התבקש על ידי חבר לקחת למטוס מזוודה בתשלום ובסוף לא הוצרך לשלם לחברה

שלום כבוד הרבנים
ראובן נסע לחו"ל בטיסת אל על, יש לו זכות לקחת מזוודה אחת והשנייה בתשלום.
נגש אליו שמעון ביקש ממנו קח לי מזוודה בתשלום, הסכים ראובן ולקח משמעון את המזוודה בתור מזוודה שני' בתשלום. שמעון שילם לו מראש 70 דולר המחיר המבוקש ע"י אל על.
באולם הנוסעים הי' באלאגאן והאיש הממונה משום מה לא שם לב שיש שני מזוודות ולא חישב כסף עבור המזוודה השני'.
השאלה היא
א. האם הנוסע חייב מיוזמתו לשלם לאל על את ה-70 דולר.
ב. במקרה ולא, או שהוא מחליט לא לשלם, האם ראובן חייב להחזיר לשמעון את הכסף.
בברכה יוסי

תשובה:

שלום רב,

א. אם חברת אל-על מקפידה לבקש תוספת עבור מזוודה שנייה ללא ויתורים, חייבים לשלם לחברה. (למיטב ידיעתי, לפני שנים היה ניתן להתחנן שיוותרו. אבל היום, אין ויתורים.)

ב. לפי האמור, השאלה לא רלוונטית. אבל נראה לי שלפי הדין אין ראובן חייב לשלם לשמעון.

מקורות:

א. עיין בשו"ע חו"מ סי' רלב סעיף ב שאם הייתה טעות בכדי שהדעת טועה, חייבים להעמיד את הטועה על טעותו. אבל בכדי שאין הדעת טועה, ניתן להניח שהוא התכוון לתת מתנה. בנידון דידן, אם החברה לא מאפשרת לפקידים לוותר בשום פנים ואופן, אין מקום להניח שהוויתור הוא כמתנה, משום שאין סמכות לפקיד לתת מתנות על חשבון החברה.

ב. עיין בשו"ע חו"מ סוף סי' קפג ששליח שלא הוצרך להשתמש בכסף חייב להשיב למשלח. אבל בנידון דידן נראה שראובן התחייב אישית לשלם לחברה, כאילו המזוודה היא שלו, שהרי אם הוא רק שליח המחיר יהיה שונה, ושמעון התחייב לשלם לראובן תמורת התחייבותו.
יש להביא ראיה מהגמ' בב"ק דף קטז ע"א שאם אדם הבטיח לשלם כדי לסלק את ההפסד ובסופו של דבר לא היה הפסד אין המתחייב נפטר, ששינינו שם: "שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו", ובגמ' "בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו, אמר ליה משמיא רחימו עליה". ונחלקו הראשונים בביאור הגמ', רש"י והנימוקי יוסף מפרשים שהספק בגמ' הוא אם חייב לשלם לו חמור על כך שהוא הפקיר את גורל חמורו לטובתו, או שאינו חייב מכיון שהוא לא הפסיד חמור, ופשטו בגמ' שחייב לשלם לו על עצם הפקרת גורל חמורו. וכן מפרש החזון איש בחו"מ סי' יח אות ג בדרך זו. אבל בשיטה מקובצת מובא בשם רבינו יהונתן שמפרש את הספק אם אומרים שלא נתכוון מתחילה לשלם לו דמי חמור על הצלת חמורו, אלא משום שהיה סבור שימות חמורו של המציל, וכיון שלא מת אינו משלם לו אלא שכרו, או שכיון שקיבל עליו לשלם לו דמי חמורו, חייב לשלם לו בכל מקרה, שמשמים ריחמו עליו שלא יפסיד חמורו. והמסקנה שחייב לשלם בכל מקרה. וכן מפרש הנתיבות בסי' רסב סק"ג. ולפי זה בנידון דידן, אין שמעון נפטר מההתחייבות בגלל שראובן נפטר מההתחייבות שלו לחברת אל-על, ואפילו לפי פירוש רש"י והנימוקי יוסף שחייב לשלם למציל על שהפקיר את חמורו, מכל מקום, בנידון דידן מיד לאחר שהפקיד לקח את המזוודות, חל על ראובן סיכון שיתחייב לשלם לחברה, ברגע שאחד העובדים ישים לב שהוא הביא שתי מזוודות.