שיעור מזונות האשה ואופן נתינתם

הרב משה קליין
כ"א אדר א' ה'תשע"ד

שיעור המזונות ואופן נתינתם

 הגאון רבי משה קליין אב”ד אונגוואר מתוך ספרו משנת הכתובה

מהות חיוב המזונות, ואופן נתינתם

החיוב לסעוד יחד

א. בהקדם בירור שיעור המזונות אותו חייב הבעל לתת לאשה בכל יום, יש לבאר, שדין המזונות, אינה חוב ממוני גרידא המוטל על הבעל, אלא הוא חלק עיקרי בהנהגת האישות שבין בני הזוג – שיהיו משותפים בכל הליכותיהם ואורחות חייהם, ובכלל זאת שידאג לכל צרכיה כמנהג גוברין יהודאין.

משום כך אמרו חכמים, שלקיום חובת הבעל במזונות אשתו אין די בסיפוק צרכיה ומזונותיה לבד, אלא צריך שתהיה אוכלת עמו ממה שהוא אוכל ושותה עמו ממה שהוא שותה[1], ויהיו מסבים יחד על שולחן אחד[2]. מטעם זה, גם קיצבת מזונותיה תהיה לפי מעמדו ויכולתו של הבעל, שהרי היא סמוכה תמיד על שולחנו, וכפי שיבואר להלן[3].

מאכלים או דמי שווים

ב. יש לידע, כי אף על פי שחכמים נתנו קיצבה לשיעור המזונות, לפי סוגי המאכלים הרגילים באותו המקום ואותו הזמן, אין כוונת הדברים שמוטלת חובה על הבעל לספק לה מאכלים אלו עצמם, אלא רשאי הוא לתת לה מעות כדמי שווים של אותם מאכלים, שבאמצעותן תוכל ליקח את מזונותיה מן השוק[4].

אלא שנחלקו בכך אחרונים: יש סוברים, שאין דין זה אמור אלא באופן שהבעל נותן לה מעות ממש, שבנקל תוכל להשתמש בהן לקניית מזונותיה ושאר צרכיה. ואין הוא רשאי ליתן לה חפץ כדי שתמכרנו ותיקח בדמיו את מזונותיה[5]. ויש סוברים שהבעל אינו חייב לתת לאשתו מזונות או מעות בדוקא, אלא כמו כן רשאי הוא לתת לה חפצים שווי ערך, כדי שתמכרם בשוק ותיקח בדמיהם את מזונותיה[6].

המחאה בנקאית [=צ’ק], נראה שדינה לענין זה כמעות ממש, והכל מודים שהבעל רשאי לפרוע באמצעותה את חיובו במזונות אשתו [לענין מטבע זר ראה הערה][7].

“עולה עמו ואינה יורדת”

חיובו לתת כמנהג בית אביה

ג. מעתה נבאר את שיעור המזונות שחייב הבעל לתת לאשתו:

כלל אמרו חכמים בגדר חיוב המזונות – “עולה עמו ואינה יורדת עמו”. כלומר, כאשר הבעל נוהג באכילת מאכלים יקרים וחשובים יותר מאלו שהורגלה בהם בבית אביה, חייב הוא לספק לה את מזונותיה כפי מנהגו. וכמו כן להיפך, אם היה מנהג בני משפחתה וסביבתה במאכלים חשובים ויקרים יותר משל הבעל, אף שהיא אוכלת עמו על שולחן אחד עליו לספק לה את מזונותיה כפי מנהג בני משפחתה. שאין היא נוהגת בענין זה כפי רגילותו של הבעל אלא ל”מעליותא” – להוסיף לה על שיעור המזונות – ולא ל”גריעותא”[8].

אולם יש שביארו, שאין דין זה אמור אלא באופן שהבעל עשיר ומזונותיו מצויים לו ברווח, אלא שרגיל הוא לחיות בצניעות ולאכול מאכלים הפשוטים מאלו הנהוגים בבית אביה, שבמקרה זה חייבוהו להשוות את מזונותיה לאלו שהיא מורגלת בהן. אולם, אם אינו עשיר כבני משפחתה, וקשה עליו לפי מעמדו הכלכלי לספק לה מזונות כפי מנהג בית אביה [אף שיכול הוא להתאמץ ולספק לה מזונות בשיעור זה] – אינו מחוייב בכך[9].

בספרי הפוסקים דנו, האם דין “עולה עמו ואינה יורדת” אמור רק לענין שיעור המאכלים שחייב הבעל לתת לאשה, או גם לענין הידורים שונים בפרטי המצוות שהיתה נוהגת בהם בבית אביה, על פרטי דין זה ראה הערה[10].

כמו כן יש לדון, באשה שרגילה לאכול מאכלים המזיקים לבריאותה, וכפי שמצוי שיש אנשים שיש להם רגישות למאכלי חלב וכדומה, והיא אינה מקפידה להמנע מאכילתם, האם חייב הבעל לתת לה מזונות אלו, וראה הערה[11]. [ומכל מקום נראה, שאין מקום לפטור בכך את הבעל אלא אם כן מאכלים אלו מזיקים לה באופן ישיר ומידי, וכמו בדוגמא שהבאנו לעיל, אבל מאכלים שלפי חכמי הרפואה יש להמנע או להפחית מאכילתם, משום שהם עתירים בסוכר ושומנים וכדומה, כל שאין בני אדם מקפידים על כך ומזונות אלו מצויים אצל הכל, ודאי חייב הבעל לתת לה מהם כפי מנהגה].

כשרק מקצת בני משפחתה נוהגים כך

ד. במקרה שאין כל בני משפחתה נוהגים באכילת מאכלים יקרים וחשובים, אלא רק העשירים שבהם, ובכללם אביה, הדין כך: כאשר האשה סמוכה על שולחנו של הבעל ואוכלת עמו ממאכליו, אין הוא חייב לספק לה מאכלים יקרים אלו, אף שהיא מורגלת בהם מבית אביה. לפי שכאשר היא סועדת על שולחן בעלה, דין “עולה עמו ואינה יורדת” אינו נקבע לפי מה שהיתה מורגלת בבית אביה ממש, אלא לפי מנהג בני משפחתה המורחבת[12]. אולם, אם אינה אוכלת עמו על שולחן אחד, דין “עולה עמו ואינה יורדת” נקבע לפי רגילותה שלה ומנהג בית אביה, ולא לפי מנהג בני משפחתה המורחבת, ולכן עליו לספק לה את מזונותיה כפי שהיתה מורגלת בבית אביה, אף על פי שהם יקרים וחשובים מכפי הרגלו, ואין כל בני משפחתה רגילים בכך[13].

מחלה על קצבתה והרחיקה משולחנו

ה. אף על פי ששיעור המזונות אותו מחוייב הבעל לספק לאשתו נקבע לפי רגילותה ומנהג בני משפחתה, יכולה האשה למחול לבעל על חיובו זה. ונחלקו ראשונים, אם היא יכולה לחזור בה ממחילתה לאחר זמן, ולתובעו שיתן לה מאכלים חשובים ויקרים כפי מנהג בית אביה[14].

במה דברים אמורים, כשחזרה בה בלא טעם וסיבה, אבל אם היתה סועדת עמו על שולחן אחד וקיבלה עליה להיות ניזונת עמו ממאכליו אף שהם פשוטים ומועטים מכפי שהיתה מורגלת מאז, ולאחר זמן הרחיק אותה הבעל מעל שולחנו והיא אוכלת לבדה, הכל מודים שיכולה היא לחזור בה ממחילתה, ולתובעו שיתן לה מעתה מאכלים חשובים ויקרים כפי מנהג בית אביה. לפי שאומדים אנו דעתה שלא נתרצתה מתחילה לפחות ממזונותיה אלא משום שהיא סועדת עמו ממאכלו כדרך אישות, ולא כאשר היא סועדת לבדה[15].

נתרצתה לאכול לבדה

ו. כאמור לעיל, כאשר האשה סועדת על שולחן בעלה, שיעור מזונותיה אינו נקבע על פי הרגליה בבית אביה אלא על פי מנהג בני משפחתה המורחבת, ואילו כשהיא סועדת לבדה, שיעור המזונות נקבע על פי מנהגי בית אביה. ונחלקו הדעות, באשה שהתרצתה לסעוד לבדה בלא שהכריחה הבעל לכך, ולא פירשה שרצונה זה מותנה בכך שיתן לה את מאכליה כפי מנהג בית אביה, האם באופן זה נקבע שיעור המזונות על פי מנהגי בית אביה [שהרי היא סועדת לבדה], או שהואיל ומדעתה נעשה הדבר, ולא התנתה עמו להוסיף על מזונותיה, אינו חייב ליתן לה אלא כפי שנהגו בזמן שסעדו יחד על שולחנו[16].

יורד ימים

ז. יש סוברים, שאם הבעל אינו מצוי בעירו, וכגון שהוא מיורדי הים שדרכו לשוב לביתו לאחר כמה חודשים, אף על פי שכל אותם הימים אינו סועד עמה על שולחן אחד, אינו חייב ליתן לה מזונות כפי השיעור שהיתה רגילה בבית אביה, אלא כפי מנהג בני משפחתה המורחבת [כדין אשה הסמוכה על שולחן בעלה]. וזאת, משום שכך היא רגילות יורדי הים ששבים לביתם לעיתים רחוקות ועדיין נחשב הדבר שהם סועדים יחד על שולחן אחד[17].

קיצבת המזונות לפי תקנת חז”ל

כשאינם סועדים יחד

ח. כאשר הבעל אינו סועד עם אשתו על שולחן אחד [ראה הערה[18]], נתנו חכמים שיעור וקיצבה למזונות שמחוייב ליתן לה, והיא: שלא יפחות לה מב’ קבין חיטים בכל שבוע, או מד’ קבין שעורים [שיעור הקב – ד’ לוגין, שהן כ”ד ביצים. במידות המצויות כיום, שיעורו לשיטת החזון איש 2.4 ליטר, ולשיטת הגר”ח נאה 1.38 ליטר][19], ונותן לה חצי לוג שמן, חצי קב קיטנית, קב גרוגרות, ומנה דבילה. ונראה, שאם לא היו מצויים לו פירות אלו האמורים במשנה, יתן לה פירות אחרים כנגדם[20]. ויש שכתבו, שאם נתן לה תבשיל או קטנית אינו חייב ליתן לה פירות אחרים[21].

השיעור תלוי במנהג

ט. יש להעיר, שקיצבה זו האמורה מתקנת חכמים, נתקנה לפי אורחות החיים בה נהגו בארץ ישראל בזמן התנאים חכמי המשנה ובארץ ישראל, ואין בכך קביעה לדורות. לפיכך, בכל עת יתן הבעל לאשתו את קיצבת המזונות לפי הרגילות באותו הזמן ובאותו המקום[22].

כמו כן, נראה שלא רק שיעור המזונות ומיניהם ישתנה לפי המנהג, אלא גם מנין הסעודות שחייב הוא ליתן לה בכל יום תלוי במנהג, ומה שאמרו שאינו נותן לה אלא ב’ סעודות בכל יום [ראה רמב”ם הל’ אישות פי”ב הל’ י], הוא רק בזמנם שהיו אוכלים בוקר וערב [וכרהיטת דברי המשנה בסוכה כז ע”א], אולם, כיום שהמנהג הרווח הוא לאכול ג’ סעודות בכל יום, יש לתת לה כפי הנהוג.

כשרגילות למעט במאכל

י. קיצבה זו אמורה בגמרא לענין אשה המצויה בעירה ובביתה, אבל אם היו מהלכים בדרך שבלאו הכי המנהג הוא למעט באכילה מחמת טורח הדרך וכדו’[23], רשאי הבעל לצמצם את השיעור כפי המקובל. כלל הדברים: מזונות האשה ניתנים לה לפי צרכיה בכל עת וזמן, וכל שמסיבה מסוימת אין היא נצרכת למזונות, פטור הבעל מליתנם לה.

צרכים שונים שחייב ליתן לה

שמן להדלקה

יא. השמן הניתן לאשה כחלק מקצבת המזונות [ראה לעיל דין ח], מיועד הן לאכילה הן להדלקה ולמאור [ומכל מקום לצורך הדלקה רשאי הבעל לתת לה שמן פשוט שאינו ראוי למאכל]. לפיכך, אם היא נצרכת לרבוי אורה, וכגון שהבית גדול מן הרגיל והיא נזקקת לשמן רב יותר מהמקובל, או שמנהג בני אותו מקום להיות “מאחרי שבת” ונצרכים הם להאיר את הבית שעות רבות בכל לילה, יוסיף לה הבעל על שיעור זה כפי מנהג אנשי מקומו[24].

יין לסעודתה, ושיעורו

יב. אשה הרגילה בשתיית יין, חייב הבעל ליתן לה יין כשיעור שהיא מורגלת בו, אף כשהיא סועדת לבדה[25]. ויש אומרים, שכאשר היא סועדת לבדה פוחתין לה מכמות היין. והיינו, שאם היא רגילה לשתות בשבתה בפני בעלה שתי כוסות יין בכל יום, יתן לה עתה כוס אחת, ואם היא רגילה לשתות בפניו כוס אחת של יין, עתה שהיא סועדת לבדה לא יתן לה יין כלל ועיקר[26].

יין למינקת

יג. אשה המניקה את בנה, חייב הבעל לתת לה יין כדי להרבות את חלבה. ויש שהוסיפו, שבמקרה זה חייב הבעל לתת לה יין, אף אם בימים כתיקונם אין היא מורגלת בכך כלל[27].

יין למינקת גרושה

יד. יש לעיין, באשה המניקה את בנה ונתגרשה, ששוב אין הבעל חייב במזונותיה, האם חייב הוא לתת לה יין כשיעור הנצרך לה לריבוי החלב. שאף שבמקרה זה הוא פטור ממזונותיה, מכל מקום אפשר שיין זה שהיא שותה כדי להרבות את החלב הנצרך להנקה הוא בכלל חיוב “מזונות הבנים” המוטל על הבעל גם לאחר הגירושין[28].

יין לקידוש והבדלה

טו. נחלקו הפוסקים, אם הבעל חייב לתת לאשתו יין לקידוש ולהבדלה [ובזה יתחייב אף כשאינה רגילה בשתיית יין], ובצדדי הספק בזה ראה הערה. ומכל מקום, נראה שמוטלת עליו החובה לתת לה יין לד’ כוסות[29] [על יין הנצרך לאשה למצות קידוש ביום טוב, ולצורך שתייה בתוך הסעודה ביום טוב משום “מצות שמחה”, ראה הערה[30]].

מנין הסעודות בשבת

טז. עד עתה עסקנו בשיעור המזונות שחייב הבעל לתת לאשתו בימות החול, והתבאר לעיל, שהואיל ומנהג הבריות הוא לסעוד פעמיים בכל יום, אינו חייב לתת לה אלא שתי סעודות ולא יותר. אולם ביום השבת חייב הבעל לתת לאשתו ג’ סעודות, וזאת, משום שחיוב המזונות אינו כולל רק את הנצרך לה כדי לשבוע ולקיים את אורחות חייה, אלא אף את המזונות הנצרכים לה לקיום מצוותיה, ואף היא מצווה לאכול ביום זה ג’ סעודות משום “עונג שבת”[31].

מיני המאכלים בשבת

יז. שיעור המזונות בשבת ויום טוב ומיני המאכלים הניתנים לה בימים אלו, שונה מהנהוג בימות החול, משום שבימים אלו נוהגים לקבוע סעודה על פת דוקא[32], ולהוסיף מאכלים ערבים לכבודו של יום. משום כך כתבו ראשונים, שלצורך ג’ סעודות השבת יתן לה פת דוקא ולא שאר מיני מזונות, וכמו כן יהיה מאכלה בהם בשר או דגים, ולא די בתבשיל קטניות בעלמא כבשאר ימות החול[33].

לחם משנה

יח. אשה שסועדת לבדה ואינה סמוכה על שולחן הבעל, חייב הבעל לתת לה ככרות פת לקיום מצות “לחם משנה” בכל סעודות השבת, כשיעור הראוי והנצרך על פי דין[34].

מלווה מלכה

יט. מלבד ג’ הסעודות שחייב הבעל לתת לאשתו ביום השבת, מוטלת עליו החובה לתת לה כזית פת לסעודת מלווה מלכה[35].

ערב יום הכיפורים

כ. מצוה להרבות באכילה בערב יום הכיפורים. לפיכך, חייב הבעל להוסיף ביום זה על שיעור המזונות הקצוב לה דבר יום ביומו, לקיום מצוה זו [ואף על פי שמעיקר הדין מתקיימת מצוה זו בשיעור האכילה הנהוג בכל יום, מכל מקום כיון שנהגו ישראל ביום זה כיום טוב ולהרבות באכילה כדי לקיים המצוה בהידור, אף האשה בכלל מנהג זה][36].

סעודות עבור ארחי פרחי

כא. קיצבת המזונות המובאת בהרחבה לעיל, אינה אלא השיעור הראוי לסיפוק צרכי האשה עצמה. אולם יש לידע, כי מלבד חיובו של הבעל לתת לאשתו את הנצרך לה לסעודתה, יש סוברים, שחייב הוא לספק לה בכל שבוע מזונות עבור אורחים המזדמנים לביתם. ויש חולקים, ולדעתם, כיון שאשה אין לה מעות – “שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה” – אין היא חייבת לתת צדקה, וממילא אין צורך לתת לה מעות לסעודתם של עניים המזדמנים לביתם במשך השבוע. על ביאור מחלוקת זו, ראה הערה[37].

כלי תשמיש

כב. מלבד עצם המזונות שחייב הבעל לתת לאשתו דבר יום ביומו, חייב הוא גם לספק לה עצים כדי לבשל בהם את מאכלה, וכן כלי אכילה, כגון קדירות צלחת וכוס, שכל אלו בכלל חיוב מזונות הן[38].

שברי כלי התשמיש

כג. אם נפסדו כלים אלו וצריך לתת לה כלים אחרים תחתיהם, יש להסתפק למי יהיו אותם שברי כלים הראשונים[39].

שיעור המזונות בעשיר

לפי כבודו של בעל

כד. קיצבה זו שנתנו חכמים למזונות האשה, אמורה בבעל עני שאין מזונותיו מצויים לו ברווח, וקא משמע לן, שאף במקרה זה עליו לעשות כל שביכולתו כדי לספק לה שיעור מועט זה של פת ותבשיל. אולם, אם הוא עשיר – יקבע שיעור המזונות לפי עושרו, ולפי כבודו ומעמדו[40].

כשסועדת לבדה

כה. יש סוברים, שדין זה האמור לעיל, שכאשר הבעל עשיר חייב הוא לתת לה מזונות כשיעור הראוי לו לפי כבודו ומעמדו, אינו נוהג אלא באופן שהיא סועדת עמו על שולחן אחד, אבל אם היא סועדת בדרך כלל לבדה [וכגון שהשרה אותה על ידי שליש שיספק לה את צרכיה בבית אחר], אין הוא חייב לתת לה יותר ממה שהיתה רגילה לאכול בבית אביה[41]. אך יש חולקים, וסוברים שאף כשהיא סועדת לבדה חייב הבעל לתת לה מזונות כפי הראוי לכבודו ומעמדו[42].



[1] טור (סי’ ע). והיינו, שלא יאכל הוא מאכלים חשובים ולאשתו יתן פחותים מהן [ומ”מ אין צריכים לאכול מאותו המאכל ממש, ופשוט].

[2] ראה פרטי הדינים והשיטות השונות בזה להלן פרק ג.

[3] כמו”כ, הואיל והאשה נחשבת “קנין כספו” של הבעל, מותר לה לאכול מפירות תרומה הניתנים לבעלה הכהן (עי’ כתובות ב ע”א, נז ע”ב). אולם, קטנה שהשיאוה אחיה ואמה ואין קידושין תופסין בה אלא מדרבנן [ראה שו”ע אבהע”ז סי’ קנה], אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן [וראה מש”כ בזה הריטב”א מכ”י גיטין נה ע”א].

בטעם דין זה, דהאשה נחשבת קנין כספו של הבעל נאמרו כמה דרכים בראשונים: התוס’ הרא”ש (קידושין ה ע”א) מבאר, שהואיל והאשה משועבדת לבעל לכל חיוביה, נחשבת היא “קנין כספו” לענין זה. אולם, בשיטה לא נודע למי שם מבאר, שאשה נחשבת קנין כספו של בעל משום שקידשה בכסף. אלא שאף אם קידשה בשטר או ביאה נחשבת היא כקנויה לו משום דאיתקוש הוויות לאהדדי [וע”ע ס’ אמרי סופר קידושין י ע”ב].

[4] הפלאה (שם סד ע”ב). שכשם שאינו חייב לתת לה פת אפויה, אלא חיטים ושעורים וכדו’, כך יכול הוא לתת לה מעות לקנות בהן מזונות, והיינו, משום שטירחת התקנת המזונות מוטלת עליה, והן הן ז’ מלאכות הבית שחייבת היא לעשות עבור הבעל.

[נידון דומה מצינו בבבא בתרא (קלז ע”א), לענין מתנה על מנת להחזיר, כשנאנס החפץ ואינו בר השבה, אם רשאי מקבל המתנה לקיים את התנאי על ידי החזרת דמים בשווי החפץ. וראה מש”כ בזה הרא”ש (קידושין פ”א סי’ כ), קצוה”ח (סי’ רמא ס”ק ו), מחנה אפרים (הל’ זכיה ומתנה סי’ כ), ושו”ת שבות יעקב (ח”ג סי’ פג). ולהצד דנחשב הדבר להשבה מעלייתא, ה”ה הכא לכאורה שא”צ ליתן לה פת עצמה. ומ”מ אין זו ראיה מכרעת, שהרי שם מדובר בחיוב שאדם מקבל על עצמו, וא”כ אפשר שכבר מתחילה היתה כוונתו לכך, משא”כ הכא דאיירינן בעיקר חיוב המזונות המוטל על הבעל מדין תורה או מתקנת חכמים [ואין להקשות מהא דגיטין (עד ע”א), לענין אדם שהתנה ואמר “הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטלתי”, דקי”ל שאם נתנה לו את דמיה לא נתקיים התנאי. דשאני התם, דאומדנא היא שמן הסתם דעת הבעל לצערה בכל מה שיוכל, וכמו שכתב מהרלב”ח בתשובותיו (סי’ קלד), ולכך אמדינן לדעתו שמקפיד לקבל את האיצטלית עצמה בדוקא].

ומכל מקום נראה פשוט, שאין האשה יכולה לתבוע מן הבעל שיתן לה דוקא מעות ולא דבר מאכל. וכמו כן נראה להוכיח, מהא דכתב בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ת אבהע”ז סי’ צא ד”ה ועתה), דבעל שהכשיל את אשתו באכילת בשר איסור חייב להוציאה בגט ובכתובה. וזאת, משום שמזונות האשה על בעלה א”א לה להזהר שלא יכשיל אותה שנית. ע”כ. ואי נימא דביד האשה לתבוע מן הבעל שיתן לה מעות בדמי מזונותיה, מפני מה חייבוהו להוציאה, הא שפיר יכולה להזהר בזה ע”י שלא תיקח מידו מאכלים אלא מעות בדמי שווין. וע”כ דאין יכולה לתובעו לכך. מיהו אין זו ראיה גמורה, דאפשר שלאחר שהיא חושדת אותו בכך כל הימים, ואינם דרים יחדיו באמת ואמונה, שוב אינו רשאי לכופה לחיות עמו, דהא “לחיים ניתנה ולא לצער”, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה.

[5] הפלאה שם. ועיי”ש שתלה שאלה זו בפלוגתת הראשונים האם בעל רשאי לומר לאשה “צאי מעשה ידיך למזונותיך” בלא שנתרצתה לכך (עי’ להלן פרק כ דין א). שכן יסוד פלוגתא זו, הוא אם ביד הבעל לכפות את אשתו לטרוח במכירת מעשה ידיה כדי ליקח בדמיהם מזונות.

ומכל מקום, כאמור לעיל, אין הבעל חייב לתת לה פת אפויה ושאר מיני מאכל, אלא די בכך שנותן לה חיטים ושעורים, ויש לדון, אם כך הוא הדין אף כאשר הבעל רוצה לתת לה את כל קיצבת מזונותיהם בחיטים ושעורים, וכוונתו שתמכור מקצתן ותיקח בדמיהן מזונות, ומהנשאר תעשה פת.

והנה, בשו”ע (חו”מ סי’ שלו סעי’ א) כתב: “השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו, ואינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך”. והיינו, דכיון שנשכר לו על דעת שיתן לו מעות למזונותיו אינו יכול ליתן לו שווה כסף תמורתם. וכתב שם הסמ”ע (ס”ק ג) בשם המרדכי (ב”ק סי’ א), דאם היה הפועל עושה בחיטים ושעורים דמיני מאכל הן, שפיר יכול לומר לו שיטלם בשכרו. ומוכח שיש חילוק בין חיטים ושעורים לחפצים בעלמא שצריך למוכרם וליקח בדמיהם מזונות [ויעוי’ שם במרדכי שהוסיף “ודבר זה נראה לי בחלום”. ובש”ך שם ס”ק ב השיג עליו בחריפות וכתב: “דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין”]. ולפי דבריו אפשר דה”ה נמי הכא, כיון שחיטים ושעורים מיני מאכל הם, רשאי הבעל לתת לה מהם את כל קיצבת המזונות דלא גרע מפועל.

אמנם מדברי הרא”ש (ב”ק פ”א סי’ ה) נראה שחלק בזה על המרדכי, ולשיטתו אין בעה”ב רשאי ליתן לפועל חיטים ושעורים אלא מעות בלבד, ועי’ ש”ך שם (ס”ק ד), ולפי דבריו, אף שיוכל לתת לה חיטים ושעורים לצורך אכילת פת, מ”מ לא יוכל לכופה למכור חיטים כדי ליטול בדמיהם את שאר מיני המזונות הנצרכים לה.

כמו כן, בשו”ת עין יצחק (אבהע”ז סי’ סה) כתב, דאין הבעל רשאי ליתן לה חפצים שתמכרם בשוק תמורת מזונותיה, הוא משום ד”כל כבודה בת מלך פנימה”, ואין דרכה של אשה לעסוק בסחורה [משא”כ כשנותן לה מעות שאינה צריכה לעסוק במשא ומתן, אלא לוקחת בהן את מזונותיה מן השוק], ולדבריו, מה שיכול ליתן לה חיטים ושעורים, הוא משום שבידה להתקין לה מחיטים אלו את מזונותיה, אבל אם הוא נותן לה את כל קיצבתה מהן, כך שתהא מוכרחת למכור מקצתן כדי ליקח בדמיהן שמן וקטנית, אפשר דלא מהני, דלא גרע דינם משאר חפצים. ולא דמי לפועל, שכן כאן סברא מיוחדת איכא, שאין זו הנהגה ראויה לאשה לעסוק בסחורה.

[ומיהו נראה פשוט לסברא זו, דאשה שבלאו הכי עוסקת בסחורה, אינה יכולה לתבוע מן הבעל שיתן לה מעות בדוקא, דבלאו הכי לא מתקיים בה הכתוב “כל כבודה בת מלך פנימה”. כמו כן אם נהוג במקומם לעשות סחורה בבית וא”צ לצאת לשוק, נמי ליתא להאי סברא, והכל כראות עיני הדיין].

[6] בית יעקב (סי’ סט סעי’ ד), וטעמו, דהמכירה לצורך מזונות מכלל צרכי הבית היא, וכשם שאשה מחוייבת לבעל לטחון עבורו את החיטים, לאפות, לבשל ולכבס וכדו’, כך יש לה למכור מנכסיו לפי רצונו לצורך קניית המזונות, ובמקור דבריו ראה עיונים סי’ כט.

מיהו נראה פשוט, דאין האשה אחראית לכך שהמכירה תעשה במחיר הראוי בשוק באופן שיניב רווח לבעל, דכל שנתן לה הבעל חפץ למוכרו, ודאי גמר בדעתו שהיא תהיה זו הקובעת את סכום דמיו, ואינו יכול לתובעה על כך אא”כ ניכר לכל שנהגה ברשלנות שאינה ראויה כלל. ומ”מ אין הלכה זו מצויה כ”כ כיום שאין אנשים מוכרים חפצים משומשים.

[7] שכן המחאה כזו נחשבת כדבר העובר לסוחר, וביד האשה לקנות בה את מזונותיה בלא שתזדקק למוכרה או לפורטה אצל שולחני.

יש לעיין, האם מטבע זר נחשב כחפץ, כיון שצריך לפורטה אצל שולחני ואינו יוצא בכל מקום, או שמא, כיון שדמיה קצובים וידועים ואינה צריכה בזה למשא ומתן, דינה ככסף מזומן [לענין איסור ריבית ושאר דינים דינה כ”פירי” ולא כ”טבעא”, ראה חזו”א יו”ד סי’ עב ס”ק ט, ואכה”מ לזה].

[8] ראה כתובות (ע ע”ב) ובתוס’ שם ד”ה והאידנא, רא”ש (שם פ”ז סי’ ג), טוש”ע (סי’ ע סעי’ א).

[9] בית שמואל (סי’ ע ס”ק ב). עיי”ש שדקדק כן מסדר הצעת הדינים בשו”ע שם. דהנה, בסעי’ א כתב שו”ע דהאשה אוכלת עם הבעל על שולחנו ממה שהוא אוכל, והוסיף, דמ”מ אם מנהג בני משפחתה במאכלים יקרים מאלו שרגיל בהם הבעל, חייב הוא לתת לה כפי רגילותה. ואילו בסעי’ ג’, כשהביא השו”ע את שיעור קיצבת המזונות שתיקנו חז”ל, לא חילק לענין זה בין היה מנהג בני משפחתה באלו המאכלים, לבין אם היו נוהגים במאכלים אחרים. וכתב לפרש, דבסעי’ א מיירי בבעל עשיר, ולכך חילק השו”ע, וכתב שאם היא רגילה מבית אביה במזונות יקרים, מוטלת על הבעל ליתנם לה כפי רגילותה, ואילו בסעי’ ג מיירי בבעל עני, שאין לו נכסים כמו לבני משפחתה, ולכך נתנו לו חכמים קיצבה מסוימת לפי מנהג נשות המקום, ואין מחשבין לה את מזונותיה לפי רגילותה מבית אביה.

ובהפלאה (קו”א ס”ק ה) הקשה, דדברי הבית שמואל נסתרים מיניה וביה, שהרי ממ”נ, אם מזונותיו של הבעל מצויים לו ברווח – הלכה פסוקה היא שצריך ליתן לה מזונות לפי כבודה, ובכלל זאת, שיתן לה כפי שהורגלה כל ימיה בבית אביה. ואם הוא עני ביותר שאין לו מעות, בלאו הכי אין הוא מחוייב ליתן לה אלא פת חריבה, ולא ניתן לכופו ליתן לה אפי’ את אותה קיצבה הראויה לה מתקנת חז”ל המובאת בסעי’ ג, וכפי שיבואר להלן, וא”כ מאי נפק”מ איכא בכל אותו השיעור הקצוב במשנה.

ובס’ שבילי דוד (ריש סי’ ע) כתב ליישב, דדברי הבית שמואל אמורים כשלא היה הבעל עני ביותר, ויש בידו מעות ליתן לה מזונות כפי השיעור שהורגלה בו בבית אביה, אלא דכיון שאין מזונות אלו ראויים לו לפי כבודו, שאינו עשיר כאביה, אין מחייבים אותו בכך. משא”כ בסעי’ א, שם מדובר שגם הבעל עשיר כבני משפחתה, אלא שלא היה מורגל במאכלים יקרים אלו הנהוגים בבית אביה, וסבר הבית שמואל שרק בזה הוא שאמרו שצריך ליתן לה כמנהג בני משפחתה.

ועיי”ש שהוסיף עוד, שאף אם הבעל אינו עשיר כאביה, כיון שמזונותיו מצויים לו ברווח יכולה האשה לתבוע ולומר שבני משפחתה היו נוהגים באכילת מאכלים יקרים כעין אלו אף אם לא היו עשירים כל כך, ומחוייב הוא לספק לה כמותם. ומכל מקום, אם היו נכסיו מועטים ביותר אינה נאמנת בכך, ואף אם אכן היו מבזבזים מנכסיהם כ”כ, אין הבעל חייב לנהוג בזה כמותם, דבטלה דעתם אצל כל אדם, אלו דבריו.

ומדברי ההפלאה דפליג מוכח שלמד בדברי הבית שמואל, שאפי’ היו מזונותיו של הבעל מצומצמים ביותר, ואם יתן לה מזונות יקרים אלו לא יהיה לו למחייתו אלא את המעט הנדרש לו לקיום נפשו, אפ”ה חייב הוא ליתן לה מזונות לפי כבודה ומנהג בני משפחתה, דאף בכה”ג אמרינן: “עולה עמו ואינה יורדת”.

ובטעם הדבר נראה לומר, כי מה שהקלו לעני שאינו מחוייב ליתן למזונות אשתו כפי כבודה וכפי הנהוג בבית אביה, אין זה משום שכך הוא שיעור המזונות הקצוב לה לכתחילה, אלא הוא מדין “מסדרין לבעל חוב” [עי’ שטמ”ק כתובות סד ע”ב בשם תלמידי רבינו יונה שכך פי’ את שיעור המזונות שקצבו חז”ל]. דכיון שאם יפזר מעותיו על מאכלים יקרים סופו לחזר על הפתחים – לא חייבוהו בכך. אבל אי אמדינן לנכסי שאף אם יספק לה את כל צרכיה עדיין יוותרו לו מעט מעות לקיום נפשו – אין לפוטרו מכך אפי’ היה עני, וע”ע עיונים סי’ ג.

[10] יש לדון, אם דין “עולה עמו ואינה יורדת” אמור רק לענין דברים הנוגעים לטיב המזונות, או גם בנוגע להידורים וחומרות שונות שהיא רגילה בהם מבית אביה. וכגון שמנהגם להקפיד על השגחה מהודרת יותר בכשרות המזון, או שמנהגם שלא לאכול בשר שנשאלה בו שאלה [=גלאט], והבעל אינו מקפיד בכך. ומסברא נראה שאף זה בכלל דין “עולה עמו ואינה יורדת”.

כמו כן יש להסתפק לענין קיום מצוות, דהנה, להלן [פרק לא] יבואר, שהבעל חייב לספק לאשתו את כל הנצרך לה לקיום מצוותיה. ואף בזה יש לדון, כאשר האשה רגילה מבית אביה לקיים מצוות מסויימות בהידור, יתר על מנהגו של הבעל, האם אף בזה נאמר דין “עולה עמו ואינה יורדת”, או שהלכה מיוחדת היא לענין שיעור המזונות.

ומצינו בזה מחלוקת בין האחרונים: בשו”ת עצי הלבנון (סי’ נט) נקט, שהלכה זו אינה אמורה אלא לענין שיעור וקצבת המזונות, ולא לענין דברים הנצרכים לה לקיום מצוות וכדומה. אולם, בשו”ת תשובות והנהגות (ח”א סי’ שד) נקט בפשיטות, דאם במילי דעלמא הוא כך, ודאי מוטלת חובה על הבעל לספק לה את כל צרכיה הרוחניים כפי שהורגלה בבית אביה [עיי”ש שדן בדבר אשה שמנהג בית אביה שלא לאכול בפסח ממצות מכונה].

בסידור בית עובד (להרי”ש אשכנזי, חנוכה אות יט) דן, לענין אלמנה הניזונת מן היתומים, כמה נרות חייבים הם ליתן לה להדלקת נר חנוכה. והעלה, דאינם חייבים ליתן לה אלא נר אחד בלבד לכל יום, ואין בידה לתובעם שרצונה לקיים את המצוה כמנהג ה”מהדרין מן המהדרין” שמוסיפים נר אחד בכל יום. ומדבריו משמע, שאף שכך היתה רגילה מעולם, אינם חייבים ליתן לה אלא כשיעור המצומצם ולא יותר. ולכאורה, הרי גדר חיובם של היתומים, הוא כפי שהיה אביהם חייב ליתן לה בחייו, ומוכח, דלא אמרינן “עולה עמו ואינה יורדת” לענין קיום מצוות. אולם, יעוי”ש שבסו”ד לא רצה לקבוע דין זה במסמרות.

ובאמת, בס’ מועד לכל חי להגר”ח פלאג’י (סי’ כז אות נב) חלק על דבריו מכח טענה זו גופא, דכיון דקיי”ל “עולה עמו ואינה יורדת”, ודאי חייבים היתומים לתת לה שמן המספיק להדלקה כפי מנהג ה”מהדרין מן המהדרין”, וכמו שהיתה נוהגת בחיי הבעל. [ומ”מ אין ללמוד מדבריו לכל הידור מצוה שהיתה נוהגת בו בחיי הבעל, שהרי ידוע שחילקו האחרונים בין דין “מהדרין” של נר חנוכה לשאר הידור מצוה, דאף על פי שמעיקר הדין די בהדלקת “נר איש וביתו”, מ”מ ההדלקה כמנהג המהדרין היא מגוף תקנת חז”ל ואינה הידור מצוה בעלמא (עי’ שפת אמת שבת כא ע”ב)].

[11] יש לדון, האם דין זה של “עולה עמו ואינה יורדת” אמור גם באופן שמאכלים מסוימים שהיתה מורגלת בהם בבית אביה מזיקים מעט לבריאותה וכדו’. ובהקדם בירור ענין זה, עי’ שו”ע (הל’ נדרים סי’ רלד סעי’ סא): “אפילו נדרה ממין שהוא רע לה, ולא טעמה אותו מעולם, הוי עינוי נפש”. ופי’ שם הט”ז, דדברי השו”ע אמורים באשה שנדרה הנאה ממאכל המזיק לבריאותה, וסבר, דכיון שהיא מצטערת במניעתו, נחשב הדבר “עינוי נפש”, וביד הבעל להפר את נדרה זה ביום שמעו. מקורה של הלכה זו הוא בתוספתא (נדרים פ”ז ה”ג), וכן פירש בס’ מעשה רוקח ע”ד הרמב”ם (הל’ נדרים פי”ב הל’ ה), וע”ע חי’ חתם סופר (נדרים פב ע”ב), וחכמת אדם (כלל קג סעי’ כא).

ולדבריהם אלו נראה לכאורה, דהואיל וגדר החיוב המוטל על הבעל לספק לה מזונות כפי הקצבה שהיתה מורגלת בה בבית אביה, הוא משום שהיא מצטערת במניעתם, א”כ כשם שניתנה לו הרשות משום כך להפר לה את נדרה, כך גם יתחייב ליתן לה מאכלים אלו למזונותיה אף שהם מזיקים לבריאותה.

אולם, בס’ ידות נדרים (יד שאול ס”ק מו) כתב, שמניעת מאכל המזיק לבריאות אינה נחשבת עינוי נפש, דאדרבה יותר הגון וראוי להמנע מאכילתו [עי’ ראב”ד בבעלי הנפש שער הקדושה, דהאוכל דברים המזיקין ואפשר לו זולתן, הרי הוא פושע בגופו ובנפשו], ודברי השו”ע שם אינם אמורים אלא לענין מאכל שלא טעמה אותו מעולם, ולפי שדרך בני אדם להתאוות למאכל שלא טעמוהו לידע טבעו. ולדבריו אפשר דה”ה הכא לא הוי בכלל חיוב מזונותיה. [אכן, אם יש לה תועלת מסוימת מאותה אכילה, ותועלת זו עדיפה ומשמעותית יותר מן ההיזק, רשאי הבעל להפר לה את נדרה, שהרי זה כעין מש”כ בשו”ת הרשב”א (ח”ד סי’ קכב): “שאין לך סם שאינו רע במקצתו”, והוי דבר שיש בו עינוי נפש (וע”ע רמב”ם הל’ דעות פ”ד מעניני בריאות הגוף והמאכלים הראויים, ומש”כ בזה במשנ”ב סי’ קע ס”ק מה, ושו”ת משנה הלכות ח”ט סי’ קסא, וחי”ד סי’ רעא)].

[12] שכן גם בני משפחתה שאינם עשירים כל כך אינם רגילים בגדולות, וכשנישאה לבעלה זה ידעה שאינו עשיר כאביה, וסברה וקיבלה (חלקת מחוקק שם ס”ק א, ע”פ דברי התוס’ שם ע ע”ב ד”ה והאידנא, והרא”ש פ”ז סי’ ג, וכ”ה בתוס’ שאנץ ונימוק”י שם). ולפי זה, אם נישאו על דעת שהוא עשיר כאביה, ולאחר זמן נתברר שלא כן הוא הדבר, אפשר שחייב הוא ליתן לה מזונות כמנהג בית אביה, וצ”ע.

מיהו יש לעיין בדין זה, מי הם המוגדרים בני משפחתה לענין זה, האם אחיה ואחיותיה, או אחי אביה, ולא מצאתי למי מהפוסקים שקבע בזה מסמרות [בכמה מקומות מצינו בגמ’ לשון “בי נשא”, ועי’ רש”י שבת כג ע”ב דכוונת הדברים לבית אביו ויש שפי’ שהוא בית חמיו].

עוד יש לדון, האם המדובר הוא שכל בני משפחתה נוהגים בזה מנהג אחד קבוע או די בכך שרובם כך נוהגים. דהנה לענין קביעת מנהגיה של עיר חדשה כתב נימוק”י (ב”מ נב ע”א מדפי הרי”ף), וכ”ה בשו”ת הריב”ש (סי’ תעה) דאזלינן בתר רוב יושביה, שאם היו רובם מעיר שיש בה מנהג ברור, כך יהיו נוהגים עתה במקומם, וכן הובא ברמ”א (חו”מ סי’ שלא סעי’ א), ואפשר שה”ה כאן.

אמנם, בכנסת הגדולה (חו”מ סי’ רא הגה’ ב”י ס”ק ד) כתב בשם רבים מן הפוסקים, דהמנהגים הנוהגים בדיני ממונות שעליהם נאמר “מנהג עוקר הלכה”, צריך לקובעם ע”פ מנהג כל אנשי העיר ושהוקבע כן מקדמת דנא, ולא די בכך שרובם נוהגים עתה באופן מסויים, ועי’ שם שהביא פלוגתא רבתי בענין זה, וע”ע שו”ת מהרי”ק (שורש קע), שו”ת מהרי”ט אבהע”ז (סי’ כח), שו”ת רא”ם (סי’ טז) שנראה שהצריכו באופנים שונים מנהג קבוע לכל אנשי העיר.

ולענין הלכה כתב בנחל יצחק (חו”מ סי’ סא סעי’ ה ענף ד) דהעיקר בזה כדברי הרמ”א דסגי ברוב אנשי העיר, ועיי”ש שהקשה, היאך אזלינן בזה בתר רוב אנשי העיר, הא אין הולכין בממון אחר הרוב, וכתב לחדש, דהלכה זו אמורה רק כשהמיעוט מצוי וידוע לפנינו, אבל אם ניכר הרוב ואין הדבר ברור שיש מיעוט כנגדו, לכו”ע אזלינן בתר רובא.

[13] כתובות (ע ע”ב), ובטור ורמ”א (שם סעי’ א). בהפלאה (קו”א ס”ק א) הוסיף עוד, כי אף שדברי הגמ’ אמורים כאשר הדיר אותה הבעל הנאה מנכסיו, לאו דוקא הוא, וכל שאינה אוכלת עמו, אף שלא אסר עליה דבר זה בנדר, מ”מ יש לו לספק לה את כל צרכיה כפי מנהג בית אביה [נמצא, שכאשר היא אוכלת עמו על שולחן אחד, אינו חייב ליתן לה מאכלים יקרים אא”כ כך הוא המנהג הרווח בקרב משפחתה המורחבת, וכאשר אינה סועדת עמו על שולחן אחד, די בכך שכן היה המנהג בבית אביה].

מיהו לכאורה נראה, דאין כוונת הדברים שצריך ליתן לה כמנהג בית אביה בדוקא, אלא ה”ה אם גדלה בבית אחד מקרוביה או שהיתה מאומצת בבית אחרים, דהעיקר בזה שכך היא רגילותה. אולם, אם היתה לומדת בעיר רחוקה ודרה בפנימיה וכדו’, נראה פשוט לכאורה ששמין לה את שיעור המזונות כפי הרגילות בבית אביה, ששם הוא עיקר דירתה, אף שרוב ימיה היא שוהה בפנימיה.

בגדרה של הלכה זו, שהבעל חייב ליתן לה מזונות כשיעור שהיא רגילה בו מבית אביה, יש לדון, האם הוא רק כאשר היתה רגילה במזונות אלו שנים רבות ונעשה לה הדבר כהרגל גמור שקשה עליה לבטלו, או אפי’ העשיר אביה סמוך לנשואיה ושינה את הנהגת ביתו, די בכך כדי לחייב את הבעל לנהוג כמותו, וצ”ע בזה.

[14] בתוס’ (ע ע”ב ד”ה והאידנא) כתבו, שאשה שמחלה לבעל על חיובו לזונה כפי מנהג בני משפחתה, ולאחר זמן הרחיקה מעל שולחנו ועתה היא סועדת לבדה, יכולה לחזור בה ממחילתה, דאמדינן לדעתה דלא מחלה לו על דעת שתהיה אוכלת לבדה, יובאו הדברים בסמוך, וכ”ה להלכה בבית שמואל (סי’ ע ס”ק א). ובאבני מילואים שם כתב לדקדק מדבריהם, שרק משום שמתחילה היתה אוכלת עמו ועתה הרחיקה מעליו יכולה היא לומר דאדעתא דהכי לא מחלה, אבל אם אף עתה היא אוכלת עמו על שולחן אחד כבתחילה – אין היא יכולה לחזור בה ממחילתה.

מיהו בשטמ”ק (כתובות שם) כתב בשם הר”י טראני, שגם כאשר היא אוכלת עמו על שולחן אחד כבתחילה בידה לחזור בה ממחילתה [דהא בגמ’ שם הקשו, היאך יש כח ביד הבעל להדיר את אשתו מנכסיו, הרי הוא משועבד לה למזונותיה, ופירשו דמיירי שמחלה לו על מזונות אלו, וקמ”ל, דאף שיכולה לחזור בה ממחילתה ולתובעו, כיון שבשעת אמירת הנדר לא היה מחוייב בכך – יש תוקף לנדרו. ובפשטות המדובר הוא אף באופן שהיא אוכלת עמו על שולחן אחד].

[15] תוס’ הנ”ל. והטעם בזה, דאדעתא דהכי שתהיה אוכלת לבדה על שולחן אחר לא מחלה לו את חיובו.

בעיקר מחילה זו, אי בעינן שתמחל לו באמירה מפורשת או די במחילת הלב לחודא, מצינו כמה שיטות בין הראשונים:

א. בהגה’ מהרש”ל לסמ”ג (עשין מח) כתב, דמהא דנקטינן (כתובות קד ע”א) דאלמנה ששהתה כ”ה שנים בבית אביה ולא תבעה כתובתה ש”מ דמחלה, מוכח דמחילה בלב מועילה, שהרי אלמנה זו לא מחלה על כתובתה בפירוש, ואין כאן אלא אומדנא בעלמא, ואפ”ה מהני.

והוסיף עוד, דמכאן יש ללמוד, שכל שגמר המלווה בדעתו למחול ללווה מחמת שכחתו וכדו’, ולאחר זמן בא הלווה לפורעו, אסור ליטול את המעות מידו, דכיון שמחלם לו, בטל חיובו וגזל יש בדבר. [הן אמת, דמהרש”ל סתר לכאורה דבריו בזה, דבים של שלמה ב”ק פ”ג סי’ לד  כתב דמחילה בלב לאו כלום היא, וצ”ע].

ב. אולם מדברי הריטב”א (ב”מ לד ע”א) נראה להדיא, דבמחילת הלב לחודא לא סגי, ד”דברים שבלב אינם דברים”, ושאני אלמנה ששתיקתה נחשבת כאומדנא ד”בליבו ובלב כל אדם”, ונחשב הדבר כאילו מחלה להדיא, וכן פסק להלכה בס’ משפט שלום למהרש”ם (סי’ רכז סעי’ ז).

ג. הרשב”א (קידושין נ ע”א) כתב לחדש, דהלכה זו ש”דברים שבלב אינם דברים”, אינה אמורה אלא כאשר דיבורו הגלוי של האדם המתנה סותר למחשבת ליבו, אבל מחשבה בעלמא שאינה נסתרת מדיבורו, יש לה תוקף כמו לדיבור גמור. ועי’ נתיבות המשפט (סי’ רסט ס”ק א) שסבר לומר עפ”ז, דהמגביה מציאה לחבירו ולא אמר לו ולא מידי, זכה בה חבירו. וא”כ ה”ה נמי הכא, כיון שגמרה בליבה למחול – מהני מחילתה. אמנם מדברי קצוה”ח שם מוכח דפליג ע”ז לדינא (וע”ע מש”כ קצוה”ח ונתה”מ סי’ יב ס”ק א, וצ”ע).

עוד י”ל, דשאני אלמנה דמקולי כתובה שנו כאן, ולהדיא נתפרשו הדברים בנימוק”י (בבא בתרא ס’ ע”א מדפי הרי”ף), דאף דלא מחלה להדיא חשבינן לה כמחילה, משום שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, וכ”כ בהפלאה (קו”א סי’ קה ס”ק ה).

ולענין הלכה יש לדון, האם יכול הבעל לומר ‘קים לי’ כדעת הסוברים שדי במחילה בלב גרידא. ועי’ קצות החושן (סי’ שמ ס”ק ד) בשם שו”ת הראנ”ח (ח”ב סי’ א), דלא אמרינן ‘קים לי’ אלא כשהספק הוא על עצם החיוב, אבל כאשר ידוע בודאי שנתחייב לה והספק הוא רק האם נפטר מחיובו זה ע”י מחילה וכדו’, הרי זה כ”איני יודע אם פרעתיך” דחייב לכו”ע, ודו”ק.

[בעיקר נידון הפוסקים אי מהני מחילה בלב, נראה לומר דהדבר תלוי ביסוד ושורש דין המחילה, אי חשיבא כ”סילוק” בעלמא או כ”הקנאה” גמורה. דהנה, בתוס’ קידושין (יט ע”א) נקטו בפשיטות דמחילה אינה אלא כעין סילוק מן התביעה, אולם הריטב”א שם כתב בשם רבו, דמחילה ענינה הקנאת הממון לנמחל. ואפשר דאי הויא הקנאה בעינן דיבור גמור דהוא כעין “מעשה קנין”, אולם להצד שמחילה אינה אלא כסילוק מן התביעה, די בכך שגמר בליבו שלא לתובעו עוד, ומצאתי שכבר הקדימוני בזה כמה מגדולי האחרונים. וע”ע קצוה”ח (סי’ יב ס”ק א) ופתחי תשובה שם (ס”ק יד), שו”ת מהרי”ט (ח”ב סי’ מה), אמרי בינה (הל’ דיינים סי’ כ), שער המשפט ונחל יצחק (סי’ צח), שו”ת שאילת יעב”ץ (ח”א סי’ קיז), שו”ת שואל ומשיב (מהדו’ רביעאה ח”א סי’ לז), שו”ת חיים שאל (סי’ יב), וחידושי משנה הלכות פ”ק דפסחים].

[16] בפוסקים נחלקו במקרה שהאשה נתרצתה לאכול לבדה, האם שיעור המזונות שנותן לה הבעל הוא כפי שחייב לה כשהיא סועדת עמו, או שחייב הוא לזונה בגדולות כמנהג בית אביה: דעת הב”ח (סי’ ע), דאף שלא התנתה זאת להדיא, יכולה היא לומר, שלא נתרצתה לו מתחילה לאכול לבדה, אלא על מנת שתהיה ניזונת כפי שהיתה מורגלת בבית אביה, רק שלא חששה להזכיר הדבר בפירוש. והוסיף, שכמו כן נראה לשיטת הרמ”א (שם סעי’ ב), דס”ל שחיוב גמור יש לבעל לסעוד עם אשתו בכל עת, ואינו רשאי להניחה לבדה. דאף שבדעתה הדבר תלוי ובלא מחילתה אינו רשאי להניחה לבדה, מ”מ אין היא חייבת להתנות בפירוש את הסכמתה בכך שיתן לה מזונות כמנהג בני משפחתה, דאומדנא ברורה היא, ולא הוי כדברים שבלב [וצ”ע לפי”ז, במקרה ששתקה ימים רבים אם נאמנת לאחר זמן לומר שכך היה בדעתה].

אולם בבית שמואל (שם ס”ק א), אף שהסכים שכך הוא פשט דברי הרמ”א, מ”מ דקדק מלשון הטור דלא סבירא ליה הכי, שכתב: “צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה, שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה”.

ומשמע מדבריו, דדוקא משום שבידו הדבר מסור להניחה לאכול לבדה חייבוהו חז”ל לספק מזונותיה בגדולות כפי שהיתה מורגלת בבית אביה, אבל אם נעשה הדבר ברצונה ובהסכמתה, אינו חייב ליתן לה כמנהג בית אביה, אא”כ התנתה זאת בפירוש.

וע”ע בבית שמואל שם שכתב לתלות שאלה זו בשני באורי התוס’ בסוגית הגמ’ (ע ע”ב) לענין המדיר את אשתו, דמבואר בגמ’, דאין תוקף לנדרו אא”כ בלאו הכי אינו חייב במזונותיה. וכגון שאמרה “איני ניזונת ואיני עושה”, והיו מעשה ידיה מספיקים לדברים גדולים ולא לדברים קטנים, דהוי נדר, אף “דאמרה, עד האידנא דלא אדרתן אגילגלנא בהדך, השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך”. ופי’ התוס’ אוקימתא זו בשני אופנים:

א. המדובר הוא במזונות שמחוייב לה בעלה גם כשהוא אוכל עמה על שולחן אחד, ולא בגדולות שהיתה מורגלת בהן מבית אביה [שאינו חייב ליתנם לה אלא כשהיא סועדת לבדה], ואעפ”כ בעת שבתם יחד מחלה לו על חיובו זה, ובזה הוא שאמרו דאדעתא שידירה הנאה מנכסיו לא מחלה, ונמצא שבשעה שנדר כבר היה משועבד לה בהן.

ב. באופן אחר פירשו, דדברי הגמ’ אמורים בגדולות שהיתה רגילה בהם בבית אביה, שבעודה אוכלת עמו כלל אין הוא מחוייב ליתנם לה, כיון שהיא ניזונת משלו וכמבואר לעיל דין ג, ואפ”ה אין תוקף לנדרו זה, שכן מחמת הנדר נצרכת היא לאכול לבדה, ודינה ככל אשה שאינה סמוכה על שולחן בעלה שצריך הוא ליתן כמנהג בית אביה, ונחשב הדבר שכבר בשעת הנדר משועבד הוא ליתן לה מזונות אלו.

והנה, הנפק”מ בין שני פירושים אלו היא, דלפי’ קמא, אף שמחלה לו על מזונות אלו בפירוש, אומדים אנו את דעתה שלא נתרצתה למחול אלא על דעת שתהא אוכלת עמו על שולחנו. אולם לפי’ בתרא, דברי הגמ’ אמורים רק לענין חיובים שכלל לא חלו על הבעל בהיותו אוכל עמה [ולא בכאלו שחלו ומחלה לו עליהם], אבל אילו כבר חלו עליו חיובים אלו מתחילה, אלא שמחלה לו עליהם ולא התנתה להדיא שאינה מוחלת אלא על דעת שיאכל עמה, אף עתה שהיא אוכלת לבדה אין מחילתה בטלה, שהרי זה כ”דברים שבלב” שאינם דברים. ולפי פירוש זה, ה”ה נמי גבי נידון דידן, כאשר נתרצתה לאכול לבדה – דאף זה חשיב כמחילה על אותה תוספת לפי’ בתרא, וכדלעיל, ואינה יכולה לטעון דאדעתא דהכי לא מחלה (ועי’ יד מלאכי כללי התוס’ אם תירוץ ראשון בתוס’ עיקר או האחרון).

מיהו יעויי”ש בבית שמואל דמסיק, דפי’ בתרא דהתוס’ לא פליג לדינא על פי’ קמא, ושתי האוקימתות אמת [כן פי’ דבריו באבני משפט ס”ק א, ועי’ בבית יעקב שם סעי’ א שפי’ דברי הבית שמואל באופן אחר]. ולדינא סברו התוס’ שחובה גמורה מוטלת על הבעל ליתן לאשה מזונות כפי השיעור שהיתה מורגלת בו מבית אביה וכשיטת הב”ח, אלא שהטור חלק בזה וכדלעיל.

[17] שכן כל אימת שהוא שב לביתו הם סועדים יחד, ורק משום שהוא נאלץ לשהות בדרכים נמנע הוא מכך, וכיון שעל פי דין רשאי הוא לשהות בדרך כשיעור הזה [וכמו שמצינו לענין עונה דאינו חייב לפוקדה אלא פעמיים בשנה, ראה כתובות סא ע”ב] נחשב הדבר שהיא סמוכה על שולחנו (בית יעקב שם).

[אכן, לכתחילה מי שמזונותיו מצויים לו במקום קרוב אין ראוי לו לילך מביתו לימים רבים, אף על פי שעל ידי כך הוא מוצא את פרנסתו בהרוחה יתירה. וכפי המבואר בדברי בעלי התוס’ עה”ת (פ’ בראשית), ז”ל: “למה פתח בבראשית, רמז תחילה על השבת – ברא שבת, מי שיכול להתפרנס במקום קרוב אל ילך למקום רחוק, כי הולכי דרכים אין מקיימין שבת לעולם ולא תענוגי שבת”. וביותר שמבטל הוא בכך ממצוות שאר ועונה].

[18] המקור לכך, שקיצבת המזונות האמורה במשנה אינה נוהגת אלא באשה שאינה סמוכה על שולחן הבעל, הוא ממשמעות דברי המשנה (שם סד ע”ב): “המשרה את אשתו על ידי שליש, לא יפחות לה משני קבין חיטין וכו”, ומבואר שרק כאשר היא אוכלת לבדה נתנו חכמים קיצבה למזונותיה, אבל אם היא אוכלת עם הבעל, הרי היא מגלגלת עמו אפי’ בפת חריבה, וכ”כ בחלקת מחוקק (סי’ ע ס”ק ג) בדעת השו”ע שם, וכן מצדד לדינא בבית שמואל (שם ס”ק ב).

מיהו כתב בחלקת מחוקק שם, דמדברי הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ י – יב) נראה שגם כאשר היא סועדת עם הבעל על שולחן אחד נתנו חכמים קצבה זו למזונותיה, שהרי בתחילה [בהל’ י] הזכיר הרמב”ם את קיצבת המזונות הראויה לאשה, ורק לאחר מכן [בהל’ יב] כתב הרמב”ם שהבעל רשאי להשרות את אשתו על ידי שליש. ומשמע שקיצבת המזונות הנזכרת תחילה אמורה בכל מקרה, גם כאשר היא אוכלת עמו על שולחן אחד. ולדבריו, אף שאין לו לבעל לסעודתו אלא פת חריבה, מכל מקום עליו לכבד את אשתו יותר מגופו, ולספק לה את מזונותיה כשיעור זה שקצבו לה חכמים, וכ”כ הפרישה (ס”ק יד).

מקור לדברי הרמב”ם אלו ציין ההפלאה (קו”א ס”ק ה), מסוגית הגמ’ (ע ע”ב) לענין המדיר את אשתו, שהקשו שם, מה תוקף יש לנדרו, הרי משועבד הוא לספק לה את כל צרכי מזונותיה, ומבארת הגמ’, שהמדובר הוא כשאמר לה קודם לכן “צאי מעשה ידיך למזונותיך”, והיו מעשה ידיה מספיקים למזונותיה הגדולים ולא לצרכיה הקטנים, “דאמרה, עד האידנא מגלגלנא בהדך [ולא היתה מקפדת עמו שיספק לה את צרכיה אלו], השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך”.

והיינו, דמאחר שבהיותה סועדת עמו ביתו על שולחנו מחלה לו על צרכיה הקטנים, ממילא, עתה שמחלה לו גם על צרכיה הגדולים וקיבלה על עצמה ליזון ממעשה ידיה מחמת הנדר, אין כל שעבוד המעכב את נדרו מלחול. ולכך, אף שעתה שאין היא סועדת עמו על שולחנו שוב היא מקפידה גם על צרכיה הקטנים, שאותם לא תוכל ליטול ממעשה ידיה, אין בכך כדי לבטל את הנדר למפרע, ע”כ.

ולכאורה יש להקשות, מפני מה הוצרכו להעמיד משנה זו כשלא היתה מספקת לצרכיה הגדולים שהיתה מורגלת בהן מבית אביה, ולא פירשו, שהיה הבעל עני שאין לו לסעודתו אלא פת חריבה, ועתה שאינו אוכל עמה על שולחן אחד חייב הוא לספק לה מזונות כקיצבה שקצבו לה חז”ל. ומדלא משני הכי למד הרמב”ם, שלענין קיצבה זו אין חילוק בין אם היה סועד עמה לבין אם היה משרה אותה ע”י שליש, ולעולם, אף בהיותה בביתו היה מחוייב ליתן לה כפי קצבה זו.

[19] בעיקר שיעור זה, עי’ שו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק או”ח סי’ לז) שהקשה, מהא דשנינו בעירובין (פג ע”א) דאדם האוכל בכל יום כשיעור הראוי להפרשת חלה (שהוא מ”ג ביצים וחומש ביצה) הרי זה בריא, יתר על כך רעבתן, ופחות מכך מקולקל, עיי”ש. וראה שם מה שתירץ.

[20] והיינו, דכיון שנתבאר דאינו חייב ליתן לה פירות אלו בדוקא, ורשאי הוא לפטור את עצמו בנתינת תבשיל של קטנית, ה”ה נמי שיכול לפטור עצמו בשאר מיני פירות. וכ”ה להדיא בטור ע”פ רהיטת דברי המשנה שם.

[21] בשו”ע (שם) לא הזכיר כלל הלכה זו השנויה במשנה שיתן לה גרורגרות או שאר פירות, וכנראה דמטעם זה כתב בתוס’ יו”ט ע”ד המשנה שם: “ונותן לה קטנית או דבלה ללפת בה את הפת”, והיינו, דכך היא כוונת דברי המשנה, שצריך ליתן לה דבר מה ללפת בו את הפת, ובידו הדבר מסור, לקבוע אם יהיה זה תבשיל של קטנית וכדו’, או פירות. מיהו מלשון הרמב”ם דלעיל מוכח לכאורה ששני חיובים נפרדים הם, והא והא צריכי, וצ”ע.

[22] ראה כתובות (סד ע”ב), וז”ל הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ י): “כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום – סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חטים חטים ואם שעורים שעורים, וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ופירות, ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום, ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן”.

מעתה נראה לומר, דכל שתובעת את בעלה קמי בי דינא ודיינא על שנותן הוא לה קיצבה הפחותה מן הראוי לה, יש להם לילך לדון בדבר בפני בית דין המצוי בעירם או לכל הפחות במדינתם, היודע בתהלוכות אנשי המדינה והרגליהם, כדי שיוכלו להכריע בדבר באופן הראוי.

[כעין זה שמעתי מאדמו”ר מבאבוב זצ”ל בשם זקנו בעל העטרת שלמה זצ”ל, לענין מחלוקת שפרצה בק”ק סיגעט בשנת תרמ”ב, והיתה הוראתו שלא יכריעו בדבר אלא רבנים מאנשי המדינה הבקיאים במניעי הסכסוך שיוכלו לפשר בין הצדדים כראוי. ולמד דבריו משו”ת דברי חיים (אבהע”ז סי’ טו) גבי מי שרצה לגרש את אשתו והיא מסרבת לקבל גיטה דהצריכוהו להיתר מאה רבנים, דצריך שיהיו אלה הרבנים מג’ ארצות שונות, דכיון שאין דיעות בני אדם שוות ומשתנות לפי מנהג המדינות והליכות חייהם, יש לעיין בדבר על פי חכמי ישראל די בכל אתר [ועי’ שו”ת משיב דבר אבהע”ז סי’ ד, דגם סנהדרין גדולה שבירושלים היתה מקובצת מת”ח הבאים מג’ ארצות – יהודה גליל ועבר הירדן, ועי’ מה שדחה דבריו בתשובת הגר”י ענגיל המובאת בקובץ ישורון ח”ז עמ’ קמה]. ומכאן יש ללמוד, שכאשר הכרעת ההלכה תלויה בהבנת הליכות החיים, קיים הבדל בין דעת חכמי מדינה זו לאחרת, מחמת השוני שבאורחות חייהם ומנהגיהם, ולפיכך יש לברר הדין בקרב אנשי המקום בו הם דרים].

[23] בגמ’ תענית (י ע”ב) שנינו: “המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון, מאי טעמא, הכא תרגימו משום מעיינא, במערבא אמרי: משום מזוני”. ופי’ רש”י: “משום מעיינא – שלא יתחלחלו מעיו של אדם ברוב אכילתו מפני טורח הדרך. ויש אומרים: יהיו מעיו של אדם שופכין זה לזה כעין מעיין. משום מזוני – שמא אין לו לאחר כך”, הובאו הדברים להלכה במג”א (סי’ קי ס”ק י).

ויעויין שם בגמ’, דנפק”מ בין הנהו טעמי היא ביושב בספינה, דמשום “מעיינא” ליכא ומשום “מזוני” איכא, ועי’ מחצית השקל שם שהכריע להקל בזה ביושב בעגלה, וא”כ ה”ה נמי בנסיעה ברכב, ופשוט, ומ”מ הכל לפי המנהג.

[24] ברמב”ם שם כתב: “ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר”, ומוכח מדבריו, שהשמן ניתן לה לשני צרכים שונים – אכילה, והדלקה. ועי’ ס’ קצות השולחן (סי’ עד, בדי השולחן ס”ק ט) שדן, לענין עני שנותנין לו מקופה של צדקה מזון ג’ סעודות, שמן וקטנית, מדוע לא הוזכר שם שנותנים לו גם שמן להדלקה, הרי הלכה פסוקה היא שנר שבת קודם לכל מאכלים [ראה מג”א או”ח סי’ רסג ס”ק ד]. ויעויי”ש שמתרץ, שהואיל ובידו לאכול מבעוד יום אינו זקוק לכך, וראה תוס’ ברכות (ב ע”ב ד”ה העני). [וצ”ע לפי”ז לפי שיטת ס’ חסידים המובא במג”א (ריש סי’ רסג), דס”ל דאף אם מתחיל ביום עליו לאכול כזית פת בלילה, דא”כ יש ליתן לו שמן להדלקה]. עוד כתב, דכיון שהיו רגילים לאכול בבית הכנסת אינו צריך לכך, דיש שם ריבוי אורה.

מיהו בהשמטות שם הביא מדברי הגאון רבי פנחס עפשטיין זצ”ל שכתב, שהשמן הניתן לעני אינו מיועד לאכילה לבד אלא גם להדלקה, ולמד דבריו משיטת הרמב”ם כאן לענין חיובו של בעל לספק לאשתו שמן להדלקה, עיי”ש.

ולכאורה יש לחלק, דלענין אשה שיעור המזונות הניתנים לה מיד הבעל הוא לפי מנהג ודרך אנשי העיר, וכיון שאין דרך הבריות להקדים סעודתם מבעוד יום כדי להמנע מהצורך בהדלקת הנר, חייב אף הבעל ליתן לה שמן המספיק לכל צרכיה, משא”כ גבי עני שאין נותנים לו אלא את המוכרח לו, ואפי’ לצרכי מצוה אינו רשאי ליטול מן הצדקה לבד מד’ כוסות וכדו’, דממילא יש לו להדחק יותר ולהקדים סעודתו.

[בעצם דין זה יש לדון, אם השמן המיועד להדלקה חיובו משום דין “מזונות האשה”, או משום דין “מדור”, ומדכללינהו הרמב”ם בחדא מחתא נראה לכאורה שהוא חלק מחיוב המזונות, ואפשר דיש חילוק בזה בין השמן הדולק בזמן הסעודה, לשמן הדולק בבית בשאר שעות הלילה, וצ”ע].

[25] רי”ף (כח ע”א מדפי הרי”ף): “אין פוסקין יין לאשה והני מילי דלא רגילה ביה, אבל רגילה פוסקין”. וכ”כ הרא”ש (פ”ה סי’ לח), והטור (שם). והיינו אפילו לא היתה אוכלת עמו, וע”ע חלקת מחוקק (ס”ק ד), ובית שמואל (ס”ק ד).

בטעמה של הלכה זו נראה לומר, ע”פ האמור בברכות (לב ע”א) ופסחים (קז ע”ב), דשתיית מעט יין ממשיכה את תאות האכילה. כמו”כ איתא בשבת (קכט ע”א): “מאי צרכי סעודה – יין. וע”ע רש”י (יומא פג ע”ב) וברש”י (ברכות לה ע”א), דיין חשיב טפי מן המאכל, וזאת ע”פ הכתוב (תהילים קד, טו): “ויין ישמח לבב אנוש וגו’, ולחם לבב אנוש יסעד”.

עוד אמרו חכמים (גיטין ע ע”א), דיין הוא מן הדברים שרובם קשה ומיעוטם יפה, ופי’ רש”י שמעט יין רפואה הוא לגוף. כמו כן כתב רש”י בב”מ (קז ע”ב), לענין מאי דאמרינן התם “פת של שחרית וקיתון מים מבטלים מחלות רעות”, דהיינו למי שאין לו יין, אבל אם מצוי לו יין ודאי עדיף לשתותו יותר מקיתון מים, ועי’ שבת (קח ע”ב). ואפשר שמשום כך נהגו לשתותו בתוך הסעודה, וחייבו אף את הבעל לספק לאשתו מעט יין שרפואה הוא לה.

והנה, מדברי השו”ע שם נראה, שענין זה תלוי במנהג המקום, דאם היה מנהג נשות אותו המקום לשתות יין, נחשב הדבר כצורך גמור ואחד מצרכי הסעודה. אבל אם לא היה מנהג נשות מקומה לשתות יין, אלא שהיא לבדה היתה מורגלת בכך, אין הבעל חייב ליתנו לה.

ובנחלת צבי כאן תמה מנא ליה לשו”ע לתלות הדבר במנהג המקום, הרי מלשונו של הרא”ש הנ”ל שהוא מקור הלכה זו, מוכח, שהדבר תלוי ברגילותה של האשה ולא במנהג נשות מקומה, שכך כתב: “אין פוסקין לאשה יין, והני מילי בדלא רגילה, אבל רגילה – פוסקין לה“. ומחמת קושיא זו העלה, דהעיקר תלוי בזה ברגילותה של האשה ולא במנהג נשות מקומה, ודלא כמשמעות דברי השו”ע [אכן, לולי דבריו היה נראה דתרוויהו צריכי, דאין פוסקין לה יין, אא”כ כך הוא מנהג נשות מקומה, ואף היא מורגלת בכך. ויש טעם בדברים, שהרי אם היא אינה מורגלת בשתיית יין, ודאי לא יחשב לה הדבר כצורך, ומהיכי תיתי דליחייב, ואף אם היא מורגלת בכך, אם אין כן מנהג נשות מקומה, אין היא יכולה לתובעו, דודאי לא נשאה מתחילה אלא על דעת שיתחייב כמנהג המקום ולא יותר].

אולם, בס’ דינא דחיי לבעל כנה”ג על הסמ”ג (לאוין פא) כתב, דמסוגית הגמ’ בכתובות (סד ע”ב) גופא מוכח, שאין הדבר תלוי ברגילותה של האשה אלא במנהג נשות אותו המקום לבד, וכרהיטת דברי השו”ע.

שכך שנינו שם: “דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל אתאי לקמיה דרב יוסף, א”ל: פסוק לי מזוני, פסק לה, פסוק לי חמרא, פסק לה וכו'”. ומבואר, שפסק לה רב יוסף יין בלא שטרח לדקדק אחריה לידע כמה היא רגילה להיות שותה בפני בעלה, ועל כרחך דס”ל, דהעיקר בזה תלוי במנהג המקום ולא במנהגה של אשה זו לחוד, ומאחר שמנהג נשות המקום לשתות יין פוסקים לה כמנהגם, ועיי”ש שהביא עוד כמה ראיות לדבריו.

בתוספתא (כתובות פ”ה ה”ז) אמרו: “המשהה אשתו ע”י שליש – יין אין לה, שאין נשותיהם של עניים שותות יין”. ויש לעיין האם כוונתו היא דכיון שאין מנהגן לשתות יין, אין הבעל חייב לספק לה זאת, אף שהיא עצמה מורגלת בשתיית יין. או שקולא מיוחדת היא לענין עני שהואיל ואין לו מעות מספיקות לכך לא מחייבינן ליה בהכי, דלא גרע דינו ממה שנתבאר בשו”ע (סי’ ע סעי’ ג), שאם אין לו ליתן לה אלא פת ומים בלבד אין כופין אותו להוציאה, וצ”ע.

[בס’ אבני משפט (ס”ק ה) כתב, דמדברי הירושלמי (פי”א ה”א) מוכח שאין פוסקים יין לאשת איש אלא לאלמנה בלבד, אלא שהפוסקים השמיטוהו, ועיי”ש טעמו, ועי’ שיירי קרבן שם דתליא בגרסאות השונות שבדברי הירושלמי שם].

[26] ר”ן (כתובות כח ע”א מדפי הרי”ף ד”ה גמ’), הובאו דבריו בדרכי משה שם. וטעמו ע”פ דברי הגמ’ (שם סה ע”א) ששתיית שתי כוסות הן ניוול לאשה. ועיי”ש שדקדק דבריו מלשון הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ י): “נותנין לה מעט יין”. בשטמ”ק (סה ע”ב) בשם הר”מ כתב, שמטעם זה, אפי’ היתה אוכלת עמו על שולחנו נמי אין צריך ליתן לה אלא כוס אחת.

[אכן, אף על פי ששתיית יין הרשות ניוול הוא לאשה, מ”מ יש לבעל לשגר לה בזמן טהרתה כוס של ברכה – מכוס הקידוש או כוס של ברכת המזון, וכמו שאמרו במסכת סופרים (פי”ט יא): “האיש נותן כוסו של זימון לאשתו לקיים מה שנאמר (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך”].

[27] גמ’ כתובות (סה ע”ב). הן אמת, דהדבר תלוי בגירסאות השונות שבסוגיא שם. דהנה, בבית שמואל (ס”ק ה) כתב, שהנוסחא המדוייקת היא: “במניקה מוסיפין לה יין” [וכפי המצוי בנוסחאות שלפנינו, וברי”ף, וברמב”ם הל’ אישות פכ”א הל’ יא]. לאותה הגירסא, הלכה זו אמורה באשה שרגילה לשתות כוס אחת, דאף דנקטינן שאם היא סועדת לבדה אין נותנים לה יין כלל ועיקר וכדלעיל, אם היתה מניקה מוסיפין לה יותר מכפי רגילותה. אבל אם לא היתה רגילה כלל בשתיית יין, גם בימי מניקותה אין צריך ליתן לה.

אולם, בנחלת צבי (ס”ק יב) הובא, שיש גורסים: “ונותנין לה יין”, ולגירסא זו, אף אם אינה רגילה בשתיית יין כלל חייב הבעל ליתן לה יין בימי מניקותה, לפי שהיין טוב לחלב, וכן פסקו לדינא בחלקת מחוקק (ס”ק ה) ובס’ דינא דחיי לבעל כנה”ג (לאוין פא).

בשיעור היין שנותנים למינקת נחלקו הפוסקים: בחלקת מחוקק (ס”ק ה) נקט שאין נותנים לה יותר מכוס אחת, לפי שהיין ניוול הוא לאשה. אולם בבית שמואל (ס”ק ד) כתב, דכיון שנצרכת היא לכך לריבוי חלבה אין חוששים לכך, ויתן לה כל צורכה.

היין אינו ניתן למניקה כדי לחזק את גופה מצער הלידה, אלא כדי להרבות את החלב, וכדי לחזק את הגוף מהחולשה הנגרמת לאשה מחמת ההנקה. לכן, אם לא היתה מניקה את בנה מחמת חולשתה וכדו’, אף שהיא תוך כ”ד חודש ללידתה – א”צ להוסיף לה יין, לפי שאינה נזקקת לריבוי חלב, ופשוט.

ויש לדון, במקרה שהיא מניקה את בנה יותר מכ”ד חודש, שאין הקטן נצרך לכך כ”כ, האם צריך בעלה ליתן לה יין להרבות את החלב. ולכאורה לא גרע דין זה משאר צרכיה שצריך ליתן לה כפי מנהג נשות מקומה [כאשר אכן מנהגן להניק בשיעור מרובה כ”כ].

[יש לעיין, אם מותר למינקת לשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב כדי להרבות את החלב ולחזק את גופה. ונראה דדין זה תליא בפלוגתת הפוסקים בטעם שהתירו למינקת אכילת עוף בתשעת הימים. דהנה, במג”א (סי’ תקנא ס”ק כח) כתב, דאכילת בשר עוף מותרת למינקת משום שאין בה שמחה כ”כ, וקיל טפי מבשר בהמה. ולפי”ז, הלכה מיוחדת היא לענין בשר עוף, ואין בכך כדי להתיר את שתיית היין. אולם, בשערי תשובה שם כתב בשם השבות יעקב (ח”א סי’ כז), דכיון שהמינקת נצרכת לאכילת הבשר לצורך בריאות גופה, “חמירא סכנתא מאיסורא”. ולדבריו, יש להתיר לה גם את שתיית היין, וממילא, על הבעל לספק לה את היין הנצרך לה באותם ימים].

[28] ראה שו”ע (סי’ פב סעי’ ו) שכתב: “הגרושה אין לה מזונות אע”פ שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם, מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה”. ומבואר, דאע”פ שאין הבעל חייב בעיקר המזונות הנצרכים לה [אף שממילא יהנה מהם הקטן הניזון ממנה] כיון שהוא משלם לה שכרה, מ”מ חייב הבעל לתת לה מאכלים הנצרכים לה כדי להניק את הקטן, ואפשר שאף יין בכלל זה.

ומכל מקום, כיון שהוספת היין היא פרט בדין מזונות הבנים, אין הבעל חייב בכך אלא כאשר היא מניקה את בנו, אבל אם היא מניקה את בן חברתה או את בנה מבעלה הראשון [וכגון שעברה ונישאה כשהיא מניקה], אינו חייב לתת לה יין, דלא גרע משאר מזונותיה שאינו חייב ליתן לה לאחר גירושין [וראה להלן פרק יז, באלו מקרים רשאי הבעל לעכב בה שלא תניק בנה של אחרת].

[29] סוגית הגמ’ המובאת לעיל לענין שתיית יין לנשים, עוסקת לפי פשוטם של דברים ביין הרשות – באלו מקרים יכולה האשה לתבוע מבעלה שיספק לה יין כחלק מצרכי סעודתה. אולם, יין של מצוה, וכגון שהיא נצרכת לכך למצות קידוש [כשאין הבעל מצוי אצלה לקדש עבורה וכדו’], לכאורה מלתא דפשיטא הוא שחייב הבעל ליתן לה, שכן מכלל מחובותיו של הבעל הוא לדאוג לאשתו לכל הנצרך לה לקיום מצוותיה, וכפי שיתבאר להלן פרק לא דין ד, ומצינו שנחלקו בדבר גדולי האחרונים:

דהנה, בסוגית הגמ’ בכתובות (סה ע”א) אמרו: “רגילה – נותנים לה כוס אחת, אין רגילה – נותנים לה שתי כוסות”. ובהפלאה שם כתב, דכך הוא פירושם של דברים: היתה רגילה בשתיית יין נותנים לה כוס אחת בכל יום, לא היתה רגילה לשתות יין כלל, נותנים לה שתי כוסות בכל שבוע. האחת לקידוש, והשניה להבדלה. [דלקידוש של לילה אינה צריכה, שהרי היא אוכלת עמו ויוצאת יד”ח בקידוש ששומעת ממנו. ועוד, דאף אם אינו מצוי בבית, מכל מקום יכולה היא לקדש על הפת. משא”כ לענין קידוש של יום, שאין מקדשין על הפת משום דלא מינכרא מלתא וכדלהלן]. ונמצא לדבריו, דהיא גופא פירושה דההיא סוגיא, דאף שאינה מורגלת בשתיית יין חייב הבעל ליתן לה שתי כוסות יין הנצרכות לה לקיום מצוות היום.

אולם בפני יהושע שם כתב, דכיון ששתיית יין מרגילה לחטא (עי’ נזיר ב ע”א, סוטה ב ע”א וברש”י שם ד”ה יזיר, יומא עו ע”ב וברש”י שם ד”ה שמביא), אין ליתן כלל יין לאשה, ואפי’ את אותו המעט הנצרך לה לקידוש ולהבדלה. ולכך, יש לה לחזר אחר אדם אחר שיוציאנה בברכתו [ואין היא יכולה לטעון שרצונה לקיים את מצות הקידוש בעצמה משום דין “מצוה בו יותר מבשלוחו”, דלענין קידוש לא אמרינן הכי, וכמבואר בס’ תוספת שבת סי’ רעג, ועי’ מש”כ בזה בשו”ת משנה הלכות ח”ו סי’ נט].

[בעיקר האי דינא האם אשה יכולה לצאת ידי חובת קידוש בשמיעה מאחר, עי’ דגול מרבבה (או”ח סי’ רעא), דכיון דהבעל יצא ידי חובתו מדאורייתא בקידוש שבתפילה אפשר שאין האשה יוצאת בברכתו, דנשים אינן בכלל ערבות ולא נאמר בהן דינא ד”יצא מוציא”, וכמבואר ברא”ש (ברכות פ”ג סי’ יג), ובתלמידי רבינו יונה שם (יב ע”א מדפי הרי”ף), וע”ע שו”ת מוצל מאש (ח”א סי’ יב) סמא דחיי (או”ח סי’ יג), חלקת יואב (ח”א סי’ לו), חקרי לב (או”ח סי’ מח), ושו”ת כתב סופר (או”ח סי’ כט). מיהו יעויין שו”ת רעק”א (סי’ ז) דפליג על דברי הדגול מרבבה בהא, וס”ל דנשים נמי איתנייהו בכלל ערבות, ודחק לפרש כוונת הרא”ש, דכיון דנשים אינן חייבות בברכת המזון מדאורייתא נחשבות הן לענין זה כמי שאינו “בר חיובא”, ולכך לא שייך בהו דין “יצא מוציא”, משא”כ לענין שאר ברכות. כדבריו נראה בס’ תשב”ץ קטן (סי’ קעו), ארחות חיים (הל’ מגילה אות כד) ומג”א (סי’ תרצב ס”ק ה). וע”ע פמ”ג (סי’ רעא משב”ז ס”ק א, סי’ תפט משב”ז ס”ק ב, סי’ תרפט א”א ס”ק ד, ופתיחה כוללת ח”ב אות טז), שו”ת חת”ס (או”ח סי’ כא, שהורה שיכוון כל אחד שלא לצאת ידי חובה באמירת הקידוש בעת התפילה, שאל”כ אפשר שלא יוכל להוציא את אשתו ידי חובתה), שו”ת בית שערים (יו”ד סי’ רכ), שו”ת אבני נזר (או”ח סי’ תלט, יו”ד סי’ שכג), ושו”ת משנה הלכות (חט”ו סי’ פז, עיי”ש שכתב, דראוי לכל אשה שלא התפללה ערבית, שתאמר את מילות הקידוש בלחש יחד עם הבעל)].

הן אמת דיש להקשות לדרכו של ההפלאה, מפני מה חייבו חכמים את הבעל ליתן לאשתו יין לקידוש ולהבדלה, הרי היא יכולה לצאת ידי חובתה בחמר מדינה. וצ”ל, דכיון דלכתחילה עיקר מצות הקידוש אינו אלא על היין, אין הבעל רשאי לדחותה אצל חמר מדינה.

[בעיקר דין חמר מדינה בקידוש והבדלה, עי’ פסחים (קז ע”א) וברשב”ם (שם) והרא”ש (שם סי’ יז), דאדם יוצא ידי חובתו בחמר מדינה בין בקידוש בין בהבדלה. אלא דלענין קידוש של לילה עדיף טפי לברך על הפת ולא על חמר מדינה, כיון שעיקר הסעודה אינה אלא לצורך הפת. לעומת זאת, בקידוש של שחרית עדיף טפי לברך על חמר מדינה, דכיון שאין אומרים ברכת קדושת היום, אם יברך על הפת, לא מינכר כלל שכוונתו למצות קידוש, ועיקר מצות הקידוש הוא להבדיל בין מידת שבת למידת חול, וכמבואר בפסחים (קו ע”א). ומכל מקום מבואר, דהקידוש על חמר מדינה אינו לכתחילה. וע”ע תוס’ שם בשם רבינו תם, הגהות מימוניות (שבת פכ”ט אות ס) בשם השאילתות ורב שרירא גאון, סמ”ג (עשין כט), ס’ הבתים (עמ’ רכ) בשם רבינו יהונתן, טור (או”ח סי’ רעב), ובשו”ע (שם סעי’ ט). וביותר, דהא לדעת הרמב”ם (פכ”ט הל’ יז) אין ראוי כלל לקדש על חמר מדינה, וגם ביום עדיף טפי שיקדש על הפת אף דלא מינכר ממעשיו שכוונתו למצות קידוש, וכ”כ הראב”ד בהשגותיו (שם הל’ י). וע”ע מש”כ הטור שם בשם רב האי ורב עמרם (בסידורו ח”ג סי’ מ), ובהגהות מימוני שם בשיטת הרי”ף ורשב”ם פסחים שם, רש”י ברכות (נא ע”ב) וסוכה (נו ע”א), חידושי הרשב”א הר”ן והריטב”א (שבת כג ע”ב), ובהשלמה (שבועות כ ע”ב)].

ומ”מ, בזמנינו שנהגו לקדש על מיץ ענבים [ראה שו”ת משנה הלכות ח”י סי’ פז, וחי”א סי’ שעו], ודאי סגי בהא ואין צריך ליתן לה יין דוקא, ובזה הרי אין חשש ניוול כלל.

עיקר מה דנקט בהפלאה דנותן לה כוס אחת להבדלה, צ”ע קצת, שהרי הכרעת הפוסקים שאשה לא תבדיל לעצמה (עי’ רמ”א סי’ רצו סעי’ ח), ומשום שחשש לדעת הסוברים דנשים פטורות מהבדלה והוי ברכה לבטלה. מיהו בב”ח שם כתב דלכו”ע יכולות לחייב עצמם בכך, וכמו שיכולות לחייב עצמם בכל מצוות עשה שהזמן גרמן, וכן הסכים שם במג”א. אלא דיעוי’ משנ”ב שם (ס”ק לה) שהקשה, דאף אי איתא לדברי הב”ח, הא מ”מ קפדינן שלא ליתן לנשים לשתות מכוס של הבדלה [ראה אליה רבה (שם ס”ק ד), תוספות שבת (שם ס”ק ה), וערוך השולחן (שם סעי’ ה). אולם, ראה לקט יושר (דף נז), דהתרומת הדשן נתן לאשתו לשתות מיין של הבדלה], וא”כ היאך תבדיל לעצמה והיא אינה יכולה לשתות. ומחמת קושיא זו מסיק, דכשאין לה מי שיבדיל עבורה היא מותרת לשתות (וראה שו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ לט, לענין אשה שאינה מתענה בתשעה באב שחל להיות במוצ”ש), ולפי”ז אתי שפיר.

[30] בשו”ת הגרעק”א (מהדו”ק סי’ א ובהשמטות שם) כתב, דנשים קיבלו עלייהו קידוש של יו”ט כמו שקיבלו על עצמן שאר מצוות עשה שהזמן גרמא הנוהגות במועדות. יתירה מזו כתב בשו”ע הרב לבעל התניא (סי’ רעא סעי’ ה), עיי”ש דנשים מחוייבות בקידוש היום ביום טוב מדברי סופרים (ועי’ פתחי תשובה או”ח סי’ תקכט סעי’ ב), ומבואר, דחיוב גמור הוא ולא משום קבלתן לחוד. ולפי”ז ודאי צריך ליתן לה יין לקידוש היום.

יתירה מזו הוסיף הגרעק”א שם, דכיון שגם הנשים מצוות במצות שמחת יו”ט, יש לאשה לאכול בשר ולשתות יין ביום טוב משום שמחה. ולדבריו, יש ליתן לה יין גם לשם מצות שמחה.

[31] רמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ י). והיינו, שיתן לה ב’ סעודות בכל יום מימות השבוע, סעודה אחת ביום ו’, ג’ סעודות בשבת, וסעודה אחת למוצאי שבת (בית שמואל סי’ ע ס”ק ג). אבל בדרישה (ס”ק ב) כתב שא”צ ליתן לה סעודה במוצאי שבת, ולדבריו, יתן לה רק י”ד סעודות בכל שבוע [ועוד אחת לארחי פרחי, אלא שהרמב”ם לא הזכירה, וכדלהלן דין כא].

בב”ח שם הוסיף עוד, כי אף שכלל נקוט בידינו שאין נותנים לעני מקופה של צדקה אלא ב’ סעודות בשבת ולא יותר, אשה שאני, דכיון שהבעל חייב ליתן לה את כל צרכיה, אף זה בכלל [מיהו בשו”ע יו”ד סי’ רנ סעי’ ג מבואר ע”פ מה ששנינו שלהי מסכת פיאה, דלכל עני נותנים ג’ סעודות בכל שבת, וצ”ע].

בכנסת הגדולה (השמטות הגה’ הטור ס”ק א) העיר, דכיון שהיא אוכלת עם בעלה בליל שבת [ראה להלן פרק ג], א”צ לכאורה ליתן לה אלא שתי סעודות בשבת ולא יותר, ופי’, דדברי הרמב”ם אמורים כשאין בעלה בעיר, ועי’ עוד מש”כ בזה בספרו דינא דחיי (לאוין פא). באופן אחר י”ל, דמיירי שנתרצתה לו לאכול לבדה, וכ”כ בעל התוס’ יו”ט בהגהותיו על הטור שם.

סעודה שלישית בנשים

והנה, לכאורה דברי הפוסקים הנ”ל מיוסדים על כך שנשים חייבות בסעודה שלישית כאנשים, וכדפסק שו”ע (או”ח סי’ רצא סעי’ ו). ובאמת יעויין בשבלי הלקט (סי’ צג) דמכאן עיקר המקור לחיוב נשים בסעודה שלישית, דלענין המשרה את אשתו ע”י שליש (כתובות סד ע”ב) מקשינן בגמ’: “שיתסר הוי (ומשני): כמאן כרב חדקיא דאמר חייב אדם לאכול ד’ סעודות בשבת, ואפי’ תימא רבנן, דל חדא לארחי פרחי”. הרי דפשיטא ליה לגמ’ שג’ סעודות ודאי חייב בעלה ליתן לה ביום השבת.

מיהו בס’ דמשק אליעזר (שם ס”ק טז) כתב לפקפק בראייתו זו, וזאת ע”פ מאי דשנינו (שבת קיז ע”ב) “מצילין בשעת הדליקה מן הבית מזון ג’ סעודות הראוי לאדם והראוי לבהמה”, וכ”ה בשו”ע (או”ח סי’ שלד סעי’ א).

ומשמעות הדברים היא, שכשם שמצילין לאדם מזון ג’ סעודות כך הוא גם לבהמה. ומוכח דאף שהבהמה אינה בכלל דין ג’ סעודות בשבת, מכל מקום כיון שבעליה מתעתד לאכול ג’ סעודות בשבת עליו להאכיל כך גם לבהמתו, משום שאסור לאדם להקדים את אכילתו לאכילת בהמתו. ואם בבהמתו הדין כך, כ”ש באשתו הסמוכה על שולחנו ועולה עמו, דחייב הוא ליתן לה ג’ סעודות ביום השבת כפי שהוא נוהג.

הן אמת, דיש מקום לפקפק בטענה זו, שהרי לענין אכילת בהמה מקרא מלא דיבר הכתוב “ונתתי עשב בשדך לבהמתך” (דברים יא, טו), ורק אח”כ “ואכלת ושבעת”, לומר לך, שצריך להקדים מאכלה למאכלו, משא”כ באשתו שאינו חייב ליתן לה אלא כפי מנהג אנשי המקום ולא יותר. וכיון שמנהגם בימות החול היה לאכול ב’ סעודות, וסעודה שלישית בשבת היו אוכלים משום מצוה בעלמא, א”צ ליתנה לה, משום שאינה בכלל מצוה זו. אלא דמ”מ סברא יש בדבר, דכיון שהאשה טפלה לבעל במאכלו, ורגילה היא לסעוד עמו על שולחנו, יש לחייב את הבעל להשוות אכילתו לאכילתה, וליתן לה מזון לסעודה שלישית אף אם אינה חייבת בסעודה זו מעיקר הדין, דהא “עולה עמו ואינה יורדת”, ועי’ תפארת ישראל (שבת שם). [מיהו יש סוברים, שבשבת ויו”ט אדם רשאי לאכול קודם שיתן לבהמתו, וראה מש”כ בזה בשו”ת כתב סופר או”ח סי’ לב).

עוד כתב בדמשק אליעזר שם לפקפק בראיתו של השבלי הלקט מהך דסוגין, דהנה בסוגית הגמ’ בפסחים (קט ע”א) לענין חיוב שמחה ברגל, סבר ת”ק שנשים מחוייבות בשתיית יין משום שמחה כאנשים, ומשום כך יש לחייב את הבעל לתת יין לאשתו ברגל. ולכאורה, אי איתא דמחמת דין “עולה עמו ואינה יורדת” חייב הבעל לתת לאשתו ממזונותיו כפי שהוא אוכל, א”כ יש לחייב את הבעל לתת יין לאשתו ברגל אף בלא שתתחייב בשמחה, אלא משום שחייב הוא להשוותה אליו בשיעור המזונות. וע”כ צ”ל, דאין הבעל חייב לתת לאשתו אלא כפי הנהוג במקומם, ומה שהוא מוסיף באכילתו משום מצוה אינו חייב ליתן לה [מיהו טענה זו יש לדחות לכאורה, שהרי לדעת רוב פוסקים חיוב מזונות אינו אלא מדרבנן ואילו מצות שמחה ילפינן מקרא, ואפשר שלכך טרח התנא לחייב את הבעל בכך אפי’ מדאורייתא].

יתירה מזו הקשה בשו”ת שואל ומשיב (מהדו”ק ח”א סי’ סא), דהא לענין סעודה שלישית קיי”ל דאי בעי פטר נפשיה במיני תרגימא (עי’ שו”ע שם סי’ רצא סעי’ ה), וא”כ מפני מה חייבוהו לבעל ליתן לה בשבת ג’ סעודות פת, וכי משום שרוצה האשה לקיים חובתה באופן המהודר יותר יכולה לכופו לכך.

וע”כ צ”ל דהטעם דחייב לה ג’ סעודות ביום השבת אינו משום שמחוייבת בכך, אלא דכיון ד”נשים סומכות רשות”, ויכולה היא לקבל על עצמה לקיים מצוות שהזמן גרמא, אמדינן דמסתמא אדעתא דהכי נשתעבדה לו שיתן לה את כל צרכיה, ובכללן שתוכל לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא שפטורה מקיומם, באופן הראוי יותר לכתחילה, וא”כ אין כל ראיה מסוגיא זו דנשים חייבות בסעודה שלישית [מיהו ראה שו”ת דברי יציב או”ח סי’ ה אות ז שהאריך להוכיח דאשה נשואה אין לה לקבל על עצמה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, דהטעם שפטרוה ממצוות אלו הוא כדי שתהיה פנויה לקיים את שעבודיה לבעלה כראוי, וממילא, אם תקבל על עצמה מצוות אלו הרי זו חומרא דאתי לידי קולא, ויש לחשוש שיביא הדבר לקטטה בבית].

וביותר, דהא בחי’ הר”ן (שבת שם) פי’, ד”הראוי לבהמה” שמותר להציל מן השריפה, אין הכוונה שיעור ג’ סעודות, אלא זהו שיעור המזונות שנצרכת לו לאכילת אותו היום, ולדבריו כלל אין להקשות מסוגיא זו ע”ד השבלי הלקט, דהא חזינן להדיא דאשה עדיפא דחייב ליתן לה ג’ סעודות בשבת, ועי’ שו”ת דברי מלכיאל (ח”ו סי’ ד) שהאריך בזה.

[אגב אורחין נראה לומר, דלענין מה שכתבו הפוסקים שם סי’ שלד סעי’ א, דדוקא בעל הבית ובני ביתו אינם מותרים להציל אלא כדי צורך סעודתם, אבל אחרים מותרים להציל יותר מכך, אשה שאמרה “איני ניזונת ואיני עושה”, נחשבת כ”אחרים” לגבי בעל, כיון שאינה ניזונת ממנו, ומותרת להציל. ושמא יש לחלק, דבאחרים אין לחוש שמא יכבו את השריפה להצלת הממון, משא”כ באשתו שדעתו קרובה אצלו דאיכא למיחש להכי אף שאינה ניזונת מנכסיו, וצ”ע. ועי’ שו”ע הרב לבעל התניא שם שהחמיר בזה גם לענין אחרים, ולדבריו ליכא נפק”מ בהכי].

טעם נוסף מצינו לחיוב נשים בג’ סעודות, ע”פ מש”כ הר”ן (שבת מד ע”א מדפי הרי”ף), דבכל מצוות השבת האיש והאשה שוין, וכדילפינן (ברכות כ ע”ב): “זכור ושמור – את שישנו בשמירה ישנו בזכירה”, ובכלל זה כל חיובי שבת, הובאו הדברים במג”א (סי’ רצא ס”ק יא).

ומכל מקום נמצאנו למדים, ששני טעמים יש לחייב לבעל ליתן לאשתו פת לסעודה שלישית: או משום שהיא מחוייבת בכך, או משום שאדעתא דהכי נישאה לו, שתוכל לקיים כל מצוות עשה שהזמן גרמא בהידור כאנשים.

אכילת פת לנשים ביו”ט

נפק”מ איכא בין הנהו תרי טעמי, לענין מצות אכילת פת ביו”ט. דהנה, בשו”ת רעק”א (מהדו”ק סי’ יא, ובהשמטות שם) כתב, דנשים פטורות מאכילת פת ביו”ט, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (ואף אם חיוב אכילת פת משום שמחה הוא, אשה בעלה משמחה ואין מצוה זו מוטלת עליה, עיי”ש שהוכיח כן מדברי הראב”ד בהל’ חגיגה פ”א הל’ א). ונמצא לדבריו, דלענין חיובו של בעל לתת לאשתו פת לסעודת יו”ט, יהיה הדין תלוי בשני הטעמים הנ”ל: דלהצד שסיבת החיוב ליתן לה ג’ סעודות פת בשבת היא משום שהאשה מחוייבת בג’ סעודות אלו, יו”ט שאני דאינה חייבת לאכול פת בדוקא ויכול ליתן לה מאכלים אחרים. אולם, להצד שסיבת החיוב היא משום דאדעתא דהכי נישאה לו שתוכל לקיים גם מצוות שהיא פטורה מקיומן, ה”ה נמי בהא.

מיהו יעויין בשו”ת שואל ומשיב (מהדו”ת ח”ב סי’ נה) שצידד לומר דנשים חייבות בסעודת יו”ט, ועי’ שדי חמד (מערכת יו”ט סי’ ב אות ו) דלכל הפחות ביו”ט של עצרת נשים חייבות, וכדאמרינן (פסחים סח ע”ב) “הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ”ט יום שניתנה בו תורה הוא” ואף נשים זכו בקבלת התורה, עיי”ש.

[32] הטעם לחיוב פת בכל אותן הסעודות, הוא משום שעיקר סעודת שבת אינה אלא בפת (עי’ שו”ע סי’ רעד סעי’ ד).

בשיעור אכילת הפת בסעודות השבת, עי’ טור (סי’ רצא) שכתב שהוא בכביצה, ומקור דבריו בר”ן (שבת מג ע”ב מדפי הרי”ף) בשם בה”ג (עי’ בית יוסף שם), וכ”פ בשו”ע שם.

בטעם הדבר כתב שם הב”ח, דאף דקיי”ל [ברכות מט ע”ב, ושו”ע סי’ קפד סעי’ ו, וביאור הלכה שם] כרבי מאיר דשיעור האכילה לברכת המזון הוא בכזית, יש לחוש לכתחילה לשיטת רבי יהודה דאינו אלא בכביצה, וכ”כ בפרישה (שם ס”ק ד).

אולם, במג”א (שם ס”ק א) פי’ מטעם אחר, דאכילה פחות מכביצה נחשבת “אכילת עראי”, ו”סעודה” אינה אלא באכילת קבע. כדבריו אלו כתב בשו”ת באר יצחק (אבהע”ז סי’ ב), דהטעם דאין אדם יוצא ידי חובת סעודת שבת בפירות וכדו’, הוא משום דכל דבר שאינו טעון אכילה בסוכה אינו נחשב אכילת קבע לענין סעודה (וע”ע סי’ תרלט סעי’ ב). ואף מדבריו נראה דכיון שכזית פת מותר לאוכלו חוץ לסוכה, אין אדם יוצא בו ידי חובת סעודת שבת, וכ”ה בצל”ח (ברכות מט ע”ב).

מיהו בסוגית הגמ’ בשבת (קיט ע”ב) שנינו: “אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אע”פ שאינו צריך אלא לכזית“, ומשמע שעיקר סעודת שבת אינה אלא בכזית, ועי’ מחצית השקל שם מש”כ בזה. כמו כן מוכח מדברי הגרעק”א (מהדו’ חמישאה סי’ כח אות יב) שדן, בשבת שבתוך החג, האם מותר לאכול כזית פת חוץ לסוכה, או שמא מיגו דחשיבא אכילתו כסעודה לענין שבת חשיבא נמי לענין סוכה, ומ”מ מוכח דפשיטא ליה דלענין שבת סגי בכזית.

ועי’ ס’ תוספת שבת (סי’ רצא) שכתב ליישב, דלעולם עיקר דין קביעות סעודה אינו אלא באכילת כביצה, אלא ששיעור זה יכול להתקיים בצירוף שאר מאכלים שיש לו בסעודתו, ולכך  כל שאכל כזית פת וצירף לאכילתו שאר מאכלים הרי זו סעודת קבע, ובהא קמיירי רבי אלעזר (וע”ע מש”כ בזה בשו”ת משנה הלכות חי”א סי’ קנא).

נמצא לפי”ז דפלוגתא היא בין הפוסקים מהו שיעור הפת שחייב כל אדם לאכול בסעודתו ביום השבת: כזית [בצירוף שאר מאכלים], או כביצה, ונפק”מ בזה נמי לענין חובת הבעל כלפי אשתו.

שיעור האכילה מפת הבאה בכיסנין

יש לדון, כאשר לא היה לבעל פת לצורך סעודתה, ונותן לה פת הבאה בכיסנין, האם די לכך בשיעור כביצה או צריך ליתן לה כשיעור הנחשב “קביעות סעודה” לענין ברכת המזון.

ונראה שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים: במטה אפרים (סי’ תרכה סעי’ נה) כתב, שאדם שאין לו פת יוצא ידי חובת סעודה בפת הבאה בכיסנין, ובלבד שיקבע עליו סעודתו ויאכל ממנו יותר מכביצה, וכ”כ בשו”ע הרב לבעל התניא (סי’ קפח סעי’ י בהגה’). ומבואר מדבריהם, שלקיום מצות סעודת שבת א”צ לאכול שיעור ג’ וד’ ביצים שמברכים עליו ברכת המזון, אלא די בכך שאוכל יותר מכביצה, וה”ה נמי דמהני שיעור זה לענין חיוב מזונות האשה, שהרי די לה בכך לקיום המצוה.

אולם, מדברי הפמ”ג (או”ח סי’ תרמג משב”ז ס”ק ד) נראה דפליג, ולשיטתו, כל שאין זו אכילה קבועה לברכת המזון אין אדם יוצא בה מצות סעודה. ולפי”ז עליו ליתן לה פת הבאה בכיסנין כשיעור קביעת סעודה המחוייב בברכת המזון, שהוא לכל הפחות ג’ או ד’ ביצים, וע”ע מנחת חינוך (מצוה י), ושערי תשובה (סי’ רעד ס”ק ג).

[33] רמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ י). ועי’ בית שמואל (סי’ ע ס”ק ג) דבשבת יתן לה בשר בכל ג’ הסעודות (ועי’ ס’ תורת שבת או”ח סי’ רמב). אולם, מדברי הרמב”ם שם נתבאר דאזלינן בזה בתר המנהג, ולפיכך, במקומותינו שאין נוהגים לאכול בשר בסעודה שלישית אין הבעל מחוייב בכך. כמו כן נראה מדברי הב”ח שגרס “ג’ סעודות ובשר” – בתוספת ו’, והיינו, שמלבד חיובו ליתן לה ג’ סעודות צריך ליתן לה גם בשר, ומשמע דלא איירי בכל הג’ סעודות, ועי’ דינא דחיי לבעל כנה”ג (לאוין פא) מש”כ בשיטת הסמ”ג בזה.

והנה, טעם החיוב ליתן לה בשר לסעודת שבת הוא משום עונג שבת, וכמו שכתב הרמב”ם (הל’ שבת פ”ל הל’ י): “אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו, והוא שהיתה ידו משגת וכו'” (וע”ע רמב”ם הל’ דעות פ”ה הל’ י), וכ”ה ברש”י (שבת קיט), וע”ע ס’ בכור שור שלהי מסכת תענית.

אכן, מדברי רבינו יונה (ברכות י ע”ב מדפי הרי”ף) מבואר שאין חיוב לאכול בשר בשבת, ועיי”ש שלמד דבריו מלישנא דגמ’ שם לענין אונן [וע”ע שו”ע יו”ד סי’ שמא סעי’ א, ש”ך שם ס”ק ז, ושו”ת הלכות קטנות ח”א סי’ צא]. ומקור דבריו, מהא דשנינו בשבת (קיח ע”א): “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”. דלכאורה הדבר צ”ב, אם מצוה גמורה היא לאכול בשר בשבת, מפני מה מורים לאדם שלא יתבזה על קיומה [דאף שאין אדם חייב לבזות את עצמו לצורך קיום מצוה, כמבואר בשו”ע או”ח סי’ תרנו סעי’ א, מ”מ סברא פשוטה היא שכל המבזה עצמו על דברי תורה שכרו הרבה מאוד, וכאן מורים לו כהנהגה לכתחילה שלא יבזה עצמו על כך. ועל כרחך שאין חיוב לאכול בשר בשבת]. וע”ע מש”כ הרמב”ם (הל’ שבועות פ”ו הל’ יא).

[מיהו, בתנא דבי אליהו (פכ”ו) נתבאר, כי מה שאמרו “עשה שבתך חול”, היינו שיסתפק בטעימה מועטת של בשר ואינו חייב להרבות באכילתו כדרך בני אדם המדקדקים בעונג שבת כמנהג ישראל, ומשמע שלכל הפחות מקצת בשר חייב כל אדם לטעום בשבת שזהו עיקר דין “עונג שבת”].

ומ”מ לענין הלכה ראה שו”ע הרב לבעל התניא (סי’ רמב סעי’ ב) דפסק כרבינו יונה שאין חיוב לאכול בשר ביום השבת, אלא דכיון שרוב בני אדם מתענגים באכילתו יש להשתדל בכך כל שידו משגת, ומדבריו נראה דאף הרמב”ם ושאר פוסקים לא פליגי בזה ע”ד רבינו יונה, אלא שהורו להשתדל בכך מחמת שהכל מתענגים על אכילתו, וכן נראה במשנ”ב (סי’ רמב ס”ק א).

ולדבריהם צ”ב מפני מה חייבו חכמים את הבעל ליתן לאשתו בשר ביום השבת, הרי אין זה חיוב גמור אלא רק למצוה מן המובחר. וצ”ל, דמאחר שכבר נהגו ישראל באכילת בשר, נכלל הדבר בשיעור המזונות הקצוב לה מעצם תקנת חז”ל. כמו כן, הואיל והבעל מחוייב לדאוג לכל צרכיה הרוחניים של האשה, אף זה בכלל [וראה ט”ז יו”ד סי’ קצח ס”ק כה, שאשה מותרת לאכול בשר בשבת ויום טוב, אף כשחלו ביום טבילתה].

אכילת דגים בשבת

בהגה’ בית הלל לשו”ע (יו”ד סי’ ריח) כתב, דאכילת דגים מצוה מן המובחר היא לקיום דין עונג שבת. ולמד דבריו מהא דשנינו בשבת (קיח ע”ב): “רב חייא בר אשי אמר רב, אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו – הרי זה עונג. מאי היא, אמר רב פפא: כסא דהרסנא”, ופי’ רש”י “דגים קטנים מטוגנים בשמן”. הרי שהשיעור הקטן לקיום מצות עונג שבת הוא באכילת דגים קטנים, וכ”ש דמי שידו מספקת לדגים גדולים שיקח מהן.

בשו”ע הרב לבעל התניא (שם ס”ק ד) הוסיף עוד, דלאו דוקא דגים חשיבי עונג, אלא שהזכירו בגמ’ אכילת דגים גדולים משום שמאכל חשוב הוא ולמצוה מן המובחר, ומ”מ מי שמתענג יותר במאכלים אחרים אינו מחוייב בכך, וכן מוכח מן הרמב”ם ושו”ע שלא הזכירו שיש חובה לאכול דגים בשבת, וע”ע שו”ת צמח צדק הקדמון (סי’ כח) שכתב כן. אכן ע”פ סוד יש שהקפידו לאכול דגים בכל שלוש סעודות השבת, כמובא במשנ”ב (סי’ רמב ס”ק ב) בשם תיקוני שבת, וצ”ע אם יכולה האשה לתבוע מן הבעל שרצונה לקיים הנהגה זו.

אכילת דגים חשובה מבשר

בשו”ת דבר אליהו (סי’ ז) נשאל, לענין עיר שהפקיעו שם הסוחרים את מחיר הבשר והדגים, האם ראוי לעשות תקנה שלא לקנות מהם כלל, וכתב, שאין ראוי לגזור על הבשר והדגים גם יחד, שא”כ בטל דין עונג שבת לגמרי, אלא יגזרו על הבשר ויקנו רק דגים דחשיבי טפי עיי”ש. ונראה מדבריו שאכילת דגים חשובה מאכילת בשר. וביותר נראה כן לפי מש”נ לעיל בסמוך מדברי המשנ”ב (סי’ רמב ס”ק ב) דיש ענין ע”פ סוד לאכול דגים בכל שלושת סעודות השבת, וידוע שגדולי עולם הקפידו הרבה באכילת דגים בשבת, ולכך עדיף טפי לבטל מאכילת בשר ולא מאכילת דגים.

נשים בכבוד ועונג שבת

בעיקר חיוב נשים בכבוד שבת, עי’ הגה’ עטרת זקנים (או”ח סי’ רס) דדין הנשים שווה בזה לאנשים, וכ”ה בשו”ת הגרעק”א (מהדו”ק סי’ א) דנשים מצוות בכל המצוות עשה של שבת, ובכללן דין כבוד ועונג, וע”ע קונ’ שביתת השבת (אות ה). וביותר, שהרי מצות הדלקת נר שבת יסודה כפי המבואר בראשונים, הוא או משום דין כבוד שבת או משום דין עונג שבת [ראה ילקוט שמעוני פ’ בהעלותך, שאילתות שאילתא סג, קכב, רש”י שבת כה ע”ב ד”ה חובה, נימוק”י שם, יראים מצוה תכט, סמ”ג עשין מצוה ל, ואור זרוע ח”ב סי’ יא]. ומצוה זו מוטלת על הנשים יותר מהאנשים, וא”כ מוכרח לכאורה שאף הן מחוייבות במצות עונג וכבוד שבת, וממילא מחוייב הבעל לספק לאשתו את כל הנצרך לה לקיום מצוות אלו.

ובלאו הכי נמי נראה פשוט, דכיון שכך הוא מנהגם של ישראל להתענג במאכלים משובחים ביום השבת ולכבדה בכסות נקיה וכדו’, נכלל הדבר בשיעור המזונות שחייב הבעל ליתן לה, אף אם משום גדר המצוה אין הנשים בכלל, וכמו שנתבאר לעיל.

[34] שכשם שהבעל חייב בקרבנותיה ושאר ענינים הנצרכים לה לקיום מצוותיה [עי’ מסכת נגעים פי”ד משנה יב, ובתו”כ מצורע פ”ג פרשה ד, ועי’ שטמ”ק בבא מציעא קד ע”א דנחלקו הראשונים האם הוא חיוב מדאורייתא או מדרבנן], כך הוא גם לענין מצות לחם משנה ביום השבת.

בעיקר חיוב נשים לבצוע על לחם משנה, אף שהיא מצוה שהזמן גרמא, מצינו כמה טעמים בדברי הראשונים:

א. בר”ן (שבת שם) כתב, שהואיל ומצות לחם משנה נתקנה כזכר למן, אף הנשים חייבות בכך, שאף הן היו באותו הנס, וכ”ה בס’ הישר לרבינו תם (תשובות סי’ ע), ובמרדכי (שבת סי’ שצז).

אולם, בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (פראג סי’ תעג) כתב, שדין זה שנשים חייבות בכל המצוות הבאות כזכר לנס ומשום שאף הן היו בכלל, הוא רק לענין מצוות הבאות כזכר לנס שיצאו בו ישראל ממיתה לחיים, וכמו לענין ד’ כוסות שנתקנו על יציאת ישראל ממצרים ומצוות הפורים שניצלו בו מגזירת כלייה, אבל לענין מצוות שנתקנו כזכר להנהגה מיוחדת בה נהג ה’ ית’ עם ישראל [ולא נעשה הדבר לצורך הצלתם ממות לחיים], לא מצינו סברא זו דאף הן היו באותו הנס.

ביותר הקשה בשו”ת האלף לך שלמה (או”ח סי’ קיד), שהרי מצות לחם משנה כלל לא נתקנה כזכר לנס ירידת המן, אלא זכרון הוא אודות קדושת השבת ומעלתה, שמחמת מצות שביתתה היה המן יורד לישראל ביום השישי לחם יומים, וצ”ע.

ב. טעם נוסף לכך כתב הר”ן, ע”פ מה שנתבאר לעיל (דינים טז-יז), דלענין כל מצוות השבת האיש והאשה שוין, ד”כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה” (ברכות כ ע”ב).

מיהו כבר נתבאר בהערה שם דיש מן הראשונים שחלקו ע”ד הר”ן בזה, ולשיטתם, דרשה זו ד”כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה” אינה אמורה אלא לענין מצות “קידוש היום”, דילפינן לה מדכתיב (שמות כ, ח): “זכור את יום השבת לקדשו”, אבל לענין שאר מצוות השבת נשים פטורות, וככל מצוות עשה שהזמן גרמן.

ג. בס’ הישר (שם) כתב עוד, דמאי דפטרינן נשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, היינו דוקא לענין מצוות דמדאורייתא, אבל לענין מצוות דרבנן, הנשים חייבות כאנשים. [עיי”ש שתלה זאת בפלוגתת רש”י ותוס’ בברכות שם, וע”ע דתמה שם מסוגית הגמ’ בפסחים קח ע”א דאמרינן דנשים חייבות בד’ כוסות משום שאף הן היו באותו הנס, ומשמע דאי לאו האי טעמא היו פטורות, אף שאינה אלא מדרבנן].

אכן, בשו”ת האלף לך שלמה (שם) כתב, ד”מנהג ישראל תורה”, וכיון שלא מצינו בכל הדורות שנשים מקפידות על מצות לחם משנה כשהן מברכות לעצמן, על כרחך דנשים פטורות ממצוה זו, ועיי”ש שנתן טעם בדבר. וע”ע שו”ת משנה הלכות (חי”א סי’ רטז) מש”כ בזה.

[35] בית שמואל (סי’ ע ס”ק ג). ובביאור הדברים נראה לומר בשני דרכים:

א. יש מן הפוסקים דס”ל שנשים חייבות בסעודת מלווה מלכה, שאף היא בכלל כבוד השבת. ועי’ בס’ מעשה רב (סי’ לט), דאשת הגר”א קיבלה על עצמה “תענית הפסקה”, ופסקה מאכילתה בסעודה שלישית של שבת, ואמר לה הגר”א, שמעלת התענית אינה מכפרת על הפסד אכילת סעודת מלווה מלכה, וראוי לה שתדחה את תעניתה משום קיום מצוה זו. ומשמע, שלדעת הגר”א חובה גמורה היא גם לנשים [אגב אורחין ראוי להזכיר, שאין לנשים לקבל ע”ע תענית, הואיל ומפסידות בכך את זכות הבעל במעשה ידיהן, כ”כ בשו”ת אגרות משה ח”ד סי’ קיד. ומ”מ כשנעשה הדבר ברשות הבעל ודאי שרי].

אמנם, בפמ”ג (או”ח סי’ ש א”א ס”ק א) כתב, שנשים אינן חייבות בסעודת מלווה מלכה. ומכל מקום נראה, שאף לדבריו ראוי לנשים להקפיד על אכילת סעודה זו, וזאת, על פי המובא שם בט”ז (ס”ק א) בשם שבלי הלקט (סי’ קל), שאבר יש באדם ו”נסכוי” שמו, וממנו קם בתחיית המתים, ואינו ניזון אלא מסעודת מלווה מלכה. וא”כ ודאי אף הנשים נצרכות לסגולה זו, וכ”כ במחצית השקל שם. [ועי’ טעמי המנהגים עניני שבת בשם בעל נועם אלימלך, דסגולה לנשים שלא יתקשו בלידתן להקפיד על אכילת סעודת מלווה מלכה, וע”ע בס’ מורה אצבע לחיד”א סי’ ה אות קסד דאכילה זו מצלת מחיבוט הקבר].

ב. אף אם נאמר שנשים אינן בכלל חובת סעודת מלווה מלכה, כל שהיתה רוצה לקבל על עצמה הנהגה זו הרשות בידה, וכמו שנתבאר לעיל לענין סעודה שלישית, דחובה מוטלת על הבעל לאפשר לאשתו לקיים גם מצוות שאין היא חייבת בהן מעיקר הדין כלל. כמו כן צידדנו לעיל לומר, דכיון שדרך העולם הוא שהבעל והאשה סועדים יחד, ממילא, בכל עת שהוא סועד יש לו לזמן אותה להצטרף עמו לסעודתו. מלבד זאת, אם היה מנהג הנשים לסעוד סעודה זו, אף שאינן חייבות בכך, נעשה הדבר בכלל קיצבת מזונותיה.

[36] בעיקר מצות אכילת ערב יום הכיפורים בנשים מצינו פלוגתא בין הפוסקים:

בשו”ת רעק”א (מהדו”ק סוסי’ טז) הסתפק אם נשים חייבות במצוה זו. דמחד גיסא, הרי זו מצוה שהזמן גרמא דנשים פטורות הימנה. ומאידך, כיון שמקורה של מצוה זו הוא מן הכתוב (ויקרא טז, לא): “ועניתם את נפשותכם בתשעה לחודש בערב”, ודרשו חז”ל (ר”ה ט ע”א), דמדהזכירה תורה לשון תענית בתשעה לחודש ש”מ דכל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, ממילא, כל שישנו באיסור אכילה בעשירי, ישנו במצות האכילה ביום התשיעי, ועיי”ש שהניח בצ”ע, וכן נסתפק הרש”ש בסוכה (כח ע”ב).

בשו”ת כתב סופר (או”ח סי’ קיב) הכריע שנשים חייבות באכילת ערב יוהכ”פ כאנשים, וזאת עפ”ד דברי מהרי”ל (הל’ ערב יוהכ”פ), שפסק דאשה שנדרה שלא לאכול בשר אלא ביו”ט, מותרת לאכול בערב יוהכ”פ, משום דיו”ט הוא לענין מצות האכילה. ומבואר, שאין חילוק בזה בין אנשים לנשים, וכ”ה בס’ חסד לאברהם (סי’ כה), ובפתחי שערים (סי’ יא).

כדבריהם כתב בס’ לימודי ה’ (סי’ נט, הו”ד בשדי חמד מערכת יוהכ”פ סי’ י ס”ק ה), דכיון שמצות האכילה היא כדי שיוכל כל אדם לכוון היטב בתפילות היום הקדוש, דינה כחלק ממצות התפילה, דכיון דרחמי נינהו אף הנשים חייבות בה כאנשים, ועיי”ש שהוכיח דבריו מש”ס ופוסקים [ואף על פי שאין בשבת ויוה”כ בקשת צרכים (ויש שהקלו בזה ביוה”כ), מ”מ לא חילקו בכך בין שבת לחול, ראה צל”ח ברכות כו ע”א]. ועי’ שו”ת בית שערים (או”ח סי’ רצא) דעיקר טעם חיוב אכילה בערב יוה”כ הוא כדי להקל על חולשת התענית, ולדבריו נמי אין טעם לחלק בזה בין אנשים לנשים.

אכן בשם רבה של ירושלים בעל האדר”ת כתב בשדי חמד שם דנשים פטורות ממצוה זו. ולמד דבריו מהא דמצינו בירושלמי (תענית פ”ב הי”ג) “רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא, אי אתיא איתתא מישאלכון, אמרין לה, בכל מתענין חוץ משבת ויום טוב ור”ח וחול המועד וחנוכה ופורים”, ומדלא הזכיר הירושלמי גם ערב יוהכ”פ ש”מ דנשים מותרות להתענות ביום זה. ומ”מ לדינא הכרעת רוב הפוסקים שאף הנשים מצוות לאכול בערב יוה”כ וכדלעיל, ע”כ ודאי ראוי להזהר שלא להתענות באותו היום, וכמו כן, יש לו להוסיף לה על מזונותיה לקיום מצוה זו.

מלבד זאת, אף למאן דפטר אשה מקיום מצוה זו, כל שהיא רוצה לקיימה לפנים משורת הדין, חייב בעלה לספק לה מזונותיה כמנהג ישראל, וכאמור לעיל [דינים טז, יט], לענין סעודה שלישית וסעודת מלווה מלכה.

[עוד יעוי’ בכתב סופר שם, דאשה שאינה מתענית ביוה”כ וכגון שהיתה חולה וכדו’, פטורה מלאכול בערב יוהכ”פ, דעיקר טעם מצוה זו הוא כדי שיוכלו לצום בנקל כמבואר ברש”י ברכות ח ע”ב, וברא”ש יומא פ”ח סי’ כב. אכן בס’ שערי תשובה לרבינו יונה שער ד אות ח הביא כמה טעמים נוספים למצוה זו – להראות שמחתו בהגיע זמן הכפרה, ומשום דהוי כסעודת יום טוב של צום יוהכ”פ שא”א לקיימה בו ביום מחמת מצות התענית, ולדבריו אלו אין לחלק לענין זה בין אדם המתענה לחולה שאינו מתענה, ואין כאן המקום להאריך בזה].

[37] בסוגית הגמ’ בכתובות (סד ע”ב) מבואר, דט”ו סעודות חייב הבעל לתת לאשתו בכל שבוע. ואיתא שם, דסעודות אלו ניתנות לה שתים בכל יום, וממילא, לשיטת רבנן דנותן לה ג’ סעודות בשבת, נשתיירה סעודה אחת בחשבון, והיא זו הניתנת לה עבור ארחי פרחי.

מיהו, בלחם משנה (הל’ אישות פי”ב הל’ י) דן לומר, דלמאן דפירש דכוונת דברי הגמ’ (סה ע”ב) “ואוכלת עמו בליל שבת” דהיינו אכילה ממש [ולא תשמיש], נמצא שבליל שבת שהיא אוכלת על שולחן בעלה אין הוא צריך לספק לה מזונות אחרים עבור אותו הלילה, וממילא מה שאמרו בגמ’ שנותן לה ט”ו סעודות בכל שבוע, הוא משום שעליו לתת לה שתי סעודות עבור אורחים, ולא די בסעודה אחת. ע”כ ביאור הסוגיא.

וראה לחם משנה שם שהקשה, מפני מה השמיט הרמב”ם הלכה זו, ולא הזכיר שחובה מוטלת על הבעל ליתן לאשתו מזונות עבור אורחים המזדמנים לביתם.

ומצינו בזה ג’ דרכים בדברי האחרונים:

א. בס’ אילת אהבים (כתובות קו”א סי’ רכו) כתב לפרש, שהרמב”ם השמיט הלכה זו  משום שאין היא נוהגת אלא באשה שדרה לבדה, שכן באופן שהיא דרה בבית הבעל, בלא”ה מותר לה לתת מזון לאורחים מממונו של הבעל [עי’ פרטי הדינים בזה להלן פרק לב], וכיון דמלתא דלא שכיחא הוא לא טרח הרמב”ם להזכירה, ועי’ ס’ מעשה רוקח ע”ד הרמב”ם שם מש”כ בזה.

ב. בערך שי (סעי’ ג) כתב לפרש, דכל עיקרה של הלכה זו תלוי בפלוגתת הראשונים, אם חיוב המזונות הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכך היא הצעת הדברים: דהנה, מעיקר הדין, הואיל ומזונותיה של האשה קצובים לה בשיעור המצומצם לפי הראוי ונהוג בקרב אנשי מקומה, וכל שאר ממון שיש לה זוכה בו בעל, ממילא אין מקום לחייבה במצות צדקה, שהרי אין לה מעות. ואינה חייבת לצמצם מאכלה לקיום מצוה זו, דלא גרע דינה ממה שאמרו בגמ’ (ב”מ ל ע”ב): “אבידתו ואבידת אחרים – אבידתו קודמת”. אלא דכיון שאמר רב יהודה אמר רב (ב”מ שם): “כל המקיים כך סופו לבוא לידי כך”, יש להניח שאף אשה זו תעשה לפנים משורת הדין ותתן לעניים אלו ממאכלה הקצוב לה, וכדי שלא תצמצם ממאכלה לקיום מצות הצדקה, חייבו חכמים את הבעל לתת לה מזונות עבור עניים.

אלא דסברא זו לא שייכא אלא למ”ד דחיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, שכך היא מידת חכמים בכל מקום דכל דמצי לתיקוני מתקנינן, ואתי שפיר שכדי שלא תבוא לצמצם ממזונותיה לצורך האורחים חייבו חכמים את הבעל לתת לה סעודה נוספת עבורם. אולם, למ”ד דחיוב מזונות דאורייתא הוא, יש להעמיד את הדין על עיקרו, והואיל והיא פטורה ממצות הצדקה, אין לחייב את הבעל ליתן לה סעודה נוספת לאורחים שאינה נצרכת לה מעיקר הדין.

עפ”ז פי’ בערך שי, דהרמב”ם שהשמיט הלכה זו, אזיל בזה לשיטתו, דס”ל שחיוב המזונות מדאורייתא הוא, ולדעתו, אין הבעל חייב ליתן לה אלא כפי הנצרך לה למזונותיה ולא יותר. ועיי”ש שסיים, שהבעל רשאי לומר בזה “קים לי” כשיטת הרמב”ם, וא”צ ליתן לה יותר מהנצרך לה למזונותיה.

ג. בס’ דינא דחיי לבעל כנה”ג (לאוין פא) כתב, דאף הרמב”ם לא פליג על דין זה, ומה שלא הזכיר הלכה זו להדיא, הוא משום שעיקר כוונתו ללמדנו ששיעור המזונות שקצבו חז”ל תלוי במנהג המקומות בכל דור ואין לו קצבה מסויימת, ולפיכך לא חש להשמיענו הלכה זו דמלתא דפסיקתא היא הנוהגת תמיד ואין לה ענין עם עיקר דבריו שם.

[מיהו לכאורה דבריו צ”ב, דממה נפשך, אי מיירי במקומות שאין נוהגים כלל להזמין ארחי פרחי, מהיכי תיתי שיהא הבעל חייב לספק לה סעודות עבור אורחים שלא כפי המקובל, ואם דבר מקובל הוא להזמין אורחים, מפני מה ישתנה הדין בזה ולא תהיה הקיצבה הניתנת לה לצורך אורחים תלוי בשיעור הסעודה הנהוג במקומה. ונראה לומר, כי מה שנתנו חכמים קיצבה בכל דבר כפי המנהג אינו אלא בצרכיה הפרטיים שהם עיקר חיוב המזונות, אולם, בדבר זה הנצרך לה רק משום רצונה להטיב עם הבריות, תקנה מיוחדת היא שיתן לה כשיעור הזה ואינו תלוי במנהג].

[38] ראה: ירושלמי (פ”ה הל’ י), ר”ן כתובות (כח ע”א מדפי הרי”ף), שו”ע (סי’ עג סעי’ א), ורמ”א (סי’ ע סעי’ ג), חלקת מחוקק (שם ס”ק ח), וביאור הגר”א (שם ס”ק ו). לפי זה, בזמנינו חייב הבעל לשלם את חשבון הגז והחשמל, שבאמצעותם תוכל האשה להתקין את מאכלם כפי הנהוג. וכן חייב הוא לקנות את כל כלי המטבח המקובלים [מיקסר, מיקרוגל וכדו’], והכל בזה לפי המנהג. כמו כן יש שכתבו ללמוד מכאן שצריך ליתן לה מעות לצורך התאמת שיניים תותבות, שאף זה נצרך לה לעצם מאכלה.

מלבד הכלים הנצרכים לאשה לעצם התקנת המאכלים, נראה פשוט, שיש לחייב את הבעל לספק לאשתו כלים הנדרשים לה כדי לשמר את מאכלה, כגון מקרר וכלי אכסון. דהכל הולך בזה אחר המנהג, וכיון שבזמנינו יש בכל בית מקרר, אף זה בכלל כלי תשמיש.

[בטור (יו”ד סי’ קטז) כתב שיש להדר ולייחד כלי מסויים לבישול דגים, ואין ראוי לבשלם בכלי של בשר. וטעמו, דחיישינן שמא נשתייר בקדירה מעט ממשות מן הדג, ו”חמירא סכנתא” [וע”ע ט”ז יו”ד סי’ צה ס”ק ג, ושו”ת חת”ס יו”ד סו”ס קא]. וצ”ע אם ביד האשה לתבוע מבעלה לקיים הידור זה, ונראה שהכל הולך בזה אחר מנהג אנשי מקומם. ובפרט, לפמש”כ מג”א (או”ח סי’ קעג ס”ק א), דבזמנינו נשתנו הטבעיים ותו ליכא סכנה בזה כ”כ, וע”ע שו”ת שבות יעקב (ח”ג סי’ ע), אלא דמנהג אבותינו בידינו].

[39] כלל נקוט בידינו: “מותר מזונות – לבעל, מותר בלאות – לאשה”, עי’ כתובות (סה ע”ב). ובפשטות נראה, שהואיל והחובה לספק לה כלי תשמיש היא פרט מחיוב המזונות, דין מותר כלי התשמיש כדין מותר מזונותיה הניתנים לבעל [ראה שו”ע סי’ ע סעי’ ג].

אמנם, בשו”ת התשב”ץ (ח”א סי’ צח) נקט בפשיטות, שכלים הנצרכים לאשה הם בכלל חיוב המדור והכסות שחייב הוא ליתן לה ואינם בכלל מזונותיה [וע”כ כתב שאם נשא אשה שניה על אשתו, אינו יכול ליקח כלים מן הראשונה לצורך השניה], ולדבריו אפשר שדין המותר כדין הבלאות. אלא שממשמעות דבריו שם נראה שאין כוונתו לכלים המיועדים לאכילה, אלא לשאר חפצים המצויים בבית, שבאלו ודאי אין לחייבו אלא משום דין כסות ומדור.

יתירה מזו נתבאר בסוגית הגמ’ בכתובות שם, שמותר הבלאות ניתן לאשה משום שהיא מתכסה בהן בימי נדותה, ונמצא שיש לה שימוש בהן אף לאחר שבלו. ולפי”ז, אף אם יסוד חיובו של הבעל ליתן לה כלים אינו מכלל חיוב המזונות, אלא חיוב בפני עצמו הוא, כיון שאין לה שימוש מיוחד בכלים אלו לאחר שנתבלו עליה להשיבם לבעל.

ומ”מ, אם נשתמרו בידה כלים אלו זמן ארוך יותר מכפי הרגילות – המותר שלה, וכמו שמצינו לענין מזונות דבקימצה עיסתה המותר שלה, ורק אם הוזלו המזונות המותר לבעל (הפלאה סי’ עג ס”ק ב).

[40] רמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ יא), ובטור (סי’ ע). ועי’ מאירי (סד ע”א), דהלכה זו למדוה חכמים בק”ו מעבד עברי שנאמר בו (דברים טו, טז) “כי טוב לי עמך”, ודרשינן: “עמך במאכל עמך במשתה”. מקור דין זה הוא במה שאמרו בגמ’ (שם סד ע”ב): ב”מכובד הכל לפי כבודו”. והוקשה לטור, היאך יהיה הכל תלוי בכבודו של בעל ואפי’ היה עני ביותר, הרי לעיתים נחשב הבעל כאדם מכובד בעיני הבריות, ואפ”ה אין בידו לספק לאשה מאכלים לפי כבודו, והיאך נוכל לכופו לכך. וע”כ פי’, שהמדובר הוא שכבודו של הבעל נובע מעשירותו, ומשום כך הצריכוהו לספק לה את מזונותיה לפי כבודו (ס’ דינא דחיי לבעל כנה”ג לאוין פא).

בעיקר דין זה יש לעיין, כאשר הבעל נוהג בפזרנות יתירה, כדרך עשירים אשר עולים על שולחנם מזונות רבים וחלקם הגדול נזרק ואינו נאכל וכדו’, האם גם בכך מחוייב הוא להשוות את זכות אשתו למנהגו, או שמא רק לענין המאכלים הנאכלים על ידה חייב הבעל לספק לה לפי כבודו ועשירותו. [אגב אורחין אבוא לציין בקוצר מילין, האם אכן מותר לאדם לנהוג פזרנות יתירה במאכלים, או שמא עובר בכך באיסור בל תשחית. ועי’ שבת קמ ע”ב, דכל שאפשר לו לאכול פת שעורים ואוכל משל חיטים עובר באיסור זה, אא”כ הוא נוהג כך לצורך בריאות גופו, וכן הובא בפלא יועץ ערך סיפוק. אולם, בהגה’ הר”י פערלא לרס”ג (ל”ת רמט) כתב, שאינו עובר באיסור זה אא”כ הוא נוהג במזונות דרך ביזוי והשחתה, אבל אם כך היא דרך סעודתו הדבר מותר (ועי’ ס’ שושנים לדוד ריש פ’ ד דטהרות שדקדק כן מן הרמב”ם הל’ ברכות פ”ז הל’ ט)].

[41] רש”י כתובות (סה ע”א ד”ה כי אזילנא).

[42] ריטב”א שם בשם התוס’ (וע”ע תוס’ הרא”ש שם). וראה מש”כ בזה הבית שמואל (סי’ קיד ס”ק יג).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים