67 ימים

רבני בית ההוראה
כ"ב אדר א' ה'תשע"ד

כאשר מנתחים היטב את התאריכים של כל מה שקרה במגילת אסתר, מגלים כמה דברים מדהימים.

(כבר עסקנו בפן אחד במאמר קודם <“התזמון המושלם של חרבונא”, שהתפרסם באתר של aish>, בו ראינו איך ניתוח זה גילה לנו את העיתוי המדהים לאמירתו של חרבונא, שהצילה את כל עם ישראל מאבדון גמור).

נעיין עתה בתקופה מסויימת של 67 יום במאורע של פורים, שבדרך כלל לא שמים לב אליה. לכשננתח אותה ואת משמעותה, נוכל ללמוד את אחד  הלקחים המדהימים (והנסתרים) של מגילת אסתר.

נתחיל בחידה: כמה ימים עברו מהטלת הגורל על ידי המן, עד היום בו הוא נתלה?

פרס מיוחד מגיע לכם את ידעתם את התשובה, כי רוב הנשאלים לא עונים נכון.

התשובה היא: ארבעה ימים בלבד. נכון מענין?

ככה הוא החשבון:

בי”ג לחודש הראשון הוא חודש ניסן הפיל המן את הפור שלו, למצוא את תאריך היעד להלחם ולהשמיד את עם ישראל. התאריך שיצא בגורל היה י”ג באדר, כמעט שנה שלימה אחר כך.

למרדכי נודע אודות הדבר, והוא אמר לאסתר; היא בקשה שכולם יצומו שלשה ימים, וככה היא נכנסה למלך; משתה ראשון (ט”ו ניסן)… משתה שני (ט”ז ניסן)… ואז הוא שהמן נתלה. ארבעה ימים!! כל זה מפורסם וידוע, מפורש במגילה.

[אם אתם מחבבים ימי זכרון של יאר-צייט, או רשימות של יום הפטירה, תוכלו לציין על ט”ז ניסן, שהוא יום היאר-צייט של… המן].

מותו של המן הוא צעד חשוב ומבורך, בהחלט בכיוון הנכון. אבל הוא עדיין רק התחלה, כי הגזירה שהוא גזר עדיין קיימת.

בסופו של דבר הגזירה כן התבטלה, יודעים אתם מתי? “ויקראו ספרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי…”.

כ”ג בסיון, שהוא החודש השלישי.

67 יום אחר כך!

פלא הדבר: למה שהייה כה ארוכה, כשכל העם רועדים מפחד בגלל גזירת מות המרחפת מעל ראשם?

* * *

כדי להבין את זה, צריך לחזור אחורה. נשוב אל אותו היום בו נתלה המן, ונראה מה קרה מיד אחר תלייתו.

ובכן, מסופר כיצד אסתר מנסה להמשיך את התהליך שהיא התחילה: “ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים”.

ההגיון שלי היה מכתיב שהמלך יבין מה המשמעות של הריגת עם שלם שהוא חף מפשע. מעשה שכזה ממש לא הולם, ואפילו אם יהיה צורך לחזור מן הגזירה הקודמת, ובכך קצת (אולי) לפגוע ביוקרה ומוניטין של המלך.

כך ההגיון שלי; אבל המלך דוקא חשב אחרת. סולם הערכים שלו היה שונה משלי. וכך הוא השיב: “כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך, אין להשיב”. אין על מה לדבר, לא מבטלים את דבר המלך. ואפילו כשהמחיר הוא…

אבל בכל אופן, לגופו של ענין, המלך אינו רוצה סתם להרוג את העם. אז מה עושים?

יש לו עצה. “ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחיתמו בטבעת המלך”. לכו ו’תשברו את הראש’ בעצמכם.

כאן – מגיעה התקופה האמורה של 67 יום. ואני מרשה לעצמי עכשיו לחשוב גם על מה שלא כתוב, ולנתח את מה שנמצא רק בין השורות.

מרדכי אכן ‘שבר את הראש’. מה עושים עם מצב כה מגוחך? מחד גיסא, אפשר לכתוב כל מה שרוצים. מאידך גיסא, את גזירת המלך אין להשיב… מה עושים?

לילות שלימים נדדה שנתו של מרדכי, איך להתמודד עם הבעיה.

ואז, הוא מצא פתרון, אותו הוא שלח לכל מקום בגמר 67 היום האמורים.

הפתרון לא היה מושלם. הוא היה תלוי על הימור מסויים, הימור פסיכולוגי. הפתרון הוא: הגזירה תישאר. אבל המלך יתן ליהודים רשות להתגונן! “אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים”.

למה שזה יועיל? קשה לנו להבין את זה. וכי צריך רשות  להתגונן, ובלי זה לא מתגוננים? אבל כנראה הימר מרדכי, שכאשר יוודע לשונאי ישראל שיש להם גיבוי רשמי מן המלך בצורה כלשהי, זה יוציא להם את הרוח מהמפרשים. התוצאות  הוכיחו את פתרונו של מרדכי, כי בעקבות זאת הרגו היהודים הרבה מאד שונאים, והם עצמם לא הותקפו כלל. “נוח מאויביהם והרוג בשונאיהם…”.

* * *

מעתה, לעיקר הנקודה.

נתאר לעצמנו שהמלך היה מסכים מיד, היה רואה את הדברים בצורה הגיונית כפי שאני רואה אותם, לפי סולם ערכים שאנכי הקטן מבין שהוא ראוי. ואז הוא היה אומר לאסתר, שמיד הוא מבטל את הגזירה. אז מה היה?

כלום.

לא היתה מתפתחת מלחמת ההתקפה בה הרגו את שונאי ישראל המרובים. ולא היה נצחון מושלם של פורים, כפי מה שמוכר לנו.

ורק בגלל דבריו העקשים של המלך העקשן הזה, ‘בוק’ של ממש, שמתעקש לקיים את הגזירה שלו אפילו אם ייהרגו כל היהודים… וצריך לשבור את הראש יותר מחודשיים כדי למצוא את העצה המהלכת בין הטיפות, וגם אז הוא רק הימור – רק בגלל זה נהיה פורים כפי שנהיה, והתפתח נצחון כה מזהיר ונפלא.

לקח חזק מאד יש בכל זה.

67 יום אלה מלמדים אותנו, שלפעמים מצבים הנראים כהכי גרועים שניתן לעלות על הדעת – דוקא הם אלה שבסופו של דבר מובילים לתועלת הגדולה ביותר.

זהו לקח שכדאי לזכור ולהפנים, כי הוא רלוונטי לכל כך הרבה מצבים בחיים.

וכל אחד מוזמן להקיש את הלקח לחייו הפרטיים, ולהרהר בכך שגם כשיש צרות – יש מישהו מלמעלה שמניע את כל המערכת, ומתוך הצרות יכולה להגיע טובה מרוממת. בצורה כזו שעכשיו (בעת הצרה) אפילו איננו יכולים להעלות על הדעת.

פורים שמח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *