא לשהות שם, שמא יבא לאכול מן החמץ.

מי שאין לו חמץ ידוע, אם צריך למכור. הגר”נ גשטטנר (בסוף ספר מכירת חמץ כהלכתו) כותב שראוי למכור, שלא יצטרך לטוח את כל הכלים שלשים בהם מחשש חמץ הדבוק בהם, כהמבואר בש”ע (סי’ תמ”ב סעי’ י”א): “עריבות שלשין בהן חמץ, אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן, כי אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו. וצריך ליתנן במתנה לא”י עד לאחר הפסח, או לטוחן בטיט. וה”ה לבצק שבכלי נסרים שאינו יכול להוציאו. הגה, וטוב לעשות כן בכלים שמניחים בהם קמח כל השנה (מהרי”ו), וכן בכלים שמניחים בהם פת כל השנה”. וכתב המ”ב (שם ס”ק מ”ט): “וכתב מהרי”ל דכן המנהג בדפי מולייתא ועצים מגלגלין וכל הכלים ששמשו בם עיסה לטוחן בטיט או למכור לנכרי”[2].

אולי יש גם מקום למכור, כדי להנצל מאיסור בל יראה , אם ימצא אח”כ מצות כפולות בין מצותיו (ומ”מ להלן עמ’ 24 מובא מש”ע הרב, שהזהירות במצות כפולות אינה אלא חומרא שאין לה עיקר בגמ’).



[1] אמנם זה אינו מוסכם, דהרבה אחרונים סוברים, שמה שמוכר אינו מבטל, ועיין שבה”ל ח”ד סי’ מ”ט ואכמ”ל.

[2] לכאורה יש לפקפק  על מכירה זו, שהרי אין שום שווי לפירורים הדבוקים בכלים, ואיך סמכא דעתו של הגוי במכירה. אולם מצינו כעי”ז במ”ב סי’ תל”ג ס”ק כ”ג שכתב: “תקרות שלנו שתחת גג המשופע, אם דרך להשתמש שם צריך בדיקה, שפעמים הולך שם באמצע סעודתו ופתו בידו. ובאשר שטרחא מרובה היא, נראה שיש להקל ע”י שימכור לנכרי אותו המקום ג”כ עם החמץ שיש שם. הרי שאפשר למכור גם בכה”ג שאין שם אלא חשש לפת ישנה ששכח שם”. וכפי הנהוג היום, שהרב נעשה שליח למכור חמצם של הרבה יהודים, י”ל הסברא בזה, שכיון שהגוי קונה מכולם כאחד, ויש במכירה גם חמץ שיש לו שווי, סמכא דעתו שפיר במכירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *