איסור קטניות בפסח

רבני בית ההוראה
כ"ט אדר ב' ה'תשע"ד

במשנה (פסחים ל”ה ע”א) איתא: “אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל”. ובגמ’ שם: “הני אין, אורז ודוחן לא. מנהני מילי, אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב, אמר קרא, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי, דאמר אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת”.

במקום אחר (פסחים קי”ד ע”ב) איתא בגמ’: “מאי שני תבשילין (שמניחים בקערה), אמר רב הונא, סילקא וארוזא. רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא, הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא. אמר רב אשי ש”מ מדרב הונא לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי וכו'”. הרי שמדינא דגמ’ אין שום חשש איסור באכילת קטניות.

הטור (סי’ תנ”ג) כותב: “אלו דברים שיוצאים בהן ידי חובת מצה, בחטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ושיפון, אבל לא באורז ושאר מינים. וגם אינן באין לידי חימוץ, ומותר לעשות מהן תבשיל, וכן בכל מיני קטניות. ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חטין מתערבין בהן, וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן. הבית יוסף (שם) הביא בשם הסמ”ק: “על הקטניות כגון פולים ועדשים, יש נוהגים איסור לאכלם בפסח, וכן ה”ר שמואל מאוירא. אבל ה”ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר. וקשה מאד הדבר להתיר, כיון שאחרים נהגו בהם איסור. ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ, דלא טעו אינשי בזה, דתינוקות של בית רבן יודעין אותו. דבפירוש אמרינן בגמרא, דאינו בא לידי חימוץ אלא חמשה מינים בלבד. אלא אסרום, משום דדגן מעשה קדרה וקטנית מעשה קדרה, גזירה הא אטו הא. וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית, ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדרה. אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל, לא אתי לאיחלופי. וגם פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררו יפה”.אף על גב דבימיהם היה מותר, מכל מקום עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כל כך באיסור והיתר כדורות הראשונים, כדפירש רב סעדיה גאון”. ומסיים הב”י: “ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים”.

והיינו שהמנהג שלא לאכול קטניות נובע משני טעמים: א. שעושים מהם דייסות ופת כמו מחיטים, ועמי הארץ יבאו לטעות. ב. שהגרעינים דומים לגרעיני חיטה ויש חשש תערובת חיטה.

וכתב המהרי”ל (מנהגים הלכות מאכלות אסורות בפסח ס”ק ט”ז, הו”ד בשע”ת שם): “ואל יאמר אדם, כיון שאין אסור מדאורייתא, אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה, ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך”.

בגדר הגזירה נחלקו הפוסקים. לדעת ש”ע הרב (ריש סעי’ ה’) והחיי”א (ריש כלל קכ”ז), לא יהיה טפל חמור מן העיקר, ואם ברר הקטניות ואפאן כדרך שאופין מצות, מותר לאכלן, וכן מצדד בשו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ קפ”ג). אבל בשו”ת אבני נזר (או”ח סי’ שע”ג וסי’ תקל”ג) נקט בפשיטות לאיסור, אפילו אם בורר הקטניות ועושה מיד שמן בלא לערב מים כלל, וכן המנהג.

אצל הספרדים יש קהלות שלא החמירו כלל (פרסים) ויש שהחמירו רק באורז (מרוקאים) ויש שקיבלו עליהם בפסח כל חומרות האשכנזים (כ”כ בכה”ח).

בתה”ד מפורש שמותר להשהות קטניות, ולכן א”צ למכרן עם החמץ.

אם צריך לתת לתינוק, עדיף מין אחר ולא אורז (מ”ב ס”ק ז’ מחיי”א ויעב”ץ), ונהגו לייחד כלים (מהר”ם שיק ס”ס רמ”א). ומ”מ בדיעבד מפורש ברמ”א שקטניות אינן אוסרות אפילו אם נפלו לתבשיל, ובטלות ברוב, ואם כן כל שכן שאין אוסרות כלי שנתבשלו בו. ובצונן, כגון לשטוף בכיור או ליקח אבקה בכפית, נראה שאין חשש כלל.

יש סוגים שיש בהם חילוקי מנהגים, כגון בוטנים ושום, וכ”א ינהג כמנהג אבותיו.

לכאורה לטעם המנהג, שעושים מהם דייסא ופת, היה מקום להחמיר גם בתפו”א, וכך נקט החיי”א בנשמת אדם (פסח אות כ’). אבל לא נהגו כן. והטעם, כי לא היה מצוי בזמן שגזרו ולא נכלל בגזירה. והתפארת שלמה אמר שצריכים להודות על כך שלא היה בימי הגאונים ולא נאסר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *