דיני ליל הסדר

רבני בית ההוראה
כ"ט אדר ב' ה'תשע"ד

חביבות ליל הסדר

כתב המהרי”ל (מנהגי מהרי”ל סדר ההגדה): “מאד חביבה מצות הסדר. דלא אשכחן דהקפידה תורה על תינוקות יותר מבלילה זו, דכתיב והגדת לבנך (שמות יג, ח). אע”ג דכתיב גם בהקהל – את הנשים והטף, (דברים לא, יב) הא פריך התם – טף על מה הן באין, ליתן שכר טוב למביאיהן”.

ימהר לערוך שלחנו משתחשך

איתא בפסחים (ק”ט ע”א): “תניא רבי אליעזר אומר, חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא יישנו”. פירש”י (בפי’ השני): “אוכלין מהר”. מפרש המ”ב (סי’ תע”ב ס”ק ג’ ושעה”צ ס”ק ב’): “ר”ל לזרז לעשות הסדר, כדי שלא יישנו התינוקות, כשידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה, וממילא ישאלו מה נשתנה וישיב להם ויקיים מה שכתוב, והגדת לבנך ביום ההוא. דאי אפשר לומר דהכוונה היא שיקצרו בהגדה. דאטו האכילה הוא העיקר”.

וכן מצינו עוד שם: “תנא אמרו על רבי עקיבא, מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד מביהמ”ד, חוץ מער”פ וכו’ בשביל תינוקות שלא יישנו. מפרש רשב”ם (בפי’ הב’), שלא התעכב אחר שחשכה, כדי למהר לעשות הסדר טרם יישנו התינוקות.

וכ”פ בש”ע (סי’ תע”ב סעי’ א’), “יהיה שולחנו ערוך מבעו”י, כדי לאכול מיד כשתחשך, ואף אם הוא בביהמ”ד יקום, מפני שמצוה לאכול בשביל התינוקות שלא יישנו, [אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך].

עוד פירש הרשב”ם (בפי’ הא’) על עובדא דרבי עקיבא, שהיה הולך לביתו לדאוג שישכיבו התינוקות לישן ביום, כדי שיהיו ערים בלילה בשעת ההגדה.

בש”ע הרב  (סעי’ כ”ג) מביא להלכה את פי’ הרשב”ם לדברי רבי אליעזר, חוטפין מצות בלילי פסחים: “אם אי אפשר לו לעשות הסדר בתחלת הלילה מיד, והתינוקות רוצים לאכול, אע”פ שמותר ליתן להם לאכול קודם שישמעו הקידוש וההגדה, מ”מ ימהר לסלק המאכל מלפניהם ולא יניחם לאכול הרבה, שלא ישנו בעת אמירת ההגדה. ואפשר שמצת לחם עוני אסור להאכילם אפילו מעט קודם אמירת ההגדה”.

מדברי השעה”צ (ס”ק ב’) עולה,  שצריך שיהיו התינוקות ערים לכתחילה עד אחר המצה והמרור והטיבול בחרוסת, שעל זה עיקר שאלתם. עוד כתב שם (ס”ק נ’): “וצריך לעוררם שלא ישנו עד אחר עבדים היינו וכו’, שידעו ענין יצי”מ, דעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו, וכמו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה וכו’, ולא כמו שעושין איזה המון, שאחר אמירת מה נשתנה מניחין לילדים לילך לישון ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם”.

דיני ומנהגי ליל הסדר

“דרש מהר”י סג”ל כתיב אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כח, יד), וכתיב משמועה רעה לא יירא (תהלים קיב, ז), קשיין קראי אהדדי, אלא ר”ל מפחד תמיד אל דבר מצוה לעשותה כתיקונה. כך יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר וההגדה. ולא יהא הדבר קל בעיניו אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהן ישכיל בדעתו לקיים שאין שום דבר ריק בהן” (מהרי”ל שם).

לבישת קיטל

המג”א (סי’ תע”ב ס”ק ה’) והט”ז (שם ס”ק ג’) כתבו שנוהגים ללבוש קיטל בעת הסדר –  “שלא תזוח דעתו עליו מפני השמחה, על כן ילבש בגד מתים”[1].

בהגדת המהר”ל (דברי נגידים) כתב: “נוהגים ללבוש בגד לבן בליל פסח לעבודת הסדר…וכדמיון זה היה הכהן הגדול משמש ביום הכפורים לפני ולפנים בבגדי לבן, בשביל שהיה קונה מדרגה העליונה, וליל שמורים הוא כיום הכפורים בזה הענין, וטעם שניהם נסתר”.

הקערה

מנהג אשכנז בסידור הקערה הוא באופן שמה שמשתמשים בו ראשון, יהיה קרוב יותר. וכ”כ הרמ”א (סי’ תע”ג סעי’ ד’): “יסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצוה, דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה (מהרי”ל)”. מקור המנהג החסידי בסידור הקערה בכתבי האריז”ל, וטעמו ע”פ סוד.

בטעם הדבר שאין חוששים לפי מנהג האריז”ל להעברה על המצוות כתב בש”ע הרב (שם סעי’ כ”ו): “יש שאין מקפידין על החרוסת וב’ תבשילין אם יהיו סמוכים אליו. דכיון שאינן באין על השלחן אלא לזכר בעלמא, לא שייך אצלן אין מעבירין על המצוה. וגם על המרור אין מקפידין אם יהיה סמוך לו. דכיון שאינו חביב על האדם ואין לו דין קדימה לענין ברכת הנהנין, לכן גם כאן אין מקפידין אם יצטרך לעבור עליו ולברך על הירקות תחילה ואח”כ על המצה ואח”כ על המרור. ועל זה סומכים הנוהגים מטעם הידוע להם לסדר” וכו’.

חידוש גדול ראיתי בספר ארחות רבינו (ח”ב עמ’ ס”ב), שמרן החזון איש לא היה מדקדק באופן הנחת המינים על הקערה בליל הסדר, וכשאלו הגרי”י קנייבסקי זצ”ל איך לסדר עבורו, השיב: “כרצונך”.

מדברי הרמ”א בשם המהרי”ל, שצריך לסדר את הקערה באופן שלא יעביר על המצוות רואים, שאת מצוות הסדר יש לקיים במאכלים המונחים בקערה, ולא להשתמש במאכלים אחרים ולהשאיר את הקערה כמות שהיא.

הסיבה

איתא במשנה (ריש ערבי פסחים): “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”. מפרש הרשב”ם – “זכר לחירות”, וכן מפורש בגמ’ (שם ק”ח ע”א). לפ”ז פסק בש”ע (סי’ תע”ב סעי’ ב’): “ויכין מקום מושבו, שישב בהסיבה דרך חירות”. מדברי המרדכי עולה שלכתחילה יש להכין כרים להסב עליהם. מ”מ מפורש בגמ’ וברמ”א ובמג”א (שם ס”ק ג’), שבדלית ברירה יוצא יד”ח אפילו אם מיסב על הספסל, או אפילו נשען על ברכי חבירו[2].

ונראה פשוט, שאם מטה את גופו באויר ואינו נשען על משענת, אין זה חשוב כלל להסיבה. ויותר מזה כתב בספר ארחות רבינו (ח”ב עמ’ נ”ט) בשם הגרי”י קניבסקי זצ”ל: “הסיבה לא מהני על משענת של כסא, ואף שמונח עליה כר ונשען עליו, משום דהוי מחיצה, ומקרי יושב וראשו עקום, והסיבה היינו שגופו מיסב. ולכן יסב על ברכי חבירו, כמבואר בגמ’, או על שני כסאות ועל כר, והמשענות תהיינה לצד גבו”.

ארבע כוסות

מיץ ענבים: הפר”ח (ס”ס תפ”ג) הביא מכנה”ג בשם מהר”ש הלוי, שאין יוצאים יד”ח אלא ביין המשמח לא במיץ ענבים, כיון שאינו דרך חירות, ותמה עליו מאי שנא מיין חי (לא מזוג) שיוצאים בו (כדאיתא בפסחים ק”ח ע”ב), אף שאינו דרך חירות, אלא שאינו מצוה מן המובחר, כמ”ש ברשב”ם (שם)[3]. החק יעקב (סי’ תע”ב ס”ק כ”ב) כותב שהכנה”ג קיצר בהעתקה, ושבמהר”ש הלוי מפורש, שכוונתו רק שלמצוה מן המובחר יש לשתות יין ממש ולא מיץ ענבים. ומ”מ מסתבר שדי לערב קצת יין במיץ ענבים, כדי להחשיבו כמשקה המשמח[4].

מי שקשה לו לשתות יין: כתב הרשב”א (בשו”ת ח”א סי’ רל”ח): “שאלת, מי שאינו שותה יין כל השנה כולה מפני שמזיקו או שונאו, מהו שיעשה כל הסדר על הפת. תשובה, מסתברא שכל שיש לו יין, צריך לדחוק עצמו ולעשות כרבי יהודה ב”ר אלעאי (נדרים מ”ט ע”ב), דלא הוה שתי חמרא, ושתי ארבע כוסות ואומר, חוגרני צידעי מפסחא ועד עצרתא, וכרבי יונה, דגרסינן בירושלמי (פ”י ה”א), רבי יונה שתי ארבע כסי בלילה דפיסחא, וחזיק רישיה עד עצרתא. וכ”פ בש”ע (סי’ תע”ב סעי’ י’): “מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות”[5]. וכתב המ”ב שם (ס”ק ל”ה): “ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה. וביאר (בשעה”צ ס”ק נ”ב): “דאין זה דרך חירות”[6]. ולכן מי שאינו יכול לשתות מטעמי בריאות אפילו מיץ ענבים, פטור ממצות ארבע כוסות, ויתייעץ עם מורה הוראה אם יש משקה שמותר לו לשתות וראוי להיחשב כחמר מדינה.

שיעור הכוס ושיעור השתיה: איתא בגמ’ (פסחים ק”ח ע”ב): “השקה מהם לבניו ולבני ביתו יצא. אמר ר”נ בר יצחק, והוא דאשתי רובא דכסא. וכתבו התוס’, שלכתחילה יש לשתות את כל הכוס, ולא רק את רובה.  לדעת הרמב”ן צריך לשתות את רוב הכוס, אפילו אם הכוס גדולה יותר מרביעית. לדעת הב”ח וש”ע הרב  צריך לכתחילה לדעת הרמב”ן לשתות את כל הכוס (שעה”ר סי’ תע”ב סעי’ י”ט), ורק בדיעבד יוצא אם שתה רוב כוס. לדעת רוב הראשונים אפילו מכוס גדולה די לשתות לכתחילה רביעית, ובדיעבד רוב רביעית, וכן עיקר (שעה”ר שם ומ”ב ס”ק ל”ג)

כתבו הב”ח וש”ע הרב ומ”ב (שם), שלא יקח לכתחילה כוס גדולה מאד, כדי שיוכל לצאת גם את דעת הרמב”ן. ומ”מ יזהר שתחזיק הכוס לכל הפחות רביעית.

מדברי הביאור הלכה (סי’ רע”א) עולה, שלענין מצוות דאורייתא יש לחוש לשיעור הגדול (כפי שיטת הנו”ב, החת”ס והחזו”א), ולענין מצוות דרבנן אפשר להקל כפי השיעור הקטן. וכתב שם שכוס של קידוש בליל שבת שעיקרו מן התורה, צריכה להכיל שיעור גדול (150 מ”ל, בגימ’ כוס הגון), אבל די לשתות שיעור רוב רביעית כפי השיעור הקטן (שהוא 86 מ”ל בקירוב, בגימ’ כוס). ולפ”ז בארבע כוסות שחיובן רק מדרבנן (אפילו כוס ראשונה, כי קידוש ביו”ט רק מדרבנן לרוב הראשונים), אפשר להקל בדיעבד שתכיל הכוס רק כהשיעור הקטן, וכל שכן שדי (בדיעבד) לשתות כהשיעור הקטן[7].

עוד כתב הבה”ל (שם), שאפילו אדם שפיו קטן ומלא לוגמיו פחות מרוב רביעית, חייב לשתות דוקא רוב רביעית. אבל קטן ממש פחות מבן י”ג, ששותה רק משום מצות חינוך, בודאי יכול לסמוך להקל במלא לוגמיו דידיה, שהוא פחות מרוב רביעית.

מכוס (שלישית או) רביעית צריך לכתחילה לשתות רביעית שלמה, גם כדי להתחייב בודאי בברכה אחרונה (חק יעקב ס”ק כ’).

משך הזמן לשתיית הכוסות: כתב הרמ”א (סי’ תע”ב סעי’ ט’): “צריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים (ב”י בשם רוקח)”. מפרש המג”א: “דהיינו שלא ישהה מתחלה ועד סופו יותר משתיית רביעית, כמ”ש סי’ תרי”ב. ונ”ל דאם שהא יותר מאכילת פרס, אפילו בדיעבד לא יצא… ואם שהה כדי שתית רביעית, א”כ הוי ספיקא… ולכתחלה ישתה רוב רביעית בבת אחת”.

ראוי להזכיר את דברי החיד”א (בספר לב דוד): “כל מעשיו ובפרט בלילה הקדושה הלזו, ידקדק שיהיו אליבא דהלכתא ולצאת ידי חובה אליבא דכולי עלמא, בשגם כל ימי חלדו כל פניות שהוא פונה יהיו לצד ימין ולא יתפוס קולות, על אחת כמה וכמה הלילה המקודשת היא נפלאת, הקולות יחדלון” (וראה גם במכתב הרעק”א המובא להלן בסיום ענין מרור).

נשים וקטנים: גם נשים חייבות במצות ארבע כוסות ובכל המצות הנוהגות בלילה זה (פסחים ק”ח ע”ב, ש”ע סעי’ י”ד), שאף הן היו באותו הנס.

מצוה לתת גם לקטן שהגיע לחינוך כוס לשתות (פסחים שם, ש”ע סעי’ ט”ו). וה”ה לקטנה (ש”ע הרב סעי’ כ”ה). גדר הגיע לחינוך בזה, לדעת החק יעקב (סי’ תע”ב ס”ק כ”ז) והפמ”ג (א”א ס”ק ט”ז) גיל חמש או שש, ולדעת הש”ע הרב שונה הדין בכל מצוה ממצוות הלילה ובכל כוס. שכתב (שם): “אף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם… אם כבר הגיעו לחינוך, דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות. כגון שהן יודעים מענין קדושת יו”ט ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון. וגם יש בהם דעת להבין מה שמספרים להם מיצי”מ באמירת ההגדה, ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני. וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס ג’, וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת, שאומרים על כוס ד'”[8].

ברכה אחרונה: בטור וש”ע (סי’ תע”ג סעי’ ב’ וסי’ תע”ד) כתוב, שאין מברכים ברכה אחרונה, אלא על כוס רביעי. ויש לזה טעמים שונים בראשונים. וכ”כ בש”ע הרב (סי’ תע”ג סעי’ י’): “אחר כוס ראשון לא יברך ברכה אחרונה, אפילו שתה רביעית ויותר וכו’, לפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה, שא”צ ברכה לאחריהם, לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בברהמ”ז שלאחר הסעודה. ועוד שהוא נפטר בברכה אחרונה שיברך אחר כוס רביעי וכו’. שהרי כל זמן שלא נתעכל במעיו יכול לברך עליו ברכה אחרונה, וכל זמן שהאיצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל”[9].

ורחץ

לדעת הט”ז (סי’ תע”ג ס”ק ו’) טעם הנטילה הוא, כיון שטובלים הכרפס, וכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה. וכתב שלפ”ז אין טעם להחמיר בזה בליל הסדר יותר מאשר בכל השנה (ולכאורה לפי דברי החיד”א בלב דוד שהובאו לעיל, יש להחמיר בכל הענינים בליל הסדר יותר מבשאר ימות השנה). אבל הנצי”ב (בפתיחה להגש”פ, הו”ד במקראי קדש פסח ח”ב עמ’ קפ”ב) כתב, שחז”ל הנהיגו לעשות הסדר, כמו בזמן שאכלו פסחים, וכמו שנהגו בזמן המקדש, שאז היו נזהרים בדבר שטבולו במשקים משום טהרת הקדשים.

ובחק יעקב (שם ס”ק כ”ב) ביאר שנטילה זו הינה אחד השינוים שנהגו לשנות בליל הסדר כדי שישאלו התינוקות. טעם נוסף כתב הדרכי משה (סי’ תע”ג ס”ק י”ב): “אפשר דסיפור ההגדה הוי כמו תפילה, שאנו מספרים כבוד הא-ל ושבחיו יתעלה, לכן צריך כאן נטילה”.

יש שנהגו שרק עורך הסדר נוטל ויש שנהגו שכולם נטלו (ולכאורה יש לתלות חילוק המנהגים בטעמי הנטילה שנתבארו לעיל). מחלוקת זו מופיעה כבר בספר מנהגי מהרי”ל (שם): “מהר”ש לא הצריך את המסובין ליטול ידיהם לאכילת ירקות. אכן מהר”י סג”ל כל פעם שנטל אמר אל הבחורים המסובים שם ליטול. וכן דרש מהר”י וויילא שיטלו המסובין”.

כרפס

טעם אכילת הכרפס הוא כדי לעורר התינוקות. לדעת הרשב”ם (פסחים קי”ד ע”א) ע”י שטובלים כבר לפני הסעודה, ולדעת התוס’ ורא”ש, ע”י שיראו שני טיבולים. במהרי”ל (מנהגים, סדר ההגדה סי’ י”ד) כתוב: “טיבול ראשון, אמר מהר”י סג”ל, עושין אותו מן ירק כרפס שקורין איפך. והטעם משום דכרפס למפרע ס’ פרך, ר”ל ששים רבוא עבדו בפרך במצרים”.

יש מנהגים שונים איזה ירק יש לקחת לכרפס. בשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ קל”ב) כתב: “ע”ד שארי ירקות שהמציא מהרי”ל שיהיה כרפס, על רמז פר”ך ס’, כמ”ש מג”א סי’ תע”ג סק”ד, ומ”ו הגאון מו”ה נתן אדליר טרח ויגע לידע איזה נקרא כרפס, הואיל ונפיק מפומא דגברא רבא מהרי”ל, ומצא שנקרא ברוב לשונות אפי”א (ובהגדה אפי”ך), והוא הנקרא בלשון דייטש צעלי”ר (סלרי). והוא נאכל כמו שהוא חי נטבל בחומץ, וכן אנו נוהגין אחריו. ונתתי סימנא מילתא, אפי”א ר”ת כמו אל פועל ישועות אתה”.

כ”ק האדמו”ר מגור בעל הבית ישראל זצ”ל לקח תות שדה או אננס, כדי לעשות דבר מתמיה לעורר התינוקות.

בש”ע (סי’ תע”ג סעי’ ו’) כתב ע”פ הראשונים, שיאכל פחות מכזית, כדי שלא יכנס לספק ברכה אחרונה (כי יש ספק אם צריך לברך בפה”א על המרור, וברכת בפה”א שבירך על הכרפס פוטרתו מברכה, או שהמרור נפטר ממילא ע”י ברכת המוציא. ואם אין צריך לפטור את המרור ע”י ברכת בפה”א שעושה על הכרפס, צריך לברך על הכרפס מיד בורא נפשות). בדיעבד אפילו אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה (מג”א שם).

מגיד

גדר מצות סיפור יציאת מצרים

במנ”ח (מצוה כ”א) מצדד, שגדר מצות זכירת יצי”מ בליל פסח יותר מאשר מצות הזכירה בכל יום היא,  שבליל פסח יש מצוה להגיד לבנו או לספר לאחר. ובספר עמק ברכה (פומרנצ’יק עמ’ ע”ו) כתב: “שמעתי ממו”ר הגאב”ד דבריסק (שליט”א), בשם אביו מרן הגר”ח הלוי ז”ל, שבכל שנה בשעת הסדר של פסח, היה מבאר לפני בני ביתו, מה היא המצוה של סיפור יציאת מצרים, הרי בכל השנה יש מצוה של זכירת יצי”מ, וא”כ מה נתוסף אותה הלילה ע”י המצוה של סיפור, מה שאין בזכירה. והיה אומר, שהחילוק בין זכירה לסיפור הוא בשלשה דברים: חדא, שבזכירה אין צריך אלא להזכיר לעצמו יצ”מ, אבל ספור הוא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה, כדכתיב: והיה כי ישאלך בנך וגו’ והגדת לבנך, הבן שואל מה נשתנה והאב משיב עבדים היינו, ואפילו היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה, כדרך סיפור לאחר. ועוד חילוק, שבזכירה אין צריך אלא להזכיר היציאה ממצרים לבדה, אבל בסיפור צריך לספר כל ההשתלשלות וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. ועוד נתוסף במצות סיפור, לספר טעמי המצוות של אותה לילה, רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא יד”ח וכו’, וכל זה עיקר המצוה של סיפור יצי”מ”[10].

עוד תירוץ מובא (בספר זכרון אש תמיד עמ’ קצ”ז) בשם הגר”ח, שבליל פסח צריך לספר שביום זה היתה יציאת מצרים[11].

והגדת לבנך

החתם סופר (חת”ס עה”ת שמות עמ’ ס”ב טור ב’ ד”ה והגדת) כתב: “נראה לענ”ד, שבליל פסח מחוייב לספר לבנו טעם פסח שאנו אוכלין על שום מה ומצה על שום מה, ועוד צריכים לומר לו, שעיקר זכות היציאה היה בעבור ההגדה לבן, כדכתיב (שמות י’ ב’) – למען תספר באזני בנך, כדי שעל ידי זה כשיגדל הבן, יספר גם הוא לבניו, ויתקיים, למען תספר באזני בנך ובן בנך, והיינו (שם י”ג ח’) – והגדת לבנך, כל האמור למעלה, לאמור עוד להבן, בעבור זה ההגדה עשה ד’ לי בצאתי ממצרים”.

ובספר אוהב ישראל להרה”ק מאפטא (פסח, ד”ה יכול מר”ח) כתב: “יכול מר”ח, תלמוד לומר (שמות י”ג ח’) – בעבור זה וגו’, שיש מצה ומרור מונחים לפניך גו’. הנה באמת אף אם התינוק שואל את האב שאלה זו בשאר ימות השנה, אז יכול האב ג”כ להשיב להבן כפי הכתוב בתורה. אך דהתוה”ק מורה לנו, דכל ימות השנה, אף אם יאמר להבן הסיפור יציאת מצרים, לא יהיו אז הדברים מתיישבים בלבו ולא יכנסו באזניו, כי זה תלוי באמונת הלב, ולא כל מוחא סביל דא. וזה שהגידה לנו התורה – בעבור זה, ודרש בעל ההגדה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ר”ל בליל פסח שאז מתגלין הארת המוחין, אשר רומזין לזה המצה והמרור, ובזו הלילה מתגלה אור השכל והאמת והאמונה, וחופף בלילה הזה על כל זרע ישראל. ואז כשתשיב לבנך תשובה זו, ותגיד לפניו כל הסיפור הלז, אז בודאי יכנסו דברי האב באזני הבן, ויאמין באמת ביציאת מצרים. משא”כ בשאר ימות השנה, שאז החשכות גובר בעולם, ע”י זה לא יוכל הבן לקבל דברי אביו ולהאמין בהם”.

ביסוד ושורש העבודה (ש”ט פ”ו) כתב: “לא די לפרש להם כללות הנסים מה שכתוב בהגדה, רק לפרט ולבאר באר היטב כל נס ונס, כפי מה שנמצא כתוב בגמ’ ובמדרשים ובשאר ספרים. וראוי לכל יודע ספר מקודם פסח, לחפש בכל הספרים בדוקין שבעין דוכתא דלדידהו הוה מאומה, איזה ענינים קדושים בפרטי הנסים והנפלאות של יציאת מצרים הכתוב בתורה בכללות, ולספר פרטיהם לבניו ולבני ביתו בליל פסח, כדי להגדיל בעיניהם הנס, ויתנו בלבם יותר שבח והודיה לבורא יתברך ויתעלה”.

החת”ס היה מאריך מאד בסדר, “כל אריכתו היה עם הילדים והילדות הצעירים, ותרגם להם כל תיבה ותיבה בהגדה וביאר תוכן הענין, ולא אמר שום דרוש כלל” (מנהגי החת”ס)[12].

מעלת המצוה

בזוה”ק (רע”מ פר’ בא): “הכי אוקימנא, כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי, דהוא חדו מכלא. דהאי איהו בר נש דחדי במריה, וקודשא בריך הוא חדי בההוא ספור. ביה שעתא כניש קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה ואמר לון, זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדאן בפורקני. כדין כלהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעו ספורא דשבחא דקא חדאן בחדוא דפורקנא דמריהון. כדין אתיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא על כל אינון נסין וגבורן ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא, דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא. וישראל בההוא ספורא, יהבי חילא למאריהון, כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודן ליה, וכלהו דחלין מקמיה, ואסתלק יקריה על כלהו. ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בספור דא כמה דאתמר”.

בפרי צדיק (פסח אות ג’) מבאר את דברי בעל ההגדה – ואפילו כולנו חכמים וכו’ מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים: “אין הכוונה על הסיפור בלבד, שעל זה אין צריך חכמה, שהוא הכל דברים כתובים. רק העיקר להכניס הבהירות בלב, כאילו הוא יצא ממצרים, ושירגיש זה בנפשו, כמו שהרגישו אז השמחה והחירות כשיצאו בליל זה. ועל זה אמרו, כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ואף שהוא גם בפשוטו…אבל העיקר להכניס בהירות הזה בלבו… שאפילו מי שקנה החכמה בקנין, צריך לענין סיפור יציאת מצרים. ועל זה הביא הזוה”ק – ביה שעתא כניש קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה וכו’. ומה נשתנה השבח הזה, שמתפאר בו השי”ת, רק עיקר השמחה שמרגיש אדם בסיפור יציאת מצרים, כאילו הוא יצא ממצרים”.

בקב הישר (פרק צ’) כתב : “יראה לומר ההגדה במתון ולא לאמרו במהירות, ואל יהא דומה עליו למשא ח”ו וכו’. בזכות זה הקב”ה יפרוש כנפיו תמיד עלינו להציל אותנו מן הסכנה בכל הדרכים ויעשה לנו ניסים ונפלאות, אבל מי שההגדה דומה עליו למשא ואומר בעל כרחו או בעצלות ובלי שמחה וכוונת הלב, אז אינו זוכה להעשות לו נס כשהוא במקום הסכנה.”

“הגדה של פסח”

כתב האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה ד”ה ומתחיל ההגדה): “נקראה הגדה על שם (שמות יג, ח) והגדת לבנך ביום ההוא וכו’. ועוד מפני שמגיד בה ענין יציאת מצרים הנסים ונפלאות שעשה עמנו הקב”ה באותו זמן. ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להקב”ה על שהוציאנו מארץ מצרים, כמו שמתרגם בירושלמי, הגדתי היום לה’ אלהיך (דברים כו, ג), שבחית יומא דין. וכן תרגמו רבינו סעדיה בערב”.

בכתבי האריז”ל (שער הלקוטים תהלים צ”ב ג’) ביאר: “נקט לשון הגדה, שענין סיפור יציאת מצרים הוא הגדה המושכת את הלב לירא מהקב”ה, בשמעו האותות והמופתים הגדולים ההם”.

נוסח ההגדה

בש”ע הרב סי’ תע”ג סעי’ מ”ג כתב, “עיקר נוסח ההגדה שתיקנו חכמים, חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד ה”ז משובח, ואח”כ מתחילה עובדי ע”ז היו אבותינו וכו’ עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי (שבזה יוצאים את דברי המשנה בפסחים קט”ז ע”א, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, הן לדעת שמואל (בגמ’ שם), שאומר, מאי בגנות, עבדים היינו, והן לדעת רב (שם) שאומר, מאי בגנות, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו). ואח”כ פסח שהיו אוכלין כו’ מצה זו כו’ מרור זה כו’, (ע”פ דברי רבן גמליאל (במשנה שם), כל שלא אמר וכו’) בכל דור ודור וכו’ ואותנו הוציא משם כו’ לפיכך עד גאל ישראל (ג”ז במשנה שם, ובעמק ברכה שם מבאר, שזה אינו חלק ממצות סיפור יצי”מ, אלא הקדמה להלל ותחילת ההלל). ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים” (כך פותח הרמב”ם את סדר ההגדה: נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא).

חיוב נשים

נשים חייבות בהגדה, כי חייבות בכל מצוות היום (כמשנ”ת בש”ע סי’ תע”ב סעי’ י”ד). הבה”ל (סי’ תע”ב סעי’ ח’ סד”ה שלא), מוסיף: “ודע שלפי מה שפסק הש”ע דנשים חייבות ג”כ בד’ כוסות כאנשים, א”כ צריכות להזהר שיאמרו סדר ההגדה על כל כוס וכוס, או שעכ”פ ישמעו מבעליהן, דאי לאו הכי לדעת הפר”ח אפילו בדיעבד לא יצאו בשתיית הכוסות, דהוו כמי ששתאו בבת אחת. ואפילו לדעת הב”י שלא הפסידו בדיעבד מצות כוסות, מ”מ תקנת חכמים הוא לשתותן על סדר הגדה, דכל מצות הנוהגות באותו לילה נוהגות גם בנשים”.

אמירה בפה, או שמיעה

איתא בגמ’ (פסחים קט”ו ע”ב): “אין עוקרין את השלחן, אלא לפני מי שאומר ההגדה”. מפרש הר”ן: “שדרכן היה שאחד אומר ההגדה ואחרים שומעין”. משמע שבימיו של הר”ן לא נהגו במנהג זה. אמנם בש”ע הרב (סי’ תע”ג סעי’ כ”ד) כתב: “בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית, (והוסיף בסוגריים[13] שכן נכון לעשות, משום ברוב עם הדרת מלך)”.

התשובה לשאלות מה נשתנה

כתב בשבלי הלקט (בפירוש ההגדה): “שאומרים עבדים היינו, היא תשובת ההסיבה לבד, שיצאנו מעבדות לחירות, וההסיבה היא סימן לבני חורין. ולפי שהיא זקוקה לכל השאלות, משיבין עליה תחילה. ותשובת השאלות האחרות בסוף ההגדה, רבן גמליאל היה אומר וכו’, ומפרש והולך, פסח וכו’ על שום מה וכן למצה וכן למרור”. וכן משמע בראב”ן שם.

על השאילה מדוע מטבילין שתי פעמים כתוב במהרי”ל (מנהגים סדר ההגדה סי’ ט”ז): “הקשה מהר”י סג”ל, הא דאמרינן, טיבול ראשון למען ישאלו תינוקות, וכששואל מה נשתנה וכו’, היאך משיבין לו עבדים היינו, והא הטיבול אתא בשביל הנס. ואמר שנראה לו דהכי פירושו, דאנחנו מדמינן את עצמנו כבני חורין מפני הנס. ועוד טיבול ראשון אתא לגרר לבו לאכול מצה לתיאבון”.

דרך נוספת כתב במהרי”ל שם: “ואמר מהר”י סג”ל שבנימוקי רבינו שמחה כתב, דכך שואל התינוק, מאחר שהירקות עדיין מונחים על השלחן, רואים אנו דצורך בהן לטבול עוד, מה נשתנה מכל הלילות (כלומר, ששאלת התינוק היא מדוע מתכננים לטבול שתי פעמים). ועוד אמאי אין טובלין גם עתה טיבול שני ואמאי שוהין. ומשיבין לו דמפסיקין משום לשבח ולהלל ששיחררנו מאשר עבדים היינו לפרעה”.

דרך שלישית שם: “אמר מהרי”ל שכתב הרוקח, ששני טיבולין אנו עושין בשביל שישאלו התינוקות, וכששואלין משיבין להן דהוי זכר לתחילת שיעבוד מצרים, דכתיב לקושש קש לתבן (שמות ה, יב), ועבדינן זה לדוגמתן לזכר”[14].

אמירת פסח מצה ומרור

התוס’ (פסחים קט”ז ע”א) ביארו את דברי רבן גמליאל: “ואמרתם זבח פסח הוא – פי’ באמירה, שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין, ואיתקש מצה ומרור לפסח, וצריך לומר נמי – מצה זו מרור זה”.

הרמב”ן (במלחמות ברכות ב’ ע”ב בנד’) כתב: “לא יצא ידי חובתו, לא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור”. משמע שנקט שאמירת שלשה דברים אלו, היא פרט נוסף בחיוב מצוות פסח מצה ומרור. וכך נראה להדיא מפירוש רבינו מנוח (הל’ חו”מ פ”ז ה”ה) שכתב: “כלומר שצריך לאמרן ולפרש טעמן, כי לכל המצוות יש טעם, וידיעת טעם המצוות עיקר גדול לאחר עשייתן”. (וכך נראה גם מדברי המהרש”א בחי’ אגדות שם)[15].

אבל המאירי כתב: “ר”ל שלא הפליג בסיפור זה בכדי הראוי, אא”כ פירש טעמן”, וכ”כ הראב”ן (בפירוש ההגדה): “לא יצא ידי חובתו של קריאת ההגדה” (וכן עולה מדברי שבלי הלקט שהובאו לעיל, שדברי רבן גמליאל הם תשובה לשאלת מה נשתנה לענין מצה ומרור), וכיון לדבריהם בשו”ת בנין ציון (ח”א סי’ ל’)[16].

מכל מקום מפורש בראשונים (ברמב”ן הנ”ל ובר”ן בפסחים שם), שכוונת רבן גמליאל רק שלא קיים המצוה כראוי, אבל אינו מעכב בדיעבד.

כל המרבה לספר וכו'”

כתב בשפת אמת (שמות תר”מ): “כל המרבה… הרי זה משובח, אינו סימן שהוא משובח, רק שנעשה משובח ע”י הסיפור. וכמו שהיתה יציאת מצרים הכנה לקבלת התורה וקבלת מלכות שמים, כמו כן גם עתה כפי מה שעוסקין ביציאת מצרים, זוכין לתורה”.

בראש הלכות ליל הסדר הבאנו את פי’ רש”י והש”ע (סי’ תע”ב, סעי’ א’), דחוטפין מצות בלילי פסחים היינו, שממהרים להתחיל בעריכת הסדר, כדי שלא יישנו התינוקות. ובשעה”צ (שם ס”ק ב’) כתב: “אפשר עוד לומר בכוונת המחבר, דשפיר יש למהר ולהגיע לידי מוציא מצה, כדי שישאלו התינוקות למה אוכלין מצה וכשהם מסובין דוקא, ולמה אוכלין מרור, וענין הטיבול בחרוסת. ואע”ג דבסדר ההגדה תיקנו מה נשתנה בתחילת ההגדה אין בכך כלום, דעיקר השאלה והתמיה של התינוק הוא בשעה שרואה המעשה בעיניו”. ולפ”ז מה שנאמר – כל המרבה לספר ביצי”מ הרי זה משובח, היינו אחר אכילת המצה והמרור. וכן פירשו הרשב”ם והאורחות חיים (בפי’ ההגדה). ובדרשות חת”ס (פסח תקצ”ה) מפרש, ואכלתם אותו בחפזון, שיאריך כ”כ בסיפור, עד שיצטרך לאכול פסח בחפזון לפני חצות (וראה לעיל בענין והגדת לבנך, הנהגת החתם סופר עצמו בליל הסדר).

רחצה

בגמ’ (פסחים קט”ו ע”ב ובתוד”ה צריך) מבואר, שצריך ליטול ידיו שוב לאכילת המצה, אף שנטל ידיו לטיבול ראשון, “כיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע” (רשב”ם, בשום דבר טינוף).

הב”י (ר”ס תע”ה) מביא בשם המרדכי: “נ”ל שאם נתכוון בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת, אין צריך לחזור וליטול שניה”. וכתב הב”י: “ונ”ל שאין לכוון בכך, שלא לבטל תקנת חכמים, שתקנו ליטול פעמיים בליל פסח”. והב”ח דחה דבריו: “לא ידעתי לו טעם. דכיון דעיקר התקנה משום דלמא נגע, א”כ ממילא היכא דברירא ליה דלא נגע, לא צריך לנטילה אחרת”. ומ”מ לדינא כותב גם הב”ח, שלא לנהוג כן: “שלא להפסיק בין נטילה להמוציא בשום הפסקה”, וכ”כ בש”ע הרב (שם סעי’ ב’).

וכתב הפמ”ג (מש”ז ר”ס תע”ג): “פשיטא כל שלא הסיח דעתו בהגדה ולא נגע במקום מטונף, דאסור לברך שנית ענט”י להמוציא, ולחומרא בעלמא יטול ידיו להמוציא בלא ברכת ענט”י וכו’. וא”כ ראוי לכל אחד כשיטול ידיו לטיבול ראשון, שיכוין בפירוש שלא לצאת בנטילה זו להמוציא וכו’. וטוב יותר שקודם המוציא יביא עצמו לידי חיוב נטילה להסך רגליו או מי רגלים ולשפשף ויברך ענט”י, דכל שעושה מחמת ספק לא מקרי ברכה שאינה צריכה”[17].

מוציא מצה

בלקוטי מהרי”ח כתב, שמותר לומר קודם המוציא את ה”לשם יחוד” הנדפס בהגדה, ואין לחוש משום הפסק, כמו שכתבו הפוסקים (באו”ח סי’ קס”ו), שמותר לומר מזמור לדוד בין נטילת ידים להמוציא. אבל בדרכי חיים ושלום כתב אודות אביו בעל הדרכי תשובה: “תיבת מוציא מצה אמר, ולא לשם יחוד, שלא להפסיק, אבל מוציא מצה לא גרע מגביל לתורא”.

מעלת המצוה

בשו”ת חתם סופר (חו”מ סי’ קצ”ו) כתב: “מצות עשה של אכילת מצה משומרת בליל פסח, היא יחידה נשארת לנו מכל מצות אכילה שבכל התורה. אין לנו פסח ולא קדשים ולא תרומה ולא מעשר שני, רק מצוה אחת משנה לשנה”.

מצת מצוה

כתב הטור (סי’ תנ”ח): “אין מתחילין להתעסק בפת בי”ד, עד אחר ו’ שעות. ואיתא בתשובה, מעשה באחד שאפה מצות קודם ד’ שעות וכבר ביער חמצו, ואסרו רבותינו המצה, דאיתקש לפסח. וכיון דפסח אינו נשחט אלא מו’ שעות ולמעלה, אף מצה כן. אבל רבינו אליעזר הגדול ור’ שמואל הכהן התירו, אך לכתחלה יש ליזהר משום חביבה מצוה בשעתה. ואבי העזרי הביא תוספתא, יוצאין במצה ישנה ובלבד שיעשנה לשם פסח, וכתב דירושלמי פליג אתוספתא, ואוסר אפילו עשאה לשם פסח, וכיון דירושלמי אוסר, ראוי להחמיר שלא לעשות קודם חצות. ובשעת הדחק וכו’, ראוי לסמוך על התוספתא”. ובשולחן ערוך (שם) פסק: “נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח”. וכתב המ”ב: “משמע דאינו אלא מנהג. והמנהג נסמך, משום דאיתקש אכילת מצה לקרבן פסח, דכתיב וזבחת פסח לה’ אלהיך וגו’ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו’, ואמרינן כמו ששחיטת הפסח היה אחר שש, כן עשיית מצות של מצוה אחר שש שעות. אבל מעצם הדין הוכיחו הפוסקים דאין לחוש לזה, דעיקר היקש נאמר לענין אכילת מצה בלילה הראשונה, שיהא זהיר לאכול קודם חצות, כמו הפסח שהוא נאכל עד חצות וכו’, אבל לא לענין עשיית המצה. ועל כן בדיעבד אם אפה המצה קודם שש ואפילו חודש או שני חדשים קודם פסח ועשאן לשם מצה כשר”.

וכתב עוד המ”ב: “והנה רוב ישראל אין נוהגין ליזהר אפילו במצת מצוה ללוש בע”פ, כי אם איזה מהם. וחפשתי באחרונים, ומצאתי בבגדי ישע טעם להליץ בעד המנהג, מפני שיש כמה דעות, שאפילו בע”פ במשהו, וזה קשה ליזהר, שלא ימצאו אף משהו חמץ בהחטים שלא יהיו מצומחים, ועל כן אופין מקודם, כדי שיתבטל החמץ. ובמאמר מרדכי מצאתי שכתב וז”ל, האידנא מקילין הרבה בדבר מפני הדוחק, זולת קצת שנזהרין בזה ללוש ולאפות אחר שש, המצות שיוצאין בהם בשני הלילות (בחו”ל), וכן ראוי לעשות” (ובערוך השלחן שם ס”ק ג’ כתב טעם נוסף להקל בזה, עיי”ש).

בש”ע הרב (שם סעי’ א’ עד ג’) כתב, שמנהג זה הוא מנהג ש”נהגו כל ישראל”, וכתב ש”כל זה אינו אלא מנהג לכתחילה, אבל מעיקר הדין אפילו מצות מצוה שנאפו כמה חדשים לפני הפסח, יכול לצאת בהן יד”ח לכתחלה וכו’ , ובשעת הדחק מעמידין על עיקר הדין וכו’, אבל שלא בשעת הדחק, אין לשנות המנהג”.

 ובהגדת אור המלכות (ברוקלין תשד”מ –רוז’ין) איתא , שברוזי’ן לא אפו מצות מצוה, וקיבלו שגם המגיד לא אפה משום איסור חמץ במשהו, וכ”כ במעשה רב, שהגר”א לא אפה מצות מצוה.

הב”ח (שם) כתב, שמצה שנאפית יותר משלשים יום קודם החג, אין יוצאים בה ידי חובת מצת מצוה (כמו בסוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר, ובמצה לא שייך לחדש דבר). וכתב החק יעקב (שם ס”ק ד’) שהע”ש השיג על הב”ח בזה – “ודעתו להקל בדיעבד, וכן דעת רוב הפוסקים, עי’ בב”י, וכן שמעתי שבמקומות ששולחין המצות למרחקים, שאופין כמה חדשים קודם פסח, כיון שהיא שעת הדחק”. משמע מלשונו, שלכתחילה יש לחוש לשיטת הב”ח ולהדר לקנות מצות שנאפו שלשים יום קודם החג.

לכם במצת מצוה

הגמ’ (פסחים ל”ח) לומדת גזירה שוה לחם לחם (לחם עוני, והיה באכלכם מלחם הארץ), ממצות הפרשת חלה, למצות אכילת מצה, מה להלן משלכם, דכתיב עריסותיכם, אף כאן משלכם, ולכן אין יוצאים יד”ח במצה גזולה (ש”ע סי’ תנ”ד סעי’ ד’). וכתב המ”ב (שם סס”ק ט”ו): “יש פרט אחד מה שמצוי להכשל בו, כגון אם קנה מצה ומשכן לרשותו, אם המוכר גלה דעתו בעת מכירתו שדחוק למעות ואינו יכול למכור בהקפה, ועל כן עייל ונפיק אחריו אזוזי, ומדחהו בלך ושוב ואינו נותן לו, מדינא לא קנה, כמבואר בח”מ סי’ ק”צ סי”ז, וממילא אינו יוצא בהם אח”כ ידי חובת מצה מן התורה”.

באמרי בינה (פסח ס”ס כ”ג) ובשפ”א (סוכה ל”ה) מעוררים, שהרי אורח אינו קונה את המאכל שנותנים לו לאכול, כמבואר בנדרים ל”ד[18], ואם כן איך יוצא יד”ח אכילת מצה, במצות של בעה”ב. ומחדש השפ”א שבעה”ב חייב להקנות את המצה לאורח[19], וכתב שהעולם אין נזהרים בזה. אבל האמ”ב סובר שדי בזכות שיש לאורח לאכול, כדי שיחשב “לכם”.

אכילת המצה

בטור ובש”ע (סי’ תע”ה סעי’ א’) פוסקים, שצריך לכתחילה לאכול שני כזיתים, אחד מן המצה הפרוסה ואחד מן השלימה. הטעם לכך הוא (כ”כ הטור וב”ח ופר”ח, והו”ד בש”ע הרב שם סעי’ ה’ ובמ”ב ס”ק ט’), מפני שלדעת הרא”ש, ברכת המוציא היא על השלימה, כמו בכל שבת ויו”ט שצריך הלחם משנה להיות שלם, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, שהיא הראויה להקרא לחם עוני, כמו שכתוב בגמ’ (פסחים קט”ו סע”ב) מה דרכו של עני – בפרוסה (ולדעתו צריך לאכול כזית שלם מן הפרוסה, כדי לקים מצות אכילת מצה, ששיעורה בכזית, ומן המצה השלימה יש לטעום מעט, כיון שעליה נאמרה ברכת המוציא). ואילו לדעת הראב”ן, מצות לחם משנה מקיימים בפסח דוקא במצה הפרוסה, כי בפסח צריך הלחם משנה להיות “לחם עוני”, וכיון שאין עושים מצוות חבילות חבילות, יש לקיים את מצות אכילת מצה במצה השלימה (ולדעתו יש לאכול כזית מן השלימה, ומעט מן הפרוסה). וכיון שיש ספק באיזו מצה מקיימים מצות אכילת מצה, ששיעורה בכזית, יש לאכול לכתחילה כזית משתי המצות.

בש”ע (שם) פוסק, שלכתחילה יש לאכול את שני הזיתים יחד, כיון שאם אוכל כל זית לבדו, יהיה הפסק בין הברכה לאכילת הזית השני (והרי יתכן שדוקא בכזית זה יוצא יד”ח אכילת מצה). וכתב המג”א (והו”ד בש”ע הרב ומ”ב שם), שדי להכניס את שני הכזיתים יחד לתוך הפה ולרסקם בפיו, “אבל אין צריך לבלעם בבת אחת, אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחילה כזית אחד כולו בבת אחת, ואח”כ יבלע הזית השני בבת אחת”.

וכתב עוד בש”ע (שם), שאם אינו יכול להכניס שני זיתים לפיו בבת אחת, יאכל קודם כזית מן המצה השלימה, ואח”כ את הכזית השני.

וכתב בש”ע הרב (סעי’ ח’ וכ”פ המ”ב ס”ק י”א, ועי’ בבה”ל שם ד”ה כזית): “וכל זה לכתחילה. אבל בדיעבד, אפילו לא אכל אלא כזית אחד, בין מן השלימה בין מהפרוסה וכו’ יצא”.  עוד כתב בש”ע הרב (שם, ומפורש כן בש”ע סעי’ ו’): “ואפילו אכל בזה אחר זה באכילות הרבה, אם אין מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס וכו’, יצא”. יתירה מזו כתב באליה רבה (שם ס”ק ב’ וס”ק ז’), שכן הוא המנהג לכתחילה[20].

הפוסקים נחלקו בשיעור כא”פ, ויש בזה שיעורים שונים משתי דקות ועד תשע (שו”ת חת”ס ח”ו סי’ ט”ז וכ”ג ומ”ב סי’ תרי”ח ס”ק כ”א). ובשש”כ (פרק נ”ד הערה ק”ל) בשם הגרשז”א כתב, שלקטן אפשר להקל לכתחילה בתשע דקות. והעיקר לדינא הוא ארבע דקות (כ”כ בעל הקהלות יעקב בשעורין של תורה, וכך נקט הגר”ח נאה זצ”ל). [21]

בביאור הלכה (שם ד”ה כזית) תמה על עצם החיוב לאכול שני כזיתים: “אכן בעיקר הדבר תמוה מאד, דלפי כל זה נפק לן דבר חדש, דבלילה ראשונה צריך לאכול ב’ כזית, ולא מצינו זה בשום מקום. וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג’ מצות לסדר, לא הזכירו זה, זולת הרא”ש והמרדכי. ובש”ס לא נזכר אלא כזית – השמש שאכל כזית. ואף שאפשר לדחוק, דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו, מ”מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי. ובאמת אף להני דמצריכים ג’ מצות, הוא רק משום לחם משנה. וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב’ על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות, אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד, וכמו בשבת לחם משנה. ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה. רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה, טוב שיטעום מכל אחד, אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם. וכ”ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר, שאוחז בשתיהם ומכוין בב’ הברכות על שתיהם ביחד, מכל שכן דאין צריך רק כזית אחד משתיהם. גם ר’ ירוחם שהעתיק ג”כ באחרונה דעת רבו הרא”ש, לא הזכיר רק שאוכל משתיהם, אבל ב’ כזית לא הזכיר, וצ”ע”.

בקיצור שלחן ערוך כתב, שיש לחלק שני כזיתים לכל אחד מן המסובים. ולכאורה צ”ב, שהרי למסובים אין מצות שלמות, ואם כן די שיאכלו כזית אחד לקיים מצות אכילת מצה. ואמנם גם בראבי”ה ובמהרי”ל (מנהגי מהרי”ל) כתבו לחלק לכ”א מן המסובין שני זיתים. אך מדברי המהרי”ל והראבי”ה נראה, שמיירו בזמן שהיו אופים מצות עבות[22], והיה נותן בעה”ב מהמצות שלו לכאו”א. יתכן שכוונת הקצש”ע (שהיה תלמיד מרן החת”ס זי”ע), שיש לנהוג כמו מרן החת”ס זי”ע, שהיה נותן שלימה ופרוסה לכל אחד מן המסובים (מנהגי החת”ס). אבל אם בלא”ה נותן רק פרוסות, א”צ לבני הבית אלא כזית אחד [ולטעם דאין עושים חבילות לא חיישינן], וכך נהגו החזו”א והסטייפלער זצ”ל. ונראה שראוי לתת גם חתיכה קטנה מהשלימה שלו לכל אחד מן המסובין, ללחם משנה.

אם לטבול במלח

הטור (סי’ תע”ה) כתב בשם הירושלמי: “וטמיש ליה במלחא”. וכך פסק בש”ע (שם סעי’ א’): “ויטבלם במלח”. אבל הרמ”א (שם) כתב: “ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח”. וביאר בש”ע הרב (שם סעי’ י’): “ואף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח, אף שהיא נקיה, מ”מ בלילה זה של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצוה, לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל” (והוסיף: “אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה”). ובלבוש כתב שנוהגין כן, כדי שתהא המצה “לחם עוני”.

חינוך קטן לאכילת מצה

כתב הרמב”ם (הלכות חמץ ומצה פ”ו ה”י): “קטן שיכול לאכול פת, מחנכין אותו במצות, ומאכילין אותו כזית מצה”. ומשמע מפשטות הלשון, שאף שאינו מבין את משמעות האכילה, צריך להאכילו מצה. אבל החיי אדם (כלל ס”ו ס”ק ב’) העתיק את דברי הרמב”ם, וסיים  – “הכל לפי דעת הקטן”. ומוכח שפירש שאין חובה להאכילו, אלא אם מבין את משמעות המצוה.

שיעור כזית לענין מצה ומרור

כתב החזון איש (או”ח סי’ ל”ט ס”ק י”ז): “שיעור המצה צריך לקבוע ע”פ אמד העין. אבל קשה לקבוע משקל, שהמשקל משתנה בין יבש גמור ללח קצת, ובין ספוג לעב…ומ”מ אפשר לקבוע ע”פ משקל שיעור שלא יהיה בו ספק שיהיה כזית ודאי, אלא שיהיה בזה חומרא, שיהיה על כרחך יותר מזית מצומצם”[23].

בשיעור כזית מצה ומרור הלכה למעשה מצינו שלש דרכים:

שיטת המ”ב:

בש”ע (סי’ תפ”ו) כתב: “שיעור כזית יש אומרים דהוי כחצי ביצה”. וכתב המשנה ברורה (שם ס”ק א’), ששיטת הרמב”ם היא שכזית הוא כשליש ביצה, ואח”כ כתב: “ולענין דינא, במצוה דאורייתא, כגון במ”ע דאכילת מצה, יש להחמיר ולאכול עכ”פ כחצי ביצה [אם לא שהוא חולה וקשה לו לאכול כחצי ביצה יכול לסמוך על הרמב”ם], ולענין מרור וכה”ג שהוא דרבנן, יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה. אך לכתחלה, כיון שצריך לברך על המרור, נראה דאין להקל בזה, אם לא שהוא אדם חלש וקשה לו, יכול לסמוך ולאכול רק כשליש וכנ”ל”.

בהמשך דבריו כותב המ”ב: “דע, דמש”כ המחבר  – כזית כחצי ביצה, לאו מלתא פסיקתא היא בזמנינו. דיש מאחרונים שהוכיחו, דביצים המצויים בזמנינו, נתקטנו הרבה, עד למחצה מכפי שהיו בימים הקדמונים שבהם שיערו חכמים. ולפ”ז בכל מקום שהשיעור הוא כחצי ביצה, צריך לשער בכביצה בזמנינו. ועיין בשע”ת שהכריע, שיש לחלק בזה לענין שיעורין, בין דבר שחיובו מן התורה, לדבר שחיובו מדרבנן, כגון מרור בזה”ז ואפיקומן וכוסות. ונמצא לפ”ז בזמנינו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה, ומרור יצא בדיעבד אף אם לא אכל רק כשליש ביצה”.

לפי זה שיעור כזית מצה הוא שיעור ביצה בימינו, שהוא 50 סמ”ק – קצת פחות מחצי מצת יד וכשלשת רבעי מצת מכונה.

שיטת הגר”ח נאה:

לשיטת הגר”ח נאה, שלא נתקטנו השיעורים מכפי שהיו בימי חז”ל והראשונים, העיקר כדעת הש”ע, שיעור חצי ביצה של זמננו, שהוא 25 סמ”ק –  בערך חמישית מצת יד[24], ופחות מחצי מצת מכונה.

שיטת הגר”ח מוולאז’ין:

בספר שערי רחמים (מנהגי הגר”א – סי’ קס”ה) מובא, שהגר”ח מוולאז’ין אמר, שבמצה מבושלת שבשליש כף בינונית, יש שיעור כזית (לענין קידוש במקום סעודה). בהסבר הדבר כתב בקהלות יעקב (פסחים סי’ מ”ג), שלדעתו שיעור הזית הוא כשיעור זית בינוני שבכל דור. וכתב בקהלות יעקב שם, שגם החזון איש סבר שכן עיקר לדינא, אלא שלמעשה הורה לחוש לשיטה ששיעור כזית הוא כחצי ביצה. וסיים בקהלות יעקב שם, שלענין מרור דרבנן אפשר להקל למי שקשה לו, לשער כשיעור זה.

כך כותב הגריי” קנייבסקי זצ”ל גם במכתב (בסוף ספר הלכות חג בחג – פסח): “השיעור, תוכל לסמוך בהחלט על הוראת מרן הגר”ח מוואלאזין זצ”ל, שהכזית הוא רק כשליש כף בינוני, שהוא לכל היותר לא גדול משליש ביצה, וכמו שביארתי באריכות בספרי על יבמות סי’ ל”ה עיי”ש (נראה שכוונתו לסי’ הנ”ל בפסחים), וכן ידוע שמרן החזון איש זצ”ל היה סובר שמעיקר הדין סגי לכזית בשיעור הנ”ל, רק שלכתחילה היה אומר להחמיר לדאורייתא כפסק האחרונים ז”ל”.

יתירה מזו מצינו בספר ארחות רבינו (ח”ב עמ’ ס”ז ס”ח), שמרנן החזון איש והגרי”י קנייבסקי זצ”ל חילקו לבני ביתם מצה בגודל כף יד (ולעתים חילקו אף בגודל כף יד בלא האצבעות), כיון שסמכו על שיעור הגר”ח מוולאז’ין אפילו לענין מצה דאורייתא[25]. כך שמעתי גם שסיפר הרר”ה פאדווה זצ”ל בעל חשב האפוד, שכשהיה בתור בחור בסדר בבעלזא, חילק הרה”ק מבעלזא כשיעור כף יד בלא האצבעות. וכן שמעתי מידידי הגר”י הלטובסקי שליט”א, שכן נהג סבו הרה”ח ר’ משה יוסף הלטובסקי ז”ל, שנהג כל הנהגותיו כפי המקובל בחצר קרלין.

לסיכום, אפילו אם מחמירים לכתחילה זית כשיעור המ”ב, עכ”פ אפשר לצאת בשיעור זה שני זיתים של הגר”ח נאה, לצאת הרא”ש והראב”ן, דזה אינו אלא לכתחילה, ובודאי לא עדיף מדין דרבנן שמקילים בשיעור הקטן, ולכן יקח מכל מצה לכל היותר שיעור הגר”ח נאה, ולהכניס לפיו אם קשה לו, די גם ב’ זיתים בשיעור זית הרואה.

מרור

איתא במשנה (פסחים ל”ט ע”א): “ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור”. ובגמ’ שם: “רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. אמר ליה, מאי דעתיך, דמרירין טפי, והא חזרת תנן (פירש”י, והא אנן רישא דכולהו חזרת תנן), ותנא דבי שמואל חזרת (ותנא דבי שמואל נמי חזרת תנא ברישא, אלמא היא קדמי לכולהו), ואמר רבי אושעיא מצוה בחזרת (פירש”י, כדמפרש טעמא, כדרבא ור’ יונתן), ואמר רבא, מאי חזרת – חסא. מאי חסא, דחס רחמנא עילוון (פירש”י, מאי טעמא קרינן ליה חסא, משום דזכר הוא דחס רחמנא עלן, אלמא להכי קיימא). ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, למה נמשלו מצריים כמרור (פירש”י, דכתיב (שמות א) וימררו את חייהם), לומר לך, מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה (פירש”י, הקלח שלו מתקשה כעץ), אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה (פירש”י, בתחילה נשתעבדו להן על ידי שכר שהיו שוכרין אותן). אמר ליה, הדרי בי” (פירש”י, לא אוסיף עוד).

וכתב רבינו ירוחם (הו”ד בב”י סי’ תע”ג): ” טוב לחזר אחר חסא מטעם שאמרנו, אפילו לקנות בדמים יקרים”. וביאר החק יעקב (שם ס”ק כ”ב), דהיינו עד שליש במצוה. וכ”כ בש”ע הרב (שם סעי’ ל’): אע”פ שכל ה’ מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה, מ”מ מדברי סופרים מצוה לחזור אחר חזרת לקנותו אפילו בדמים יקרים, על דרך שיתבאר בסי’ תרנ”ו לענין אתרוג הדור“.

וכן בשו”ת חכם צבי (סי’ קי”ט) כתב: “לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור, ראיתי כי טוב להודיע, שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא, שמצוה לחזור עליו, כי הוא הראש וראשון השנוי במשנתינו, הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא”ט, ובלשון ספרד סאלאט”א, ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתורגמא ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטוגאל ובספרי הרפואות והטבע, וקורין אותו לאטוגא סאלאט, ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם, ויש לו הסימנים האמורים בגמ’, שרף ופניו מכסיפין ותחלתו רך וסופו קשה ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה. ומפני שבארצות אשכנז ופולניא שהן קרות, אינו מצוי בזמן הפסח, לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור. או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות, כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל, לא ידעו מה הוא, ולקחו הקרי”ן שהוא תמכא לפ”ד מקצת חכמים, ונפק מיניה חורבא. כי הן רבים עתה עם הארץ, שאינם אוכלין אפי’ כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי, ומבטלים מצות מרור. ואף החרדים אל דבר ה’ ואוכלים כזית מהקרי”ן מסתכנים בו. כי באמת במקום שחזרת שהוא האלטיגא סלאט שכיח, כמו בערי אמשטרדם והמבורג ושאר ערי אשכנז, אף שהוא עודנו קטן מאוד, קורא אני על הקרי”ן, סכנה ואין בו מצוה. וכל אשר נגע אלקים בלבו, יקיים מצוה כתיקנה, ויקנה האלטוגא סאלאט לשם מצות מרור, אף אם הוא ביוקר”.

בירושלמי (על משנה הנ”ל) מבואר, שאף שהחסא אינה מרה, מ”מ כיון שאם משהים אותה בקרקע נהפכת למרה כלענה, נקראת מרור. לפי הש”ע הרב (שם) הכוונה היא, שיוצאים בה אפילו כשהיא עדיין מתוקה לגמרי.  אבל החזו”א (או”ח סי’ קכ”ד לדף ל”ט ע”א) מפרש אחרת את דברי הירושלמי, וסובר שיוצאים בחסה רק כשהיא כבר מרה, אלא שצריך שלא תהיה עדיין מרה כלענה, וכ”כ במשמרת שלום (קוידנוב, סי’ ל”ה סעי’ ב’).

בשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ קל”ב) כתב: “אמת נכון הדבר מה שכתב החכם צבי [סי’ קי”ט], והכי נהגו כל רבותי זצ”ל, ואנו נוהגים אחריהם. אך רגיל אני לדרוש בשבת הגדול, מי שאין לו אנשים מיוחדים מסוימים בעלי יראה הבודקים ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות, על כן מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי, טוב ליקח התמכא שקורין קרי”ן. ואם הוא נמנה  שלישי במשנה [פסחים ל”ט ע”א] והחסא הוא הראשון ומצוה מן המובחר, מ”מ חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק משום קיום עשה דרבנן, דמרור בזה”ז דרבנן. ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע”י תמכא שקורין קרי”ן. ואם יש רמז בחסא, דחס רחמנא עלן, אנו נאמר דתמכא ר”ת תמיד מספרים כבוד אל”.

בהגהות לש”ע (סי’ תע”ג) מוסיף החת”ס: “נוהגים למלול התמכא כדי להפיג מרירותו קצת, שיוכלו לאכול ממנו כזית. וכן כשהיינו מסובין על השלחן מרנא חסיד שבכהונה כבוד מוהר”ר נתן אדלער בשנת תקמ”ה בוויען, לא נמצא חסא מבלי תולעים, וציוה למלול תמכא ואכלנום. והארכתי בזה שלא כדברי הגאון בהגדה מעשה ניסים (מבעל החוות דעת) שאוסר” (לפורר את התמכא).

וכ”כ המ”ב (שם ס”ק ל”ו) גם בשם החי”א ובעל תשובה מאהבה: “יש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם, שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה, שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול. ולכן צריך לפררו על ריב אייזי”ן ולהעמידו כך מגולה, ואז מפיג חריפותו. והגר”א הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מביהכ”נ, כדי שלא יפיג הטעם, דאז אינו יוצא בו, אלא יפרר אותו אחר ביאתו, ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח בשבת יפרר אותו מבע”י ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר], ואז יפזר אותו על קערה, ועי”ז יפיג חריפותו, ואז ימעך אותו וישער שיהיה כזית, ויכול לאכלו בטוב”.

כתב רבי עקיבא איגר (מכתבי רעק”א סי’ י”ב, נדפס בראש קונטרס קדושת ליל הסדר): “בליל פסח יתנהג בקדושה וביראה ולשמוח במצות שזיכה אותנו ד’ בלילה הזה, מ”ע של קידוש ומ”ע של אכילת מצה ומצות מרור וד’ כוסות ואמירת הלל. אך בתנאי שצריך ליזהר שיאכל כזית מצה ברווחה ולא בצמצום, וכמו כן במרור. כי אם יחסר מעט מזעיר, הפסיד המצוות. ולדעתי מי שיש לו מח בקדקדו ומאמין בתורת ד’, איך לא יחוס על נפשו ולא יהא מתיירא שמצוה גדולה כזו, שאין לזכות בה עד יעבור שנה, ומי יודע אם יחיה, נפסד בידו. ודי לנו בעו”ה במצות הרגילין כמו תפילין וברכת המזון, שאין אנו מדקדקין בה, ולמה נעשה כזה במצות אלו ר”ל. ואף במרור מה גם שקשה לו קצת, הלא בכל יום אנו מקבלים לעבוד ד’ בכל נפשנו, ולמה נקפיד בצער מועט כזה. אני מבטיח באמונה, במי שיעשה מצוה בחשק ויחשוב בשמחה, בזו הרגע אני מקים מצות בורא, כמעט לא ירגיש מרורות כלל. ובפרטות בד’ כוסות שמדרכן לדקדק לשתות מעט כמו רביע כוס, אוי לאותה בושה, איך יבעטו מצות בשאט נפשם בלי טענה ובלי כבידות. לדעתי הוא קלות ומניעת היראה למאוד ר”ל וגדול עוונם מנשוא”.

לבדוק בספר “רחש לבב” מחתן הרעק”א, מנהג הרעק”א במרור.

כורך

איתא בגמ’ (פסחים קט”ו ע”א): “אמר רבינא, אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל (שם אמורא – ר”ן) משמיה דגמרא, לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן, מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא. ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן, אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא. מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו – הלל היא. דתניא, אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר (במדבר ט) – על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן, חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא, …יכול לא יצא בהו ידי חובתו, אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר, על מצות ומררים יאכלהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו”.

הגמ’ מסיימת: “השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל”.

ופירשו התוס’ והרא”ש: “אם היה כורך שניהם יחד תחלה, הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה. ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה, כשהיה כורכן אחר כך, אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן. ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל, הוה עבדינן הכי, מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה. כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל, הוה דרבנן ודרבנן”.

הפר”ח (שם) וש”ע הרב נקטו בפשיטות בכוונת הגמ’, שאליבא דהלל לא יצא כלל אם אוכל המרור לבדו בלא מצה. אבל הבית מאיר (שם) דקדק מלשון הגמ’ והתוס’ (שם), שאפילו להלל אין הכריכה אלא למצוה מן המובחר.

המג”א (ס”ק ח’) כותב שצריך לבלוע לכתחילה את שני הזיתים בבת אחת. וכ”כ בש”ע הרב (סעי’ כ”א): “לכתחילה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקין בפיו”. אבל האליה רבה (ס”ק ז’), והו”ד במ”ב (ס”ק כ”ב) נוקט, שכמו שלענין מצה די להכניס לפה בבת אחת את שני הכזיתים, אבל יכול לבלוע כל כזית לבדו, ה”ה לענין כורך, יכול לבלוע כזית אחד בכל פעם (ואולי טעם המג”א וש”ע הרב, שהחמירו בכורך יותר מבמצה, דשאני במצה, שבולע עכ”פ בכל פעם זית שלם ממצה, אבל בכורך כשבולע זית אחד, בולע רק חצי זית מרור וחצי זית מצה). וכן נוקט הבית מאיר (שם), לשיטתו, שאכילת הכורך אינה אלא למצוה מן המובחר.

הטור (סי’ תע”ה) מביא בשם אחיו הר”ר יחיאל: “הרוצה לקיים מצוה מן המובחר, לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל. דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, עבדינן לחומרא כתרוייהו, הכי נמי לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם. ובשיחת חולין צריך ליזהר, אבל טול ברוך לא הוי הפסק”. וכ”פ הש”ע (שם סעי’ א’).

בש”ע (שם) כתב: “ואומר זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה”. ותמה הביאור הלכה: “הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה, והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו’, כדי שתעלה ברכת אכילה וכו’. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר, רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש, אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש. ואולי לאו דוקא כתב המחבר – ואומר ואוכלן וכו’, אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול, ואח”כ יאמר הגדה זו. ולולא דמסתפינא הוי אמינא, דצ”ל במחבר – וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל, וכלשון הש”ס וכל הפוסקים, והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא, וצ”ע”.

וכבר תמה בספר ויגד משה (עמ’ ר”כ), שהרי אמירה זו נזכרת גם בדרכי משה ולבוש ושו”ת מהרש”ל (סי’ פ”ח) וש”ע הרב (סעי’ י”ח) וקצש”ע (סי’ קי”ט סעי’ ז’). ובש”ע הרב מפורש שנוהגים לומר כן קודם אכילת הכורך. ועל כרחך שנחשב צרכי סעודה, כמו שהובא לעיל בשם הדרכ”ת לענין אמירת מוציא מצה.

שלחן עורך

כתב הנצי”ב (בהגש”פ ד”ה ומפסיקין, הו”ד במקראי קדש פסח ח”ב עמ’ קל”ז), הטעם שמפסיקין באמצע ההלל, שלא כבכל השנה, שאסור להפסיק באמצע הלל, כדי ללמדנו בזה, שהסעודה שאנו אוכלים לפני ד’, פסח בזמן הבית ומצה ומרור בזמן הזה, הוא עצם השבח של הלל, שהעלנו הקב”ה ביציאת מצרים, עד שאפילו אכילתם הוא ענין מקודש .

ובשל”ה הק’ (מס’ פסחים, נר מצוה אות כ”ט) כתב: “קדושת הלילה הזה וכל הדינים הנוהגים היא קדושה רבה במאד, כי אז בחר בנו השי”ת מכל העמים וקדשנו במצותיו. על כן ראוי לאדם להיותו נזהר שלא ידבר בלילה זו שום שיחה משיחת חולין, ויזהיר בני ביתו על זה, ולא יהיו נפרדים מדבקות השי”ת רגע כמימרא, רק יתעסקו הכל במצות הלילה הזה ובסיפורי ניסי יציאת מצרים ולפרסמם לבני ביתו… ועוד מטעם אחר, שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן, כי… מן הראוי כשמברך על אכילת מצה, שתהיה מחשבתו גם על אכילת אפיקומן שיאכל בסוף, וכשהוא כך, איך יפסיק. ובר מן דין יחשוב האדם המצוה הבאה לו פעם אחת בשנה, ואח”כ כל השנה אלו מצוות עוברות ממנו, על כן בשעתם יכבדם ויאהבם וידבק בהם, לא יפרד מחשבתו מהם”.

אבל בחק יעקב (סי’ תע”ה ס”ק י”ד) הביא דבריו וכתב: “והוא חומרא יתירה נגד משמעות הפוסקים, והוא ממש דבר שאי אפשר ליזהר כלל בכל הסעודה, ובודאי הברכה קאי על כל הסעודה, ומה בכך שיפסוק, דהלא כל השנה מפסיקין בתוך הסעודה, אע”ג דברכה ראשונה קאי עד גמר סעודתו”. וכ”כ בש”ע הרב (שם סעי’ י”ח).

צפון

טעם אכילתו: כתב הרא”ש (פסחים פ”י סי’ ל”ד): “אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, פירש רשב”ם, שצריך לאכול מצה בגמר סעודה, זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה. ועל כן אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אע”ג שאינה עלינו חובה, מדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור, דלאחר שמילא כריסו ממנו, היאך חוזר ומברך עליו, הלכך מברך אתרווייהו ברישא, והדר אכיל מצה של מצוה באחרונה, ואחר אותה מצה אין נפטרים ממנה באכילת דבר אחר, שלא לשכח הטעם, ע”כ. ולפי זה היה נראה, שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת, כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה, ועליהן היה ראוי לברך [על] אכילת מצה, אלא שכבר מילא כריסו ממנה, וא”כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש, שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו, ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד. אמנם תמיהני, למה עושין כריכה בתחילה, יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש. הלכך נראה לי, דאותה מצה אינה לשם חובה, אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה. ולפי שהוא זכר לפסח, יש ליתן לה דין הפסח, שלא לאכול אחריה, ואין צריך עמה מרור וחרוסת”.

שיעורו: כתב הרמב”ם (הל’ חו”מ פ”ח ה”ט): “באחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו, שאכילתן היא המצוה”. וכ”כ בש”ע (סי’ תע”ז סעי’ א’), שצריך לאכול כזית.

אבל המהרי”ל (מנהגי מהרי”ל הגש”פ, הו”ד בט”ז שם ס”ק א’) כתב: “אפיקומן אוכלין אחר גמר הסעודה. ואמר מהר”י סג”ל דצריך לאכול כשיעור ב’ זיתים, דהיינו כביצת תרנגולת, דחביבה היא משאר המצות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה. ונאכל על השובע וגם כדי שביעה. ואם לא יוכל לאכול כולי האי, מכל מקום לא יפחות מלאכול כזית, ובעי הסיבה”. ובמג”א  (שם ס”ק א’) כתב: “מהרי”ל כתב – לכתחלה יקח ב’ זתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו (ובב”ח סי’ תע”ג מפרש, שע”י זה יוצא הן את שיטת הרשב”ם והן את שיטת הרא”ש בטעם אכילת אפיקומן), ולכל הפחות לא ימעט מכזית”.

 לאחר חצות:

איתא בברייתא (פסחים ק”כ ע”ב): “תניא – ואכלו את הבשר בלילה הזה, רבי אלעזר בן עזריה אומר, נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן – ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר לו רבי עקיבא, והלא נאמר חפזון, עד שעת חפזון. אם כן מה תלמוד לומר בלילה,  יכול יהא נאכל כקדשים ביום, תלמוד לומר בלילה, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום. אמר רבא, אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו”.

וכתב הרא”ש (שם סי’ ל”ח): “לכאורה משמע דהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, דסתם מתניתין (שם) כוותיה. ומיהו בפרק הקורא את המגילה (כ’ ע”ב) איכא סתמא כרבי עקיבא. ומיהו נכון להחמיר כרבי אלעזר, דאפשר דרבי עקיבא מודה להרחיק את האדם מן העבירה. וכן היה נוהג רבינו תם למהר לאכול אפיקומן קודם חצות”. אבל הרמב”ם (שם פ”ו ה”א) פסק שזמנה כל הלילה.

עפ”ז פסק בש”ע (שם): ויהא זהיר לאכלו קודם חצות”. וכתב בשו”ת אבני נזר (או”ח סי’ שפ”א): “נראה לדינא, למאן דאמר אין הפסח נאכל [אלא] עד חצות. והוא הדין מצה, דלאחר חצות מותר לאכול [דברים אחרים, ואין צריך יותר להקפיד, שישאר טעם מצה בפיו]…. דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו, רק בזמן המצוה. ועל כן נראה דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות, יאכל כזית מצה על תנאי, אם הלכה כר’ אלעזר בן עזריה, יהיה לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות, ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן, ויוצא ממה נפשך, אם הלכה כראב”ע, דעד חצות יוצא באפיקומן ראשון, ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים, ואם הלכה כרב עקיבא, דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני”. (ולענין ברכה על כזית ראשון אחר חצות, עי’ במ”ב ובה”ל ר”ס תע”ז דיאכל ולא יברך, וע”ע באור שמח רפ”ו מחו”מ, שנקט שיכול לברך).

הלל

כתב בש”ע הרב (סי’ תע”ט סעי’ ו’, ע”פ ט”ז ומג”א שם): “מצוה לחזור אחר זימון לאמירת ההלל, כדי לומר הודו בשלשה. דהיינו שהאחד יאמר לשנים שעמו הודו לד’ וגו’, והם יענו אחריו הודו לד’ וגו’, וכן באנא ד’ וגו’… והגדול שבהן הוא אומר הודו, והשנים הקטנים ממנו עונים אחריו. ויכול הגדול לתת רשות לקטן (כלומר, קטן ממנו, אבל לא קטן ממש, כמשנ”ת להלן שם)… ומ”מ מי שאין שנים אוכלין עמו בבית, אין צריך לחזור אחר שלשה אנשים מבית אחר, אלא די באשתו ובניו שהגיעו לחינוך, שיענו אחריו. ואף שלכתחלה מצוה מן המובחר לומר הודו ואנא ד’ בשלשה אנשים שהגיעו לכלל מצוות, מכל מקום אין צריך להקפיד כל כך בשביל זה לטרוח אחריהם ולהביאם מבית אחר, אלא די באשתו ובניו שהגיעו לחינוך”.

כתב הרמ”א (סי’ תע”ז): “ויקדים עצמו  שגם ההלל יקרא קודם חצות (ר”ן פ’ ע”פ וסוף פ”ב דמגילה)”. ובביאור הגר”א שם מבאר, שההקפדה אינה בשביל ההלל עצמו, אלא בשביל שגם שתיית הכוס הרביעי   תהיה קודם חצות. אבל בספר מעשה רב כתב, שאין להקפיד אם ההלל נאמר אחר חצות. והגה”ק מבוטשאטש (באשל אברהם תניינא ס”ס תע”ז, הו”ד בויגד משה עמ’ רנ”ט) כתב: “בשביל הלל לגמור קודם חצות, יש לומר שאין צריך למעט בסעודה… ואין ראוי לדלג מהסדר הנכון היטב ולקצר באמירת ההגדה”.

תם ולא נשלם

חסל סדור פסח כהלכתו




[1] לענין אבל ל”ע, דעת הט”ז, החק יעקב והש”ע הרב שם, שילבש, והמג”א כתב שאינו לובש – “דבלא”ה לבו נכנע”. והמ”ב כתב שהמנהג שלא ללבוש, אבל אין מוחין ביד הלובש.

[2] מסקנת האחרונים שאבל ל”ע חייב בהסבה, ובחק יעקב שם סס”ק ה’ כתב שמ”מ ישנה קצת, והביאו המ”ב, אבל הש”ע הרב השמיטו. גדר מצות הסיבה, ברי”ז הלוי על הרמב”ם. יש לעיין אם למאי דקיי”ל דבזה”ז אין הסיבה בנשים, אף דנשים שלנו חשובות, אם עכ”פ צריכה בדוקא לאכול המצה בישיבה ולא בעמידה, דעמידה ודאי אינה דרך חירות, או דילמא דלא תקנו אלא הסיבה, ואם בטלה הסיבה, שוב אין נפק”מ איך אוכלת.

[3] אמנם למש”כ בחי’ הרי”ז הלוי על הרמב”ם (הל’ חו”מ פ”ז ה”ט), לדעת הרי”ף והרמב”ם כוונת הגמ’ שם היא, שחיסר בעיקר המצוה של שתיית ארבע כוסות.

[4] ויתכן שאם טעם היין ערב לו יותר כשהוא מעורב בהרבה מיץ ענבים, עדיף לערבו, לפי מש”כ הרמב”ם (שם ה”ט): “ארבע כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה“.

[5] לולי דברי הרשב”א היה מקום לומר, דר”י בר עילאי ורבי יונה נהגו כן ממדת חסידות. ועכ”פ גם לדברי הרשב”א היה מקום לומר, דאין זה אלא במצות ארבע כוסות, שהיא לפרסומי ניסא, ולא בשאר מצוות דרבנן, וכמו שצריך למכור כסותו דוקא למצוה זו, ולא לשאר מצוות דרבנן. אבל החק יעקב (סי’ תע”ג ס”ק כ”א והו”ד במ”ב שם ס”ק ס”א) למד מזה, דה”ה שצריך לדחוק עצמו לקיים מצות מרור, אף אם כואב לו (ועי’ בהקדמת בני הגר”א לש”ע, ד”ה אספר בשם הגר”א, שכל מקום שנאמר עשה, אפילו בדרבנן, מחוייב בזה עד שתצא נפשו).

[6] וצ”ב בדבריו, שהרי שתיה דרך חירות אינה אלא להידור מצוה ולא לעצם הקיום, כמשנ”ת לעיל בשם הרשב”ם. וגם מסתבר דשתיה שחוגר מחמתה צדעיו מפסח עד עצרת אינה דרך חירות, ואעפ”כ נקט הרשב”א שחייב לשתות אף בכה”ג.

[7] וצ”ע, אם עדיף למי שמסוגל לשתות רק רוב רביעית קטן, לקחת כוס שיש בה שיעור רביעית גדול (כדי לצאת את דעת הנו”ב וחת”ס וחזו”א, שצריך שיהיה בכוס שיעור גדול), או לקחת כוס שיש בה שיעור רביעית קטן (כדי לצאת את דעת הרמב”ן, שיש לשתות את רוב הכוס ולא רק רוב רביעית).

[8] ויש לעיין בכוונתו, אם אין לחייבו בשום כוס, עד שיבין משמעות כל הכוסות, כמו שמשמע מלשונו, או שכיון שכל כוס היא חיוב נפרד, כדאיתא בפסחים ק”ט סע”ב, אם מבין משמעות האמירה השייכת לחלק מן הכוסות, חייב לחנכו עכ”פ לכוסות אלו. ובעיקר מחלוקת החק יעקב והפמ”ג עם ש”ע הרב, לכאורה יש לתלות מחלוקתם, האם חיוב ארבע כוסות הוא חיוב עצמי משום דרך חירות, ותקנו ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה, ורק סמכו שתית הכוסות לקידוש ולאמירת ההגדה כו’, או שיסוד החיוב הוא משום כוס של ברכה בקידוש ובהגדה וכו’, וסמכו החיוב לד’ לשונות גאולה. ולכאורה יש לתלות בזה גם, אם יש ענין לחנך קטן לשתיית חלק מן הכוסות.

[9] נראה שכוונתו בהסבר זה ליישב את קושית האשל אברהם מבוטשאטש (סי’ תע”ד), הרי עובר שיעור עיכול עד הסעודה, ואם כן הפסיד כבר ברכה אחרונה. סברא זו, שכל זמן שהאיצטומכא פתוחה, עדיין לא מתחיל העיכול, נזכרת גם בפמ”ג בא”א סי’ קפ”ד ס”ק ט’ בביאור דברי המג”א שם. אבל המ”ב שם ס”ק י”ח הסביר את דברי המג”א באופן אחר, ובשעה”צ כתב שדבריו דלא כפמ”ג, ולפי”ז הדק”ל. ובאמת, בשו”ת מהר”ח אור זרוע (סימן רי”ג) כתב: “ואני ראיתי את מורי רבינו מאיר זצוק”ל , שברך אחר טיבול ראשון בורא נפשות, ואחר כוס ראשון ברכה אחת מעין שלש, וכן אחר כוס של ברכת המזון. וכן כתב רבינו שמשון בתוס’ ערבי פסחים (עי’ בתוס’ ק”ג ע”ב ד”ה רב אשי). ואני סבור וכו’, שיש לברך אחר טיבול ראשון בורא נפשות, כי שמא ישהה בהגדה עד שיתעכל הטיבול ראשון במיעיו, נמצא שלא ברך אחריו, וכן אחר הכוסות יברך מהאי טעמא”. האשל אברהם (שם) כתב ליישב את פסק הטוש”ע שלא לברך: “שאין זה כי אם כשעושה לעצמו רצון של הסתפקות ואין בדעתו לשתות עוד בדרך קבע, מה שאין כן בד’ כוסות דפסח דאין גם אחד מעם בני ישראל שיהי’ לו היסח הדעת מלשתות עוד אחר כוס א’, וידוע לכל שאין בזה גדר שביעה והסתפקות גם ברצון בשום צד, בזה לא תיקנו גם חז”ל לברך ברכה אחרונה כלל עד כלותו לשתות”. בספר נמוקי או”ח ( להגה”ק ממונקאטש סי’ תע”ד) כותב ששמע, שבגלל כן נהג בעל ההיכל הברכה מקאמרנא זי”ע, לברך על הגפן על כוס ראשון. אך הגה”ק ממונקאטש כותב: “קשה לשנות בזה מנהג אבותינו ורבותינו הקדושים ז”ל, שלא לברך על הגפן רק אחר כוס רביעי”. וע”ע במנחת שלמה סי’ י”ח ס”ק י’ ובציץ אליעזר חי”ב סי’ א’ ס”ק י”ח.

[10] עי”ש שהדברים מדוייקים דייק היטב בלשון הרמב”ם ובסדר ההגדה. אמנם באבודרהם (סדר ההגדה ופירושה ד”ה ומתחיל ההגדה) כתב: “הרשב”א כתב טעם אחר שאין לברך על קריאתה, מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואפילו בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אלא כל המרבה הרי זה משובח”. גם הפמ”ג בפתיחה כוללת לקרי”ש אות ד’ כתב: “דודאי נוסח ההגדה, הכל דברי חכמינו, ומה”ת כי אמר – ד’ הוציאנו ממצרים, יצא. ושלשה דברים, פסח מצה ומרור, דצריך למימרינהו, הכל מדרבנן”. וכן משמע במ”ב סי’ תע”ג ס”ק ס”ד בשם החי”א, שכתב: “גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה…ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה. ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל, עכ”פ מחויבת לשמוע הקידוש, וכשיגיע לר”ג אומר כל שלא אמר וכו’, תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב’, שהרי מי שלא אמר ג’ דברים הללו, לא יצא. משמע שנקט, שמעיקר הדין די לנשים באמירת הקידוש ור”ג אומר וכו’, אפילו אם אינן שומעות את שאר ההגדה”. גם מה שנקט הגר”ח, שדברי רבן גמליאל הם דין במצות סיפור יציאת מצרים, נתבאר להלן שלדעת חלק מן הראשונים אינו כן, אלא חלק ממצות פסח מצה ומרור.

[11] באוה”ח הק’ (סוף פר’ בא) כתב, שיש חיוב גם לספר, שליל יציאת מצרים היה נחשב כיום, עיי”ש.

[12] בספר אביר הרועים מתאר את סדר פסח אצל הגה”ק בעל האבני נזר: “חצי סדר הראשון המשיך ב’ שעות בדברי תורה על כל מאמר בהגדה”.

[13] כידוע מאחיו בעל שארית יהודה, כל מה שכתב בסוגריים, היתה דעתו לשוב לשנות פרק זה, ואולי מה שכתב כאן בסוגריים, הוא משום מה שהאריך בסי’ רי”ג, שהענין ד”מצוה בו יותר מבשלוחו” שקול כנגד הענין ד”ברוב עם הדרת מלך”.

[14] הפמ”ג (מש”ז סי’ תע”ג ס”ק ז’) מסכם שלש דרכים נוספות שכתבו האחרונים: א. בשם הב”ח: “שצריכין לומר הגדה ולספר ביציאת מצרים, לכך מטבילין קודם אכילה, שלא לשהות כל כך בלי אכילה. ב. שהתינוקות ישאלו על טיבול שני למה, הלא כבר טיבלו בראשון, והתשובה, טיבול ראשון כדרך כל השנה, והשני משום מצות מרור ג. בשם הט”ז, שהשאלה היא על הטיבול הראשון, שאין בני אדם רגילים לטבול קודם הסעודה, והתשובה: “דבזה מרמזין שאין הטיבול בא מחמת הסעודה, והוא סימן לטיבול השני, שהוא ג”כ שלא מחמת הסעודה, אלא מצות חכמים”.

[15] ועי’ בבני יששכר מאמרי חדש ניסן מאמר ה’ אות ח”י עוד טעם ע”פ דרוש, למה הצריך ר”ג לומר כן.

[16] נראה לומר שלש נפק”מ בין פירושי הראשונים: א. להמפרשים שהוא דין בקיום המצוות דפסח מצה ומרור, אין צריך בזה”ז לומר – פסח וכו’. אמנם שו”ר בפרי צדיק פסח ריש אות ה’ שכתב, שצריך לומר גם בזה”ז פסח וכו’, לקיים “ונשלמה פרים שפתינו”. וכ”נ גם לפי דברי הנצי”ב שהובאו לעיל לענין נט”י לכרפס, שכל הנהגות הסדר בזה”ז צריכות להיות מתאימות גם לזמן שיבנה ביהמ”ק בב”א ב. אם הוא חלק מן ההגדה ועיקרה, צריך להקפיד לומר גם חלק זה לאחרים. ג. אם הוא חלק ממצות מצה ומרור, אפשר לאמרו גם לאחר כוס שני, בשעת קיום מצוות אלו.

[17] ומנהג העולם להקל לחייב בברכה ע”י נגיעה במקום המכוסה, כמש”כ השלה”ק, הו”ד במג”א סי’ קס”ה ס”ק ב’, ודלא כמג”א שם, וע”ע בחזו”א או”ח סי’ כ”ה ס”ק ז’, שדבריו תמוהים משו”ע ורמ”א או”ח סי’ קנ”ח סעי’ ז’, ואכמ”ל.

[18] ועי’ אריכות דברים בזה בשו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ רצ”א ואכ”מ.

[19] ולפי סברתו נראה, שגם בן הסמוך על שלחן אביו ואוכל מצות משלו, צריך לקנות את המצות מאביו.

[20] ואולי הוא משום שבזמנם היו המצות רכות, שקל יותר להכניס מהן שיעור שני זיתים בב”א לפיו, משא”כ במצות דידן, אין דרך אכילה כך. ועוד, דלפמש”כ בשו”ת נו”ב או”ח מהדו”ק סי’ ל”ח, אם מכניס יותר משני זיתים בב”א לפיו, לא הוי דרך אכילה, וא”כ אם אוכל בב”א יותר מכשיעור שני זיתים בצמצום, לא יצא כלל יד”ח.

[21] יל”ע אם מודדים לשיעור אכילת פרס גם את הלעיסה, או רק את הבליעה. מדברי החק יעקב סי’ תע”ה ס”ק כ”ב משמע לכאורה, שמשערים משעת הלעיסה, עיי”ש שנקט בלשונו – “משעת לעיסה ראשונה”, ומשמע שמזמן זה מתחילים למדוד הזמן. גם בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ קע”ג ס”ק ה’ נקט שמשערים גם את זמן הלעיסה, וטעמו, שהרי קיי”ל לענין איסורים כרבי יוחנן, דהנאת גרונו עיקר (ועי’ בשו”ת מהר”ם שיק או”ח סי’ ר”נ וס”ס רנ”ז ובאמרי בינה פסח סי’ כ”ג, אם אומרים כן גם לענין מצות מצה). ולענ”ד יש לפקפק בזה, דנהי דחייב גם על הנאת גרונו, מ”מ אם בלע לבסוף, דל מהכא הלעיסה, ויקיים המצוה בבליעה, שהרי אפילו אם בלע את המצה בלא לעיסה כלל, יצא יד”ח. ואף שיצא רק בדיעבד, היינו דוקא כשבלע בלא ללעוס מקודם, דזה אינו דרך אכילה. אבל אם לעס קודם הלילה ובלע בלילה, לכאורה נלענ”ד דיצא לכתחילה (ועי’ בחלקת יואב יו”ד סי’ ט’ שכתב, שכשבלע יצא מטעם אחשביה, אבל אם לעס, אף הלעיסה מצטרפת לאכילה, עיי”ש. ומ”מ אין מזה שום סתירה לדברינו, דנהי דכשלעס ובלע אפשר לצרף לחיוב גם את הלעיסה, מ”מ ודאי אפשר לצאת יד”ח גם בלעוס מקודם, וכנ”ל. ומה שכתב שם ליישב לפי דרכו קושיית המקו”ח, למה אינו יוצא בבליעת מצה גזולה, ע”י שקנאה בשינוי בלעיסה, כוונתו שכיון שלועס המצה לצורך בליעתה, גם זה מקרי מהבב”ע). אמנם מאידך י”ל, דאם נדון על הבליעה של המצה לבדה אחר הלעיסה, א”כ  אכל מצה לעוסה כבר, ולכאורה אינו יוצא, לפמש”כ במ”ב סי’ תס”א ס”ק י”ח, דאם נתבטל מן המצה תואר לחם, אינו יוצא בה. עוד יש לפקפק בסברת השבה”ל, דמבואר בשו”ת מהר”ם שיק שם ס”ס רנ”ז, שגם לרבי יוחנן פשיטא דחייב אף על הנאת מעיו, אלא שבא לחדש שחייב גם על הנאת גרונו. עוד יש מקום לומר, שהנאת גרונו היינו דוקא כשבלע עד מקום שאי אפשר לאהדורי והקיאו (ובכה”ג מצטרף גם מה שבין החניכיים לשיעור), אבל אם לעס ופלט, אף לרבי יוחנן לא יצא יד”ח, כמ”ש בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ צ”א ס”ק י”ז ובשו”ת אגרות משה ח”ה סי’ ט”ז ס”ק ב’, עיי”ש, ואם נימא כן, א”כ רק מתחילת הבליעה חשיב אכילה (אמנם מקושיית הפמ”ג במש”ז סי’ צ”ח ס”ק ב’ מדברי רבי יוחנן על הריב”ש שכתב, שטעימת איסור אסורה רק מדרבנן, מוכח דלא כדעת המנח”ש, וגם מדברי המהר”ם שיק שם סי’ ר”נ, שכתב ליישב קושיית הפמ”ג, שלטעום ולפלוט אינו דרך אכילה, מוכח דלא כהמנח”ש, דלסברת המנח”ש אין צריך לזה).

[22] עי’ ברא”ש (פסחים פ”י סי’ ל’): “נהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד, זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה”. הרי שנהגו לעשות את שלשת המצות מעשרון, שהוא שיעור מ”ג ביצים, וא”כ כל מצה היתה 14 ושליש ביצים. וכן נראה ממה שנו”נ הפוסקים אם מותר לעשות מצה עבה טפח – עי’ בש”ע סי’ ת”ס סעי’ ה’ ובמג”א ובה”ל שם.

[23]  לכאורה פשוט שמותר לשקול את המצות ביו”ט כדי למצוא שיעור כזית, אפילו אם תכלית המדידה רק שלא לאכול לחינם יותר מכשיעור. שהרי מ”מ מודד שיעור למצוה, ומדידה של מצוה מותרת, וכ”מ בשש”כ פכ”ט סעי’ ל”ח. אמנם מדברי המ”ב סי’ שצ”ז ס”ק ה’ בשם התו”ש ע”פ ריטב”א, שלא התיר למדוד תחום שבת, אלא כשצריך לילך לצורך מצוה, מוכח שאף שמודד שיעורי מצוה, אין היתר אלא אם גם תכלית מדידה זו הוא צורך מצוה. ולפ”ז אם אין לו מניעה לאכול עד שיצא הספק מלבו, לא חשיבא מדידת שיעור כזית מדידה של מצוה, ואסור. אמנם סתימת דברי שו”ת רדב”ז ח”א ס”ס רי”ג, דבכל ענין שרוצה למדוד תחום שבת מקרי מדידה של מצוה.

[24] המשקל הסגולי של מצה הוא בין 45% ל55% ממשקל הסגולי של מים. שיעור חצי ביצה שבזמננו הוא 23.5 מ”ל, וא”כ די ב 12 גר’ מצה בקירוב. בקילוגרם אחד  יש בממוצע 16 מצות, וא”כ משקל כל מצה הוא 60 גר’ בקירוב. לכן חמישית מצה היא שיעור כזית, לשיטת הגר”ח נאה.

[25]  שיעור זה הוא בערך חמישית מצה, שהוא שיעור כזית לפי שיטת הגר”ח נאה וכדינא דש”ע, כמשנ”ת. כל שכן שדי בשיעור זה, אם אוכלים שני כזיתים כשיעור זה, שהרי את עיקר המצוה דאורייתא יוצאים בזית אחד, וא”כ בשני זיתים כשיעור זה, יש עכ”פ זית אחד כשיטת המ”ב. אמנם יש להעיר, ששיעור זה נאמר, כשהיו בק”ג מצות רק כ10 – 12 מצות, אבל היום יש בק”ג כ 16  – 18 מצות, וא”כ צריך להוסיף עוד 50% לשיעור זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים