לתרומות לחץ כאן

הלכות בדיקת חמץ

טעם החיוב

חובת ביעור החמץ נאמרה בתורה במצות עשה – אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב,טו), ובשתי מצוות ל"ת – ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (שם יג,ז), שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שם יב,יט). ומבואר בר"ן (ריש פסחים), שהעשה מתקיים או בביעור החמץ וחיפוש בכל המקומות שעשוי להמצא[1], או ע"י ביטול, שאז נחשב אינו ברשותו[2].

אם בדק אחר החמץ על מנת לבערו ונשאר חמץ שלא מצא, לדעת רש"י (ו' ע"ב), תוס' (כ"א ע"א) והר"ן (שם) אינו עובר[3], ולדעת הרא"ש (פרק א' סי' ט') עובר – "ואע"פ שאינו רואה, דהא לא כתיב לא תראה חמץ, אלא לא יראה, משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה, ואע"פ שאין יודע שהם בביתו, מ"מ בל יראה איכא"[4].

ובגמ' (ו' ע"ב), "אמר ר"י אמר רב, הבודק צריך שיבטל. ומקשה הגמ', מאי טעמא, אי משום פירורים (לשיטת הרא"ש, הכוונה לפירורים שלא מצא בבדיקה ועובר עליהם בב"י וב"י, ולפי רש"י והר"ן חיישינן שימצא ואז יעבור), הא לא חשיבי וממילא בטלי. אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה". ופרש"י, "חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפה ומשהה אפילו רגע אחד (לאחר שמצאה), ונמצא עובר עליה בב"י וב"י, אבל משבטלה אינו עובר". והרא"ש מפרש, דחיישינן "שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפהפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא" (ולשיטתו עובר עליה אפילו אם לא מצאה).

ומקשים  הראשונים, כיון שממילא צריך לבטל ולא די בבדיקה, למה הצריכו חכמים בדיקה. ומתרצים התוס' (ב' ריש ע"א) והר"ן (שם), שחששו שיבא לאכול את החמץ. וחששו בחמץ יותר מבשאר איסוה"נ, כיון שלא בדילי מיניה במשך כל השנה, וגם מפני שהחמירה תורה לעבור עליו בב"י וב"י. והר"ן (שם) תי' עוד, שהצריכו לבדוק אחר החמץ ולבערו, כיון שחששו שלא יבטל בלב שלם ויעבור על ב"י וב"י.

אלו מקומות טעונים בדיקה

שנינו במתני' ריש פסחים, כל מקום שאין מכניסים בו חמץ אין טעון בדיקה. וכתב בש"ע הרב (סי' תל"ג סעי' י"ב): "אינו חייב לבדוק מן התורה, אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות, כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית, ועובר עליו בב"י מן התורה".

ולפ"ז לכאורה א"צ לבדוק כלל בכל חדרי הבית פרט למטבח ולפינת האוכל. אבל כבר כתוב במשנה וברש"י שם, שצריך לבדוק באוצרות יין, שמא נכנס השמש להביא יין לסעודה כשפתו בידו. מבאר בש"ע הרב (שם): "מדברי סופרים אע"פ שביטל חמצו, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק, שמא הכניס לשם חמץ באקראי".

וכ"פ בש"ע (סי' תל"ג סעי' ג'), "בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ, ולכן כל חדרי הבית צריכים בדיקה, שפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו, אבל אוצרות יין שאין מסתפק מהם וכו' א"צ בדיקה". ומביאים הש"ע הרב (סעי' י"ג) ומ"ב (ס"ק י"ד) דוגמא, מחדר שיתכן שנכנס לתוכו באמצע סעודה להחזיר משכונות, ועוד דוגמאות.

לפ"ז כל מקום שילדים מסתובבים שם עם אוכל, חייב בבדיקה. וכמו שמצינו שחורי הבית שלמטה מג' טפחים טעונים בדיקה בבית שתינוקות מצויים בו (מ"ב שם ס"ק י"ט ע"פ המג"א ס"ק ח' בשם הראב"ד),  וכן ביהכ"נ וביהמ"ד חייבים בבדיקה, מפני שתינוקות מכניסים שם חמץ (ש"ע שם סעי' י').

וכן כל מקום שיתכן שנכנסו אליו באמצע סעודה, וכל ארון שיתכן שפתחוהו באמצע סעודה וכיו"ב, טעון בדיקה.

הרמ"א (ס"ס תל"ג) כתב: "והכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכים בדיקה" (ראה להלן סוף עמ' 5, אם צריך לבדוק דוקא כיסים שיתכן שהכניס לתוכם חמץ, או אפילו כיסים שיתכן שהכניס לתוכם יד שדבוק בה פירור חמץ). וכתב המ"ב (ס"ק מ"ח), "בין משלו ובין משל התינוקות שבבית". עוד כתב במ"ב (ס"ק מ"ז ומקורו בחק יעקב), "ואפילו הוא אומר ברי לי שלא ניתן בהם חמץ, דמלתא דלא רמיא אאיניש לאו אדעתיה". אמנם בבגד שעובר כביסה, מסתבר שאפשר להקל, כי נפגם ע"י האבקה.

איתא בגמ' (פסחים ו' ע"א) ובש"ע (סי' ת"מ סעי' ב'), חמצו של נכרי (פירש"י, המופקד אצלו ולא קיבל עליו אחריות, דמותר להשהותו), עושה מחיצה עשרה טפחים משום היכר". פירש"י, "שלא ישכח ויאכלנו". ומוכח מזה, שאפילו אם יש בביתו חמץ שאינו שלו, ואינו עובר עליו בב"י וב"י, צריך לעשות היכר שלא יבא לאכלו.

הט"ז (ס"ס תמ"ה, וכ"פ המ"ב סי' תל"ג ס"ק כ"ח) כותב, שאין לחלק "בין חצר השותפין להרבה בני אדם…ובין חצר המיוחד לאחד…,דשותפין חייבים ממש כמו אדם אחד לכל מילי", ומבאר החק יעקב (שם), ש"תשביתו שאור מבתיכם", משמע אפילו מבית השותפים.

למשנ"ת, בבית שאין בו ילדים קטנים, כל החדרים שאין דרך להכנס לשם באמצע סעודה א"צ בדיקה, אבל בבית שיש בו ילדים קטנים, כל חדרי הבית טעונים בדיקה. עם זאת, מקום גבוה, שברור שהילדים אינם מגיעים לשם, וגם אין דרך לגשת באמצע הסעודה, א"צ בדיקה. ולכן מדף גבוה וכל שכן הבוידעם ומעל מסילות הוילונות וכיו"ב א"צ בדיקה.  גם המכונית צריכה בדיקה.

חדר המדרגות הוא חצר השותפין, ומסתבר שילדים מסתובבים שם עם חמץ, ובפרט לפני פסח[5]. במחסן ומקלט שאין נכנסים לתוכם באמצע האוכל א"צ לבדוק. בתיבת הדאר ובארונות החשמל, אם הם בהישג יד הילדים, צריך לבדוק.

ספרים, אם מקפיד שלא להשתמש בהם בחמץ, אינם צריכים בדיקה. אמנם אם אינו מקפיד, הרי"ז כמו כיסים, דאמרינן דמילתא דלא רמיא וכו', ועל כן החזו"א היה מוכר החמץ שבספרים לגוי, וגם מכסה הספרים בסדין (כי גם אחר המכירה צריך לעשות מחיצה, כמו לחמצו של נכרי שברשותו). אמנם העולם נהגו להקל, ולהלן נבאר הטעם. ומ"מ ברור שראוי שלא להביא ספרים שלא נבדקו לשלחן האוכל בפסח. את הברכונים והזמירות יש לבדוק דף אחר דף או למכור והניחם במקום סגור, ואין שום תועלת בהנחתם על סורגי המרפסת או בניעור גרידא.

חצר לא מקורה: בש"ע (סי' תל"ג סעי' ו') כתוב, שאם אין ידוע בודאי שיש בה חמץ, א"צ בדיקה, כי יש ספק אם היה בה חמץ, ואפילו אם היה, אולי אכלוהו העורבים. אבל אם ודאי שהיה בה חמץ צריכה בדקה, כי אין ספק אכילת העורבים מוציא מידי ודאי. ובמ"ב (ס"ק כ"ז) כתב בשם המקו"ח, שאפילו אם יודע שהיה חמץ בחצר קודם זמן בדיקת חמץ, לא נחשב שיש בחצר ודאי חמץ , ואין צריך לבדוק, אלא אם ראה חמץ בחצר לאחר תחילת זמן בדיקת חמץ. ולפ"ז אפילו אם ראה בחצר שאריות לחם לפני תחילת ליל י"ד, א"צ לבדוק. אבל לדעת המג"א, אם ראה חמץ בחצר בתוך שלשים יום לחג, צריך לבדקה.

פחי האשפה שבחצר: טעונים בדיקה, ולכן ראוי לשפוך לתוכם חומר פוגם. ואפילו אם גר במקום שיש שכנים שמשליכים לפחים חמץ גם בפסח, מ"מ צריך לבדוק כדין בליל י"ד[6].

כלי האוכל: כלי שאין רוצים להשתמש בו, אין חובת ביעור על הבלוע בו, שאינו נקרא נראה ומצוי (ראב"ן, מג"א סי' תנ"א, ס"ק א'). משום כך, א"צ לציין בשטר המכירה – חמץ הבלוע בכלים (חזו"א או"ח סי' קי"ז ס"ק ט"ו. וע"ע בארחות רבינו ח"ב עמ' פ'). ובשו"ת להורות נתן (ח"ו) כותב שגם במנהגי חת"ס ור"נ אדלר כתוב רק – חמץ הדבוק ע"ג הכלים.

ומ"מ צריך לשפשף את הכלי, לנקותו מחמץ הדבוק בו (ש"ע סי' תנ"א סעי' א'). אבל מסתבר, שכלים שהוכנסו לארון לאחר שטיפה, אין צורך לבדוק אם יש בהם פירורים.

צריך להצניע את הכלים במקום שלא יבא להשתמש בהם (ש"ע שם), ולכתחילה לנעול ולהצניע את המפתח (שם). ולכן צריך לזכור להוריד ה"ששת" התלוי במטבח.

להניח הכלים במקום גבוה מהישג יד אדם (בלא להצניעם), הב"ח (שם) אוסר, כמו שאסרו לקרוא לאור נר בשבת שמא יטה,  אפילו אם מונח גבוה י' קומות, משום לא פלוג אבל המג"א ושאר אחרונים מקילים, דבלא"ה אינו אלא נטל"פ, שהרי עבר כבר מעת לעת מזמן הבליעה, ובדיעבד אפילו אם ישתמש בהם, אינו אסור מעיקר הדין. והמ"ב ס"ק ז' כותב שאין למחות במי שונהג כן, ומ"מ המחמיר תע"ב.

לא לשכוח לנקות את המלחיה הפתוחה, שמכילה בד"כ פירורי חמץ בעין!

איזה שיעור צריך לחפש

אם יש איסור ב"י וב"י על פירורים פחותים מכזית

נחלקו הראשונים והפוסקים אם יש איסור ב"י וב"י על פירורים פחותים מכזית מדין חצי שיעור. וכבר כתב הרא"ש פ"ג סי' ב' שאין נפק"מ במחלוקת זו, "לפי שישראל קדושים הם, וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא, אפילו כל שהו, ואפילו אם נדבק בכתלי הבית". וכ"פ בש"ע (סי' תמ"ב סעי' ו'): "נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו" (עי' פי' לשון הש"ע במ"ב ס"ק כ"ח).

הט"ז (שם) מקשה, למה לא ניחוש לבער אפילו פחות מכזית, שמא יבא לאכלו. וחידש מכח זה, שכל המחלוקת אם צריך לבער פחות מכזית, היא רק כשמונח במקום מאוס, או שנדרס ברגלי אדם, אבל כשיש פחות מכזית חמץ במקום נקי חייב לכו"ע לבערו שמא יאכלנו, וכ"פ החיי"א (כלל קי"ט ס"ק ו').

אם צריך לבדוק אחר פירורים הפחותים מכזית

במעשה רב מובא, שהגר"א נהג לבדוק הספרים. וכן בחיי"א (כלל קי"ט ס"ק ו') כתב, שהצריכו חכמים לבדוק בחורין ובסדקין, אע"פ שאין לחוש שם אלא לפירורין כל שהוא דממילא בטלי, מכל מקום מחשש שמא יבא לאכלו צריך לבער אפילו כל שהו. ומשמע דס"ל שהחשש שמא יבא לאכלו הוא אפילו בפירור כ"ש.

וכן החזון איש (או"ח ס"ס קט"ז) כתב על דברי הגמ' דפירורים לא חשיבי וממילא בטלי: "נראה דלענין חיוב מחיצה שתקנו חכמים, אין חילוק בין פירורין לגלוסקא יפה, והלכך חייבין לבדוק את הספרים משום חשש פירורין, אף שאין בהם כזית"[7].

אמנם מדברי הגמ' (ו' ע"ב, אי נימא משום פירורין) מדייק השפת אמת (שם), שאחרי הבדיקה יתכן שנשארו פירורים (ולפי גירסת הספרים ברא"ש שם, קים לן בודאי שנשארו פירורים). ומפרש: "ומ"מ אין צריך לבדוק אחריהם, כיון דהוי טירחא יתירא, לא חייבוהו חכמים. וגם אפשר דלא שייך בהו כל כך לחוש דילמא אתי למיכל, ולכך אין צריך בדיקה"[8].

עוד ראיתי בספר הלכות חג בחג (מהגרמ"מ קארפ שליט"א) שכתב, שמשאלת הגמ' (ד' ע"א), "וניבדקיה בשית", מוכח שבשעה אחת די לבדוק בכל המקומות, ומיירי אף באדם שיש לו בית גדול, ועל כרחך שאין צריך לחפש אחר פירורים[9].

ונראה שעל זה סמכו העולם שלא לבדוק הספרים או לעשות מחיצה בפניהם, דמדין ביעור אין לחייב, דבספרים ודאי לא ימצא גלוסקא יפה דלא בטלה ממילא ושיש חשש שיבא לאכלה, וממילא אין גם חיוב לעשות מחיצה לספרים, דלא מצינו חיוב מחיצה אלא משום חשש שמא יבא לאכלו.

ונראה להוכיח משלושה מקומות בדברי המשנה ברורה דס"ל, דלא חייבו לבדוק אחר פירורים פחותים מכזית:

ראשית, שכתב בשעה"צ (ס"ק ל"ג), שבבית שיש בו תרנגולים, אפילו מקום שאכלו בו ודאי חמץ, אין צריך לבדוק תחת הספסלים, ולא מקרי שיש שם ודאי חמץ דנימא דאין ספק אכילת תרנגולים מוציא מידי ודאי חמץ, "דאף אי נימא שאי אפשר שלא יפלו שם מהשלחן, דלמא רק פירורין דממילא בטילי". ומוכח מדבריו דמשום פירורים הנופלים א"צ בדיקה[10].

שנית, דהנה המחבר (סי' תל"ג סעי' ג') כתב, שצריך לבדוק בכל המקומות שיש לחוש שנכנס שם ופתו בידו. ובש"ע הרב (סוף סעי' י"ג) ביאר: "ויש לחוש שמא שכח שם את פתו, או שמא נתפרר ממנו שום פירור חמץ". אבל המ"ב (ס"ק י"ד) כתב רק שיש לחשוש שמא שכח שם את פתו, והשמיט החשש שמא נפלו פירורים[11].

ועוד בה שלישיה, דהנה בד"מ (סוף הסי') הביא ממהר"י, שצריך לבדוק הכיסים. והוסיף בדרכי משה ובהגהות הרמ"א, דהיינו דוקא בכיסים שדרך לפעמים להכניס בהם חמץ, וכ"כ המג"א שם. אבל החק יעקב שם (ס"ק כ"ו) הוסיף: "ועוד דלפעמים דבוק פירור חמץ בידים ונותן לתוך כיסו ובתי יד שלו בלי ידיעתו, כי ידים עסקניות". ולפי טעם זה נראה פשוט, שצריך לבדוק גם כיסים שאין דרך להכניס בהם חמץ. והנה המ"ב (ס"ק מ"ז) העתיק את תחילת דברי החק יעקב שם, ואת דבריו אלו השמיט, ולא חשש להחמיר כמותו אף בכיסים שאין דרך כלל להכניס בהם חמץ. ולמשנ"ת אתי שפיר היטב, דהמ"ב לשיטתו אזיל, דס"ל שאין חיוב בדיקה אחר פירורים קטנים כאלה, העשויים להדבק בידים ולהמצא בכיס.

אמנם במקום אחר (ספר מחנה ישראל פרק י') העתיק החפץ חיים את לשונו של החיי אדם שהובאה לעיל, שהצריכו חכמים לבדוק בחורין ובסדקין, אע"פ שאין לחוש שם אלא לפירורין כל שהוא דממילא בטלי, דמכל מקום מחשש שמא יבא לאכלו צריך לבער אפילו כל שהו.

מכל מקום, אפילו להמחמירים לבדוק אחר פירורים כ' היראים דפירור מטונף א"צ לבדוק דלא יבא לאכלו. ולפ"ז בכל המקומות שמשתמשים בחמרי ניקוי ופוגמים החמץ א"כ א"צ לבדוק אחר פירורים.

ומ"מ  בד"ת מונקאטש (ח"ב סי' קל"ד) כתב, שבכלל דברי האר"י הק', שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו וכו', הוא להזהר מבל יראה בפירורים פחותים מכזית, וכתב "שזה מנהג צדיקים אבותינו ורבותינו הק' זיע"א, אשר בבדיקת חמץ מסרו נפשם ובפישוט ידים ורגלים על הארץ לחפש בחורין ובסדקין, אולי ימצאו איזה פירור מעט מזעיר ממשהו, כמעט אינו חלק עשירית מכזית, אם כי ע"פ דברי חז"ל אינו מחויב בפירורין שאין בהם כזית כלל, בפרט שמכבדים הבתים והחדרים וירחצו מקודם, אשר ממש בל יראה ובל ימצא כל דהו, עכ"ז יחפשו אולי ימצא עוד משהו הנעלם מעין הרוחצים ומנקים ומכבדים את החדרים. והיינו כי ע"י זה שנזהר ממשהו חמץ בכה"ג, ישמר מחטא כל השנה, ועבור זה הטריחו א"ע כ"כ בכל כחם ויות כנז'." [אמנם בח"ו סי' פ"ו הוכיח מדברי הזוה"ק, דהבטחה זו קאי דוקא על הנזהר באיסור אכילת חמץ, וכ"נ בבה"ט ר"ס תמ"ז]

חובת בדיקת חמץ בליל י"ד במקומות שנוקו היטב קודם לכן

כיון שמנהג ישראל לנקות היטב את הבית כולו לפני פסח, וכלשון הרא"ש דלעיל –  "ישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית", ומפאת קושי העבודה עושים כן קודם ליל י"ד, מתעוררת איפוא השאלה, אם בליל י"ד יש לחזור ולבדוק היטב את כל הבית כולו (ובכלל זה כל החורים והסדקים ובכיסי כל הבגדים ובתוך הארונות וכיו"ב), כדי לקיים תקנת חז"ל שחייבו לבדוק בליל י"ד דוקא, וכמו שמובא במעשה רב אודות הגר"א, "ונמשך זמן הבדיקה מאד", וכן או שאפשר להסתפק בבדיקה פחותה, כפי הנהוג גם אצל הרבה יראים ושלמים, שאינם בודקים בליל י"ד אלא בהעברה בעלמא, ומסיימים הבדיקה בזמן קצר, וביניהם מו"ר כ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א ומו"ר בעל שבט הלוי שליט"א.

כתב המרדכי (פ"ק דפסחים ס"ס תקל"ה), שאפילו אם כבדו וטאטאו הבית קודם ליל י"ד, צריכים לחזור ולבדוק בליל י"ד, "שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה". כלומר שאף שמן הסתם לא נשאר חמץ שמקום שטאטא כבר, מכל מקום צריך לקיים תקנת חז"ל כהלכתה, לבדוק בליל י"ד דוקא ולאור הנר. ועוד כתב שם (ס"ס תקל"ו) טעם אחר שאין די במה שכיבד הבית מקודם, כי אפילו אחרי כיבוד הבית, עלול להשאר חמץ בגומא. וכתב התרומת הדשן (שו"ת סי' קל"ג), שלטעם הראשון די אם בודק במקום אחד בליל י"ד, שבזה יוצא ידי תקנת חז"ל לבדוק בליל י"ד, ואין צריך לבדוק שוב את כל הבית.

דברי המרדכי נפסקו להלכה בש"ע (ס"ס תל"ג). וכתב המגן אברהם שם, שאפילו אם בדק היטב בחורים ובסדקים קודם ליל י"ד, שאז אין חשש שמא ימצא חמץ בגומא, צריך לבדוק לפחות במקום אחד בליל י"ד, לחוש לטעם הראשון שכתב המרדכי, כדי לקיים תקנת חז"ל לבדוק בליל י"ד דוקא[12].

לפי האמור עד כאן, למנהגנו שאין מסתפקים בכיבוד הבית בלבד, אלא בודקים היטב קודם ליל י"ד גם בחורים ובסדקים, די בבדיקה כל שהיא בליל י"ד, כדי לצאת ידי תקנת חז"ל לבדוק בליל י"ד.

אלא שהמגן אברהם הוסיף עוד, שעל הבדיקה שבדק בחורים ובסדקים קודם ליל י"ד, אפשר לסמוך רק אם בדק בחורים ובסדקים בלילה ולאור הנר. שהרי צריך לבדוק דוקא לאור הנר, ובלילה דוקא, שאז אור הנר יפה יותר לבדיקה, כדאיתא בגמרא (פסחים ז' סע"ב) ובש"ע (ר"ס תל"ג), דשרגא בטיהרא מאי אהני. ואפילו אם סוגר את כל התריסים, כך שאור היום לא יחדור כלל לבית, אין הדבר מועיל, כמבואר במג"א (ס"ק א'), שאפילו בית אפל לא יבדוק ביום לאור הנר, ומקורו בירושלמי (הובא בב"י ובמחה"ש) שאומר, שנר אינו מאיר ביום כמו שמאיר בלילה. ואם כן לפי זה, אפילו אם נחשיב בדיקה לאור החשמל כבדיקה לאור הנר וכדעת פוסקי זמננו, עכ"פ למנהגנו שחלק מן הבדיקה והניקוי נעשים בשעות היום, שאז אפילו אור הנר אינו מועיל לבדיקה, לכאורה יש לחזור ולבדוק היטב בליל י"ד (או לפחות בלילה אחר) את כל החורים והסדקים שנבדקו ונוקו בשעות היום.

ופוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו כן, ועל כן ראינו לתת טעם למנהגם של ישראל קדושים בזה, ולצדד להקל משלשה טעמים לסמוך על בדיקה קלה כנהוג:

א. בגמרא (שם) נאמר וכן נפסק בש"ע (שם), שאכסדרה שאורה רב נבדקת לכתחילה ביום. וכן פסק המג"א הנ"ל, שאם בדק אכסדרה ביום י"ג, אין צריך לחזור ולבדקה בליל י"ד. וכתב החק יעקב (ס"ק כ"ב), שבתי כנסיות אין צריך לבדוק לאור הנר, שדינם כאכסדרה (וכן מוכח להדיא במרדכי הנ"ל). ומפרש השעה"ר (סעי' ל"ז) הטעם, "לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה". וכתב שם שגם "שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה ואורה גדולה, דינם כאכסדרה". ולפי זה מסתבר, שבצורת הבניה הנהוגה היום, שמשאירים ריוח בין בית לבית והחלונות גדולים מכפי שהיה נהוג בימים עברו והאור בחדרים רב, דין הבתים כדין אכסדרה, שאם בדקה ביום י"ג לאור החמה, אין צריך לחזור ולבדקה ביום[13].

אלא שלפי טעם זה לא עלתה ארוכה אלא למקומות שכנגד החלון, אבל מה שבצידי החלון צריך לבדוק דוקא לאור הנר, כמו שכתב בשעה"ר שם (סעי' ג' ד'), שרק מה שכנגד החלון והארובה ממש, אין צריך בדיקה לאור הנר.

ב. ‎‎בתורת השלמים (יו"ד סי' קצ"ו ס"ק ט') הקשה, שלגבי הלכות אחרות מצינו שאור היום דוקא יפה לבדיקה ולא אור הנר, ומדוע בבדיקת חמץ הדין להיפך, שצריך לבדוק דוקא לאור הנר ולא לאור היום. וכתב לתרץ, שבדיקת חמץ צריך לבדוק בחורים ובסדקים במקום שאין אור היום יכול לשלוט, משא"כ בנר יוכל לחפש בחורים ובסדקים, אבל כשצריך לבדוק במקום מגולה, אור היום טוב יותר לבדיקה מאור הנר. ולפי זה, מה שנאמר שצריך לבדוק החמץ לאור הנר דוקא, אלא אם כן בודק באכסדרה או כנגד חלון שאורו רב, היינו דוקא כשבודק בחורים ובסדקים שאין אור היום מגיע לשם, אבל במקומות הגלויים אין צריך כלל אור הנר, ואדרבא אור היום יפה יותר. וכהיום שמזיזים קודם הפסח כל הדברים המיטלטלים (כמקרר ותנור וכיו"ב) לגלות מה שתחתם ובצידם, ומרוקנים הארונות מתכולתם כדי שתשלוט בהם העין היטב, והופכים לחוץ כל הכיסים, כמדומה שיש מקומות מועטים מאד שאור היום אינו יכול לשלוט בהם.

ג. כל הנידון אם בדיקה מועילה לאור החמה, היינו כשמסתפק בהבטת העין גרידא, ועל זה חידשו חז"ל, שראיית העין באור החמה אינה שולטת בחורים ובסדקים. אבל כהנהוג היום, שעובר וממשש בידיו ובמטלית בכל מקום, ורוב המקומות גם מדיח במים, ודאי אין להכחיש המוחש שלא נשאר שום חמץ במקומות שניקה. וזו נראית כוונת השערי תשובה (ס"ס תל"ג), שכתב ללמד זכות על המון העם, שמקילים לבדוק בליל י"ד דרך העברה בלי חיפוש היטב בחורין ובסדקין – לפי שמתחילה מכבדין ורוחצין ומנקרין הכל היטב. וכן מפורש בדעת תורה (סי' תל"ג סעי' ב') הכותב שמצא בכתבי הרב מבואטשאטש, "שבדיקת תיבות ומטלטלין שכשמהפכין אותן מתנער הכל מהם וכן בתי ידים וכדומה, וכן אם מכבדים חדרים, שידוע שלא נשאר עוד חשש חורים באומדנא ברורה, דמי למקום שאין מכניסין בו חמץ, וסגי בליל י"ד בנר כל דהו ואין חיוב בחיפוש היטב".

ועוד יש להוסיף, שכיון שברוב המקומות משתמשים בחמרים הפוגמים את החמץ, א"כ אם נשאר רק חשש לפירורים הפחותים מכזית, הרי חובת ביעורם היא רק מחשש שיבא לאכלם, על יסוד דברי הט"ז (כמשנ"ת לעיל עמ' 3), וכבר כתב הט"ז שם בשם היראים בב"י שם שבמטונף שאין חשש שיבא לאכלו אין חובת ביעור כלל, בפירור הפחות מכזית.

אלא שאם אכן ננקוט כסברת הרב מבוטשאטש, שעל ידי ניקיון יסודי שעושים קודם לילי י"ד, הופך המקום שנבדק, למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאינו צריך בדיקה, יקשה לאידך גיסא, איך יכול לברך על הבדיקה בליל י"ד, הרי כל הבית נחשב כבר כמקום שאין מכניסים בו חמץ ואינו חיב בבדיקה (וביותר למש"כ הגר"א ס"ס תל"ג, שלשיטת הבבלי אם בדק כדין קודם ליל י"ד יצא, וכתב המ"ב (ס"ק א'), שעל כן אם רוצה להחמיר על עצמו לחזור ולבדוק בליל י"ד, עכ"פ לא יברך, אלא אם חוזר ומשתמש בחמץ במקום שבדק).

ובאמת בשו"ת עמק הלכה (הו"ד בשד"ח מערכת חו"מ סי' ה' ס"ק מ"ט, ובקוצר בשעה"צ סי' תל"ב ס"ק י"ב) כתב, שכהיום שהמנהג לנקות הבית היטב קודם בדיקת חמץ, יש למנהג המובא בד"מ וברמ"א (ס"ס תל"ב) להניח פתיתים קודם הבדיקה יסוד מדינא, כי בלא זה יש חשש שברכתו לבטלה. ומנהגם של ישראל בהנחת הפתיתים תורה היא, כמ"ש בש"ע הרב (סי' תל"ב סוף סעי' י"א).

אלא שתמוה לפ"ז, שהרי המנהג להניח פתיתים פחותים מכזית, כדי שאם יאבד אחד מהם לא יעבור עליו (שע"ת תל"ב ג'), והרי על בדיקה מחשש פחות מכזית אין לברך, כמ"ש בש"ע הרב (סי' תמ"ו סעי' ג' ובקו"א שם). ויש שכתבו מחמת זה, להניח לפחות פתית אחד שיש בו כזית (הגש"פ מועדים וזמנים). ובשדי חמד (שם) כתב, שהבית מצרף את כל הפתיתים לכזית[14].

ובענין הנחת הפתיתים, לכאורה צריך אחד מבני הבית להניחם, כדי שיצטרך הבודק לחפש אחריהם. אבל הגה"ק מסאטמר זיע"א הניח בעצמו.



[1] ונקט שגם חיפוש זה הוא חיוב מן התורה. אבל הב"ח בסי' תל"א דייק מרש"י בכמה מקומות, שסובר שמה"ת חייב לבער רק חמץ ידוע.

[2].וכ"ה דעת רש"י ד' ע"ב. אבל לדעת ר"י בתוס' שם, ע"י ביטול נפטר מב"י וב"י, אבל מצות תשביתו מקיים רק ע"י ביעור

[3] אלא שנחלקו בטעם הדבר: לדעת תוס', אין החמץ נחשב מצוי, כיון שאין ידוע על מציאותו, ולדעת הר"ן, אם בדק ומצא אח"כ חמץ, אינו עובר, "שהרי סמכה תורה על החזקות, וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא יד"ח"

[4] לדעת הטור בסי' תל"ד, הינו אפילו בחמץ שאינו יודע כלל על מציאותו, ולדעת הפר"ח כ"ה גם דעת הרא"ש. אבל הב"ח שם סובר, שלדעת הרא"ש עובר רק אם ידע מקודם שיש שם חמץ, אלא ששכח בזמן הבדיקה.

[5] בספר סידור פסח כהלכתו פי"ב סעי' ו' כתב, שחייב לבדוק רק מלמטה עד הקומה שלו, כי אינו שותף בחלק חדר המדרגות השייך לקומות העליונות. אבל ע"פ הידוע אין המציאות כן, וכל חדר המדרגות נחשב כרכוש משותף של כל דיירי הבנין. ואף שאין דרכו לילך שם, וא"כ אין חשש שמא ימצא שם חמץ ויבא לאכלו, מ"מ נראה מכמה מקומות, שמקום שחייב בבדיקה, חייב לבדקו אף אם בפסח אינו נכנס לשם כלל, עי' מ"ב סי' תל"ו ס"ק ב' וס"ק י"ב (אלא דיש לדחות, דשם מיירי בחמץ שלו, שעובר עליו בב"י). ואמנם מדברי הש"ע סי' תל"ח סעי' ב' משמע, שבמקום שיש טירחא להביא סולם, היה ראוי להקל שלא לבדוק, אם לא שיש חשש שיפול משמי קורה, אבל גם בנ"ד נראה שיש חשש שהחמץ יתגלגל מקומה העליונה לתחתונה.

[6] כי חייב לבער את החמץ שמונח בפחים קודם זמן האיסור, שהוא חמץ של הפקר שברשותו, שמוטל עליו לבערו. ואם אח"כ בזמן האיסור ישליכו השכנים חמץ לפח, אינו עובר עליו, כי בזמן האיסור אמרינן, דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, ואינו זוכה בחמץ, כ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"א סי' קל"ז. ואין לומר, שכיון שיודע שיהיה שם ממילא חמץ בפסח, די בביטול ואין עליו חובת בדיקה, שהרי גם חור שבין ישראל לנכרי צריך לבדוק (אלא שא"צ לבדקו לאור הנר מטעם אחר, כמבואר בגמ' פסחים ח' ע"ב ובש"ע סי' תל"ג סעי' ז'), אף שהנכרי יחזור ויניח שם חמץ. ועי' בשבה"ל שם, שאפילו אם הפחים שייכים לעיריה חייב בבדיקתם, כיון שהוא המשתמש בהם.

[7] וראיתי (בקובץ בית אהרן וישראל חוברת ג' תשנ"ג מהר"ר ש.ז. שמעיה) שרצו לומר בדעת החזו"א, דסגי לעשות מחיצה לספרים, ואין צריך לבדקם, דלא מצינו בחמץ שאין בו איסור ב"י וב"י, רק חיוב מחיצה ולא חיוב ביעור, וכתבו שכן נהג החזו"א, שלא בדק הספרים שלא השתמש בהם בפסח, אלא עשה להם מחיצה.

ולענ"ד פשוט, דתקנת חז"ל היתה לשרוף את החמץ שמא יבא לאכלו, ואפילו במקום  שאינו עובר בב"י וב"י. ומה שבחמצו של נכרי די במחיצה, הוא משום שהחמץ שייך לגוי ואינו יכול לשרפו.

ובחמץ ידוע פשוט שכ"ה, שהרי חמץ נוקשה חייב לשרפו, כמ"ש התוס', ולמה לא יעשה לו מחיצה. אבל גם בחמץ שאינו ידוע, מוכח מלשון החזון איש הנ"ל, דבעינן לבדוק ולבער דוקא, שהרי כתב – והלכך חייבים לבדוק את הספרים, ומשמע דלא סגי בעשיית מחיצה (אם לא שמוכר את החמץ שבספרים, שאז ודאי די במחיצה, כדין חמצו של נכרי.

ומה שהחזו"א לא בדק הספרים, היינו משום שהשכיר המקום ומכר החמץ שבספרים לגוי, כמ"ש בספר ארחות רבינו (חלק ב' עמ' ו'), ופשוט.

[8] עוד היה אפשר לומר, דלא גזרו לבדוק אחר פירורים פחותים מכזית, שמא יבא לאכלם, שהרי אף אם יאכלם לא יתחייב כרת, דלכל היותר הוי חצי שיעור. ונהי שלדעת הט"ז, אם יש לו פחות מכזית חמץ חייב לבערו, דחיישינן שיבא לאכלו, עכ"פ אינו צריך לחפש אחרי חמץ כזה, שגם אם יאכלנו לא יתחייב כרת. ובפני יהושע פסחים מ"ה סע"ב כתב גדולה מזו, שאפילו בחמץ ידוע פחות מכזית לא חששו שיבא לאכלו, כיון שאין באכילתו חיוב כרת, ודלא כהט"ז הנ"ל.

[9] אמנם בראש יוסף שם תמה באמת: "איני יודע מנא ליה דשעה די, והכל לפי חדריו".

[10] ואמנם בספר שונה הלכות דחק בכוונת המ"ב, דפירורים הנופלים נדרסים ברגליים, והיינו כדברי היראים בב"י סי' תמ"ב ובט"ז שם ס"ק ה' וש"ע הרב בהגהה הנ"ל. אבל לענ"ד קשה להעמיס כן בדבריו, דבפשטות תחת הספסלים אינו מקום דריסת רגלי אדם, כדמשמע ממה שהוצרכו המג"א ס"ק ט' והמ"ב שם לפרש בדעת הכלבו, שכתב רק לכבד תחת המטות ולא לבדוק, שחתיכות קטנות אוכלים התרנגולים, ואין צריך לבדוק אחריהן, ולא כתבו בפשיטות, שחתיכות קטנות נדרסות ברגלי אדם.

[11] ומ"מ אין להוכיח מדברי הש"ע הרב שם להיפך, דס"ל שיש חובת בדיקה גם אחר פירוים פחותים מכזית, די"ל דאזיל לשיטתו שכתב בסי' תמ"ב בקו"א ס" י"ח בהערה, שיש במשמעות פירורים גם גדולים שיש בהם כזית. אבל קצת יש משמעות כזאת מדבריו בסי' תל"ג סעי' כ"ה בסוף ההגהה, וגם ממה שהחמיר בסעי' מ"א לבדוק תחת הספסל בית שיש בו תרנגולים, ודלא כמ"ב דלהלן. שוב התבוננתי, שיש לדחות הראיה מהשמטת המ"ב, דהנה בסי' תל"ח ס"ק י"א הביא המ"ב את דברי המקור חיים שכתב: "עכו"ם שנכנס עם חמץ בבית הבדוק, אין צריך לחזור ולבדוק הבית. דדוקא בעכבר ותינוק חיישינן, שדרכן להטמין, משא"כ בעכו"ם אין דרכן בכך, אלא או לאכלו או להוליכו לביתו". ולכאורה יש להקשות מאי שנא מכל אדם שצריך לחשוש שמא נתפרר פתו. ובשלמא אי בכל אדם חישינן רק ששכח שם פתו, א"כ י"ל דזה שייך דוקא במי ששם ביתו, ולא בעכו"ם. אבל אי חיישינן שמא נתפרר שם פתו, מאי שנא בעכו"ם דלא חיישינן לזה. ועל כרך צריך לומר דס"ל להמקו"ח והמ"ב, דלא חיישינן לנתפרר, אלא בתינוק, וכלשון הגמ' י' ע"ב והש"ע סי' תל"ח סעי' א' –  שדרך התינוק לפרר, משא"כ בגדול לא חיישינן לזה. וא"כ אין גם ראיה מהשמטת המ"ב דס"ל דאין צורך לבדוק אחר פירורין. אמנם יש לומר גם, דלא חיישינן לנתפרר, אלא בבית שמצויים שם כל השנה, דאז חיישינן שנתפרר שם פעם אחת עכ"פ פת, אבל בפעם אחת שנכנסו שם עם פת, לא חיישינן לזה, ומש"ה לא חששו לזה המקו"ח והמ"ב בעכו"ם שנכנס. ומשמע כן מדברי ש"ע הרב, שבסעי' י"ג בדין החדרים, כתב החשש לנתפרר, ואילו בדין שמש להלן שם סוף סעי' ל"ה, לא כתב חשש דנתפרר, ומשמע דלא חיישינן לזה כשנכנס שם רק באקראי. ולפ"ז לא נדחתה ראייתנו מדברי המ"ב.

[12] ומ"מ מדברי הפוסקים לעיל שם בסעי' א' עולה, שרק אם בדק ביום צריך לחזור ולבדוק. אבל אם בדק באחד הלילות הקודמים לאור הנר, אין צריך לחזור ולבדוק כלל בליל י"ד, וכ"כ הבאר היטב (ס"ק י"א).

[13] ולפי זה לכאורה יש להקפיד לבדוק כשהחלון פתוח דוקא, שהרי כתב המג"א (סס"ק ד') שאסור לבדוק לאור החמה כנגד חלון שיש בו מחיצה של זכוכית. אמנם כבר כתב בדעת תורה שם בשם הגה"ק מבוטשאטש, שכנגד זכוכית שקופה ממש מותר גם להמג"א.

[14] ואף שבית מצרף לדעת הרבה אחרונים רק בצק ולא לחם, עיי"ש בשד"ח מש"כ בזה.

דיני הבדיקה בליל י"ד (טוש"ע סי' תל"א – תל"ב)

שנינו בריש פסחים: "אור לי"ד בודקים את החמץ". ומפרש רב נחמן בר יצחק בגמ' (שם ד' ע"א) את הטעם שלא תיקנו לבדוק ביום, כי תקנו לבדוק בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה (אבל ביום – שרגא בטיהרא מאי אהני).

כתב בש"ע (שם סעי' ב'): "יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל, עד שיבדוק. ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק". וכתב המ"ב: "משהגיע זמן הבדיקה, גם ע"י פירות אין נכון לשהות הרבה". ומבאר בבה"ל: "דהא אין דומה זה לשאר דברים, ק"ש ותפלה, שאין מצותה דוקא בתחלת הזמן, ולכן לא גזרו אלא בסעודה קבועה שאפשר להמשך וישכח לגמרי, משא"כ בזה, דקבעו חכמים הזמן לכתחלה תיכף בתחלת הלילה, כמ"ש הרבה פוסקים, וא"כ השהייה גופא אף בלא אכילה אסור כשיגיע הזמן". ואם כן, כל שכן שאין לדחות הבדיקה, מחמת שמשאיר חנותו פתוחה וכיו"ב, אא"כ ממנה שליח לבדוק בביתו.

שמש הבודק בביהכ"נ, נראה שאסור לו לאכול קודם הבדיקה[1].

בשולחן ערוך (סי' תל"ב סעי' א') פוסק, "יזהר שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה (כי אז מפסיק בין הברכה לתחילת המצוה וברכתו לבטלה). וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ" (מ"ב: "ובזה אין צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל המצוה). וכתב המ"ב: "בדברים שהם צורך הבדיקה, גם לכתחלה יוכל לדבר, שזה אין חשיב הפסק כלל". גם אשר יצר וברכת ברק ורעם מותר לברך (מבית לוי בשם מו"ר בעל שבה"ל שליט"א).

אם בודק כמה בתים, כגון ביתו וחנותו או המכונית וכיו"ב, מברך ברכה אחת על כולם (מסקנת המ"ב ס"ק ז' דלא כחיי"א).

ומ"מ מסתבר, שאם בודק ביתו, ואח"כ בודק בית של אחר בתורת שליח, יפסיק ויברך שוב, כי שם מברך על חיובו של בעה"ב, ובשתי מצוות נחשבות נחשבת ההליכה להפסק.

אם בודק חלק מבית בתורת שליח, לכתחילה צריך לשמוע ברכת בעה"ב ולא לברך בעצמו, כי נחשב ברכה שא"צ. ולכן לא יתן בעה"ב לבדוק למי לא שמע הברכה, אא"כ קשה לו להמשיך (חק יעקב ס"ס תל"ב ומ"ב ס"ק י"א)[2].

הבדיקה לאור הנר (משנה ריש פסחים וטוש"ע תל"א א'), ואפשר גם בפנס (מבית לוי). וא"צ לכבות החשמל (שבה"ל ח"א קל"ו) וכך נהג הסטייפלער (ארחות רבינו). אמנם שמעתי שמהרי"צ דושינסקי זצ"ל נהג לכבות החשמל.

כתוב בש"ע (סי' תל"ו סעי' א'),  שהיוצא מביתו תוך שלשים יום לפסח ואינו מניח בביתו מי שיבדוק, חייב לבדוק קודם צאתו, אע"פ שאין דעתו לחזור לביתו בימי הפסח, כי תוך שלשים יום חלה עליו כבר מצות הבדיקה. אבל אינו מברך על בדיקה זו, כי מברכים רק על בדיקה בליל י"ד כתקנת חז"ל. לכן הנוסעים מביתם לכל ימי הפסח, ויוצאים מן הבית לפני ליל י"ד, חייבים לבדוק את הבית לפני צאתם בלא ברכה. ואם אין רצונם לבדוק, עליהם לכלול את כל הבית במכירת החמץ.

השוכר חדר ונכנס לתוכו קודם ליל י"ד, חייב לבדקו כדין בליל י"ד (פסחים ד' ע"א וש"ע סי' תל"ז סעי' א'). אבל הנוסע להתארח אצל אחר, אפילו אם יש לו חדר לעצמו, אינו חייב בבדיקת חמץ במקום שנסע אליו, וחובת הבדיקה מוטלת על בעל הבית, כיון שאין לאורח שום זכויות בחדרו (שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רצ"א)[3]. ומטעם זה נראה, שבחורים אינם יכולים לברך על בדיקת חמץ בחדרם בישיבה, שהרי ביד הנהלת הישיבה להוציאם מן החדר.

בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ו) כתב: "שאלת ממני, אודיעך דעתי, מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו, ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה. דאי משום דאית ביה כרת, הרי חלב ודם. ואי משום דאסור בהנאה, הרי כלאי הכרם ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כ"כ. ואי משום דלא בדילי מיניה כולי שתא, הרי יין לנזיר דלא בדיל מיניה והחדש דלא בדילי מן התבואה כולה שתא, ולא חמירא כולי האי וכו'. ומי עדיף מע"ז, דאמרה תורה, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכל המודה בו ככופר בכל התורה כולה, ולא מצינו שהצריכה תורה בה בדיקה וביטול, אלא שבארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מארצנו, אבל בחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו, נאבד את כל עכו"ם שבו וכו'. הרי אתה רואה, שלא החמירה תורה בעכו"ם כמו בחמץ. הילכך עדיין צריך טעם, ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון. והנלע"ד כתבתי".

וכך תיקן היעב"ץ ביה"ר שאומרים אחר ביעור חמץ: "וכשם שביערנו החמץ מבתינו ושרפנוהו, כך תזכנו לבער היצה"ר מקרבנו תמיד כל ימי חיינו, ותזכנו לדבק בך ובתורתך ואהבתך ולידבק ביצה"ט תמיד".



[1] כי חובת הבדיקה בביהכ"נ, היא מדין חצר השותפין, כמ"ש בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' מ"ט), והיא חובת הגוף על כל המתפללים ובכללם השמש. וא"כ בשלמא לשאר המתפללים מותר לאכול, כי מינו את השמש כשליח שיבדוק עבורם. אבל השמש שצריך לבדוק בעצמו, גם כדי לצאת יד"ח הגוף שלו, שהרי גם הוא אחד השותפים בביהכ"נ, אסור לו לאכול (ועי' בנחלת צבי יו"ד סי' רס"ב, שמסתפק כשהאב אינו מל בעצמו, אם למוהל מותר לאכול קודם שימול). ובלא"ה עדיף שיבדוק מיד אחר שבדק בביתו, כי אמנם הש"ע הרב (סי' תל"ג סעי' ל"ו) והמ"ב שם (ס"ק מ"ג) פסקו שיכול לברך על בדיקת ביהכ"נ, אבל המהרש"ם בדע"ת שם מסתפק בזה, וכתב שמורה לשמשים לבדוק בביהכ"נ מיד אחר הבדיקה בביתם, כדי לצאת מידי ספק.

[2] ומ"מ אם נותן לשליח שלא שמע הברכה להמשיך ולבדוק, כתבו הש"ע הרב (סעי' ט') ומ"ב (ס"ק י"א) שלא יברך השליח, ועיי"ש הטעם לזה.

[3] וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' מ"ד), שלא יערים האורח לשכור חדר מבעה"ב כדי לקיים בחדר זה מצות בדיקה בברכה, אלא אם רוצה לקיים מצות בדיקה, יבדוק חלק מן החדרים בשליחות בעה"ב. כמו כן נראה לענ"ד, שאף אם יש לו מכונית, אינו יכול לברך על בדיקת המכונית (אף שבודאי חייב לבדקה כמשנ"ת, דלא גרע מכיסים שחייבים לבדקם), כיון שתקנת הבדיקה בליל י"ד היתה על בית דוקא, כמ"ש החק יעקב בס"ס תל"ו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל