פרשת שמיני – הלכות תולעים וחרקים במזון

ט"ו אדר ב' ה'תשע"ד

שונה הוא היהודי מכל משפחות האדמה, גם במזונו. פרשת שמיני מפרטת לנו מהו מזונו של היהודי, ובפרט, מהם סוגי בעלי החיים השונים המותרים והאסורים למאכל. מכל משפחות החי – מן החיה, הבהמה, העוף, הדג והחגב – ישנם מינים טהורים ומינים טמאים, כפי שמפורט בפסוקי הפרשה.

חומרת איסור שרצים

בכלל הלכות כשרות המאכלים, מונה התורה את איסור אכילת שרצים (ויקרא יא, מא): “וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל”, הפסוק ממשיך לכלול את  כל מיני השרצים, “כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם”. לאחר פירוט האיסור, התורה מסיימת בסיבת חשיבות האיסור: “כי אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדשים כי קדוש אני”.

הגמרא (ב”מ סא, ב) דורשת את המילה “המעלה”, שנכתבה דווקא בהקשר של איסור שרצים: “אמר הקדוש ברוך הוא: אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים, דיי”. הגמרא שואלת: האם שכרו של מי שנמנע מאיסור אכילת שרצים גדול משכרו של הנמנע מאיסורי ריבית למשל, או המקיים מצוות ציצית ושומר על משקלות נכונות, שאף לגביהן מוזכרת יציאת מצרים. על כך משיבה הגמרא: “אף על גב דלא נפיש אגרייהו טפי, מאיסי למכלינהו”. עקב מיאוסם, מעניקה התורה חשיבות-יתר לאיסור שרצים. עם ישראל נקדש לה’, וקדושתו מחייבת היבדלות מהמיאוס והכיעור.

בנוסף לכך, עוון אכילת שרצים חמור במיוחד מפאת שנכפל איסורו בתורה. האוכל בשר בהמה שאיננה טהורה, כגון בשר חזיר, עובר על איסור תורה אחד. ואילו האוכל שרץ המים או האדמה עובר על ארבעה או חמישה איסורים; והאוכל שרץ העוף, כגון זבוב, עובר על ששה איסורי תורה (!) (מכות טז, ב; ראה ערוך השולחן, יו”ד סימן פד, סעיפים יג-יד, שפירט איסורים אלו).

נעיר בפתח הדברים שלא בכל מקרה חל איסור על אכילת תולעים. ממה שנאמר בתורה “וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל” דרשו חז”ל (חולין סז, א) שרק שרץ ששרץ (שהלך) על הארץ נאסר, ולכן תולעת שנולדה בתוך פרי תלוש (שאינו נקרא ‘ארץ’), או בתוך דג, ולא פרשה לאוויר העולם, אין בה איסור. לאחרונה התפתח פולמוס נרחב בעניין היתר אכילת תולעים בתוך דגים מסוימים, כשמוקד הדיון הוא השאלה הנ”ל של “שרץ השורץ”.

לא נאריך בהלכה זו כאן, אלא נצא מנקודת הנחה שמדובר באותם שרצים האסורים באכילה, ונדון בצדדים השונים של איסורי אכילתם.

חומרות מיוחדות בחרקים – דין בריה

בדרך כלל נקבעים איסורי תורה של מאכלות אסורים לפי שיעור כזית. אמנם אסור לאכול אפילו פחות משיעור כזית, משום שגם על ‘חצי שיעור’ חל האיסור, אך אין אדם עובר על האיסור במלוא חומרתו עד שיאכל שיעור כזית מן המאכל.

אולם האוכל חרקים למיניהם עובר בדרך כלל על האיסור הגמור, אף אם אכל חרק שגודלו מילימטר בלבד. הסיבה היא כי כל מה שנשאר בשלמותו המקורית, ללא קשר לגודלו, מקבל דין ‘בריה’ בפני עצמו, והאוכלו עובר על כמה איסורי תורה (מכות טז, ב; רמב”ם, הלכות מאכלות אסורות פרק ב, הלכה כד). על זאת מזהיר ה’ערוך השולחן’ (יו”ד סימן פד, סעיף יב): “לפיכך, האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, וכל כיוצא בזה, בין חי ובין מת, לוקה עליו משום שרץ העוף אף שאין בו כזית, וכן הדין בכל מיני שרצים”.

דין ביטול

חומרה נוספת הנובעת מהיות החרק ‘בריה’ שייכת לדיני ביטול. במרבית המאכלות האסורים, אם נתערבב האיסור במאכל של היתר, כל זמן שהאוכל המותר מרובה ממנו פי שישים, בטל האיסור והתערובת מותרת באכילה. לדוגמא: נפל לתוך קדרה של בשר מעט חלב. אם יש בכל התבשיל יותר מפי שישים מהחלב, החלב בטל, ומותר לאכול את האוכל שבקדרה. כך גם אם נפלה חתיכה קטנה של בשר לא כשר לתוך קדירה שיש בה הרבה חתיכות של בשר כשר. אם יש בחתיכות הכשרות יותר מפי שישים מחתיכת האיסור, התבשיל כולו מותר באכילה.

אך אין הדין כן באוכל המוגדר כ’בריה’. חכמים קבעו שאמנם איסור שנפל לתוך היתר בטל בשישים, אך אם האיסור הוא בריה שלימה, אפילו באלף אינו בטל. מאחר שכל חרק או שרץ נחשב לבריה בפני עצמה, אם נפל חרק לתוך קדירה של אוכל כשר, כל זמן שהחרק בפנים –  האוכל שבקדרה נאסר באכילה (שו”ע, יו”ד סימן ק, סעיף א).

לדוגמא, אם נכנס זבוב או יבחוש לתוך סיר גדול מלא במרק ובשר – אם מיד הצליחו להוציא את היבחוש, כל התבשיל מותר באכילה. אך אם היבחוש אבד בפנים, התבשיל כולו אסור באכילה. אף שהיבחוש מת בתבשיל, מכל מקום, גם חרק מת אינו בטל בשישים. העצה היחידה היא לסנן את המרק דרך בד או מסננת דקה, באופן כזה שהזבוב או היבחוש לא יעבור, ואת המרק המסונן מותר לאכול. וכן, אם יש בתבשיל חתיכות שלימות של בשר או תפוחי אדמה וכדומה, אפשר לשוטפן היטב ולנקותן מכל הצדדים, ולאחר מכן לאוכלן. אבל כל התערובת הסמיכה, בה מעורב היבחוש –  אסורה באכילה (שו”ע, יו”ד סימן ק, סעיף ב).

ביטול חרקים חתוכים

כאמור, בריה, ובכללה חרק שלם, אינה בטלה אפילו באלף. כלומר, אם נפלה תולעת לתוך תבשיל, כל זמן שלא מצאו את התולעת והוציאו אותה מתוך התבשיל, התבשיל כולו נאסר באכילה, אף אם כמות האוכל הכשר היא פי אלף מהתולעת.

עם זאת, אין חובה לברור את גרגירי החיטה מתולעים וחרקים לפני שהן נטחנות בטחנות הקמח. אמנם תולעת שלימה אינה בטלה אפילו באלף ואף אם מתה ונמעכה, כל עוד היא שלימה – אינה בטלה. אבל תולעת שנחתכה, וקל וחומר אם נטחנה, בטלה ברוב. מכיוון שכל החיטים עומדות להיטחן, אין חשש שתישאר ביניהן תולעת שלימה, ולכן מותר לטחון את הכל (שו”ע, יו”ד סימן פד, סעיף יד).

לכאורה יש להקשות על דין זה מכלל נודע ש”אין מבטלים איסור לכתחילה” – אסור לכתחילה לגרום לביטול איסור בהיתר, ואין לסמוך על כלל של ביטול אלא בדיעבד. לאור כלל זה, לכאורה קשה: היאך אפשר לטחון את החיטים עם התולעים, ולבטל בכך את איסורן, והרי יש בכך מעשה ביטול איסור לכתחילה?

על זאת כתב ה’תרומת הדשן’ שכיון שמדובר רק בספק איסור (כי ייתכן שברחו התולעים מחוץ לרחיים מפני קול הטחינה), וגם אינו מכוון לבטל את האיסור (אלא כוונתו לטחון את החיטים וליצור קמח), הדבר מותר (שו”ע, יו”ד סימן פד, סעיף יד; ש”ך, ס”ק מ). מכאן יש ללמוד שבמקום שאין ודאות של הימצאות תולעים, ואין כוונה לבטל את התולעים אלא כוונה אחרת (כגון יצירת קמח או מיץ), מותר לטחון את הפרי, ואם היו בו תולעים שוב אין בהן איסור, מאחר ובטלות הן בתערובת.

בט”ז (סימן צט, ס”ק ז) כתב שההיתר לטחון את הפירות (במקום שאין כוונתו לבטל את האיסור) נאמר רק אם אין אפשרות לסלק את האיסור באופן אחר. ב’פתחי תשובה’ (שם, ס”ק ד) הביא מדברי ה’פרי מגדים’ ועוד פוסקים כי בכל מקום שיש טרחה מרובה מותר, אבל במקום שניתן לבדוק ולסלק את האיסור בקלות, אין היתר לבטל את האיסור בטחינה. לכן, מאכל שאין בדיקתו קשה במיוחד, יש לבדקו מחרקים, ולא לסמוך על טחינה.

מכאן ההיתר של מייצרי יין או מיצים שונים לטחון את הפירות לצורך יצירת מיץ, בלי לבדקם מתחילה. אולם בפירות וירקות הידועים כנגועים, חובה לנקותם עד כמה שאפשר (כגון לשטוף פטרוזיליה במים עם סבון). וכתבו הפוסקים שבמקום שקשה לבדוק ולנקות באופן מוחלט, יש לבדוק באופן יעיל (המסיר בדרך כלל את הנגיעות), ומותר לטוחנו כדי לצאת ידי כל חשש של תולעים (ראה ספר ‘בדיקת המזון כהלכה’, עמ’ 140).

חרקים זעירים

בגמרא נאמר “לא ניתנה תורה למלאכי השרת”. הכוונה במאמר זה היא שהתורה ניתנה לנו בהתאם להגבלות של בני האדם, ולא מצופה מאתנו יותר ממה שבני אדם מסוגלים להקפיד עליו. מכאן למדו הפוסקים שאין איסור על תולעים וחרקים שאינם נראים לעין אלא על-ידי עזרי-ראייה כגון מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת.

בספר ‘בינת אדם’ (סימן לד) הביא בשם ‘ספר הברית’ כי אנשי המדע גילו שחומץ מלא שרצים קטנים מאוד הנראים בזכוכית מגדלת, והם הגורמים לתהליך החמצת החומץ. משום כך יש לאסור את החומץ באכילה. ב’בינת אדם’ דחה את דבריו בתוקף, וכתב שברור הדבר שכל שאינו נראה לעין בלתי מזוינת אין בו איסור כלל, והרי הוא כאילו אינו קיים כלל. וכן מבואר ב’ערוך השולחן’ (סימן פד, סעיף לו), והאריכו בזה הפוסקים (ראה מחזה אליהו, סימן צא, אות א) ((הכלל לפיו “לא ניתנה תורה למלאכי השרת” נאמר גם לחומרה, כמבואר בתפארת ישראל (עבודה זרה פ”ב, משנה ו) בנוגע לדג שלא ניתן לזהות בו קשקשים אלא על-ידי זכוכית מגדלת, וכתב שאין להחשיב קשקשים אלה לקשקשים הקובעים את כשרות הדג, משום שאין דיני התורה חלים אלא על מה שנראה לעיניים. על דרך זו כתבו האחרונים בנוגע למראות דם בנדה, ובדין הדר באתרוג, ועוד.)).

אולם, חשוב להדגיש כי אין הדברים אמורים אלא במה שאינו נראה כלל בעין אלא על-ידי אמצעים מלאכותיים. אולם, מה שאפשר לראות כנגד השמש או כנגד רקע טבעי אחר, אלא שכעת אינו נראה מחמת שהוא נעלם ברקע הפרי (כגון זבוב ירוק על עלה חסה) או מחמת צורתו, אין בו היתר אכילה. כך מבואר מדברי הב”ח (סימן פד) בנוגע לתולעים שניתן לראותם רק כנגד השמש או בתוך האש, וכך כתב ב’שאילת יעבץ’ (ח”ב, סי’ קכד) בנוגע לתולעים שבאורז הנראים רק בשמש. וכבר כתב הרשב”א (ח”א סימן תפח) כי אפילו מה שניכר על-ידי מאמץ וטרחה נחשב ניכר, ואין היתר במה שאין החרק ניכר היטב בעין בלתי מזוינת (ראה גם בספר ‘בדיקת המזון כהלכה’, עמ’ 102, בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א).

יתרה מזו, כתב ה’חתם סופר’ (או”ח, סימן קלב) כי אף חרקים שאינם נראים ל”חלושי הראות” אסורים הם, וצריכים לבדוק על-ידי מי שראייתו איתנה, לראות אם אכן לא ניתן להבחין בחרק בעיניים, או שמא ניתן להבחין בו ואסור הוא באכילה. וב’דרכי תשובה’ (סימן פ”ד, ס”ק טו) כתב בשם ספר דבר שאול ויוסף דעת שהדבר תלוי “באדם שחוש הראות שלו חזק, שגם אם היה תולעת קטנה היה רואה אותה, אבל בלאו הכי אין להקל”.

אולם, אם בעין טבעית ניתן לראות נקודה קטנה בלבד, כעין נקודת אבק, אך לא ניתן לזהות חרק כי אם על-ידי זכוכית מגדלת, כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ז, סימן קכב) שאין בזה איסור, כיון שלא ניתן לראות חרק בעין טבעית.

השלכה מעשית העולה מתוך הדיון הנ”ל היא שאלת הכנימות שעל גבי קליפות פרי הדר. בספר שמירת שבת כהלכתה (ח”א, פרק ג, הערה קה) כתב שמלכתחילה היה סבור הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל שניתן להקל בהן, משום שלא ניתן להבחין בחיותן וברחישתן, ולכן אינם בכלל איסור שרצים. אולם, לאחר שנודע לו שה’חזון איש’ חשש בזה, וגם נודע לו כי לפני שהכנימות מתכסות בקליפות מגן, ניתן להרגיש קצת ברחישתן גם בעין רגילה, חזר בו ואסרן (ולכן יש להסיר את הכנימות, ולהרחיקם ממגע עם הפרי או הידיים, שמא יבואו לאוכלם).

דרגות בחובת בדיקת המזון מתולעים

אחת השאלות המרכזיות בדיני תולעים היא אלו מאכלים דורשים בדיקה לפני האכילה, ואלו אין חובה לבודקם.

להלכה נקבעו שלוש רמות של נגיעות תולעים וחרקים. ישנם מאכלים שרק לעיתים נדירות מגיעים אליהם חרקים (‘מיעוט שאינו מצוי’), כגון תפוחים ומלפפונים. מאכלים אלו אינם דורשים בדיקה לפני האכילה, מפני שהסיכוי שימצא בהם חרק קטן מאוד, ואין לחשוש לו.

לעומת זאת, ישנם ירקות שברובם מצויים חרקים (‘מוחזק כנגוע’), כגון חסה, כרוב, שמיר ושאר הירקות-העליים (לפחות בימות הקיץ). בירקות אלו קיימת חובה לבדוק או לנקות ניקוי כזה, שאחריו לא יישארו חרקים על העלים באופן ודאי. אם טעה אדם ולא בדק או ניקה כדין ירקות אלו, ועירבם בתוך סלט או תבשיל, אסור לאכול את התבשיל או הסלט, מפני שככל הנראה יש בו חרקים.

מלבד דרגות אלו, ישנה דרגת ביניים, הנקראת ‘מיעוט המצוי’ – מיני מאכל שברובם אין נגיעות של חרקים, אולם יש נגיעות ב’מיעוט מצוי’. דוגמאות לכך הם משמשים ותמרים, וכן הרבה פירות וירקות, שאף שברובם אין חרקים, מכל מקום, מאחר שבמיעוטם מצויים חרקים, ישנה חובה לבודקם לפני האכילה. אם טעו ושכחו לבדוק מאכלים המוגדרים כמיעוט המצוי, ואין אפשרות לבדוק יותר, המאכל מותר בדיעבד. לדוגמא, אם לשו קמח כדי לאפות עוגה, ולאחר מכן נודע שהקמח לא נופה, הואיל וברוב המקרים אין בקמח תולעים, אפשר בדיעבד לסמוך על הרוב, ולהניח שאף עוגה זו נאפתה מקמח שלא היו בו תולעים (שו”ע יו”ד, סימן פד, סעיף ט).

אם נשאר עוד קמח בשקים, יש לבודקו על ידי ניפוי בנפה. והיה אם ימצאו בו תולעים, משמע ששקית זו נגועה, ואין לאכול את העוגה (ראה פר”ח, סימן פד, ס”ק לג, ונו”ב יו”ד סימן כז).

איך נקבע מהו ‘מיעוט המצוי’?

הריב”ש (סי’ קצא) כותב שמיעוט המצוי הוא קרוב למחצה. שיטה זו מקלה מאד, שכן כל שאין בו שכיחות של קרוב לחצי, נחשב למיעוט שאינו מצוי, ואין בו חובת בדיקה כלל.

אולם, דעת הפוסקים נוטה אחר דברי ה’משכנות-יעקב’ (סימן יז), הסבור כי מיעוט המצוי מוגדר כחלק עשירית. כלומר, אם מתוך עשר מנות ימצא לכל הפחות באחת מהן חרק או תולעת, ישנו חיוב לבדוק את כל המין ההוא לפני אכילתו.

מתוך דבריו מבואר עוד, כי חוששים למיעוט המצוי דווקא כאשר מדובר בתופעה טבעית קבועה: “בדבר שהאיסור ישנו בטבעו של עולם והווה, ואנו צריכין לברר האיסור מתוך ההיתר שלא יכשלו בו, כי כשלא נבדוק אחריו יבוא לידינו…”. אולם, קשה להיצמד להגדרה של טבע העולם, כי מצאנו בדברי חז”ל מקרים של ‘מיעוט המצוי’ שאינם קשורים לתופעות טבעיות קבועות, כגון אשה שבעלה נפל למים שאין להם סוף, שאסור לה להינשא, מפני שמיעוט מצוי ניצולים מן הים (תוס’ נדה מד, ב, ד”ה דקים; תוס’ יבמות לו, ב, ד”ה הא).

בשו”ת שבט הלוי (יו”ד ח”ד סי’ פא; ח”ה סי’ קנו, אות ד), לאחר שהאריך להקשות על ה’משכנות יעקב’, כתב שמיעוט מצוי הוא אף בפחות מ-10%, וחוששים לו בכל מקום שבו המיעוט הוא ‘הכרח המציאות’, דהיינו כשהמיעוט מלווה תמיד את הרוב. אך במקום שהמיעוט הוא מקרי, כגון שהוא נובע ממעשה אדם ואינו טבוע בטבע העולם, אין חוששים לו.

בס’ מדריך לבדיקת תולעים (הערות, עמ’ 10, אות ל) כתב הרב אליהו פאלק שליט”א  שמיעוט מצוי הוא כאשר אדם נתקל במציאות האיסור ואינו מתפלא מכך. לפי זה, גם רמת שכיחות נמוכה מאד של חרקים נחשבת מיעוט מצוי. למשל, אם נשאל את עצמנו האם שכיח למצוא חרקים במשמש, אפרסק או שזיף הנקנים בשוק (ברמת איכות סבירה), התשובה תהיה שלילית. אך בהחלט, לא נתפלא אם נמצא בהם חרקים, ולפי הגדרתו של הרב פאלק נחשב הדבר למיעוט מצוי המחייב בדיקה במיני פירות אלו. אולם, חידוש הוא לראות כל תופעה שאינה ‘פלא’ (דבר מפתיע מאד) כמיעוט המצוי ((הגדרה דומה לזו של הרב פאלק מצאנו בדברי הרמב”ם (הלכות מכירה, פרק יט, ה”ה) בהקשר של ‘אונסא דלא שכיח’: “המוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שייוולד מקרקע זו יהיה חייב לשלם… אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה… פטור, שאלו… אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה….” אולם, יש לומר שהגדרה זו נאמרה רק בהקשר לאונסים: הרמב”ם מדבר על מוכר המקבל עליו אונסים אף אם אינם שכיחים, ואעפ”כ לא חייבוהו באונס שהוא פלאי, כי אינו בכלל התנאי. אך לעניין גזירות חכמים, שכיחות רגילה אינה נמדדת בעובדת היותו פלא, ולא גזרו חכמים אף בדבר שרמת השכיחות שלו אינה פלאית. ראה בשדי חמד (מערכת המ”ם, כלל קעב), שהביא בשם מוהרד”ך שהגדיר את הכלל “כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן” לאור דברי הרמב”ם, אבל בשער אפרים (סי’ סח ד”ה עוד, וראה מהרשד”ם חו”מ, סי’ רכח, שנ) דחה את דבריו.)).

לסיום, נדגיש שוב את חשיבות עניין בדיקת המזון כראוי, כדברי ה’פרי חדש’ (סוף סימן פד), שסיים וכתב: “והחמירה תורה בזה בהרבה לאוין ומלקיות להיות שהוא איסור מצוי מאד בפירות בירקות ובקטניות ברוב מיני מאכלות, ואי אפשר ליזהר מלהיכשל בהם אם לא בזריזות גדול. ולפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ. ומעתה כל אדם יזדרז בעצמו מלהיכשל באיסור זה, וגם לדרוש ברבים חומר איסורו כי היכי דלפרשו מיניה. ואני את נפשי הצלתי, ישמע חכם ויוסיף לקח”.

הלכות מאכלות אסורות נועדו לקדש את האכילה, להעלות אותה מפעולה פשוטה ונמוכה למעשה שיש בו תוכן רוחני, הנעשה על-פי הדרכה רוחנית של התורה. החרקים והתולעים מבטאים את הצד הנמוך והשפל ביותר שבמיני החי, דבר מאוס מעצם טיבו וטבעו, ואסרה אותם התורה באופן חמור ביותר. אחריות רבה מוטלת על מי שמכין מזון שיש בו חשש חרקים ותולעים, וחשוב מאד להתעדכן במציאות בשטח, ובדרכים יעילות לבדיקת וניקיון המזון מחשש חרקים ותולעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *