לתרומות לחץ כאן

חובת הבעל לסעוד עם אשתו

מתוך ספרו משנת הכתובה

חובת הבעל לסעוד עם אשתו

כאמור לעיל, חיובו של הבעל לזון את אשתו ולדאוג לצרכיה, אינו "חיוב ממוני" גרידא, אלא הוא חלק מהנהגת האישות ההדדית המתהווה בחיי בני הזוג. משום כך, אין הבעל רשאי להניח בפניה את מזונותיה שתאכלם לבדה במקום ובזמן בו תבחר, אלא עליו להזמינה לסעוד עמו יחד על שולחן אחד כדרך אישות ומתוך הנהגה של קירבה. הלכה זו רבו פארותיה, ופרטיה יבוארו בפרק שלפנינו.

הזמנים בהם חייב הבעל לסעוד עם אשתו

בכל עת או בלילי שבתות

א. מלבד עצם החיוב המוטל על הבעל לדאוג לצרכי אשתו ולספק לה את מזונותיה בשיעור הראוי, הורו חכמים שלא יהיו מזונות אלו ניתנים לה בתורת פרעון חוב בעלמא, אלא מתוך הנהגה של אישות וקירבה. ומשום כך, תיקנו שיסעד עמה הבעל על שולחן אחד כפי שנהוג בדרך כלל אצל בני זוג נשואים.

בגדרה ושיעורה של הלכה זו, נחלקו הפוסקים: יש סוברים, שאינו חייב לסעוד עמה יחד על שולחן אחד אלא בלילות שבת בלבד, ואילו בשאר ימים רשאי הוא לשגר לה את מזונותיה למקומה על ידי שליח[1]. ויש סוברים, שאף בשאר ימי השבוע חייב הבעל לאכול עם אשתו[2].

אחרים סוברים, שעד ל' יום רשאי הבעל לספק לה את מזונותיה על ידי שליח, אולם לאחר מכן עליו לשוב לביתו ולסעוד עמה על שולחן אחד. לדעתם, כאשר האשה יושבת לבדה בביתה יתר על ל' יום, מתפרסם הדבר ביותר וגנאי הוא לה[3].

מהאחרונים יש שכתבו, שאף לדעת הסוברים שהבעל אינו רשאי להניח את אשתו ביד שליש שיפרנסה משלו, במקרה שהוא דואג למזונותיה בעצמו ומשגרם לה דבר יום ביומו, אינו חייב לסעוד עמה יחד על שולחן אחד, משום שבאופן זה אינה מזולזלת בעיני הבריות. אולם יש שחולקים אף בזה, ולדעתם בכל מקרה חייב הבעל לסעוד עם אשתו יחד על שולחן אחד, ולא די בכך שהוא מספק לה את פרנסתה בעצמו ומנכסיו, וראה הערה[4].

כשאינו מצוי בעירו

ב. הבעל אינו חייב לסעוד עם אשתו אלא כאשר מצוי הוא בעירו, ואינו נזקק לצאת לצורך פרנסתו לדרך רחוקה. אולם אם הוא נצרך לילך לדרך רחוקה לרגל עסקיו, הכל מודים שרשאי הוא להניחה באותם הימים לסעוד לבדה, שכן כך הוא מנהגו של עולם שאדם נודד ממקום למקום לצורך פרנסתו ואין הדבר מהווה פגם ביחס האישות שביניהם[5].

כשסועדת על שולחנו

ג. יש להסתפק, כאשר האשה סועדת בביתו של הבעל ועל שולחנו, האם מוטלת עליו החובה לסעוד עמה יחד ממש, או  שדי בכך שהיא סועדת על שולחנו[6], ומדברי האחרונים נראה שהחמירו בזה[7].

חול המועד ופורים

ד. לדעת הסוברים שאין הבעל חייב לסעוד עם אשתו אלא בשבתות וימים טובים, כתבו אחרונים, שכמו כן יש לו להזהר בכך בכל ימי חול המועד וביום הפורים, לפי שמצוה לשמוח בימים אלו, וקיומה של מצוה זו אינו אלא בהיות האדם יושב בביתו עם אשתו ובניו[8].

אופן אכילתה בשאר ימי השבוע

לכופה לאכול בבית השליש

ה. אף על פי שכאמור לעיל, יש סוברים שהבעל רשאי להעמיד פרנס שיספק לאשתו את מזונותיה בכל ימי השבוע מלבד שבת, כתבו ראשונים, שאין הוא רשאי להניחה לסעוד בביתו של הפרנס, לפי שמתבזה היא בכך בין הבריות. אלא הפרנס יביא לה את מאכלה לביתה[9].

אולם, במקרה שהאכילה בבית הפרנס אינה מהווה בזיון וזלזול בכבודה, וכגון שהורה לה הבעל לסעוד את סעודותיה בכל ימי השבוע בבית מלון מסויים, שבלאו הכי דרכה לסעוד שם לעיתים מזומנות לבדה וכדומה, נראה שרשאי הוא להניחה שתאכל שם לבדה.

לסעוד עמה שלא בזמן "עונה"

חולה ומנוע מלאכול

ו. יש לדון, במקרה שהבעל אינו יכול לסעוד כלל בלילי שבתות, וכגון שהוא חולה ואסור במאכל, או שהוא מצטער מחמת האכילה[10], האם חייב הוא לישב עמה בעת שהיא סועדת אף שהוא עצמו אינו אוכל, ונראה שדין זה תלוי בטעמים השונים שנזכרו בפוסקים במהותו של חיוב זה, וראה הערה[11].

אכילה יחד ביום השבת

ז. יש סוברים, שהחיוב לסעוד עם האשה יחד על שולחן אחד אינו נוהג רק בליל שבת אלא אף ביומו[12]. ויש חולקים, ולשיטתם אין הבעל חייב לסעוד עמה אלא בליל שבת בלבד[13]. ומכל מקום, במועדים וימים טובים יש לבעל להדר לאכול עמה גם בסעודת היום, שהרי כל אדם חייב לשמח את אשתו ברגל[14].

בימי נדותה

ח. לדעת הסוברים שהחיוב לסעוד עמה יחד הוא משום קיום "מצות עונה" [ראה לעיל דין א], אין הבעל חייב לסעוד יחד עם אשתו בימי נדותה, ואפילו בליל שבת[15]. ומכל מקום להלכה ודאי יש להחמיר ולסעוד עמה יחד גם בזמנים אלו, משום דעת שאר ראשונים שנתנו בדין זה טעמים אחרים[16] [כמו כן נראה, שאם ליל שבת הוא זמן טבילתה והולכת לטבול לאחר הסעודה, הכל מודים שחייב הוא לסעוד עמה אף שבאותה שעה עדיין היא בנדתה].

טענה שנבעלה לאחר

ט. לדעת הפוטרים את הבעל מלסעוד עם אשתו בעת נדתה, יש לדון, באשה שאמרה שזינתה עם אדם אחר, שאינה נאמנת ומותרת לבעלה, האם חייב הוא לסעוד עמה בליל שבת, או שהואיל ולדבריה היא אסורה עליו, נחשב הדבר כאילו מחלה לו על מצות עונה ושאר הדינים המסתעפים מכך. ונראה, שכל שאינו חושש לדבריה ומשמש עמה, עליו לסעוד עמה בליל שבת[17].

בימי אבלותו

י.  אבל תוך ז' ימי אבלותו, שאסור בתשמיש המטה [ראה טוש"ע יו"ד סי' ת סעי' א], יש לדון אם חייב לסעוד עם אשתו על שולחן אחד, ונראה, שנידון זה תלוי בטעמים השונים שנאמרו ביסוד חיוב זה, ומספק יש להחמיר, וראה הערה[18].

דין אכסנאי

יא. באו להתאכסן בבית אחרים ולא ייחדו להם שם מקום מסויים, היות והמנהג הוא שלא לשמש בכהאי גוונא[19], נמצא שלדעת המפרשים שחיובו של הבעל לסעוד עם אשתו בליל שבת הוא חלק ממצות "עונה", כאן שאינו חייב בעונתה אינו חייב לסעוד עמה. ומכל מקום, כאמור לעיל, הואיל ונאמרו בדין זה טעמים נוספים יש להחמיר.

אשה הניזונת ממעשה ידיה

צאי מעשה ידיך למזונותיך

יב. אמר לה הבעל "צאי מעשה ידיך למזונותיך", והיו מעשה ידיה מספיקים גם לצרכיה הקטנים, כיון שפטור הוא מלדאוג למזונותיה ולפרנסתה, אינו חייב לאכול עמה בליל שבת על שולחן אחד[20]. אולם יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף במקרה זה אינו רשאי להניחה שתאכל לבדה, ובטעם הדבר ראה הערה[21].

נישאו על דעת שאינו חייב לסעוד עמה

מחלה לו חיובו לסעוד עמה

יג. חובה זו המוטלת על הבעל לסעוד עם אשתו בליל שבת, אמורה גם במקרה שנתרצתה לו לאכול בדרך כלל לבדה, ומחלה לו על חובתו לסעוד עמה בכל יום [לדעת הסוברים שאכן מחוייב הוא בכך, ראה לעיל דין א]. לפי שאומדים אנו את דעת האשה, שלא היה בכוונתה לפוטרו אלא מהחיוב לסעוד עמה בשאר ימות השבוע, ולא בליל שבת שהכל מצויים בבתיהם ומסבים על שולחן אחד[22].

ההולך לבית רבו

יד. במה דברים אמורים, כשנראה מתוך דבריה שלא היתה כוונתה לפוטרו מלסעוד עמה בלילות שבת. אולם, במקומות שנוהגים שלא לסעוד יחד אפילו בליל שבת, כגון בחצרות החסידים שנוהגים שהבעל הולך לעיתים לבית רבו לשבת או ליום טוב, אין האשה יכולה לעכב בעדו מללכת לשם, ובטעם הדבר ראה בהרחבה בהערה[23].

מוהל הנצרך לילך לברית

טו. כמו כן, מוהל שנקרא לערוך ברית מחוץ לעירו ביום שבת קודש, רשאי להניח את אשתו שתאכל לבדה בכל סעודות אותה שבת, אפילו אם יש שם מוהל אחר הראוי למול במקומו[24].

ראש ישיבה

טז. ראש ישיבה או מגיד שיעור הסועד לעיתים עם בני ישיבתו, רשאי להניח את אשתו לסעוד לבדה והוא יסעד עם בני הישיבה[25].

לעקור לעיר אחרת לפרנסתם

יז. נתמעטה פרנסתם בעירם, והבעל רוצה ללכת לארץ רחוקה לבדו וסבור הוא למצוא שם את פרנסתו בהרווחה, אם מנהג העולם במקרה כעין זה לנהוג כרצונו, אין האשה יכולה לעכבו מכך, וראה עוד אריכות דברים בזה להלן פרק כט[26].

קביעת זמן הסעודה ומקומה

זמן קביעת הסעודה

יח. אף על פי שמוטלת חובה על הבעל לסעוד עם אשתו, ולחלק מן האחרונים חיוב זה מוטל עליו דבר יום ביומו, נראה פשוט שהרשות בידו לקבוע את זמן סעודתו כפי הראוי ונכון בעיניו, ואין האשה יכולה לכופו לאכול בזמן מסויים. ובלבד, שלא ידחה את זמן הסעודה יותר מכפי הנהוג והמקובל[27]. לפיכך, סעודת ליל שבת שדרך לקובעה מיד לאחר התפילה, אין הבעל רשאי לדחותה לשעה מאוחרת יותר בלא רשותה של האשה[28].

לכופה לסעוד עמו חוץ לביתו

יט. הבעל אינו רשאי לכוף את אשתו לסעוד עמו מחוץ לביתו, וכגון, שרוצה לילך לבית מלון או לבית אחד מידידיו ומכריו, ואף כשרצונו לסעוד עמה בבית אביו. לפי שלא נשתעבדה לו האשה בעת הנישואין אלא לסעוד עמו בביתו ועל שולחנו[29].

כפיית הבעל

אם כופין לסעוד יחד או לגרש

כ. נחלקו הפוסקים, בכל אותם אופנים שאין הבעל רשאי להניח את אשתו לאכול לבדה, האם כופין אותו לקיים את חיובו זה ולאכול עמה יחד על שולחן אחד, או שהואיל ולא נהג בה כמנהג האישות והניחה בבזיון לסעוד לבדה, ראוי יותר לכופו שיוציאנה בגט[30].

הדיר אותה הנאה מנכסיו

כא. אדם שהדיר את אשתו הנאה מגופו ומנכסיו, ומחמת כן הוא מנוע מלאכול עמה יחד על שולחן אחד – חייב לגרשה ולתת לה את דמי כתובתה משלם. ואם מיאן לגרשה, כופין אותו לכך, משום שבהמנעו מלסעוד עמה יחד על שולחן אחד מבטל הוא בכך את אחד מחיובי האישות. ומכל מקום, אין כופין אותו שיגרשה מיד, אלא נותנים לו שהות ל' יום, בהם ילך אצל החכמים ויבקש אחר פתח להתיר את נדרו. כמו כן, באותם הימים שהאשה אסורה להנות מנכסי הבעל מחמת הנדר, עליו להעמיד לה פרנס שיספק לה את מזונותיה משלו[31].

"צאי מעשה ידיך" ואינם מספיקים

כב. אמר לה הבעל "צאי מעשה ידיך למזונותיך" [והיינו, שתתפרנס מהמעות שהיא משתכרת ממלאכתה, שמעיקר הדין ניתנים לו תמורת מזונותיה, ראה פרטי דין זה להלן פרק כ], והיו מעשה ידיה מספיקים לעיקר מזונותיה ולא היו מספיקים לצרכיה הקטנים [כגון מיני מתיקה מקובלים, ושאר הוצאות קטנות המזדמנות לעיתים], אין לחייבו לספק לה צרכים אלו בביתו דוקא ומשלו, אלא רשאי הוא לספקם לה על ידי שליח. אולם במקרה שאסר עליה את הנאתו בנדר, חייב הוא להוציאה בגט, ואינו רשאי לספק לה אפילו את צרכיה אלו הקטנים ביד אדם אחר, משום שמזולזלת היא בעיני הבריות על שנאסרה על בעלה[32].

התרת נדרים לכבוד שבת

כג. כלל יש בידינו, שאין להתיר נדרים בשבת אלא אם כן נעשה הדבר לצורך השבת. לפיכך, בעל שהדיר את אשתו הנאה מנכסיו, ומצאו לו פתח להתיר את נדרו, מותר להתירו אפילו בשבת, משום שיש בקיומו של נדר זה משום מניעת "כבוד ועונג שבת"[33].

שינה בבית אחד

בכל לילה

כד. כאמור לעיל, נחלקו הפוסקים, אם הבעל חייב לסעוד עם אשתו על שולחן אחד בכל יום ויום, או רק בלילות שבת. וכתבו אחרונים, שאף לדעת הסוברים שחיוב זה אינו אמור אלא בלילות שבת, מכל מקום חייב הבעל לישון עמה בבית אחד בכל לילה, או לשכור לה אשה אחרת שתהא ישנה עמה בבית אם היא חוששת לישון לבדה[34].

חובת האשה לסעוד עם הבעל

הדין וגדריו

כה. האשה משועבדת לבעל לסעוד עמו יחד על שולחנו בכל עת, ולשמשו בכל אשר יזדקק [הלכה זו אינה נובעת מכך שהיא ניזונת משלו, אלא אף כשהיא רוצה לאכול משלה אין היא רשאית להניחו שיסעד לבדו אלא אם כן נתרצה לה לכך]. משום כך, אין הבעל חייב במזונות אשתו אלא אם כן היא סועדת עמו יחד על שולחנו[35] [אלא אם כן אינו מצוי בביתו, שבמקרה זה עליו לדאוג לפרנסתה וכל צרכיה אף שהיא סועדת לבדה[36]].

כמו כן, במקרה שהאשה נצרכת ללכת מביתו לצרכיה שעה מועטת, ונתעכבה מחוץ לבית עד עבור זמן הסעודה, אין הבעל חייב להשלים לה את סעודתה זו, משום שאף היא לא קיימה את חובתה לסעוד עמו יחד[37].

מצות סוכה

כשאינם יכולים לשבת שם יחד

כו. כאמור לעיל, בני הזוג משועבדים זה לזה לסעוד יחד על שולחן אחד. ויש לדון, באופן שהאשה אינה יכולה לשבת בסוכה ביום טוב של סוכות [מחמת חולי וכדומה], האם אף הבעל פטור מקיום מצוה זו, שהרי כלל יש בידינו – "תשבו – כעין תדורו" [כלומר, התורה אינה מחייבת את האדם לשבת בסוכה אלא כדרך שהוא רגיל לדור בביתו בכל ימות השנה], וכיון שאינו יכול עתה לדור בה כפי שהוא דר בביתו יש לפוטרו ממצות ישיבתה, ובבירור דין זה ראה הערה[38].

אך מכל מקום, נראה שכאשר הם סועדים יחדיו על שולחן אחד שמקצתו בבית ומקצתו בתוך הסוכה, או שלכל הפחות הם רואים זה את זו, נחשב הדבר שהם סועדים יחד, ובמקרה זה אין כל טעם לפוטרו מן הסוכה.

כמו כן, אין נידון זה אמור אלא בשאר ימי החג, אבל בלילה ראשון של חג חייב הבעל לאכול כזית פת בסוכה לכולי עלמא ובכל אופן, אף כשאין אשתו עמו[39].


[1] חיוב הבעל לסעוד עם אשתו

רמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יב), ושו"ע (שם סעי' ב). מקור דבריהם מהא דשנינו בכתובות (סה ע"ב): "אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת. מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש, רב אסי אמר תשמיש". ופסקו כרב נחמן. לדעה זו, רשאי הבעל להניח את אשתו שתאכל לבדה כל ימות השבוע, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת [וע"ע מש"כ בזה הרא"ש פ"ה סי' לח, ובבאור דבריו להלן].

יש מן האחרונים שהעירו, דהסמ"ג השמיט הלכה זו שיש לאכול עם האשה יחדיו על שולחן אחד. ועי' דינא דחיי לבעל כנה"ג (לאוין פא) דפי', שהסמ"ג פסק בזה כרב אסי דהתם דאמר: "מאי אוכלת – תשמיש" [ודבריו צ"ע, שהרי כלל הוא בידינו דהלכה כרב נחמן בדיני, ובטעם הדבר עי' רשב"ם (ב"ב סה ע"א), שרב נחמן היה משמש אצל הדיינים ורגיל בהכרעת הדין. ואפשר דסבר הסמ"ג דרב אסי חשיב כבתראה לגבי רב נחמן, וקיי"ל דהלכה כבתראה (עי' רשב"ם שם קכד ע"ב ד"ה אמר רבא, תוס' כתובות מה ע"ב ד"ה הניחא, ורא"ש כתובות פ"א סי' יט, וע"ע רא"ש ב"מ פ"ד סי' כא, פלפולא חריפתא שם אות ס, ותפארת שמואל שם אות יב)].

בטעם חיוב זה שיהא הבעל סועד עם אשתו על שולחן אחד, מצינו ג' דרכים בדברי המפרשים:

משום "זילותא"

א. הריטב"א (כתובות סד ע"ב) כתב, דטעם החיוב הוא כדי שלא תהא מזולזלת בין הבריות, שלא יאמרו מה ראתה זו להתרחק מעל שולחן בעלה. וכ"כ מגיד משנה בביאור שיטת הרמב"ם (שם) בסוגיא זו, פנ"י (כתובות סה ע"ב), נתיבות משפט ע"ד רבינו ירוחם (דף קסד), ובית יעקב (סי' עד סעי' א). ונראה, דהטעם שהחמירו בזה דוקא בליל שבת, הוא משום שבאותה שעה הכל מצויים בבתיהם (עי' ט"ז או"ח סי' קיד ס"ק ב), ומנהג הבריות לסעוד יחד עם כל בני המשפחה, אבל בשאר ימות השבוע שאין מקפידים לסעוד יחד אין בכך זלזול.

משום "עונה"

ב. מדברי רש"י (כתובות שם) נראה שפי' באופן אחר, דכתב: "מליל שבת לליל שבת – דלילי שבתות היא עונת תלמידי חכמים" [וראה רא"ש ב"ק פ"ז סי' יט, ד"ושמרו בני ישראל את השבת" – ר"ת ביאה]. ומבואר, דהאכילה בצוותא היא פרט ממצות העונה. וכ"כ ברמב"ן (שם סה ע"ב), "מפני שאוכלת עמו הוא מצי לבא עליה והיא ליל עונה, וגנאי הוא לה לבוא אחר האכילה [כלומר, גנאי הוא לה שיניחה לסעוד לבדה ותבוא אליו לצורך ביאה לבד], ועוד, שמתוך הסעודה מתפייסים ומרגילין זה עם זה". וכעין זה כתב רע"ב בפי' למשנה שם, ועי' תוס' יו"ט שם בשיטת הרמב"ם שאין חילוק בזה בין ת"ח לסתם בני אדם. המקור לסברא זו, הוא ע"פ מה שאמרו בעירובין (ק ע"ב): "יפייס ואח"כ יבעול". והיינו, דהבעל מחוייב להרבות בדברי ריצוי לאשתו בטרם יבוא עליה, ומכלל זה שישב עמה לסעודה על שולחן אחד. בסידור יעב"ץ (הנהגת ליל שבת קנט פ"ו אות י) כתב: "וכן צריך שיהיה מיישב דעת אשתו ומשמחה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב, כדי שתשיג התאווה אליו". כדברי הרמב"ן אלו פי' הרשב"א בשם הראב"ד, אלא שהחמיר וכתב, דמטעם זה אם הבעל מצוי בעירו עליו לסעוד עמה בכל יום וכדלהלן.

והנה, בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קב) האריך לדון, אם קיום מצות עונה הוא דוקא בליל שבת, או שחיובה הוא פעם אחת בכל שבוע, ואורחא דמלתא נקט דאיירי בליל שבת, ומשום עונג שבת. ולסברת רש"י תהא בזה נפקותא, דבמקרה שהם נוהגים לקיים את עונתם ביום אחר מטעם וסיבה, אין לחייבו לאכול עמה בליל שבת, אלא באותו הלילה בו נוהגים הם לקיים עונתם (וראה עוד להלן נפק"מ רבות במחלוקת זו).

אמנם בתפארת ישראל על המשניות שם (אות סו) משמע, שאין הדבר תלוי בהיותם מקיימים בליל זה מצות עונה, אלא דכיון שליל שבת הוא זמן עונה לרוב בני אדם תיקנו חכמים שיהיה סועד עמה על שולחן אחד [ולדבריו אלו אין מקום לכאורה לכל הנפק"מ דלהלן באבל ובנדה ודו"ק].

משום כבוד שבת

ג. בתשב"ץ (ח"ב סי' רנט) כתב, דהטעם שחייבו חכמים את הבעל לסעוד עם אשתו על שולחן אחד, הוא משום כבוד שבת. ובביאור דבריו ע"ע עיונים סי' ז.

[צא ולמד כמה הפליגו חז"ל בגודל חיובו של הבעל לסעוד עם אשתו על שולחן אחד, עד שעמדו ותיקנו מטעם זה שתהא האשה נוהגת בכל עניני המנהגים כבעלה ופטרוה בכך מכל ניהוגי בית אביה, ובלבד שלא יהיו הבעל והאשה חלוקים בעיסותיהם, ויהיה המותר לזה אסור לזו ולהיפך, כמובא בתשב"ץ (ח"ג סי' קעט)].

[2] שנינו בירושלמי (כתובות פ"ז ה"א): "המדיר את אשתו וכו', ויעמיד פרנס, רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי. (ומקשינן): והא תנינן המשרה את אשתו על ידי שליש, (ומשני): כאן כשקיבלה עליה כאן כשלא קיבלה עליה".

ומבואר לכאורה, שאין הבעל רשאי להשרות את אשתו ביד שליש, אף שהוא אוכל עמה בלילי שבתות, אא"כ קיבלה זאת על עצמה ונתרצתה לכך. והיינו, משום דזילא בה מלתא שידעו הבריות שאין בעלה חפץ לסעוד עמה על שולחן אחד. וכן פסקו הרמב"ן (שם ע ע"ב), פסקי ריא"ז (פ"ה ה"ה), מגיד משנה (הל' אישות פי"ב הל' יב, בפירושו השני)  בדעת הרשב"א והראב"ד (סד ע"ב), הריטב"א בחידושיו (שם סד ע"ב) ובתשובותיו (סי' לז), נימוק"י (שם סד ע"ב), תשב"ץ (ח"ב סי' רנט), ולבוש (סי' ע סעי' ב), וכ"פ להלכה ברמ"א (סי' ע סעי' ב) דאינו רשאי להשרותה ע"י שליש בלא הסכמתה. בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' עב) כתב עוד, דעיקר חיוב מזונות הוא שתהא אוכלת עמו על שולחן אחד, וראה מש"כ בזה בעיונים סי' ז. [וראה בהקדמת שו"ת נודע ביהודה שמעיד על עצמו שישב כל ששת ימי המעשה בבית הכנסת ולמד, והרי הוא מחזיק טובה בכך לאשתו שישבה גלמודה בביתה והיתה עזר כנגדו, והיינו נמי שנעשה הדבר בהסכמתה, אבל בלאו הכי אין ראוי לעשות כן].

בישוב שיטת הרמב"ם, דס"ל שדי בכך שהוא סועד עמה על שולחן אחד בליל שבת, דלא יקשה לדבריו מהירושלמי, עי' מגיד משנה שם שמפרש, דדברי הירושלמי אמורים רק כשהדיר אותה הבעל הנאה מכל נכסיו, והפרנס מפרנסה משלו, דבהא זילא בה מלתא שאינה יכולה להנות מנכסי בעלה. אבל אם היה משרה אותה על ידי שליש אפילו ימים רבים, והשליש מספק לה את כל צרכיה מנכסי הבעל, הכל מודים שאין כופין אותו להוציאה, וכ"כ בבית יעקב (סי' עד סעי' א) בשיטת התוס'. וע"ע פנ"י שם, מראה הפנים על הירושלמי (כתובות פ"ה הל' יא) ובעיונים שם.

דין "תוספת שבת" בנשים

בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' נד) האריך לדון אם נשים חייבות ב"תוספת שבת" [ראה שם שהביא מדברי הפמ"ג (או"ח סי' תרח משב"ז ס"ק א) דנשים חייבות בתוספת שבת, ומדברי הכתב סופר או"ח סי' נז וסי' קיד שהשיג עליו, ומדברי הפנ"י והצל"ח בביצה דף ל ע"א שנחלקו בשאלה זו, ועוד האריך בזה בראיות לכאן ולכאן], ובתוך דבריו כתב, דהנה, בסוגית הגמ' בברכות (כז ע"ב) איתא: "רב צלי של שבת בערב שבת", וכתבו הפוסקים, דכמו כן היה רב נוהג לקדש על הכוס בעוד היום גדול, וכ"ה בתרומת הדשן (סי' א) דהמנהג בגלילותיהם היה להתפלל ולסעוד בעוד היום גדול, עד שהיו מספיקים לטייל על הנהר לאחר סעודתם בטרם תשקע השמש [וראה מש"כ בזה בהערות על הפלתי סי' קצו]. והרי בסוגין מבואר דהבעל חייב לסעוד עם אשתו בליל שבת, ועל כרחך שאף נשותיהם היו סועדות עמם באותה שעה, ואם אין דין תוספת שבת נוהג בנשים, היאך יכולות הן לצאת ידי חובת קידוש באותה שעה שעדיין חול היא אצלן. ומוכרח איפוא שאף הנשים בכלל מצוה זו. עכת"ד.

[3] ב"ח (ריש סי' ע), בשם המגיד משנה שם, בדעת הרשב"א והראב"ד (כתובות שם) המובאים לעיל בסמוך.

וראה שם שפלוגתא היא בין הראשונים בביאור דברי המשנה ריש פרק המדיר: הרא"ש (פ"ז סי' ד) מבאר, דהא דאמרינן (ע ע"א) "המדיר את אשתו עד ל' יום יעמיד פרנס", היינו דוקא כשהדירה ועליו לחזר אחר פתח להתיר את נדרו, אבל אם לא הדירה עליו לסעוד עמה מיד, וכמבואר בירושלמי המובא לעיל בסמוך [וראה ביאור הדברים בס' נתיבות משפט ע"ד רבינו ירוחם (דף קסג), וישועות יעקב (פירוש הארוך ס"ק א)]. אולם, מדברי המגיד משנה (הל' אישות פי"ב הל' יב) נראה שמבאר בדעת הרשב"א והראב"ד, דאף שלא הדירה רשאי הוא להניחה ביד שליש עד ל' יום, דבשיעור מועט כזה לא זילא בה מלתא.

[4] בס' נתיבות משפט (דף קסד) כתב בדעת רבינו ירוחם, שבמקרה שהבעל מספק לאשתו את מזונותיה בעצמו, אין הוא חייב לסעוד עמה על שולחן אחד. ועיי"ש שהאריך לבאר עפ"ז את שיטת הרא"ש בהאי סוגיא, דמחד גיסא, מסתימת דברי הטור דפסק כרמב"ם שא"צ לאכול עמה אלא מליל שבת לליל שבת ולא הזכיר דזהו שלא כדעת אביו, נראה דסבר דלא פליגי, ומאידך, כד נעיין בדברי הרא"ש שם נמצא דפסק כירושלמי המובא לעיל, דהבעל אינו רשאי להשרות את אשתו ביד שליש אפי' יום אחד אא"כ נתרצתה לכך בפירוש.

ומחמת קושיא זו סבר, שלעולם אין כל מחלוקת בדבר, ומש"כ בירושלמי (פ"ז ה"א) דהבעל אינו רשאי להשרות את אשתו ביד שליש, היינו, בדאיכא תרתי לרעותא – שמספק לה את מזונותיה ע"י שליש, ומנכסיו של השליש, אבל אם היה מזונותיה מסופקים לה משל הבעל או ע"י הבעל, אין בידה לעכב.

מיהו יעויי"ש שכתב, דמדברי הרשב"א הנ"ל מוכח שלא חילק בזה, ולשיטתו גם כאשר הבעל נותן לה את מזונותיה בעצמו אין הוא רשאי להניחה שתאכל לבדה אא"כ נתרצתה לכך בפירוש.

בס' קרית מלך רב (הל' אישות) השיג בזה על דברי הנתיבות משפט, וכתב, דמסתימת דברי הרמב"ם שלא הזכיר דין זה דבדאיכא תרתי לרעותא שמניחה ביד שליש ושתיזון מנכסי השליש בידה לעכב, ש"מ דפליג אפי' בהא, וס"ל דאין כל חיוב מוטל על הבעל לסעוד עם אשתו בכל ימי השבוע.

עוד יעוי' בעיונים סי' ז שפקפקנו בדברי הנתיבות משפט, לדרכו של הראב"ד וסיעתו דס"ל שטעם החיוב לאכול עמה הוא משום קיום מצות עונה, דלפי"ז אין חילוק לכאורה בין אם נותנם לה בעצמו או ע"י שליח, דעיקר קירוב הדעת הוא בישיבתם המשותפת, ועיי"ש מש"כ עוד בשיטת הרמב"ם בזה.

[5] רשב"א (שם סד ע"ב). עיי"ש שכתב, שבמקרה שהבעל אינו מצוי בעירו, וכגון שהוא עושה לפרנסתו בעיר אחרת, רשאי הוא להשרות את אשתו ביד שליש כל ימות השבוע, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת, ובהכי איירי סוגיין [ולכאורה נראה פשוט, דאם מחמת פרנסתו נאלץ הוא ללכת לזמן ארוך לדרך רחוקה, אף בליל שבת אינו חייב לאכול עמה, וכעין מה שנתבאר לענין יורדי ימים].

בס' ערך השלחן (סי' ע סעי' ב) כתב בישוב דעת הרמב"ם דלעיל דין א ובהערה שם, דדבריו אמורים כשקיבלה עליה להיות ניזונת לבדה, ולא פליג בזה ע"ד הירושלמי והכרעת הראשונים הנ"ל שם, ואה"נ דאף איהו מודה דהבעל אינו רשאי להניח את אשתו שתאכל לבדה.

[6] ברמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יב) כתב: "בעל שרוצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו – הרשות בידו" [וכן הובא לדינא בשו"ע סי' ע סעי' ה]. ומסתימת דבריו משמע שדבריו אמורים גם כשהיא סועדת על שולחנו, ואף על פי כן ציין שם הרמ"א לשיטת הראשונים הנ"ל דפליגי עליה.

אולם הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' עב) הביא את דברי הרמב"ם בזה"ל: "אם רצה הבעל ליתן לה מזונותיה לעצמה בבית מיוחד – הרשות בידו". ומשמע דפלוגתתם אמורה באופן שהאשה אינה מצויה בבית הבעל וסמוכה על שולחנו, ואפשר שרק במקרה זה נחלקו עליו הראשונים, ומשום שבזיון גדול הוא לה שנתרחקה מעל שולחן בעלה. אולם, אם היא מצויה בביתו ואוכלת על שולחנו, אין כל קפידא בכך שהיא אוכלת לבדה והוא אוכל לבדו בזמן אחר על אותו השולחן. [בעצם לשון הרמב"ם יש לדקדק, מפני מה השמיענו שאף הוא אוכל לבדו, האם זה בדוקא, ולומר לך שאם אוכל עם אחרים הוי זלזול טפי, או שיגרא דלישנא נקט].

[7] עי' בית יעקב (סי' ע סעי' ב). וביותר נראה כן לדעת הסוברים שטעם חיוב זה הוא משום מצות עונה, דלזה ודאי לא די במה שסועדת לבדה על שולחנו [ורק לטעם דמזולזלת היא בעיני הבריות על שנתרחקה מעל שולחן בעלה ניתן לחלק באופן זה].

בגמ' פסחים (סח ע"ב) איתא: "מר בריה דרבינא כולא שתא הוי יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומי דכיפורי", ולכאורה קשיא היאך ביטל חובה זו שיהא סועד עם אשתו.

ובפשטות היה נראה לומר, דכיון שהיא סועדת בביתו על שולחנו, אף שאינו סועד עמה ליתא זילותא.

ושמא יש לדחות, דאפשר שהיה סועד עמה בלילות ובכללן בליל שבת. כמו כן י"ל דמיירי שקיבלה עליה להדיא שלא לאכול עמו אפי' בליל שבת, דבהא ודאי מהני, וכמבואר בירושלמי (פ"ז ה"א).

[8] ערוך השלחן (או"ח סי' תרצו סעי' ג), ומקורו מן הכתוב (דברים יד, כו): "ושמחת אתה וביתך". כמו"כ כתבו בארחות חיים (הל' חוה"מ סי' לד) ובכלבו (סי' ס): "וחייב לשמוח בו ולשמח בניו ובני ביתו וכל הנלוים עליו". כלומר, מלבד מה שחייב כל אדם לשמוח בחג בעצמו, מוטלת עליו החובה לשמח אף את בני משפחתו, ומשום כך חייב הוא לישב עמם יחד בסעודה.

[9] מאירי (שם סד ע"ב), וכן מדוקדק קצת מלשון רש"י (שם נח ע"א ד"ה אבל בנשואה), עיי"ש.

[10] עי' או"ח (סי' רפח סעי' ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק ג) דבכהאי גוונא הוא פטור מלאכול סעודת שבת.

[11] לכאורה הדבר תלוי בטעמים השונים שבדין זה [הובאו לעיל בהרחבה]. דלהצד שהטעם הוא כדי שלא תהיה מזולזלת בעיני הבריות, כאן דלא שייכא האי סברא אין טעם לחייבו בכך. אבל להצד דטעם החיוב הוא משום מצות עונה, שפיר יש לומר דמחוייב בכך, שכן הישיבה בצוותא היא הפועלת את קירוב הדעת שביניהם, ולא עצם האכילה לבדה. ושמא גם לטעם הראשון, כל שאין מחלתו ידועה לכל שפיר יש לו לסעוד עמה, דהא עדיין שייך בזה חשש זלזול.

לאידך גיסא היה מקום לומר להיפך, דהנה, בבית יעקב (סי' ע סעי' ב) כתב, דלהטעם שחיובו משום עונה מתקיים עיקר דין זה על ידי שיאכל עמה מקערה אחת, דבהכי הוי קרובא דעתא טפי, ולא סגי בישיבה בצוותא לסעודה אחת. ולדבריו, אם הטעם הוא כדי שלא תהא מזולזלת בין הבריות, שפיר יש מקום לחייבו שישב לצידה אף שאינו אוכל, דבזה ניכר לכל שהוא מכבדה. אבל להטעם דחיובו משום עונה, כיון דבלאו הכי אינו אוכל עמה מקערה אחת, אין טעם לחייבו בישיבה לחודא.

[12] מאירי (שם סד ע"ב) בשם יש פוסקים, וכרשב"ג שם (סה ע"ב) דאמר "ואוכל עמה בליל שבת ושבת". והיינו, דמלבד חיובו לאכול עמה בליל שבת צריך לאכול עמה גם ביומו.

ועי' עיונים סי' ז דהמאירי ס"ל בזה כהתשב"ץ, דטעמה של הלכה זו הוא משום כבוד השבת, ולכך פשיטא ליה דכיון שכבוד היום גדול משל לילה [ראה שו"ע או"ח סי' רעא סעי' ג, ויש"ש גיטין לח ע"ב שיש להרבות בסעודת היום יותר משל לילה גם ביומי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין, וכ"ה בא"ר סי' רפט ס"ק ב], ודאי חייב הוא לסעוד עמה גם ביום, וע"ע שצידדנו שם לומר דאפשר דאף הרשב"א והראב"ד יודו בזה.

[במג"א שם ס"ק ד הביא בשם הזוהר (פ' יתרו פח ע"א) דכבוד לילה עדיף משל יום, ומ"מ גם לדבריו נראה, דכיון דסו"ס מצות כבוד שבת נוהגת גם ביום, אין מכאן ראיה שיש לפטור את הבעל מלאכול עם אשתו ביום. וביותר, למה שנתבאר שם במחצית השקל (ס"ק ד), לבושי שרד ופמ"ג (א"א ס"ק ד), דאין להורות הלכה כהזוהר בזה. וכמו שכתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' לו), דכל מקום שנחלקו בעלי הקבלה עם בעלי הלכה נקטינן כהפוסקים, וכ"ה במעדני יו"ט (ברכות פ"ט אות עז), ועי' שו"ת תשובה מאהבה (סו"ס כו), ושו"ת התעוררות תשובה (או"ח החדשים סי' יא)].

עוד יש לדון, באשה שאסורה לאכול מאכלי בשר מחמת חוליה והיא ניזונת ממאכלי חלב, ואילו הבעל אוכל בשר משום כבוד שבת, דממילא אסורים הם לאכול יחד על שולחן אחד שלא ע"י היכר, כדי שלא יבואו לאכול האחד משל חבירו (עי' שו"ע יו"ד סי' פח פרטי הדינים בזה), האם חייב הבעל בכה"ג לסעוד עמה על שולחן אחד, או שהואיל ובלאו הכי אין הדבר נעשה דרך קירוב אלא בהרחקה ובנתינת סימן היכר ביניהם, אינם חייבים בכך. ולהטעם דכבוד שבת נראה פשוט שאין לחלק בזה.

מיהו, כאמור לעיל, מדברי הבית יעקב (סי' ע סעי' ב) נראה שעיקר קיום חובה זו הוא על ידי שיאכל עמה מקערה אחת, דבהכי הוי קירוב הדעת טפי [דלכך אסרו בזה עם אשתו נדה, ראה שבת יא ע"א, רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"א הל' יח, והל' טומאת אוכלין פט"ז הל' יא], ולדבריו בלאו הכי בכהאי גוונא לא מתקיים דין זה.

[13] ס' דינא דחיי לבעל כנסת הגדולה  בפירושו לסמ"ג (לאוין פא). עיי"ש שכתב, דמדברי הפוסקים שלא הזכירו שצריך לסעוד עמה ביום השבת, נראה דנקטו דת"ק דרשב"ג חלק בזה, ולשיטתו, אינו חייב לסעוד עמה אלא בלילה לבד, והלכה כת"ק [ואף דבעלמא נקטינן דהלכה כרשב"ג במשנתנו, לאו מלתא דקביעא היא, עי' שו"ת בית שלמה חו"מ סי' קד]. כמו כן, מדברי הראשונים הנ"ל שהשוו הלכה זו לדין עונת תלמידי חכמים שהיא מליל שבת לליל שבת, נראה בפשיטות דהלכה זו אמורה רק בלילה ולא ביום [לפי"ז מי שנאנס ולא אכל סעודת הלילה, אף שמשלים את סעודתו ביום (עי' שו"ע או"ח סי' רעא סעי' ח, ומשנ"ב שם ס"ק לז), מ"מ א"צ לסעוד עמה בסעודה זו, דתו ליתא למצות עונה].

[14] דעיקר שמחת יו"ט אינה אלא ביום (עי' שאגת אריה סי' סח), ואשה בעלה משמחה (עי' ראש השנה ו ע"ב, ובקידושין לד ע"ב). ואף שעיקר שמחת יו"ט לנשים הוא בבגדי צבעונים נראה פשוט דכל עניני השמחה בכלל.

בספרי הפוסקים האריכו לדון, אם מצות שמחה נוהגת גם בליל יום טוב או רק ביומו. והנה, בגמ' סוכה (מח ע"א) ופסחים (עא ע"א) ממעטינן ליל יום טוב ממצות שמחה, מדכתיב "אך שמח", ועי' רש"י שם, דלמיעוטי אתי שאין חיוב לשחוט שלמים בערב יום טוב לסעודת הלילה.

ובאחרונים נחלקו, אם מה דממעטינן מצות שמחה בליל יו"ט הוא הלכה מסוימת בדיני הקרבנות, ואילו שאר מיני שמחה כשתיית יין ובגדי צבעונין נוהגים אף בלילה, או שמצוה זו אינה נוהגת כלל בלילה, אף לא בשתיית יין ובגדי צבעונין. דעת המג"א (סי' תקמו ס"ק ד) דשאר מיני שמחות נוהגים אף בלילה מדין תורה, וכ"כ בס' מנחת ברוך (סי' עט), ובחזו"א (או"ח סי' קכד ע"ד הגמ' בפסחים שם). אולם בשו"ת שאגת אריה (סי' סח) כתב, דאין מצות שמחה בלילה, ומותר לערוך בו סעודת נישואין וליכא למיחש בהא משום דין "אין מערבין שמחה בשמחה", וכ"כ בשעה"צ שם (ס"ק טו) בשם ס' חמד משה [ועי' חי' משנה הלכות לכ"ק אאמו"ר זצוק"ל, פסחים שם].

ונפק"מ בכל זה, לגבי דידן, דלדעת הסוברים דמצות שמחה נוהגת אף בלילה, יש לחייב את הבעל לסעוד עמה בין בלילה בין ביום, ואילו לדעת החולקים, אפשר שאינו חייב מטעם זה לסעוד עמה אלא ביום [ולפי"ז נראה לחייבו לסעוד עמה אף בחול המועד, וכדשנינו בסוכה מב ע"ב: "ההלל והשמחה שמונה". וע"ע טורי אבן חגיגה ו ע"ב, ובהגה' אמרי ברוך שם].

אולם, בשאגת אריה שם כתב, דאף אם ליל יו"ט התמעט ממצות שמחה, מ"מ מדרבנן נוהגת בו מצוה זו. ולכאורה, די בכך כדי לחייב את הבעל לסעוד עמה אף בלילה לכו"ע, ודו"ק.

[15] דכל שאסורה עליו ואינו בתורת קיום מצוה זו, שוב אינו מחוייב לסעוד עמה על שולחן אחד, וכמו כן בעונה הסמוכה לוסתה אינו חייב לסעוד עמה מטעם זה. ולדעת החוששים בזה לשיטת האור זרוע (סי' שנח) בשם ראבי"ה (עי' ב"ח יו"ד סי' קפד ובש"ך שם), אף בעונה הקודמת לוסתה, אסור הבעל לבוא עליה [וכן דעת רבי אברהם מן ההר יבמות סב ע"ב, ותוס' רי"ד שם].

מיהו ביוצא לדרך דצריך לפקוד את אשתו בדברי ריצוי ופיוס [ראה רמ"א יו"ד סי' קפד סעי' י], מסתבר שצריך לסעוד עמה יחד, שאף זו הנהגה של קירבה שראוי לו לנהוג בה באותה שעה.

נפק"מ נוספת יש בין הטעמים השונים שבדין זה, לענין תשעה באב שחל להיות בשבת, שיש שאסרוהו בתשמיש המיטה כדין אבילות בדבר שבצינעא, ודבריהם מיוסדים על האור זרוע (הל' אבילות סי' תלז), וכ"ה לדינא ברמ"א (או"ח סי' תקנד סעי' יט). ונראה, דלדעה זו ה"ה נמי דאינו חייב לסעוד עמה, שכן טעם החיוב לסעוד עמה לשיטה זו הוא בכדי שתתפייס לו לתשמיש.

מיהו רבים חלקו בזה על דברי אור זרוע, עי' רא"ש (תענית פ"ד סי' לב) שו"ת הרשב"א (סי' תקכ) וברמב"ן בתורת האדם, ועי' שו"ת כתב סופר (או"ח סי' קא) דאף הרמ"א נקט כך לחומרא בעלמא ואינו מדינא. ולפי זה נראה שאינו רשאי להקל מהאי טעמא שלא לסעוד עמה, וצ"ע.

נפק"מ נוספת יש בזה לענין שני ימים טובים של ראש השנה, שכמובא בפוסקים אין לשמש בהם אלא בליל טבילה [ראה מג"א סי' תקפא ס"ק טו, בשם השל"ה ר"ה עמוד הדין ד"ה כל], דלדעה זו ה"ה נמי שא"צ לסעוד עמה יחד על שולחן אחד. ושמא יש לחלק, דכיון דאין זו אלא הנהגה בעלמא ואינו איסור גמור מדינא, לא חילקו בזה לענין החיוב לסעוד עמה, וצ"ע [כמו כן דנו הפוסקים אם מצות שמחה נוהגת בר"ה, ולדעת המחייבים בזה, חייב הוא לסעוד עמה משום מצוה זו, וכאמור לעיל דין ד].

[16] עי' שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' רנה) שהחמיר בזה. וזאת לשיטתו לעיל שטעם הלכה זו אינו משום מצות עונה אלא משום כבוד השבת.

טעם נוסף יש לומר בזה, ע"פ מה ששנינו בעירובין (סג ע"ב) "אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה – עליו הכתוב אומר (מיכה ב, ט) נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה". ועי' ס' הישר לרבינו תם (סי' מה) דכתב עפ"ז, דהיוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו אפי' בזמן נדתה, לפי שיכול הוא לפוקדה בדברי ריצוי ופיוס ומקיים בכך מצות עונה, וכ"כ אור זרוע (הל' נדה סי' שנח) [בגדר דין זה ראה חי' חתם סופר (כתובות ע ע"א), שו"ת דברי יציב (או"ח סי' רנט), ושו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' עב)]. ונמצא מעתה, שאף אם חיובו לאכול עמה יחד יסודו בקיום מצות עונה, אפשר שחייב הוא בכך גם בימי נדתה, וראה עוד עיונים שם.

ומ"מ, אם ראתה מראה שהיא מסופקת בו אם הוא דם נידות ודעתה לברר זאת אצל חכם לאחר גמר הסעודה, אפשר שחייב הוא לסעוד עמה מחמת הספק. [ומ"מ גם במקרה זה יש להם להשמר שלא לאכול שניהם יחד מקערה אחת, אף על פי שלדברי הבית יעקב (סי' ע סעי' ב) עיקר חיובו של הבעל בליל עונתה לאכול עמה מקערה אחת, ומשום דבהכי הוי קירוב הדעת טפי, לפי שיש לחוש שמא יתברר שנאסרה עליו מחמת אותו מראה (קצת פלא דלא שמענו למי שמקפיד לסעוד עם אשתו דוקא מקערה אחת כדברי הבית יעקב, ואפשר שדי בכך שמשגר לה יין מכוס של קידוש או שאר ברכה, שאף זה בכלל קירוב הדעת ואסור בימי נדותה, עי' יו"ד סי' קצה סעי' יג)].

עוד יעויין בתשב"ץ שם שדן, לענין בעל שטוען שאינו יכול לסבול את ריחה הרע ואין היא ראויה לו לתשמיש, האם מחוייב הוא לסעוד עמה בליל שבת על שולחן אחד. ומסיק, דאין לפוטרו מחובה זו מהאי טעמא, דשעה אחת ודאי יוכל לסבול את ריחה. ואף זה אינו אלא לשיטתו שחובה זו אינה מכלל מצות העונה המוטלת עליו, דהא להדיא נתבאר מדבריו דמיירי שבלאו הכי אינו בתורת מצוה זו. וכנראה חשש לטעמו של הריטב"א – שלא תהא מזולזלת בין הבריות [דלכאורה משום כבוד שבת נמי אין לחייבו, שהרי צער הוא לו לסעוד עמה].

[17] שנינו בנדרים (צ ע"ב): "האומרת טמאה אני לך – תביא ראיה לדבריה" (וכ"ה בטוש"ע סי' קטו סעי' ו). והיינו משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ולאו כל כמינה לאפקועי שעבוד בעלה ממנה [ולא דמי לנאמנותה לומר שראתה דם נידות, דשאני התם שאינה מפקעת את שעבודו אלא לזמן קצוב, ומעיקרא נישאה לו אדעתא דלא יתבענה בכל עת, עי' שב שמעתתא (ש"ו פי"ט)].

ויש לעיין, לאחר דנקטינן שאינה נאמנת ומותר לבעל לשמש עמה, האם ממילא מתחייב הוא בכל הדינים הנלווים למצות עונה, ובכללם לאכול עמה יחד על שולחן אחד בליל שבת, או דנימא, שאף על פי שאינה נאמנת לגרע מזכויותיו של הבעל, מ"מ בכל הנוגע לזכויותיה שלה אינה יכולה לתובעו, שהרי לדבריה היא אסורה עליו בתשמיש.

וביותר, שהרי בסוגיא דנדרים שם איפליגו אמוראי, באשה זו שאמרה "טמאה אני לך", אם היא מותרת לאכול בתרומה של בעלה כהן, "רב ששת אמר, אוכלת שלא תוציא לעז על בניה, רבא אמר, אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין".

ומבואר, שאע"פ שאינה נאמנת להאסר על בעלה, מ"מ חוששים אנו לדבריה לענין אכילת תרומה, אלא שמשום חשש הלעז שיצא על בניה סבר רב ששת דאין לאוסרה בכך. וא"כ אפשר שמאחר וספק הוא בידינו אם היא מותרת לו, אינה יכולה לתובעו לסעוד עמה בלא ראיה, דלא גרע מכל דינים שבתורה דאמרינן "המוציא מחבירו עליו הראיה".

מאידך, אפשר שהואיל והבעל תובע ממנה לקיים את כל חובות הנישואין המוטלות על האשה, חייב אף הוא בכל החובות המוטלות על הבעל, שאין זו מן המידה לבטל את זכויותיה ולתבוע את זכויותיו.

ומכל מקום, נידון זה אינו אלא להצד שחיובו של הבעל לסעוד עם אשתו על שולחן אחד הוא חלק מדין העונה, אבל להצד שהוא חלק ממצות המזונות, וכדי שלא תהיה מזולזלת בעיני הבריות, מלתא דפשיטא הוא שאין לחייבו בכך, וכמבואר ברמב"ם (הל' אישות פכ"ד הל' יח), שאשה שאמרה "טמאה אני לך" מפסדת את כל כתובתה מיד, משום ד"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ולדבריה אין לה כל זכות ממון לגביו, וכ"ה בטוש"ע (סי' קטו סעי' ו), וא"כ כ"ש דאינו חייב בפרטי הדינים הנלוים לתנאי הכתובה. אבל להצד שחיובו בזה הוא משום מצות עונה, כיון שהוא משמש עמה, יש לו לתת לה את כל צרכיה הנלווים לדיני התשמיש [בפרטי דין זה, אימתי חייב הבעל להאמינה, ע"ע טוש"ע סי' קעח סעי' ט].

[18] שכן להצד שיסוד חיובו לסעוד עמה הוא משום זילותא, אין חילוק בין אבל לשאר כל אדם, אולם להצד שחיובו זה הוא חלק ממצות עונה, אבל שפטור ממצוה זו אינו חייב לסעוד עם אשתו, וכפי שנתבאר לעיל לענין נדה.

[19] עי' כתובות (סה ע"א): "מנין לאכסנאי שהוא אסור בתשמיש המטה וכו'", וכ"ה ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הל' טו), ושו"ע (או"ח סי' רמ סעי' יג).

[20] הפלאה (קו"א ס"ק ב). עיי"ש שכתב, כי אף שיש ראשונים שסוברים שהחיוב לאכול עמה על שולחן אחד אינו חלק מחיוב המזונות אלא הוא פרט במצות העונה, מ"מ מרהיטת הסוגיא (כתובות ע ע"ב) נראה, שבמקרה שאינו חייב במזונותיה, אין לחייבו לסעוד עמה על שולחן אחד. שכן בגמ' שם הקשו, היאך יש תוקף לנדר זה שמדיר הבעל את אשתו לל' יום, הרי סו"ס חייב הוא במזונותיה וקיי"ל "קונמות אינם מפקיעים מידי שעבוד". ותירצו, שהמדובר הוא באופן שאמר לה הבעל "צאי מעשה ידיך למזונותיך", ששוב אינו חייב במזונותיה.

ואי נימא שאף בכה"ג שאמר לה "צאי מעשה ידיך למזונותיך" עדיין חייב הוא לאכול עמה בליל שבת משום מצות עונה, א"כ הדרא קושיא לדוכתא, היאך יש תוקף לנדרו, הרי ימנע בכך מלאכול עמה בליל שבת. וע"כ צ"ל, דכל שאינו חייב במזונותיה אינו חייב לסעוד עמה אפי' בליל שבת, ואף לדעת הסוברים שטעם החיוב בזה הוא משום מצות עונה.

[21] בית יעקב (סי' ע). יעוי"ש שנראה מדבריו, שאף במקרה שהבעל פטור ממזונות אשתו, וכגון שאמר לה "צאי מעשה ידיך למזונותיך", אם הביאה האשה מזונות משלה ורצונה לסעוד עמו יחד על שולחן אחד, יש לחייבו בכך, ובבאור הדברים עי' עיונים סי' כט.

[22] קרית מלך רב ע"ד הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יב). ועיי"ש שדקדק כן מעיקרא דהאי סוגיא (כתובות סה ע"ב), דמיירי כשקיבלה על עצמה לאכול לבדה, ואפ"ה אמרו דסועד עמה מליל שבת לליל שבת, וכ"כ בתפארת ישראל כתובות שם.

כמו כן נראה, דאם נתרצתה לו שלא לאכול עמו בליל שבת מחמת סיבה מסוימת, ובטלה הסיבה, עליו לאכול עמה, דאדעתא דהכי לא מחלה לו את זכותה.

[23] כן נראה לענ"ד פשוט, וזאת מכמה טעמים:

א. כיון שכך הוא מנהג בני קהילתם והוא דבר המפורסם וידוע לכל, אין בכך זילותא לאשה.

ב. הואיל וחיוב זה נובע מסדר הנהגת האישות המקובלת שבין בעל לאשתו, הכל נקבע בזה לפי המנהג, וכיון שמנהג אנשי מקומו לילך לעיתים לבית רבם, אין הנהגת האישות מחייבתו להשאר בביתו.

ג. כיון שבעת שנישאו ידעה האשה שכך היא דרכו ומנהג בני משפחתו, ודאי סברה וקיבלה [אכן לפי"ז יש לדון באדם ששינה את אורחות חייו לאחר הנישואין, ודבק בדרכי החסידות, אם מותר לטעם זה לעזוב את ביתו בשבת ומועד. וראה שו"ת חתם סופר יו"ד סי' קמט שמחדש, שכל אשה מקבלת על עצמה בעת הנישואין לאפשר לבעל שתלמיד חכם הוא לנהוג בדרכי עבודה כפי הבנתו].

ד. לענין ספן וגמל מצינו שיכול לילך מביתו ו' חודשים לצורך פרנסתו (עי' שו"ע סי' עו), ונראה פשוט דלא גרע חפצו הרוחני של בעל להסתופף בצל רבו מפרנסה דעלמא.

ה. עוד נראה לחדש ולומר, שאין הבעל חייב לסעוד עם אשתו בליל שבת, אא"כ הוא נמנע מכך בשאר ימות השבוע, אבל אם דרכו לאכול עמה בקביעות דבר יום ביומו, אין כל זילותא בכך שהוא נעדר לעיתים מן הבית. וכן נראה מלישנא דגמ' "המשרה את אשתו ע"י שליש", דמשמע שמסר את עניניה לשליש ולא שנעדר מביתו דרך עראי לזמן מועט [אכן, לדעת הסוברים שהסעודה יחד היא חלק ממצות עונה, אין מקום לחילוק זה].

מטעם זה נהגו בחצרות האדמורי"ם לערוך את סעודת ליל שבת תמיד בקרב החסידים והתלמידים, אף שנמצא עי"כ שלעולם אין האדמורי"ם סועדים עם נשותיהם בליל שבת, ואף החסידים נמנעים מכך לעיתים מזומנות.

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רלד) כתב, דבזמן שהיה בית המקדש קיים היה הבעל מותר לעלות לרגל בלא רשות אשתו, דכיון שמחוייב הוא בכך אין בידה לעכב, אבל כיום שאין מצוה זו נוהגת, לא יעלה בלא רשותה. ע"כ. ומשמעות דבריו דמשום מנהגא בעלמא אין הבעל רשאי לעזוב את ביתו, ורק משום שהוא מחוייב בכך מדין תורה אינו חייב לשהות עמה, וצ"ע בזה. וע"ע מש"כ בזה הגר"י ענגיל (הובא בקובץ ישורון ח"ז עמ' קמה).

[בשו"ת שבט סופר (או"ח סי' יז) העלה דמצות הקבלת פני רבו דוחה שמחת יו"ט, ועי' ס' סדר משנה על הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ה הל' ז) שדחה דבריו, וכמו כן נראה מסוגית הגמ' בסוכה (כז ע"ב), דלשיטת ר"א אסור למנוע שמחת אשתו ברגל משום מצות הקבלת פני רבו. מיהו בלא"ה בשו"ת נודע ביהודה (תנינא או"ח סי' צד) נקט דמצוה זו אינה נוהגת בזמנינו, ועי"ש טעמו. בעיקר דין הקבלת פני רבו בשבת, עי' זוהר (פ' ואתחנן) דחיוב גמור הוא כביו"ט, ועי' מש"כ בזה מג"א (או"ח סי' שא ס"ק ז, ובסי' תקנד ס"ק יב)].

[24] דכיון שאומנותו בכך לא גרע דינו מספן וגמל שמותרים לעזוב ביתם ו' חודשים.

זאת ועוד, הנה יעויין בשו"ת בית שערים (או"ח סי' קכ), דכיון שמצינו שהתירה תורה לחלל את השבת לקיום ברית מילה, מלתא דפשיטא היא שמוטלת חובה על מוהל שנקרא לילך לברית מילה ביום השבת לטרוח בקיום מצוה זו אף שמבטל הוא בכך מצות עונג שבת. דאף שעיקר המצוה היא על האב, גם שלוחו בכלל מצות קיומה, דלכך תיקנו שיברך על המילה, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' רט), הובא בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' עה), ועי' מש"כ בזה מג"א (או"ח סי' תלב ס"ק ו).

ולפי דבריו נראה, דכיון שמצוה יש בדבר אין האשה יכולה למונעו מכך, וכמש"נ לעיל לענין מנהג חסידים לילך לבית רבם בשבתות ויו"ט. [מיהו אם מפסיד ע"י כך מצוה בעירו, וכגון שימנע מחמת נסיעתו מלשמוע שופר, כתב מהרש"ם בדעת תורה סי' תקפד סעי' ד למנוע מנסיעה זו, שלא יפסיד את המצוה שבעירו].

אכן, בחיי אדם (כלל סח סעי' יט) דן, במי שנזדמנה לו מצוה בעיר אחרת,  האם מחוייב הוא לעזוב את ביתו לקיום המצוה, ומסקנתו שם לקולא [ועי' נשמת אדם שם שהאריך לפרש טעם הדבר], ומבואר לכאורה דלא ס"ל כהבית שערים ומהרש"ם הנ"ל, ועי' שו"ת משנה הלכות (ח"י סי' עד) מש"כ בזה.

ומכל מקום נידון זה אמור דוקא כשנצרך הוא לעזוב את עירו ולא לשהות בביתו אפי' בליל שבת, אבל אם שמחת הברית נערכת במקום סמוך, אף שמחמתה נמנע הוא מלסעוד עם אשתו ביום השבת, אין לחוש, שהרי כאמור לעיל לפום רהיטת הדברים החיוב לסעוד יחדיו אינו אמור אלא בליל שבת ולא ביומו [ומ"מ נראה פשוט, דאף בחו"ל שרובם עכו"ם ולצרכם הם עושים, אסור למוהל לנסוע ברכבת בשבת ממקום למקום כדי שיוכל לסעוד עם אשתו, וזאת מג' טעמים: א. כל אדם העולה על הרכבת מרבה את כח האש (עי' שו"ת מהר"י אסאד או"ח סי' נח, ושו"ת שואל ומשיב חמישאה סי' ג). ב. יש לחוש דהוי עובדין דחול, וכעין מש"כ בשו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד סי' לד). ג. אם יש עמו כלים יש לחוש בכך להוצאה מרשות לרשות, ואף בלאו הכי לרוב ימצא שיוצא חוץ לתחום שבת. ולא נצרכתי לכתוב כל זאת, אלא משום שראיתי למי שהתיר זאת באופנים מסוימים].

[25] שכן כך הוא המנהג בכל הישיבות, ודמי לספן או גמל הבא לביתו פעם בו' חדשים כנ"ל. כמו"כ מצינו בס' המנהגים למהרי"ל (הל' חנוכה), ז"ל: "מנהג מהרי"ל שהדליק נרותיו מיד כשיצא מביהכ"נ, כי אמר מצות נר חנוכה משתשקע החמה, ועוד הואיל דבני ביתו דרים בבית אחר אם אני מאחר שוב לא יהיו אצלי, ועכשיו הם באים אצלי לשמוע הברכה ולראות הדלקתי [וכמבואר במג"א סי' תרעב ס"ק ה, שיש לדקדק שכל בני הבית יהיו נוכחים בעת ההדלקה, וכ"כ בחיי אדם כלל קנד סעי' כ, קיצור שו"ע סי' קלט סעי' י, ומשנ"ב סי' תרעב ס"ק י]. כי הרב הנזכר היה דר בבית לבד עם הבחורים אצל בית אשתו הרבנית, ובניה עמה בביתה ולא היה נהנה מנכסי אשתו בחייה פרוטה ולא היה סועד עמה וכו', ומחיית הרב לגופו הרוב היה שכר שדכנות שהיה כותב ושולח מכתב ידו בכל המדינה לזווג בתולות ונערים כי כל הארץ היו מקשיבים וכו'", עיי"ש.

הנה דרבינו הגדול המהרי"ל אשר כל בית ישראל נשען עליו ורוב מנהגי אשכנז נבנו על פי הנהגותיו, לא היה סועד עם אשתו אלא אצל הבחורים, ומוכרח איפוא, שמשום חינוך התלמידים סבר שאין לחוש לחובה זו.

מיהו, בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' שנא) פי' באופן אחר, דמהרי"ל היה עושה כן בהסכמת אשתו, ובכהאי גוונא ודאי שרי, ולא חשיב בזיון לה כלל. ועי' ס' שיח שרפי קודש (אות לט), דהרבי מלובלין היה נוהג לערוך שולחנו בליל שבת עם חסידיו, וכדי לקיים את דין הגמ' "ואוכלת עמו מליל שבת לליל שבת", היה אוכל מעט פירות עם אשתו בכל ליל שבת.

[26] תרומת הדשן (סי' רטו). עיי"ש שנשאל, בכהאי גוונא שהיה בדעתם בעת הנישואין להשתקע בעירם, ולאחר ג' או ד' שנים נתמעטה פרנסתו ורוצה לעקור לעיר אחרת, האם יכולה האשה לעכבו מכך בטענה שעדיף לה לסבול את צער העניות ובלבד שלא תסבול את צער הנידודים והריחוק מבני משפחתה. וכתב, שיש לילך בזה אחר מנהג העולם, וכיון שהכל נוהגים באופן זה לעקור למקום אחר – בטלה דעתה.

ויעויי"ש שלמד דבריו מדברי התוס' בכתובות (סב ע"א), דאיתא שם: "חמר ונעשה גמל, מאי, אמר ליה, רוצה אשה בקב תפלות מעשר קבין פרישות". ופי' רש"י, דנסתפק לו היאך ניחא לה טפי, האם לסבול צער עניות ויהא בעלה עמה בביתה לקיום מצות עונה, או יהיו מזונותיה מצויים לה בהרווחה יתירה אך בעלה יהיה מרוחק מביתו. ובזה אמרו דניחא לה טפי בהיות בעלה בבית. ובתוס' שם האריכו להוכיח, דדברים אלו אמורים ברווח מועט, אבל אם היתה מזומנת לו במקום רחוק עשירות גדולה, ודאי הוי ניחא לה בהכי טפי. ומוכח מכאן, דאזלינן בזה בתר אומדן דעת נשי דעלמא, דבשביל הרווחה יתירה מתרצות הן לצער אחר, וה"ה נמי גבי נידון הנ"ל. אלו דבריו, וע"ע שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקט).

[27] בשו"ע (או"ח סי' קנז סעי' א) כתב שראוי לכל אדם לקבוע את סעודתו בשעה רביעית, ואם ת"ח הוא ועוסק בתורה ימתין עד שעה שישית. ובבית יוסף (חו"מ סי' ה) הוסיף, שלא ידחה את אכילתו עד סוף שעה שישית ממש, ועי' ש"ך שם (ס"ק ו), ועי' עוד שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' כה). בס' ארחות חיים לרא"ש (אות מד) כתב, דקביעות עיתים לתורה קודמת לאכילה, וכן נראה מסוגית הגמ' בברכות (ד ע"ב), וע"ע סוכה (כו ע"א, נג ע"א), וקידושין (ל ע"א). וע"ע ס' תוצאות חיים לבעל ראשית חכמה (אות פג). ומכל מקום נראה דבדידיה תליא מלתא, וכל אדם רשאי להנהיג את ביתו לפי אורחותיו וכפי הנצרך לו ללימודו ועסקיו.

[באופן מדידת שעות אלו האמורות לעיל, עי' מג"א שם ס"ק א דהוא משעה שקם ממיטתו, ועי' מש"כ בזה בסידור יעב"ץ ובערוך השולחן שם סעי' ב. כמו"כ המדובר הוא בשעות זמניות, כ"כ מג"א שם ומשנ"ב שם ס"ק ג, ודלא כמור וקציעה שם דפי' דהן שעות שוות].

כמו כן מבואר במשנ"ב שם (ס"ק ד), דראוי לכל אדם שתהא אכילתו ביום קלה משל לילה, וכמו שמצינו באוכלי המן שהיתה אכילתם "בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע" (שמות טז, ח), ואף בזאת רשאי הבעל להנהיג את אורחות חייהם בדרך זו המקובלת בידינו כראויה ונכונה לעבודתו ית', ואין האשה יכולה לעכב בעדו, אף אם מנהג אנשי העיר לאכול את ארוחתם העיקרית בצהרים.

[מיהו בעיקר ראיתו של המשנ"ב מאוכלי המן יש לפקפק קצת לכאורה, שהרי לשון "ערב" אינו בהכרח לילה ממש, אלא משעה שהשמש נוטה לצד מערב, עי' בפי' הרמב"ן עה"ת (שמות יב, ו), חי' הרשב"א והריטב"א (ברכות יא ע"א), פמ"ג (משב"ז סי' תעב ס"ק א), ובס' עמודי אור סי' ה ס"ק ח)].

[28] בסוגית הגמ' בפסחים (קו ע"א) ובטור (או"ח סי' רעא) מבואר, דמיד לאחר תפילת ערבית של ליל שבת ימהר אדם לביתו ויקדש על הכוס. ובב"ח (או"ח סי' רפח) הוסיף, דאף ראוי להקדים ולהתחיל בסעודה מבעוד יום, שע"י כך תמשך זמן רב יותר ונמצא שמרבה בכבוד שבת. אמנם אם אינו רעב, עדיף טפי שימתין ויאכל כשהוא תאב, אא"כ יש בכך צער וטורח לבני ביתו (עי' משנ"ב סי' רעא ס"ק א).

[29] וראה שו"ע (או"ח סי' תיד סעי' א), דמהאי טעמא אינו רשאי לערב עירוב תחומין שלא מדעת אשתו, דמי יימר שתתרצה לילך עמו למקום אחר.

 [30]בריטב"א (שם סד ע"ב) כתב, דכל שמסרב לאכול עמה – יוציא ויתן כתובה, וכ"כ בנימוק"י שם. ובטעם הדבר כתב התשב"ץ (ח"ב סי' רנט) דדינו כבעל המורד באשתו (עי' כתובות שם סג ע"א).

אולם בס' ערך השלחן (ס"ק א) כתב, דלהלכה דנקטינן דהמורד במזונות אינו נחשב כמורד על אשתו, כופין אותו לסעוד עמה ואין כופין אותו להוציאה.

ולכאורה הריטב"א לשיטתו בזה, דסבר, דהטעם לחיובו של בעל לסעוד עם אשתו הוא כדי שלא תהא מזולזלת בין הבריות (ראה לעיל ריש הפרק), ודבר המסתבר הוא, דכיון שהוא נוהג בה כל הימים בדרך זלזול, נחשב הדבר כמרידה בכל יחס האישות שביניהם [וגריעא מבעל שנמנע מלעסוק במלאכה עבור מזונות אשתו, דאף שהיא חיה עמו חיי צער מ"מ אינה מזולזלת בעיני הבריות]. אך, לשיטת רש"י והרמב"ן שחיוב זה הוא פרט ממצות עונה, ודאי עיקר חובה זו מתקיימת במעשה הביאה בפועל, ולא חשיב מורד במה שהוא מונע ממנה פרט זה שאינו מעיקר התשמיש. נמצא לפי"ז, דפלוגתא דרבוותא היא אם כופין אותו להוציאה וכיון דעלה בספיקא לא כיפינן ליה.

[31] כתובות (ע ע"א), רמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' כג, כד), וטוש"ע (יו"ד סי' רלה סעי' ב). בטעם מה שקצבו דין זה על ל' יום, אמרו שם בגמ', דכיון דלאחר ל' יום מתפרסם הדבר, זילא בה מלתא ומחוייב לגרשה.

והנה, בחי' הרי"ם (כתובות שם, תוס' ד"ה יוציא) הקשה, מפני מה כופין את הבעל לאחר ל' יום להוציאה בגט, הרי אנוס הוא על כך מחמת נדרו, ולא מצינו למי שאנוס שכופין אותו לגרש מחמת שאינו יכול לקיים חובתו [קושיתו זו אתיא למאן דס"ל דהמכניס עצמו לאונס נמי חשיב כאנוס, והארכנו בנידון זה בספרנו משנת הגר סי' צ].

עוד הוסיף והקשה, דלכאורה דמיא האי דינא למש"כ המג"א (או"ח סי' יג ס"ק ח) ע"פ המרדכי (הלק"ט סי' תתקמד), לענין אדם שנקרעה טליתו בשבת, דכיון שאנוס הוא עתה על קיום המצוה – שאינו יכול לקיימה עד מוצאי שבת – אינו חייב להפקיר טליתו [אף על פי שמותר להפקיר חפץ בשבת לצורך מצוה, כמבואר במג"א שם, ועי' פרי חדש או"ח סי' תלד, שו"ת הגרעק"א מהדו"ק סי' קעד, ושער המלך הל' לולב פ"ח הל' ב]. וכ"ה נמי לענין מזוזה דכל שאינו יכול לקובעה בשבת מותר לדור בבית אף בלא מזוזה [עי' בזה שו"ת הרא"ש הנדפס בסו"ס קרני ראם עה"ת סי' לז, תורת חיים או"ח סי' לח, ושו"ת חסד לאברהם תאומים, יו"ד סי' צא], וא"כ לכאורה ה"ה נמי הכא, כיון שאנוס הוא על חיוב המזונות לא יחשב במניעתם כמבטל את המצוה. ע"כ דבריו.

ובאמת, לכאורה קושיתו זו צ"ע טובא, שהרי חוב המזונות אינו ככל מצוה בעלמא דרמיא עליה דאיניש כציצית ומזוזה, אלא שעבוד ממון גמור הוא, ומהיכי תיתי דיוכל להפסידה את זכות המזונות כל הימים מחמת נדרו. וביותר קשיא, מש"כ שם דלא מצינו דין כפייה למי שנאנס על קיום חובתו, שהרי לענין חיוב המזונות גופיה נחלקו הפוסקים בעני שאין לו מעות למזונות אשתו אי כייפינן ליה להוציאה בגט (עי' מש"כ בזה להלן פרק ה). ולהדיא מצינו כעין זה לענין בעל שנעשה מנוול ומוכה שחין דכופין אותו לגרש, ועי' שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' קעד) דהוא משום "ואהבת לרעך כמוך", שהרי היא כעגונה אצלו, וא"כ ה"ה נמי הכא, כיון שאינה יכולה להנות מנכסיו ודאי חייב לגרשה מהאי טעמא [וע"ע מקור לדבריו בגמ' נדרים סה ע"ב וריטב"א ונימוק"י שם, שפירשו דהמדיר את חבירו הנאה מנכסיו עובר בעשה ד"ואהבת לרעך כמוך"].

[32] שטמ"ק (שם ע ע"ב), וכן הובא להלכה בס' נתיבות משפט ע"ד רבינו ירוחם (דף קסג) ובישועות יעקב (ס"ק ב). וטעם הדבר, דמשום צרכיה הקטנים לבד אינה מזולזלת בין הבריות, ושפיר יכול ליתנם לה ע"י שליח (ועיי"ש דבהא גם הירושלמי לא פליג), אולם כאשר נותן לה את צרכיה אלו על ידי שליח מחמת שאסור הוא ליתנם לה בעצמו מחמת הנדר, בזיון גדול הוא לה.

[33] ראה שו"ע (או"ח סי' שמא סעי' א, ויו"ד סי' רכח סעי' ג), דאף על פי שהתרת נדרים נחשבת כעשיית דין ואסור לעשות דין בשבת, מ"מ מתירין נדרים לצורך השבת, אף כשיכול היה להשאל עליהם קודם השבת. ובבפרי הפוסקים שם הוסיפו, דכ"ש דשרי בכה"ג בין השמשות דהוא ספיקא דיומא, ועי' מש"כ בזה שו"ת שואל ומשיב (מהדו' שתיתאה סי' כא), ושו"ת מהרש"ג (ח"א או"ח סי' סא).

הטעם לכך שהתירו להתיר נדרים לצורך השבת, הוא משום שהתרת נדרים אינה נחשבת כעשיית דין ממש, שהרי עשיית דין אינו אלא ביום ובדיינים כשרים, ואילו התרת נדרים נעשית אפי' בלילה ועל ידי קרובים הפסולים לדון, וא"כ מן הדין להתיר לעשות זאת אף בשבת. אלא שחכמים אסרו להתיר נדרים שלא לצורך שבת, משום טירחא.

[34] שו"ת שואל ונשאל (ח"ה סי' ל). וטעמו, דכיון דשכיחי גנבים האשה חוששת לישון לבדה, וודאי אדעתא דהכי נישאה לו שישן עמה בבית אחד.

כמו כן, הלכה פסוקה היא שהבעל חייב לספק לאשתו כל צרכיה הרוחניים והגשמיים כאחד, ואיתא בגמ' (שבת קנא ע"ב): "אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אוחזתו לילית", וכ"ה בזוהר הק' (פ' תזריע). ועי' מג"א (סי' רלט ס"ק ז) שהביא מימרא זו להלכה, ועי' מחצית השקל שם דאפי' בשינת היום יש להחמיר, וא"כ א"צ בזה לכאורה לטעמו של השואל ונשאל.

מיהו בשו"ת בנין עולם (יו"ד סי' סב) כתב דבשבת אין לחוש לאיסור זה, ובמעשה רב (אות רכא) מובא בשם הגר"א שהתיר לישן בסוכה יחידי משום ד"שומר מצוה לא ידע דבר רע" [ונראה שאף הנשים בכלל, דאף שאינן מחוייבות במצוה זו מ"מ אי עבדי מצוה היא בידן. ומ"מ בעיקר דברי הגר"א אלו עי' נימוקי הגרי"ב ע"ד הרמב"ם הל' רוצח פי"ב הל' ד דפליג וסבר שאין לסמוך על כך למעשה].

באשל אברהם (בוטשאטש, או"ח שם) כתב, דאיסור זה לא נאמר בבית שיש בו מזוזה [בגדר השמירה שיש במזוזה, ראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קמב], וכן הקיל במקום שיש אור הלבנה וכדו' דאין הלילית מזקת אלא בחשיכה, ולפי"ז אין הלכה זו מצויה כלל לדידן, וצ"ע [ומ"מ יראה לדקדק ולבדוק מזוזתו לעיתים תכופות ולא יסמוך על חזקתה, דחמירא סכנתא מאיסורא].

בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' עט) הוכיח מדברי הירושלמי (שבת פ"ה ה"ו), דהאיסור לישון בבית יחידי הוא רק כשאין שם נר דולק, אבל במקום שיש אור, אין איסור בדבר. ולפי"ז, יכולה היא להשאיר אור בבית ולא יהיה הבעל חייב לישון עמה.

כמו כן מצינו בס' המאורות, דכיון שאמרו בברכות (ה ע"א) דהקורא ק"ש על מיטתו ניצול מן המזיקין, אדם הקורא ק"ש על מיטתו רשאי לישון יחידי, וע"ע מאירי שם וברוקח (סי' שכז).

[35] רמ"א (סי' ע סעי' יב) בשם הריטב"א (כתובות קג ע"ב), דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא בשעה שהיא עמו, וראה חלקת מחוקק (שם ס"ק מג), ובית שמואל (שם ס"ק לה). והיינו ע"פ מש"נ לעיל בסמוך, שהאשה משועבדת לבעלה לסעוד עמו, וכמבואר בבית יוסף (סו"ס ע) בשם הריטב"א (כתובות שם ע"א). כמו כן, מכלל חיובי האישות אמרו חכמים, שהאשה צריכה לעמוד לפני בעלה ולשמשו בכל שיזדקק, וכמבואר ברמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' ג), ושו"ע (אבהע"ז סי' פ סעי' ד).  ולכך, אף למאן דס"ל דהבעל מותר להשרות אשתו ע"י שליש וכדלעיל, האשה אינה מותרת בכך, ולכולי עלמא עליה לסעוד על שולחן בעלה.

כשהבעל חייב בקידוש

נפק"מ יש בהלכה זו, לענין אשה שטרם התפללה תפילת שחרית בשבת בבוקר, ובעלה סיים כבר את תפילתו, האם מותר לה לאכול קודם קידוש. דכיון שהיא משועבדת לבעלה לסעוד עמו ולגבי הבעל כבר הגיע זמן הסעודה וחייב הוא בקידוש, אפשר שאף האשה מחוייבת בכך, וכן פסק להלכה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' קא), וראה עיונים סי' ז. [אכן, לאידך גיסא, כשהאשה התפללה שחרית והבעל טרם התפלל, סבר באגרות משה שם דאין לה להקל לאכול בלא קידוש, אף שטרם הגיע זמן סעודתה עד שיסיים הבעל את תפילתו, משום שלא חילקו חכמים בתקנתם].

כמו כן נפק"מ לאידך גיסא, כאשר הבעל חולה ואינו יכול להתפלל בלא שיאכל קודם התפילה, דכיון שחלה עליו חובת קידוש מיד, אף היא אסורה לאכול ולשתות קודם שיקדש [על עיקר חובת קידוש לחולה הצריך לאכול קודם תפילתו, עי' שו"ת פרי הארץ (ח"א או"ח סי' ח), תהילה לדוד (סי' רפו ס"ק ג), ושו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' כו)].

אם חייבת לסעוד עם הבעל בסוכה

כמו כן יש לעיין, בליל יו"ט של סוכות, האם מוטלת חובה על האשה לאכול בסוכה מחמת דין האישות המחייבה לסעוד עם בעלה. והנה, אף שנשים רבות נוהגות לשבת בסוכה אף שאינן חייבות בכך מעיקר הדין, ומשום שיש בכך קיום מצוה אף לנשים [וראה שו"ת תורה לשמה סי' קעב קעג, דהנוהגת בכך ג' פעמים צריכה התרה], או משום מצות הבעל, שעל ידי שסועדת עמו מקיים דין "תשבו כעין תדורו" [ראה תורה תמימה ויקרא כג אות קסט], מ"מ יש שהחמירו על הנשים שלא יכנסו לסוכה כלל, וכמובא בשו"ת דברי יציב (או"ח ח"ב סי' רעד) בשם זקנו בעל דברי חיים, ועי' מש"כ בזה בס' דרכי חיים ושלום (אות תשעה) [ועי' שו"ת עונג יו"ט (סי' מט) שהחמיר בזה בפנויה למאן דפליג על רבי יוסי דסבר נשים סומכות רשות, עי' ר"ה לג ע"א, ומשום שהסוכה אסורה בהנאה כמבואר בגמ' (סוכה ט ע"א), ורק בנשואה התירה תורה משום "תשבו כעין תדורו", ועי' מש"כ בזה באבני נזר (או"ח סי' תא)]. ולפי"ז נמצא דעל כרחה נמנע ממנה לקיים את חובתה זו לסעוד עם הבעל [אא"כ היה ביתם סמוך לסוכה ומקצת השולחן בבית].  ומ"מ נראה דלנוהגים כך אין בזה בית מיחוש, דאדעתא דהכי נישאו.

[36] רמ"א (סי' ע סעי' יב).

[37] עזר מקודש שם (סעי' ח), שאפי' הלכה לצרכיה ונאנסה, ולא שבה לביתה לעת הסעודה, אין הבעל חייב ליתן לה מזונות אותה סעודה, אא"כ הלכה בשליחותו ולצרכו, ועי' שו"ת רב פעלים (ח"ב אבהע"ז סי' כה).

ולכאורה היה נראה לתלות דבריו בפלוגתת הפוסקים לענין "אונס ביום אחרון" (עי' יו"ד סי' רלב), וכגון באדם שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך זמן מסויים ודחה ענין זה עד ליום האחרון ונאנס ולא עשאו, אי חשיב אונס או פשיעה, ועי' מג"א (או"ח סי' קח ס"ק יא) שפלפל בזה הרבה לענין תפילת תשלומין, במי שדחה את תפילתו לשעה אחרונה ביום ותקפתו שינה, האם שייך בתשלומין, דה"ה הכא לכאורה.

מיהו, כד נעיין בה נמצא דלא דמיא להכא כלל, שהרי לדעת הריטב"א (קג ע"א), מתחילה לא תיקנו חכמים מזונות לאשה אלא בעודה יושבת תחת בעלה ומשמשתו [ראה עיונים סי' מא]. ולפי דבריו, בשעה שהיא הולכת לצרכיה, אף אם נחשב לה הדבר כאונס אין הבעל חייב במזונותיה, משום דמעיקרא לא חייבוהו בכך אלא בשעה שהיא תחתיו. אלא שיש מן הראשונים שחלקו על הריטב"א בזה, וכמו שהארכנו בעיונים שם.

והנה, אף דנתבאר שהאשה חייבת לסעוד עם הבעל על שולחנו, מ"מ נראה, דבסעודה מפסקת דבלא"ה ראוי לכל איש ישראל לאכול לבדו על הקרקע כמבואר בפוסקים (עי' או"ח סי' תקנב סעי' ח), אין הבעל רשאי לכופה לאכול עמו על שולחנו [בערך לחם (סי' תקנב סעי' ז) כתב, דצריך לשנות מקום אכילתו בסעודה מפסקת. וטעם הדבר, ע"פ מש"כ תרומת הדשן (סי' קנא), שתהא הסעודה שפלה ועניה. ויש לעי' במי שנוהג תדיר לאכול עם אשתו ועתה סועד לבדו אם די בכך או צריך נמי לשנות מקומו].

[38] ברמ"א (או"ח סי' תרלט סעי' ב) כתב, דהטעם דנהגו שלא לישון בסוכה, הוא משום שא"א להיות שם איש ואשתו ולא הוי "תשבו כעין תדורו". וע"ע מהרי"ל (הל' סוכה), מטה משה (סי' תתקטו), לבוש (שם סעי' ב), חיי אדם (כלל קמו סעי' ד), ושו"ע הרב לבעל התניא (שם סעי' ט). ואין להקשות מהא דפסק רמ"א (סי' תרמ סעי' ד) כדברי המרדכי (סוכה סי' תשמ), שאם עשה סוכתו במקום שאינו ראוי לשינה, גם ידי אכילה אינו יוצא בה [דלפי"ז כמו כן לא יצא ידי חובת האכילה בסוכה שאינו יכול לדור בה עם אשתו], דשאני הכא שמי שאין לו אשה יכול לקיים בסוכה זו כל חיוביו, ונמצא שאין חסרון בה"חפצא" של הסוכה אלא דה"גברא" פטור מקיומה מחמת שאין אשתו עמו (שו"ת בית שערים או"ח סי' שלו).

בדרכי משה שם דן עוד, האם יסוד פטור זה הוא משום דין "מצטער פטור מן הסוכה", או משום דלא הוי כדרך ישיבה, והנפק"מ בזה, כשהיתה אשתו נדה, דמשום מצטער ליכא ומשום דרך ישיבה איכא, וע"ע מג"א (ס"ק ח), ואשל אברהם (בוטשאטש) שצידדו לומר דפטורו משום מצטער, ועי' ביאור הגר"א שם.

ומעתה יש לעיין, האם כמו כן יש לפוטרו מישיבת הסוכה בעת הסעודה מהאי טעמא, כיון שדרך בני אדם לסעוד עם נשותיהם בסעודות יו"ט ושבת, או שמא עיקר הקפידא בכך היא בשינה, אבל בסעודה שדרך בני אדם לסעוד לעיתים לבדם, אף שהמנהג הרווח בסעודות חשובות כסעודת יו"ט אינו כן, מ"מ אין הדבר מחסר בצורת הישיבה.

זאת ועוד, בנשמת אדם (כלל קמז סעי' ד) נקט לעיקר, דטעם הפטור בזה הוא משום "מצטער" ולא משום "תשבו כעין תדורו", ועפ"ז סבר דכל שאין אשתו נדה אין לפוטרו מכך, דתו לא הוי מצטער, ולדבריו פשיטא דכמו"כ אינו מצטער כ"כ במה שהוא אוכל לבדו, ועי' בכורי יעקב (שם ס"ק יח).

בסוגית הגמ' בערכין (ג ע"ב) שנינו: "הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים. (ומקשינן): פשיטא, אי הני לא מחייבי, מאן מיחייבי. (ומשני): כהנים איצטריכא ליה, סד"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו (ויקרא כג, מב), ואמר מר תשבו שבעת ימים – כעין תדורו – מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו, והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו, קא משמע לן, נהי דפטירי בשעת עבודה, שלא בשעת עבודה חיובי מיחייבי, מידי דהוה אהולכי דרכים, דאמר מר: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום וחייבים בלילה" (עי' או"ח סי' תרמ סעי' ח). ע"כ.

ופי' רש"י: "קמ"ל דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו, כי היכי דאפשר להו מיחייבי, ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי". ומבואר דהלכתא זו דתשבו כעין תדורו אינה פוטרת לזה שמחמת סיבה מסוימת אינו יכול לישב בסוכה כדרכו בבית.

וכ"כ בשו"ת מהר"ם חלאווה (סי' טז), דאף שאינו יכול להיות בסוכה עם אשתו אינו פטור מישיבתה, שדירת איש בלא אשתו שמה דירה [ולדבריו, הטעם שכהנים פטורים מישיבתה הוא משום שטרודים בעבודה וכפשטות דברי רש"י הנ"ל].

מיהו בשו"ת הר הכרמל (או"ח סי' טו) פי', דכיון ששוהים בעת הרגל בירושלים כך הוא דרך ישיבתם בחג, בלא נשותיהם, ואין הדבר מחסר בדין "תשבו כעין תדורו". ולדבריו, הנמצא בביתו ואשתו אינה יכולה לישב בסוכה אפשר שפטור מישיבתה. וע"ע מש"כ בזה הגרא"מ הורוויץ (סוכה כו ע"א), מרומי שדה (שם כא ע"ב), ושו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' לב).

[39] ברמ"א (או"ח סי' תרלט סעי' ה) כתב, דבלילה הראשון של חג אדם חייב לשבת בסוכה אף בעת ירידת גשמים, ומקור דבריו ברא"ש (ברכות פ"ז סי' כג), תוס' רבינו פרץ (סוכה כז ע"א), מאירי (סוכה שם), ורבינו מנוח (הל' סוכה פ"ו הל' ב). אולם, יש ראשונים שחולקים וסוברים שהמצטער פטור מהסוכה גם בלילה הראשון של החג, עי' תוס' (ברכות מט ב ד"ה אי), שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' עח), הריטב"א (סוכה שם).

לענין הלכה כתבו אחרונים, שיש לחוש לשתי הדעות. ולכן, בעת ירידת גשמים בלילה הראשון של החג, יש לאכול בסוכה כזית פת [בלא לברך ברכת "לישב בסוכה"], וזאת, משום דעת הסוברים שמצוה זו נוהגת אף בשעה שהוא מצטער בישיבתו בסוכה. וכשיפסקו הגשמים, יש לחזור ולאכול פת בסוכה, משום דעת הסוברים שלא התקיימה מצוה זו באכילה הראשונה [אכן, אף על פי שלדעת חלק מהראשונים, למצות האכילה בסוכה בלילה הראשון די באכילת "כזית", באכילה השניה יש לאכול פת בשיעור יותר מ"כביצה" [שהוא השיעור שאסור לאוכלו בשאר ימי החג מחוץ לסוכה], כדי שיוכל לברך על ישיבתו, אף לדעת הסוברים שכבר יצא ידי חובתו באכילה הראשונה (ראה: צל"ח ברכות שם, הובא בהגהות רעק"א ע"ד השו"ע (או"ח שם), פמ"ג (או"ח שם משב"ז ס"ק יז), חיי אדם (כלל קמז ס"ט), ביכורי יעקב (או"ח שם ס"ק לג), ומשנ"ב (שם ס"ק לה-לו)].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל