חיוב מזונות האשה וגדריו

הרב משה קליין
כ"א אדר א' ה'תשע"ד

חיוב מזונות וגדריו

הגאון רבי משה קליין אב”ד אונגוואר – מתוך ספרו משנת הכתובה

עשרה חיובים מתחייב הבעל בעת הנישואין, ובכללם שתהיה ניזונת משלו כל הימים. בהלכה זו וגדריה מצינו דעות שונות בין הפוסקים, יש סוברים שחיוב זה מוטל על הבעל מדאורייתא, ויש סוברים שאינו אלא תקנת חכמים, וכמה חילוקי דינים יש בין שתי דעות אלו, כפי שיבואר בפרק שלפנינו.

תקנה זו, יסודה וגדרה שיטול עליו הבעל את כל עול הפרנסה, והאשה תהיה פנויה לעסוק בגידול הילדים ובצרכי הבית פנימה, שכך היא ההנהגה הראויה ביצירת הקשר שבין בני הזוג ויחסיהם ההדדיים, ואין זו התחייבות ממונית גרידא, וכמה נפק”מ יש בהגדרה זו, וכפי שיבואר להלן.

מעיקר הדין, אין חיוב זה נוהג אלא מן הנישואין ואילך, אולם, כפי שיבואר להלן, במקרים מסוימים חייבו חכמים את הבעל לזון את אשתו גם קודם שנישאו. כמו כן, באופנים מסוימים חייבו חכמים את הבעל לזון את אשתו אף שכבר בטלו כל ניהוגי האישות שביניהם, וכגון, באשה שהיא “ספק מגורשת”, וזאת, משום שעדיין היא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר, ואין מי שידאג למזונותיה. דין זה יבואר בהרחבה להלן.

נידון רחב מצינו בפוסקים, לענין אדם שמנוע מלגרש את אשתו, וכגון בזמנינו, לאחר שנתקנה תקנת רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה, או באשה שוטה שאינה ראויה לקבל גט, אם הבעל חייב במזונותיה, פרטי דין זה ואופניו השונים יבוארו בפרק שלפנינו. שאלה דומה נידונה בפוסקים לענין נישואין שנעשו באיסור, ו”נישואין אזרחיים”.

מצוי הדבר בדורות האחרונים, שהבעל בוחר להשקיע את כל ימיו בלימוד התורה ואינו עוסק במלאכה לצורך פרנסת ביתו. בפרק שלפנינו נעמוד על יסודה ומקורותיה של הנהגה זו, ונבאר כיצד מתיישבים הדברים עם החיוב המוטל על הבעל מדין הכתובה לדאוג לפרנסת אשתו.

חובת הבעל לזון את אשתו

מדאורייתא או מדרבנן

א. אדם הנושא אשה, חייב לספק לה את מזונותיה כפי שיעור הנהוג ומקובל בקרב אנשי מקומו[1]. על גדרו של חיוב זה ומקורו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהבעל חייב במזונות אשתו מדאורייתא, שנאמר (שמות כא, י): “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”, ודרשו חז”ל: “שארה” – אלו מזונות[2]. ויש סוברים שחיוב המזונות אינו אלא מתקנת חכמים – מתנאי כתובה[3], וכן עיקר[4].

שיעור המזונות מדאורייתא

ב. לדעת הסוברים שחיוב מזונות האשה הוא מדאורייתא, יש שכתבו, שמעיקר הדין אין הבעל חייב לתת לה אלא את שיעור המזונות הנצרך לקיום נפשה – לחם צר ומים לחץ – ולא יותר, וחכמים הם שהוסיפו ותיקנו שיתן לה מזונות כשיעור הראוי לה לכל צרכיה, לפי אורחות חייה ומנהג אנשי המקום, וכפי שיבואר להלן פרק ב[5].

אולם אחרים סוברים, שהחיוב המוטל על הבעל לפרנס את אשתו בכל הנצרך לה כולו מדאורייתא, אלא שחכמים נתנו לו גדר וקיצבה לפי ראות עיניהם ורוחב בינתם, וכפי השיעור שהיה נוהג בזמנם ובקרב אנשי מקומם[6].

ומכל מקום, במקרה שהאשה מוחלת לבעל על מזונותיה, ואומרת “איני ניזונת ואיני עושה” [ראה פרטי דין זה להלן פרק יט], הכל מודים שאין הבעל חייב לספק לה מזונות כלל – אף לא את השיעור שמחוייב הוא לתת לה מדאורייתא [למרות שלדעה זו, שיעור זה אינו ניתן לה כנגד מעשה ידיה][7].

אשה שעוסקת במלאכה

ג. אשה שעוסקת במלאכה ומשתכרת מעות, יש סוברים, שלכולי עלמא אין הבעל חייב לדאוג לפרנסתה אלא מתקנת חכמים בלבד [משום כך, הוסיפו חכמים ותיקנו שהבעל יטול את שכר מלאכתה תמורת מזונותיה, וכפי שיבואר בהרחבה להלן פרק טו][8].

כשהחיוב אינו מוזכר בשטר הכתובה

ד. חיובו של הבעל לפרנס את אשתו חל עליו על ידי עצם קנין הנישואין, ואין צורך לעשות על כך קנין נפרד או להזכירו בשטר הכתובה[9].

אלא שבמקרה שכתבו חיוב זה בשטר הכתובה [וכפי שנוהגים לכתוב “ואנא אזון ואפרנס יתייכי”], כתבו אחרונים שלכולי עלמא מתחייב בכך הבעל מדאורייתא, לפי שקיבל זאת על עצמו בקנין גמור, ולא גרע דינו משאר קניני ממון הנעשים בשטר שיש להם תוקף מחייב מדאורייתא[10].

אולם, אחרים חולקים, וסוברים שהואיל וכל עיקרו של חיוב זה אינו אלא מדרבנן, אף אם קיבל זאת הבעל על עצמו בקנין בשטר הכתובה, אין בכך כדי להחמיר בדינו ולחייבו בכך מדאורייתא, ובטעם הדבר ראה הערה[11].

כשאינו מצוי בביתו

ה. יש מהאחרונים שמחדש, שבמקרה שהבעל אינו מצוי בעירו או שאין לו מעות, הכל מודים שאין הוא חייב לדאוג למזונות אשתו מדאורייתא, וכל חיובו לפרנסה באופנים אלו אינו אלא מתקנת חכמים- וכחלק מתנאי הכתובה.

לדעה זו, ציווי התורה “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”, אינו נוהג אלא באופן שהוא מונע ממנה את מזונותיה בכוונה תחילה כדי לגרום לה צער ועינוי, אבל אם נמנע ממנו לפרנסה כיאות מחמת שאין לו מעות או שאינו מצוי בעירו וכדומה, אינו עובר בכך על איסור תורה[12].

חיוב מזונות בארוסה

הדין וגדרו

ו. חיובו של הבעל לפרנס את אשתו אינו נוהג אלא מן הנישואין ואילך, ולא מן האירוסין. וכל שכן שאין דין זה נוהג במשודכת, וכפי שמצוי בזמנינו שהקידושין נעשים בסמוך לחופה ועד לאותה שעה אין בין בני הזוג כל קשר המחייב על פי דיני האישות[13]. [על החילוק בין “אירוסין” ל”שידוכין”, ראה עוד להלן דין ז ובהערה שם, ולהלן פרק יז דין כג. על האופן בו נעשית האשה נשואה לבעל, ראה הערה[14]].

הגיע זמנה להנשא

ז. אכן, אף על פי שמעיקר הדין אין הבעל חייב לפרנס את אשתו אלא מן הנישואין ואילך, במקרה שהגיע זמנה להנשא [כעבור י”ב חודש מן האירוסין, ראה כתובות ב ע”א] ולא נשאה – קנסו חכמים את הבעל שחייב הוא לספק לה את כל צרכיה כמו לאחר הנישואין.

במה דברים אמורים, כשהיה בידו לכונסה, ופשע ולא קיים את חובתו זו. אולם, אם היה העיכוב מחמת אונס, וכגון שחלה הוא או היא, או שפירסה נדה וכדומה – אינו חייב במזונותיה[15]. [כאמור לעיל, דין זה אינו מצוי בזמנינו, שהמנהג לערוך את הקידושין תחת החופה – סמוך למעשה הנישואין[16]].

נאנס לאחר הגעת הזמן

ח. דין זה המובא לעיל, שבמקרה שנמנע מהבעל לישא את אשתו במועד מחמת אונס כל שהוא אינו חייב במזונותיה, אינו אמור אלא כשנאנס בזמן שעדיין רשאי היה להתעכב ולהמנע מן הנישואין, וכגון שחלה בתוך י”ב חודש לאירוסין – טרם שהגיע זמנה להנשא – ונמשך האונס עד לאחר י”ב חודש. אולם, אם חלה לאחר שהגיע זמנה להנשא וכבר חל עליו החיוב לדאוג לפרנסתה, אף שעתה אנוס הוא בכך – אין לפוטרו ממזונותיה[17]. אחרים חולקים, וסוברים שאף באופן זה – שנאנס לאחר שהגיע זמנו להנשא – אין לחייבו במזונותיה, כיון שאנוס הוא בכך[18].

יום שאין נושאין בו אשה

ט. הואיל וחיוב המזונות בארוסה מוטל על הבעל בתורת קנס על שהתעכב ולא קיים את הנישואין במועדם, אין דין זה נוהג אלא באופן שבהגיע זמן הנישואין רשאי היה לשאתה לאשה, ואף על פי כן נמנע מכך שלא כדין. אך, אם בהגיע זמנה להנשא אין הבעל יכול לקיים חובתו, וכגון, שאותם י”ב חודש הושלמו ביום ראשון בשבת שאין נושאין בו נשים מדינא דגמרא, אינו חייב במזונותיה עד יום רביעי שבאותו שבוע. על מקור דין זה ראה הערה[19].

ספירת העומר

י. הגיע זמנה להנשא בימי ספירת העומר שנהגו ישראל שלא לישא בהם נשים, או בימי חיסור הלבנה במקומות שנהגו שלא לישא אשה בהם, דנו אחרונים אם יש לחייבו במזונותיה[20].

מינקת חבירו לענין זה

 יא. אדם שקידש אשה אלמנה, ולאחר הקידושין נודע שיש לה בן קטן מבעלה הראשון ולא עברו עדיין כ”ד חודש של ימי מניקותה שהיא אסורה להנשא בהם לאחר, או שהיא מעוברת מבעלה הראשון, ועליה להמתין עד שימלאו כ”ד חודש לאחר הלידה כדין “מינקת ומעוברת חבירו” – אינו חייב לפרנסה עד תום ימי מינקותה[21]. [אולם, אם כבר נישאו והורו לה בית דין לצאת מביתו עד לאותו הזמן, חייב הבעל לספק לה את מזונותיה כל אותם ימים, וכפי שיבואר להלן פרק יז דין כג].

קצבו זמן לנישואין

יב. כאמור לעיל, אין הארוס חייב לפרנס את ארוסתו אלא אם כן חלפו י”ב חודש מן האירוסין וטרם נשא אותה לאשה. וכתבו אחרונים, ששיעור זה של י”ב חודש אינו אמור אלא ב”סתמא” – שלא קבעו ביניהם זמן מסויים לנישואין. אולם, אם קבעו ביניהם שישא אותה לאשה עד תאריך פלוני ועבר אותו הזמן ולא נישאו, חייב הארוס לדאוג לכל צרכיה, אף שטרם חלפו י”ב חודש מן האירוסין[22].

כמו כן, אם מסרה האב לשלוחי הבעל שיביאוה אליו לצורך הנישואין, נחשב הדבר שכבר הגיע זמנה להנשא, וחייב הוא במזונותיה מכאן ולהבא[23].

ארוסה הניזונת מהאחים

יג. יתומה קטנה ניזונת בדרך כלל מירושת אביה הניתנת לאחיה [ראה כתובות נג ע”ב]. אולם, אם היא מאורסת לאיש, כתבו ראשונים שכל צרכיה מוטלים על הארוס, ואין אחיה חייבים במזונותיה, אף שטרם הגיע זמנה להנשא[24]. אחרים חולקים, וסוברים שאף באופן זה אין הארוס חייב לפרנס את ארוסתו כל זמן שלא הגיע זמנם להנשא בתום י”ב חודש מן האירוסין[25].

לדעה הראשונה, שאדם שאירס יתומה קטנה חייב לספק לה את מזונותיה מיד מזמן האירוסין, נחלקו ראשונים אם חיוב זה חל עליו לגמרי מכאן ולהבא עד זמן הנישואין, או שאינו חייב בכך אלא עד שתבוא לידי בגרות [שהרי מאותה שעה ואילך אף אחיה לא היו חייבים לפרנסה מנכסיהם], כך שאם בגרה קודם שחלפו י”ב חודש מאירוסיה, שוב אינו חייב במזונותיה[26].

ספק מגורשת

חיובו של הבעל לפרנסה

יד. הזורק גט לאשתו, ספק קרוב לו ספק קרוב לה, הרי זו ספק מגורשת ואסורה להנשא לאחר עד שיתן לה הבעל גט נוסף. ואמרו חכמים, שהואיל ואשה זו אינה מגורשת בתורת ודאי, חייב הבעל לספק לה את מזונותיה עד שיתן לה גט שני, משום שקנינו הראשון בה הוא שמונע ממנה להנשא לאדם אחר שידאג למזונותיה ולשאר צרכיה[27] [על שיעור המזונות שחייב הבעל לתת לה במקרה זה, ראה הערה[28]]. ומכל מקום, במקרה שהבעל מת טרם שהספיק לתת לה גט שני, אין היא יכולה לתבוע את מזונותיה מן היתומים [וזאת, אף על פי שסתם אלמנה ניזונת מנכסי יתומים], שהרי היא ספק מגורשת, ו”המוציא מחבירו עליו הראיה”[29].

[יש מגדולי הזמן שהציע לתקן, שכל אדם יתחייב בשטר הכתובה, שאם יגרש את אשתו בגירושין אזרחיים בלא גט יתן לה מזונות בשיעור גדול מאוד, ולפי שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאחר. תכליתה של תקנה זו, שאף במקרה שמחמת הפירוד שביניהם האשה מפסידה את כל תנאי הכתובה, מכל מקום, על ידי הסכום הגבוה המושת על הבעל מחמת חיובו זה, ניתן יהיה לכופו לתת לה גט, וראה הערה[30]].

כשהאשה גורמת לספק קידושין

טו. כאמור לעיל, יש שסוברים שאשה שהתגרשה “ספק גירושין” הבעל חייב במזונותיה ומשום שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר. אולם כתבו אחרונים, שבמקרה שספק זה שבגירושין לא נגרם על ידי הבעל, אלא האשה היא זו שגרמה לכך [וכגון שנתעורר ספק אודות מינוי השליח שעשתה לקבלת הגט], הכל מודים שאינו חייב לפרנסה[31].

פלוגתא דרבוותא

טז. אף לדעת הסוברים לעיל שאשה שהתגרשה ספק גירושין הבעל חייב במזונותיה, במקרה שספק זה שבחלות הגרושין אינו נובע מחמת אי ידיעת מעשה נתינת הגט, אלא שחלות הגירושין תלויה ועומדת במחלוקת הפוסקים [וכגון שנשתטית במקצת, אך אין בה את כל סימני “שוטה” האמורים בגמ’, וכמה אופנים ושיטות נתבארו בפוסקים אימתי נחשבת היא כשוטה שאינה ראויה לקבל גיטה[32]], נראה שיכול הבעל לטעון “קים לי” כדעת הסוברים שיש תוקף לגרושיה, ולפטור עצמו בכך מתשלום המזונות.

אינה ראויה לביאה

יז. במקרה שהבעל טוען לאחר הנישואין שאשתו אינה ראויה לביאה, וקנין הקידושין נעשה בטעות [אף שטרם נבדקה על ידי אשה המומחית לדבר לידע אם האמת כדבריו] – די בטענתו זו לפוטרו ממזונותיה. על הנידון אם באופן זה חייבת האשה להשיב לבעל את דמי המזונות שקיבלה ממנו כל ימי שבתה בביתו [לכשיוודע שאכן האמת כדבריו], ראה הערה[33].

קודם פריעת דמי הכתובה

גירשה ולא נתן כתובתה

יח. אף לאחר הגירושין, כתבו ראשונים שאין הבעל נפטר מחיובו לפרנס את אשתו עד שישלם לה את כל דמי הכתובה שנתחייב לה מתחילה. לפי שמחמת עיכוב תשלום דמי הכתובה אין מעות מצויות בידה, ואין היא יכולה לדאוג לפרנסתה בעצמה. אולם אחרים חולקים, וסוברים שאף באופן זה אין הבעל חייב במזונותיה לאחר שגירשה[34].

מעשה ידיה באותם הימים

יט. אשה שהתגרשה “ספק גירושין”, או שהתגרשה וטרם קיבלה את דמי כתובתה, שלדעת מקצת ראשונים הבעל חייב במזונותיה עד שיתן לה את כל דמיה, נחלקו הפוסקים אם מעשה ידיה ניתנים לבעל[35].

אך, פירות הנכסי מילוג של האשה, הכל מודים שניתנים באופן זה לה, ולכן, אם נשבית אינו חייב לפדותה [שהרי חיוב הפדיון הוטל על הבעל כנגד זכותו ליטול את פירותיה, וכפי שיבואר להלן פרק כב דין א][36].

אשה שוטה

אם חייב במזונותיה

כ. אשה שנשתטית עד שאינה יכולה לשמר את עצמה שלא ינהגו בה מנהג הפקר, תיקנו חכמים שאין הבעל רשאי לגרשה עד שתתפקח. ומכל מקום כתבו ראשונים, שהואיל ובדין חפץ הבעל לגרשה, שהרי חיי צער הוא חי עמה ואינה ראויה לו לאישות – אינו חייב במזונותיה[37].

אולם, אחרים חולקים וסוברים שכל זמן שיש תוקף לנישואיהם, חייב הבעל לנהוג כלפיה בכל דיני האישות ובכללם חיוב המזונות[38].

במה דברים אמורים, טרם שהתקבלה תקנת רבינו גרשום שאסור לאדם לגרש את אשתו בעל כרחה, אבל לאחר שהתקבלה תקנה זו בכל המקומות, איסור גמור הוא לבעל לגרש את אשתו בעת שהיא שוטה. לפיכך, לא נחשב הדבר שהיא זו הגורמת את מניעת הגירושין, והכל מודים שחייב הוא במזונותיה, ובביאור הדברים ראה הערה [על הנידון אם ניתן להתיר לבעל לישא אשה אחרת על פניה בלא היתר “מאה רבנים”, ראה להלן בסמוך][39].

אינה יכולה לשמר את גיטה

כא. אשה שנשתטית עד כדי כך שאינה יכולה כלל לשמר את גיטה [והיינו שאין בה דעת כלל, בשונה מהנידון האמור לעיל באשה שאינה יכולה לשמר עצמה שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אך יש בה דעת לשמר את גיטה], הכל מודים שהבעל חייב במזונותיה[40]. אולם, יש שחולקים אף בזה, ולדעתם, כאשר האשה אינה ראויה לנהוג עם הבעל בכל ניהוגי אישות, אינו חייב במזונותיה, ובטעם הדבר ראה הערה[41].

לישא אחרת טרם שנתן כתובה

כב. אדם שנשתטית אשתו ואין בה דעת לקבל גט, דנו הפוסקים אם רשאי הוא לישא אשה אחרת על פניה [בזמנינו, לאחר שנתקנה תקנת רבינו גרשום שלא לישא ב’ נשים], ומשום שאם לא כן הוא מבטל בכך מצות פריה ורביה כל ימיו. ונהגו העולם, שלא להתיר באופן זה לבעל לישא אשה אחרת על פניה, אלא אם כן יחתמו לו על כתב ההיתר מאה רבנים מג’ מדינות[42].

ונחלקו הפוסקים, לדעת הסוברים לעיל שהבעל חייב במזונות אשתו שוטה, האם רשאי הוא לישא אשה אחרת על פניה [על ידי היתר מאה רבנים, כאמור] קודם שישליש עבורה את דמי מזונותיה ביד נאמן, או שיש לאסור זאת עליו מחשש שמא לא יספיקו נכסיו לפרנס את שתי נשותיו יחד[43].

חרש הנושא פקחת

כג. חרש שאינו שומע ואינו מדבר שנשא אשה, אין קידושיו חלים אלא מדרבנן[44], ואין חיובי הכתובה נוהגים בנישואין אלו אפילו אם התפקח לאחר זמן [אלא שאם רצה להמשיך ולקיימה תחתיו עליו לכתוב לה כתובה כדין][45]. כמו כן, פיקח שנשא חרשת, אינו חייב לדאוג לכלכלתה, אלא אם כן חייב עצמו בכך בקנין מפורש[46].

חיוב מזונות באשה האסורה לבעל

אשת כהן שנאנסה

כד. אשת כהן שנאנסה ונאסרה על בעלה, חייב הבעל לספק לה את כל צרכי מזונותיה עד שיגרשנה. וזאת, משום שכאמור לעיל [דין יד], כאשר האשה מנועה מחמת נישואיה הראשונים להנשא לאדם אחר, חייב הבעל לדאוג לכל צרכי מזונותיה, אף שאין נוהגים בה שאר עניני האישות[47].

אשה מחייבי לאוין

כה. אדם הנושא אשה שאסורה עליו מדאורייתא – אינו חייב במזונותיה. ואף אם אינה אסורה עליו באיסור כריתות [שאין תופסין בה קידושיו ואינה נחשבת כאשתו], אלא באיסור לאו בעלמא, וכגון גרושה לכהן וכיוצא בזה שקידושין תופסין בה [וזאת, אף אם ידע קודם שנישאו שהיא אסורה עליו][48]. אך, אם היא ניזונת משלו, זכאי הוא ליטול את מעשה ידיה תמורת מזונותיה[49].

אדם המסור למיתה

נתחייב מיתה למלכות

כו. אדם שהתחייב מיתה למלכות – לא בטלו קידושיו, וחייב הוא במזונות אשתו ובניו[50].

נישואי קטן וקטנה

קידושי קטן

כז. קטן שאינו בתורת מקח וממכר אינו יכול לקדש לעצמו אשה. אולם, אביו יכול לקדש אשה עבורו, לפי ש”זכין לאדם שלא בפניו”. וכתבו אחרונים, שאין דין זה אמור אלא לענין קנין האירוסין שזכות גמורה הוא לקטן, אולם, קנין הנישואין אינו יכול להעשות על ידי האב, לפי שבקנין זה הוא מתחייב ב”שאר כסות ועונה”, ומשום כך לא נחשב לו קנין זה כ”זכות גמורה” שניתן לעשותה עבורו על ידי אחר[51].

קידושין דרבנן

כח. קטנה שאין לה אב הראוי לקבל קידושין בעבורה, תיקנו חכמים שתוכל להנשא על ידי אמה ואחיה. ומבואר בגמרא, שאף שאין תוקף לקידושין אלו אלא מדרבנן, הבעל חייב במזונותיה[52].

נישואין אזרחיים

לענין חיוב מזונות

כט. בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, נחלקו אחרונים אם נוהגים בהם דיני אישות. ומכל מקום נראה, שלענין חיובי הממון שביניהם דינם כ”פנוי הבא על הפנויה” שאין הבועל חייב לדאוג לפרנסתה, ובביאור הדברים ראה הערה[53].

מניעת מזונותיה לצורך תלמוד תורה

בן ישיבה

ל. בן תורה היושב בישיבה ועוסק בתורה, דנו אחרונים אם חייב הוא לעסוק במלאכה לצורך פרנסת אשתו [על עיקר החיוב לעסוק במלאכה לצורך פרנסת הבית ראה להלן פרק ו דין ז, וע”ע להלן פרק ה דין ה][54]. ומכל מקום, כל זמן שיכול הוא לקיים את חובתו זו על ידי תמיכת הכולל בו הוא לומד, ודאי מצוה רבה היא שיקדיש את חייו ללימוד התורה, אף שמחמת זאת תהיה פרנסתם מועטת ומצומצמת. וחלילה לאדם מישראל המסוגל ללימוד התורה לעזוב מקור מים חיים לילך ולחצוב לו בורות נשברים[55].

יציאה מהבית ללימוד תורה

לא. יש שהתירו לתלמידי חכמים לגלות למקום תורה ב’ וג’ שנים בלא ליטול רשות על כך מנשותיהן, אף שמבטלים הם בכך ממצות “עונה”[56]. אולם, יש ראשונים שנראה מדבריהם, שדין זה אינו אמור אלא באופן שמזומנים לאשה בביתה כל צורכי מזונותיה, או שמתחילה נישאה לבעל זה על דעת שאינו חייב במזונותיה כל אותם הימים. אך, לולי זאת אין הבעל רשאי להניחה לבדה אף שכוונתו למצוה – לגלות למקום תורה[57].

ומכל מקום נראה, שהואיל ומנהג העולם כיום שהבעל יושב ולומד בעירו ואינו יוצא למקום מרוחק, מן הסתם על דעת כן נישאו, ובאופן זה הכל מודים שאינו רשאי לעזוב את ביתו לזמן ממושך כדי לגלות למקום תורה בלא רשותה.


[1] כתובות (מז ע”ב, ושם סד ע”ב), רמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ ב-ד), ושו”ע (סי’ ע סעי’ א-ג).

[2] רמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ ב). וזאת ע”פ סוגית הגמ’ בכתובות (מז ע”ב), שם שנינו: “תנו רבנן, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות וכו’. אמר רבא, האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא (שמות כא, י): שארה – אלו מזונות [וראה אבן עזרא שם, שכוונת הכתוב לדעה זו, שהבעל חייב לדאוג לקיומו של “שארה” – כלומר גופה של האשה, על ידי סיפוק מזונותיה ושאר צרכיה], וכן הוא אומר (מיכה ג, ג): ואשר אכלו שאר עמי וכו’. רבי אליעזר בן יעקב אומר, שארה כסותה – לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה [וברש”י שם, שאשה זקנה קשה עליה המשאוי ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים], ולדבריו אין כוונת הכתוב לחיוב המזונות.

אולם, התוס’ (מח ע”א ד”ה רבי אליעזר) מבארים, שלהלכה מודה ראב”י דחיוב מזונות הוא מדאורייתא, שכן שנינו בסיפא דההיא ברייתא: “מזונות מנין, אמרת ק”ו, ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך, דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה”, וק”ו דאורייתא הוא, וכ”כ שם הריטב”א.

ואמרו בגמ’ (שם), ששתי ברייתות אלו [הך דתנו רבנן, והך דרבא] נחלקו ביסודו ומקורו של חיוב מזונות האשה, אם תקנת חכמים בעלמא היא, וכנגד מעשה ידיה הניתנים לבעל, או שהוא מעיקר דין תורה, ומדכתיב “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”. דלברייתא קמייתא חיוב מזונות אינו אלא מדרבנן, ולברייתא בתרייתא חיוב של תורה הוא, וכן נקט הרמב”ם לדינא.

כדברי הרמב”ם אלו מצינו בדברי רבים מן הראשונים, עי’ רבינו חננאל (הו”ד בעיטור ערך מרד, ובהל’ כתובות), סמ”ג (עשין מח), סמ”ק (מצוה רעז), רשב”א (כתובות נט ע”ב ד”ה ולענין, ע ע”ב ד”ה כשהדירה), שיטה מקובצת (כתובות מז ע”ב) בשם תלמידי רבינו יונה, שו”ת מהר”ם מרוטנבורג (ח”ד סי’ רלב), רבינו ירוחם (נתיב כג ח”ה), רשב”ם עה”ת (שמות שם), מאירי (כתובות מז ע”ב), וכן הוא ע”פ תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל (שמות שם). וע”ע מנחת חינוך (מצוה מו) שכן היא שיטת החינוך שם.

בטור (אבהע”ז ריש סי’ סט) נקט אף הוא כדברי הרמב”ם בזה, וראה ב”ח (חו”מ סי’ צז סעי’ מא) דכן היא הכרעת הפוסקים, וכ”ה בשו”ת מהר”י באסן (סי’ לט), וע”ע דרישה (חו”מ שם), ס’ דינא דחיי לבעל כנסת הגדולה (ע”ד הסמ”ג עשין מח), וקרבן נתנאל (כתובות פי”ג סי’ ו).

והנה, מדקדוק לשון הרמב”ם שם שכתב שחיוב המזונות הוא מדאורייתא, מוכח לכאורה שסבר שכך הוא פי’ הכתוב “שארה לא יגרע”, ולא משום דפסק כרבי אליעזר בן יעקב. שכן כלל הוא בידינו, שכל דין הנלמד בדרשא כק”ו וכדו’ אין דרך הרמב”ם להזכירו כ”דין תורה”, אלא כ”דברי סופרים”. וכמבואר בדבריו בס’ המצוות (שורש השני) ובפי’ המשניות (כלים פי”ז משנה יב), ועי’ מגיד משנה (הל’ אישות פ”א הל’ ב) שהאריך בכלל זה, וע”ע ס’ יד מלאכי (כללי הרמב”ם סי’ ז). לפיכך, כאן שכתב הרמב”ם (שם הל’ ב): “והעשרה, שלשה מהן מן התורה, ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה”, מוכרח מדבריו, שכך היא משמעותו הפשוטה של הכתוב “שארה לא יגרע” [בעיקר גדרו של קל וחומר, אי חשיב ממש כדאורייתא, עי’ אור החיים עה”ת ויקרא י, יט, וע”ע שו”ת עטרת חכמים אבהע”ז סי’ כט, וס’ לקח טוב למהר”י ענגיל כלל ב, קו”א אות ב].

על הסוברים שחיוב המזונות דמדאורייתא אינו אלא שיספק לה את השיעור הנצרך לקיומה בדוחק בלחם ומים, ושאר קיצבתה אינה אלא מדרבנן, ראה להלן דין ב.

[3] שאילתות (שאילתא ס), רמב”ן (פי’ לתורה שמות כא, ט), ורא”ש (פי”ג סי’ ו), עיי”ש דס”ל דחיוב המזונות והכסות אינו אלא מדרבנן. הרמב”ן שם מוסיף ומבאר, שהכתוב “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”, עוסק כולו בפרטיה של מצות “עונה”, וענינו, דהאופן הנרצה לקיום מצוה זו הוא שינהג הבעל באשתו דרך קירבה יתירה – כ”שאר בשר”, ולכך מחוייב הוא לספק לה כסות ראויה למיטתה, ולנהוג בה מנהג דרך ארץ בתשמיש המיטה [ונמצא שחיוב המזונות לא הוזכר כלל בכתוב].

כדבריו אלו חזר הרמב”ן ושנה בחידושיו לכתובות (ע ע”א), וגיטין (לה ע”א), וכן פסקו התוס’ (כתובות ע ע”ב), רא”ה (שם מז ע”ב), ריטב”א (שם מח ע”א), יראים (סי’ קצא, ועיין שם בווי עמודים מש”כ בזה), ר”ן (יז ע”א מדפי הרי”ף), תשב”ץ (ח”א סי’ שא), שו”ת ריב”ש (סי’ תפ), רבינו בחיי (פ’ משפטים), ים של שלמה (כתובות פ”ד אות טו), וע”ע שטמ”ק (כתובות מח ע”ב) דכן היא הכרעת רוב הפוסקים, ושכן היא כוונת דברי רבי אליעזר בן יעקב (ודלא כהתוס’ הנ”ל). בשיטת רש”י בזה ראה עיונים סי’ א וסי’ ה.

פשטות דברי הרי”ף מורים אף הם שחיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, שכן הזכיר את דברי רב יוסף (כתובות מח ע”א) שמבאר ד”שארה זו קירוב בשר”, והשמיט מה דשנינו בברייתא בתרייתא דהתם, ד”שארה אלו מזונות”, ומבואר שלדעתו, הכתוב “שארה לא יגרע” מתפרש כולו על מצות עונה וכביאורו של הרמב”ן, ולא על חיוב המזונות, וכן דקדקו בדבריו בס’ התרומות (שער א ח”א אות ד), ובס’ דינא דחיי לבעל כנה”ג (לאוין פא), וע”ע מש”כ בזה בנימוק”י (ב”מ קיג ע”ב).

אכן, אין זו ראיה מכרחת כל כך, כי אף שלשיטת הרי”ף הכתוב “שארה לא יגרע” אינו מתפרש על חיוב מזונות, מכל מקום, אפשר שנקט כרבי אליעזר בן יעקב שם, שלמד חיוב מזונות מק”ו דכסות וכדלעיל, דלדבריו נמי מצוה דאורייתא היא, וצ”ע ודו”ק.

[נפק”מ רבתא יש בבירור שיטת הרי”ף, שכן דעת השו”ע בהקדמתו, שבכל מקום שנחלקו הרי”ף הרמב”ם והרא”ש אזלינן בתר רובא. וממילא, להצד שהרי”ף סובר כהרא”ש שחיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, הכי קיימינן. וראה שו”ת גינת ורדים (או”ח כלל ג סי’ ז), שכאשר ניתן לפרש שדברי הרמב”ם מסכימים לשיטת הרי”ף, הכי נקטינן, דעל דרך הרוב בחדא שיטתא אזלי, וע”ע מש”כ בזה הכסף משנה (הל’ מגילה פ”א הל’ י). וע”ע הפלאה (קו”א סי’ צג ס”ק כה). אמנם, בכנה”ג (שיורי או”ח סי’ תצח הגב”י אות ה) כתב, דהשו”ע אינו נוהג כפי הכלל האמור אלא בספרו בית יוסף, אולם בשו”ע גופיה מכריע הוא לעיתים כדעת הרמב”ם אף שהרי”ף והרא”ש פליגי בזה, וע”ע שדי חמד (כללי הפוסקים סי’ יג אות ג)].

המגיד משנה (שם) מחלק לענין זה בין חיוב המזונות לחיוב הכסות, ולדעתו, אף שחיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, חיובו של הבעל בכסות אשתו הוא מדאורייתא. ודבריו צ”ע טובא לכאורה, שהרי אף אם נפרש את תיבת “שארה” האמורה בקרא לענין מצות עונה וכביאורו של הרמב”ן, מ”מ הק”ו האמור בדברי רבי אליעזר בן יעקב [מה כסות שאין בה חיי נפש וכו’] עדיין במקומו עומד, ודי בו לבד כדי לחייב את הבעל במזונותיה מדאורייתא.

וצ”ל, דס”ל כמו שכתבו מקצת אחרונים, דק”ו זה האמור בברייתא אינו ק”ו גמור, ומשום שניתן לדחותו בקל, ולומר דכסות שאני שדמיה יקרים, וחששה התורה שמעשה ידי האשה לא יספיקו לה ליקח כסות ראויה, ולכך חייבה את הבעל שיתן לה את דמי הכסות משלו, משא”כ מזונות שדמיהם מועטים ודי לה לאשה בשכר מלאכתה (עמק שאלה ע”ד השאילתות שם). לדעה זו, דברי רבי אליעזר בן יעקב בזה אינם אלא לאסמכתא בעלמא, וכנראה שכך סבר המגיד משנה.

על עיקר הפלוגתא אם חיוב המזונות הוא דאורייתא או מדרבנן, ע”ע הגה’ חכמת שלמה לשו”ע (סי’ סט), ושו”ת משנה הלכות (ח”א סי’ יב) מש”כ בזה באורך.

[4] הפלאה (כתובות מז ע”ב), ושו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ שנג), עיי”ש שהאריכו להוכיח שכן היא דעת רוב הפוסקים (וראה מש”כ בזה לעיל בשם הב”ח).

[5] פני יהושע (כתובות נח ע”ב), הפלאה (קו”א סי’ סט ס”ק א, ובחי’ מח ע”א תוס’ ד”ה וראב”י), ס’ הקובץ ע”ד הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ ב), וקרית ספר ע”ד הרמב”ם שם. עיי”ש שכתבו כן בביאור דברי רבי אליעזר בן יעקב שלמד חיוב מזונות בק”ו מכסות – “ומה כסות שאין בה חיי נפש בעלה חייב בהן, מזונות הנצרכים לה לקיום נפשה לא כ”ש”, וכיון דמק”ו זה לא למדנו אלא מזונות שיש בהם חיי נפש – לא מחייבינן ליה מדאורייתא ביותר.

לדעתם, אף שלדעת ת”ק דברייתא תיבת “שארה” האמורה בתורה מתפרשת לענין חיוב מזונות, וכוונת הכתוב לחייב את הבעל לפרנס את אשתו בשיעור הראוי ומספיק לה לפי מנהגו של עולם, מכל מקום, כיון ד”משנתו של ראב”י קב ונקי”, הלכתא כוותיה. ולכך, אין מקום לחייב את הבעל לפרנס את אשתו מדאורייתא אלא כשיעור הנצרך לה ל”חיי נפש” בלבד, דזהו שלמדו בק”ו מכסות, ויתר השיעור הקצוב לה אינו אלא מדברי חכמים.

[על עיקר כלל זה ד”משנתו של ראב”י קב ונקי”, ראה גיטין סז ע”א, וברש”י עירובין סב ע”ב שפי’ דמעלתו של ראב”י היתה בכך שהיו דבריו מועטים. אמנם צ”ע, שכן לדעת הרבה ראשונים כלל זה אינו אמור אלא במשנה ולא בברייתא, וכמו שמבואר ברשב”א ומאירי חולין סד ע”א בשם הרי”ף והעיטור. מיהו יעוי’ בס’ יד מלאכי כלל תטו, תטז, ובשדי חמד דברי חכמים סי’ נד, שיש שחלקו בזה וס”ל דכלל זה אמור בין במשנה בין בברייתא ולדבריהם אתי שפיר].

אך יש לעיין, מהו שיעור המזונות המוגדר כנצרך לה לקיום נפשה, האם כוונתם שיתן לה לחם ומים כשיעור ב’ סעודות בכל יום [וכעין המובא בנימוק”י מועד קטן יא ע”א מדפי הרי”ף, דמזונות כדי חייו הוא בלחם ומים], לאפוקי תבשיל שאינו עיקר מאכלו של אדם. או שגם לחם אינו חייב ליתן לה אלא בשיעור המצומצם הנצרך לה לקיומה [ואפשר ששיעורו בככותבת, וכמבואר ביומא (עט ע”א, פ ע”ב) דבשיעור זה מתיישבת דעתו של אדם, וכ”ה בחולין (קכ ע”א). וע”ע שו”ת הריב”ש (סי’ רפז), לענין מה שאמרו בירושלמי (נדרים פ”ח ה”א) דהנודר תענית ושכח ואכל צריך להשלימה ביום אחר, דהוא רק אם אכל כשיעור כותבת. וא”כ אפשר שדי בסעודה כעין זו מדאורייתא]. מיהו המדקדק בדברי ההפלאה שם ימצא, שעיקר כוונתו לומר שאין צריך ליתן לה “לפי כבודה ולפי כבודו”, ומשמע שאת הקיצבה שנתנו חכמים לעני שבישראל (ראה להלן פרק ב בהרחבה), חייב הוא ליתן לה מדאורייתא.

[6] מנחת חינוך (מצוה מו).

[7] הפלאה שם. דאף שמזונות אלו מחוייב בהם הבעל מדאורייתא, ולא נתקנו לה מדרבנן בעלמא וכנגד מעשה ידיה, מ”מ לאחר שתיקנו חכמים שתוכל האשה לומר “איני ניזונת ואיני עושה”, ולפטור עצמה בכך מליתן את מעשה ידיה לבעל, כללו בזה תקנה לטובת הבעל, שכאשר היא ניזונת ממעשה ידיה פטור הוא ממזונותיה לגמרי – גם מאלו שמחוייב הוא לה מעיקר דין תורה, ד”הפקר בית דין הפקר” (כדבריו אלו נראה נמי בתוס’ מז ע”ב ד”ה תיקנו, עיי”ש), וע”ע שו”ת חת”ס (יו”ד סי רכה).

עוד י”ל בזה, דבאמירתה “איני ניזונת ואיני עושה” מוחלת האשה לבעל את כל זכותה למזונות, אף אלו שאינם כנגד מעשה ידיה, והרי זה כמי שאמרה “הריני כאילו התקבלתי”.

[אכן, לדעת הסוברים שגם באמירתה זו אינה פוטרת עצמה מלעמוד לפניו ולשמשו (עי’ רמ”א סי’ פ סעי’ טו), לא גרע דינה מן השמש שצריך ליתן לו מן המאכלים שלפניו (עי’ רמב”ם הל’ עבדים פ”ט הל’ ח)].

[8] פני יהושע (שם נח ע”ב). עיי”ש דכתב, דאף לשיטת הרמב”ם שחיוב המזונות הוא מדאורייתא, וכמ”ד “שארה אלו מזונות”, כל שיש לאשה פרנסה ממקום אחר אין הבעל חייב לפרנסה אלא מדרבנן. וראיה לכך, שהרי להלכה נקטינן, שאם היו מעשה ידיה מספיקים למזונותיה רשאי הבעל לומר לה “צאי מעשה ידיך למזונותיך”, ואי נימא דחיוב המזונות בכהאי גוונא מדאורייתא הוא, היאך יוכל הבעל להפקיע חיובו זה על ידי מחילת מעשה ידיה, הרי מדאורייתא בלאו הכי מעשה ידיה שלה, ואינה מוכרחת ליתנם לו תמורת מזונותיה, וכ”כ במגילת ספר (עשין מח).

[אמנם, בחי’ הרי”ם (כתובות ע ע”ב), תמה מהאי טעמא גופא על דברי רבי אליעזר בן יעקב, והקשה, דכיון דמדאורייתא אין מעשה ידי האשה לבעל, ודאי יש לאשה מעט מעות כדי קיומה בלחם ומים, דדבר רחוק הוא לומר שכל חיוב המזונות הנזכר בברייתא אינו נוהג אלא באשה שאינה מוכשרת כלל למלאכה, וא”כ ק”ו פריכא הוא דמזונות לעולם אינם חיי נפש, וע”ע שו”ת חתם סופר (אבהע”ז סי’ קלא) מש”כ בזה].

[9] ראה רמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ ה), סמ”ג (עשין מח), וטוש”ע (סי’ סט סעי’ א). כמו כן כתב המרדכי (ב”ב סי’ תקצד) בשם ראבי”ה, שאין כותבים נוסח של קנין בשטר כתובה, משום שהכתובה נחשבת “מעשה בית דין”, כלומר, חיובי הכתובה אינם מותנים בכך שיהיו נזכרים בשטר הכתובה, ומוטלים הם על הבעל מדין חכמים על ידי עצם מעשה הנישואין, וע”ע שו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ שנג), ובעיונים סי’ ב.

[10] בית יוסף (חו”מ סי’ צז סמ”ב). וע”ע דברי השואל בשו”ת מהרש”ם (שם) מה שדקדק בזה מדברי פני יהושע (ע ע”ב תוס’ ד”ה שהגיע), וע”ע שו”ת מהר”ש ענגיל (ח”ד סי’ טו).

[11] ב”ח (שם) ופרישה (שם ס”ק מא). וכבר נתפרשו הדברים בתוס’ (כתובות נד ע”ב ד”ה ולעוברת), שאומדים אנו את דעתו של הבעל שאין כוונתו לחייב עצמו בשטר הכתובה יותר ממה שמחוייב הוא לאשה בלאו הכי מתקנת חכמים. וע”ע שו”ת הריב”ש (סי’ תפ) שהאריך הרבה בסברא זו.

באופן דומה מבאר זאת האבני מילואים (סי’ צג ס”ק כה), דאין כוונת החתן במעשה הקנין על חיוב המזונות ושאר תנאי הכתובה, אלא על עצם הקנאת שטר הכתובה – שיהיה לה שטר כתובה כתיקון חז”ל – וממילא יתחייב הוא לה ככל הכתוב בה מתקנת חכמים, ולכך אין חיוב מזונותיה חל עליו מדאורייתא, וראה עיונים סי’ ב מש”כ בזה.

[12] מהר”ם שיק (תרי”ג מצוות מצוה מו). וזאת ע”פ דברי הרמב”ם בספר המצוות (לא תעשה רסב), שכתב בבאור מצוה זו: “שהזהיר קונה אמה העבריה מענות אותה אם נשאה. רצוני באמרי ‘מענות אותה’ – שיחסור אותה מזונה או כסותה, או ימנע ממנה עונתה על צד הענוי וההכאבה. והוא אמרו יתעלה – שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וזאת האזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלשה דברים על צד ההכאבה והצער“.

ומשמעות הדברים, שמעיקר דין תורה אין הבעל מצווה לזון את אשתו בכל עת, אלא שאסור הוא למנוע ממנה את מזונותיה כדי לענותה. לפיכך, כאשר נמנע הבעל מלזונה מחמת טעם אחר, וכגון שאין פרנסתו מצויה או שהלך למקום רחוק, אינו עובר בכך על דין “שארה לא יגרע” דמדאורייתא.

ולכאורה, אין דברים אלו אמורים אלא באופן שנתרצתה לו האשה שילך למקום רחוק, או שהוכרח לעשות כן מחמת אונס, שאל”כ עצם הליכתו בזדון לב בלא לדאוג לפרנסתה, יחשב לכאורה כמניעת מזונות “דרך עינוי והכאבה”, שהרי עזב אותה בשרירות ליבו הרע עגונה ובלא מזונות, למלאות תאוותו בנסיעה למקומות מרוחקים.

מיהו עיקר דברי מהר”ם שיק אלו צ”ע, שהרי כל הפוסקים נקטו בדעת הרמב”ם שחיוב המזונות הוא מדאורייתא, ולא מצינו למי שהזכיר דלדברי הרמב”ם אינו עובר באיסור זה עד שימנע ממנה את מזונותיה מתוך כוונה לצערה.

ואכן, לולי דבריו היה נראה, דאף אי נימא דאינו עובר בלאו זה אא”כ הוא מונע ממנה את מזונותיה דרך עינוי והכאבה, מכל מקום עצם החיוב לספק לה את מזונותיה הוא מדאורייתא בכל גווני, שאל”כ אין כל טעם לומר שעל מניעתם דרך עינוי והכאבה יעבור בלאו, דלא גרע דינו מאילו לא היה נותן לה מזונות כלל. ולפי זה, אף אם אינו מצוי בעירו מוטל עליו החיוב מדאורייתא לדאוג למזונותיה, אלא שכאשר הוא נמנע מכך אינו עובר באיסור לאו.

[אדם הנמנע מעשיית מלאכה כדי לצער בכך את אשתו בחסרון הפרנסה, נראה פשוט דלכו”ע אינו עובר בלאו זה, שכן גם לדעת הסוברים להלן פרק ו שהבעל חייב לעשות מלאכה לצורך מזונות אשתו, חיוב זה אינו נכלל בכתוב “שארה לא יגרע”, אלא חיובו הוא מתנאי הכתובה שכותבים בה “ואנא אפלח”, ודו”ק].

[13] רמב”ם הל’ אישות (פי”ט הל’ טו), ושו”ע (סי’ נה סעי’ ד). מקור הדברים בסוגית הגמ’ בכתובות (נג ע”ב): “אמר ליה רב חסדא לרב יוסף, מי שמיע לך מיניה דרב יהודה, ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות, אמר ליה, משמע לא שמיע לי, אלא מסברא לית לה, כיון דאירסה – לא ניחא ליה דתיתזיל”, וכן רהיטת הגמ’ שם (ע ע”ב).

ופירש רש”י, דארוסה יתומה אין לה מזונות מן האחין, לפי שלא תיקנו לה חכמים שתיזון מנכסיהם אלא כדי שלא תהיה מוכרחת לסובב על הפתחים לצורך מחייתה, משא”כ בארוסה שהארוס חס על כבודה, ואם לא תיטול את מזונותיה מן האחין ודאי ידאג לה משלו. ומבואר שמעיקר הדין אין הארוס חייב במזונותיה, אלא דאמדינן לדעתו דכיון שהיא יתומה ואין מי שיפרנסה, לבטח יחוס על כבודה ויפרנסה משלו.

אמנם, המנחת חינוך (מצוה מו) תמה על דין זה, דיעוי”ש שהקשה, היאך נקטו כל הראשונים שחיוב המזונות אינו נוהג אלא מן הנישואין ואילך, הרי חיוב זה נלמד מן הכתוב “אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע”, ו”יקח” לשון קידושין הוא ולא נישואין, וכדכתיב “כי יקח איש אישה” (דברים כד, א), וא”כ משמעות הכתוב הוא שכבר מזמן האירוסין חייב הבעל במזונות אשתו, ועיי”ש שהניח בצ”ע.

ובישוב קושיא זו ראה אוסף חידו”ת להגר”א קוטלר (סי’ כ אות י), דחיוב “שאר כסות ועונה” האמור בכתוב לענין אמה העבריה אינו מדין “אישות” אלא מדין “שפחות”, אלא שמהכתוב בהמשכה של אותה פרשה (שמות כא, ט): “כמשפט הבנות יעשה לה”, למדו חכמים שכך הוא משפט כל הנשים, שיהיו צרכיהן מוטלים על הבעל, כפי שמחוייב האדון ביחס לשפחתו, ולפי”ז יתיישב בפשיטות.

אלא דמכל מקום אכתי יש לתמוה, דמלשון התנא בכתובות (נו ע”א) “המקדש את האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכו'”, נראה שחיוב המזונות חל על הבעל מיד משעת האירוסין, שאם לא כן היה לו להתנות תנאי זה בעת הנישואין ולא בעת הקידושין.

וצ”ל, דלעולם חלות החיוב נפעל מיד בעת הקידושין, אולם גדרו של חיוב זה הוא שמעת הנישואין שתבוא לרשותו לגמרי יהא הבעל חייב לזונה ולפרנסה. וכדמות ראיה לדבר, שהרי קנין האירוסין פועל גם להתיר אשה זו לבעלה בביאה, והיתר זה ודאי אינו נוהג בה אלא מזמן הנישואין ואילך (ראה שו”ע סי’ נה סעי’ א).

כמו כן מוכח להדיא מדברי התוס’ בב”ב (מח ע”ב ד”ה קדיש), יעויי”ש שהקשו, לענין מאי דנקטינן ד”תלויהו וקדיש קידושיו קידושין”, מדוע יש תוקף לקידושין אלו, הרי דומה הדבר לכאורה ל”תליוה ויהיב” דלאו מידי עביד שהרי אין היא נשכרת כלום ממעשה הקידושין, אא”כ הוא מקדש אותה בכסף [בשונה מתליוהו וזבין שנשכר מעות עבור החפץ, ראה ב”ב מז ע”ב]. ותי’ שם, דכנגד גופה הקנוי לבעל בקנין הקידושין משתעבד הוא לה בשאר כסות ועונה, ע”כ. ומוכח מדבריהם שחיוב זה חל על הבעל כבר מעת האירוסין, אלא שזמן פרעונו אינו אלא מן הנישואין ואילך.

ואחר העיון אינה ה’ לידי, דכעין זה ממש כתב באבני מילואים (סי’ צב ס”ק ו), עיי”ש שמבאר, לענין בעל שהתנה שלא יזכה בנכסי אשתו לאחר נישואיהם, דשני דינים יש בדין “סילוק נכסים” זה:

א. סילוק מגוף החיוב, והיינו שהבעל מתנה לבטל את עיקר הדין המקנה לו זכות בנכסיה. וסילוק זה מועיל גם בעודה ארוסה שטרם הגיע זמן השיעבוד, הואיל וכבר יש “דררא דחיובא” במה שנתקשרו יחד בקשר האירוסין.

ב. סילוק מן הנכסים לחודייהו. והיינו, שאינו מפקיע ומבטל על ידי התנאי את עצם הזכות המוקנית לו ליטול מנכסיה, אלא שמסלק עצמו מנכסים מסוימים שמזכיר בתנאו.

וכתב האבני מילואים, דסילוק זה אינו מועיל אלא אם כן הוא נעשה לאחר הנישואין. דאף על פי שמיד בקנין האירוסין מתחייבת האשה לתת לו את פירות נכסיה לאחר הנישואין, מ”מ עדיין אינם ברשותו להתנות עליהם, והרי הם כ”דבר שלא בא לעולם”. וכמו כן כאן לענין מזונות, בקנין האירוסין מתחייב הבעל לאשה שיפרנס אותה לאחר נישואיהם.

מיהו, מסוגית הגמ’ (שם ע ע”ב) נראה לכאורה היפך הדברים. שם נתבאר, דנשואה אין הבעל יכול להדירה, כיון שכבר נשתעבד לה למזונותיה ואלמוה רבנן לשעבודה דאשה דאינו יכול להפקיע זכותה ע”י קונם. אבל בעודה ארוסה – טרם חלות החיוב, יכול הוא להדירה, ובהכי מוקמינן למתניתין דהתם. ולדברינו אכתי קשיא, שהרי חיוב זה חל כבר מזמן האירוסין אלא שזמן פרעונו הוא מן הנישואין ואילך, וא”כ גם בעודה ארוסה לא יוכל להדירה.

ובדוחק יש לומר, דאף שחיוב זה חל על הבעל מעת האירוסין, מ”מ לא אלמוה רבנן לשיעבודה עד הנישואין, כיון שבלאו הכי אין לכך משמעות כל אותם הימים שבינתיים, וראה כעין זה בדברי התוס’ בכתובות (ע ע”ב ד”ה משהגיע) בסוף דבריהם.

[על עיקר מאי דנקטינן הכא בפשיטות דארוסה לית לה כתובה, עי’ טוש”ע סי’ נד סעי’ ו, ומגיד משנה הל’ אישות פ”ט הל’ טז. ונפק”מ בזה, דכל דיני הכתובה, כגון פדיונה קבורתה וכו’, אין הבעל חייב בהן עד שתנשא. על דין משודכת של זמנינו שאינה נחשבת ארוסה כלל וכפנויה דמיא לכל דבר, ראה בית יוסף אבהע”ז סי’ נה ע”פ תשובת הרא”ש (כלל לד סי’ א, וכלל נג)].

[14] על עיקר דין הנישואין, באיזה אופן הם נעשים ומאימתי תחשב אשתו לכל דבר, מצינו כמה דעות בפוסקים.

א. הבית יוסף (סי’ סא) כתב בשם העיטור (ח”ב, ברכת חתנים חלק השני, הו”ד בארחות חיים הל’ כתובות סי’ ד), דקנין החופה נעשה על ידי כיסוי פני הכלה בהינומא שמניח על ראשה היורד ומכסה את עיניה בשעת הברכה, והובאו הדברים ברמ”א (סי’ נה סעי’ א). וראה ביאור הגר”א שם, שמקורו בירושלמי (סוטה פ”ט הט”ו), וכ”כ המאירי (כתובות ז ע”ב). בס’ המנהיג (סי’ קט) הכל בו (סי’ עה) ואבודרהם (ברכת האירוסין) כתבו, שהחתן פורס את טליתו על הכלה ובכך היא נעשית אשתו, וכפי שאמרו בקידושין (יח ע”ב): “כיון שפירס טליתו עליה וכו'”.

ב. בשם הר”ן (כתובות א ע”א מדפי הרי”ף) כתב שם הרמ”א, דעיקר דין חופה הוא שכונסה לביתו לשם נישואין ומתייחד עמה שם. וכן היא משמעות דברי הרמב”ם (הל’ אישות פ”י הל’ א): “שיביא אותה לתוך ביתו, ויתייחד עמה ויפרישנה לו”. כדבריהם נראה ברמב”ן והרשב”א (כתובות ד ע”א) בשם הר”י מגאש, תוס’ ר”י הזקן (קידושין ה ע”א, י ע”א), וברוקח (סי’ שסג). [וראה לחם משנה שם, שלדעה זו לא די בייחוד בעלמא, אלא צריך שיתייחד עמה בביתו דוקא שהוא מקום המוכן לנישואין. אולם בדרישה ריש סי’ סא נקט דבייחוד בעלמא סגי. וראה ר”ן שם שיש סוברים לאידך גיסא, שדי בכך שהוא כונסה לביתו ואין צריך שיתייחד עמה שם].

ג. שיטת התוס’ (יומא יג ע”ב ד”ה לחדא), שיש חילוק לענין זה בין בתולה לאלמנה: בתולה יוצאת מביתה מכוסה בהינומא, ואילו באלמנה העיקר הוא במה שבני הזוג מתייחדים יחד לשם נישואין.

ד. המנהג הפשוט כיום, דעיקר החופה הוא במה שפורסים מעל ראשם כמין פרוכת המוחזקת בכלונסאות, ואח”כ מוליכים אותם לביתם ואוכלים יחד במקום צנוע (רמ”א שם). ואפשר שהוא אופן הקיום הראוי ע”פ שיטת הר”ן דלעיל.

בב”ח (סי’ סא) כתב, דהמנהג הפשוט כיום לצאת ידי כל השיטות ולנהוג בכל אלו האופנים, ולכך נהגו שהחתן מכסה את הכלה בהינומא, ואח”כ יוצאים לחופה שעל גבי כלונסאות, ולאחר מכן יראו העדים שמתיחדים יחדיו במקום צנוע.

ויש לעיין לפי”ז, במי שעשה רק אופן אחד מאופני החופה, ולא בא עליה אח”כ לשם נישואין, האם יכול לפטור עצמו מחובת המזונות בטענת “קים לי”, שהרי למקצת פוסקים אין היא נשואה לו עדיין.

שאלה דומה יש לשאול לענין חופת נדה, דאף דלהלכה נקטינן כדעת הסוברים שיש תוקף לחופה זו (עי’ אבהע”ז סי’ סא סעי’ ב), אפשר שלענין חיובי הממון יוכל הבעל לומר “קים לי” כדעת הסוברים דאין תוקף לחופה זו. ואף שכבר בא עליה, לא אמרינן בכה”ג ד”חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות” [המובאת ברמב”ם הל’ גירושין פ”י הל’ יז], דחזקה זו אינה אמורה אלא לענין מילי דאיסורא ולא לענין חיובי הממון, דהא משום חזקה לחודא לא מפקינן ממונא. ואפשר דשאני הכא שחיובי הממון נגררים אחר דיני האישות, וכיון שרשאי הוא לנהוג בה בכל ניהוגי האישות, מתחייב הוא על ידי כך בכל תנאי הכתובה הנלווים לאישות זו, וצ”ע.

מיהו לדינא נראה שאין כל נפק”מ בשאלה זו, דכיון שקבעו זמן לנישואין, אף שלא עשה עמה את כל אופני הנישואין הרצויים מ”מ לא גרע דינה מארוסה שהגיע זמנה להנשא שהבעל חייב במזונותיה, וכפי שיובא להלן.

[15] ראה: כתובות (ב ע”א), רמב”ם (הל’ אישות פ”י הל’ יט), טוש”ע (אבהע”ז סי’ נו סעי’ ג). מיהו בירושלמי (כתובות פ”ה ה”ג) אמרו, שכאשר העיכוב הוא מחמת הבעל, אף שבאונס אירע הדבר [וכגון שחלה], יש לחייבו במזונותיה.

על גדר החיוב לפרנסה לאחר י”ב חודש, אם הוא משום קנס או מתקנת חכמים, ראה שטמ”ק (כתובות קז ע”ב) שהביא בזה פלוגתא בין הראשונים, וע”ע אור שמח (הל’ אישות פ”י הל’ ט), ועיונים סי’ ה.

על גדר האונס הפוטרו מחיוב המזונות, עי’ מאירי ריש כתובות, דאף שמסוגית הגמ’ שם משמע לחלק לענין זה בין “אונס המצוי” ל”אונס שאינו מצוי”, ומשום כך אמרו בגמ’ שם, דאונס כעין “פסקיה מברא” דאיבעיא ליה לאסוקי אדעתיה שיקשה עליו לשוב בזמן הקצוב אין בו כדי לפוטרו ממזונותיה, מ”מ להלכה נקטינן דאין כל חילוק בדבר, וכיון שנאנס ולא יכול היה לשאתה במועד הנקוב אינו חייב במזונותיה.

לענין מה שהזכרנו למעלה שבמקרה שהאשה “פירסה נדה” נמי חשיב דהבעל אנוס על הנישואין, יעוי’ ברמב”ם (הל’ אישות פ”י הל’ יט) שמבאר, דכיון שאסורים הם להנשא עד שתטהר חשיב אונס. ולטעמיה אזיל, דס”ל דחופת נדה אינה קונה [ראה הל’ אישות שם הל’ ו], ולכך אין בידו לכונסה באותה שעה. אולם לדינא לא קיי”ל הכי [ראה טוש”ע סי’ סא], ולפיכך כתב הבית שמואל (ס”ק ה) דטעם אחר יש בדבר, דכיון שאינה ראויה לביאה באותה שעה [אף שקידושין תופסין בה] אין זה הזמן הראוי לה להנשא לפי מנהגו של עולם. וע”ע מש”כ בזה הרא”ש (כתובות פ”ה סי’ ו). ומ”מ במקרה זה חייב הבעל לישא אותה מיד כשמתאפשר לו הדבר, ואם אינו עושה כך, חייב הוא במזונותיה (כ”כ בבאר היטב אבהע”ז סי’ נו ס”ק ה).

[16] בבית שמואל (סי’ נו ס”ק ד) כתב, דמסברא אין נראה לחלק בזה בין אירוסין לשידוכין, שכן חיוב המזונות בהגעת הזמן אינו נובע מהקנין אישות הנעשה באירוסין, אלא הוא כעין קנס על ביטול התחייבותו לישא אותה בזמן מסויים, וממילא גם בשידוכין הדין כך, שהואיל ועבר על התנאי המוסכם ביניהם לישא אותה בזמן מסויים, יש לחייבו במזונותיה מכאן ולהבא [אלא שהוסיף דמנהג העולם אינו כן].

כדברי הבית שמואל אלו נראה להדיא בשו”ת מהרי”ט (ח”א סי’ קלא), יעוי”ש שדן לענין משודך שהתאחר מלכנוס את משודכתו, ונקט בפשיטות, שהואיל והגיע הזמן ולא נישאו יש לחייבו ליתן לה את מזונותיה. ומבואר, שלא חילק לענין זה בין אירוסין לשידוכין.

אולם, בשו”ת המבי”ט (ח”ג סי’ קמב) כתב, דלא חייבו חכמים את הבעל אלא בארוסה שכבר נכנסה לרשותו במקצת וכאשתו חשיבא, אבל בשידוכין בעלמא ודאי אין לחייבו בכך, וכ”כ בערך לחם (סי’ נו סעי’ ג).

ובביאור שיטה זו כתב המקנה (קו”א סי’ נו סעי’ ג), דהטעם דחייבו חכמים את הארוס לזון את ארוסתו לאחר שהגיע זמנה להנשא, הוא משום שאגודה היא בו בקנין האירוסין, ואין בידה לבטל את האירוסין בלא גט, ונמצא, שהבעל הוא שמעכב אותה מלהנשא לאדם אחר שיפרנסנה משלו. אבל בשידוכין בעלמא, כיון שהגיע הזמן והבעל לא עמד בהתחייבותו, מותרת האשה לבטל את השידוך ולהנשא לאדם אחר כחפצה, וא”כ אין כל טעם לחייבו במזונותיה מחמת איחור הנישואין.

יתירה מזו כתב המקנה שם, דאף לאחר האירוסין לא חייבו חכמים את הבעל לפרנסה בהגעת הזמן אלא כשהוא מסרב לבקשתה לפוטרה בגט, אבל אם רצונו לגרשה אינו חייב במזונותיה, לפי שאינו מעכבה מלהנשא לאחר.

[על עיקר מנהג זה שלא לקדש את האשה אלא סמוך ונראה לנישואיה, עי’ תוס’ (פסחים קב ע”ב), טור (סי’ סב), וברמ”א (סי’ נה סעי’ א)].

[17] תוס’ ריטב”א הגה’ אשרי ונימוק”י בכתובות שם, מרדכי (כתובות סי’ קכט), ורא”ש (יבמות פ”ג סי’ כה), וכן פסק הרמ”א (אבהע”ז סי’ נו סעי’ ג). ועי’ אילת אהבים (קו”א סי’ ג) שדקדק מדבריהם, שאינו חייב במזונותיה אלא אם כן חלה לאחר הגעת הזמן, אולם אם חלה בעיצומו של יום הגעת הזמן – פטור. אולם בס’ חינא וחסדא (דף ד) הוכיח מדברי הראשונים להיפך, דאף אם חלה ביום הגעת הזמן גופא אין לפוטרו ממזונותיה.

במה דברים אמורים, כשהבעל הוא שחלה, אבל אם האשה חלתה לאחר שהגיעה זמנה להנשא, כתב הגרעק”א (סי’ נו שם) דאכתי תליא במאי דאיבעיא לן בגמ’ אם הבעל רשאי לפטור עצמו ממזונותיה על ידי שיטען “אנא הא קאימנא”. והיינו, שאף על פי שפשע במה שנמנע מלשאתה לאשה עד אותו הזמן, מכל מקום, עתה שחלתה פטור הוא ממזונותיה, משום שהיא זו המעכבת את הנישואין בחוליה.

[18] במראה פנים ע”ד הירושלמי (כתובות פ”ה ה”ג, ד”ה אם) כתב, דמסתימת דברי הרמב”ם שלא חילק בין אם חלה הבעל קודם הגעת הזמן או לאחר מכן, ש”מ דסבר שאין חילוק בדבר, וכל שהוא מנוע עתה מלישא אותה לאשה מחמת אונס – אינו חייב במזונותיה. ונראה הטעם בזה, דכיון שחיוב המזונות בארוסה אינו אלא קנס בעלמא, אין לקונסו על פשיעתו הראשונה, כיון שעתה אנוס הוא בכך.

[19] מקור דין זה, הוא בסוגית הגמ’ בכתובות (ב ע”א). ובטעם הדבר איתא שם, דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שלא ישאנה ביום א’ כדי שיהא טורח בסעודה ג’ ימים. ופי’ ההפלאה שם, דכיון שתקנה זו לטובתה נתקנה, נחשב הדבר שבא העיכוב מצידה, ולכך אינו חייב במזונותיה כל אותם הימים. והוסיף, דלכך לא הזכירו בגמ’ אלא תקנה זו, ולא הזכירו את התקנה האמורה שם במשנה – דאינו נושאה ביום ב’ וג’ בשבת משום שאין בתי דין יושבים שיוכל הבעל לתובעה בפניהם אם לא ימצא לה בתולים – לפי שתקנה זו לטובתו היא, ואין בה כדי לפוטרו מחיוב המזונות. עפ”ז כתב המהרש”א שם, שאם הגיע הזמן ביום ה’ או ו’ דליתא לתקנתא ד”שקדו”, שפיר יש לחייבו במזונותיה.

אמנם, בשו”ת הריב”ש (סי’ שעב) נראה שנקט בפשיטות, דאף אם המניעה היא מחמת תקנת בתולים, יש לפטור את הבעל מחיוב המזונות, וכ”כ בפני יהושע שם, וכן הכריע להלכה בס’ יעלת חן (נישואין סי’ ב). ועי’ ס’ עמק המלך (הל’ אישות פ”י הל’ יט) שהאריך בפרטי הלכה זו.

מעתה, בזמנינו שרגילים להתקין את צרכי סעודת הנישואין זמן רב מראש, ובעלי האולמות נעזרים במקררים וכדו’ כדי לשמר את המאכלים, ואין כל נפק”מ באיזה יום מימות השבוע יערך הארוע, יש שכתבו דתו ליכא לתקנת “שקדו”.

כמו כן, אין לדחות עתה את זמן הנישואין ליום ד’ משום טענת בתולים, שהרי בזמנינו בתי דין יושבים בכל יום (עי’ תוס’ כתובות ג ע”א ושו”ע סי’ סד), וכבר נתפרש בראשונים שם דבכהאי גוונא אין מחייבים אותם להנשא ברביעי בדוקא. וא”כ, בכל אלו המקרים אין הארוס רשאי לעכב את הנישואין, ואם נמנע מלשאתה עד יום ד’, חייב הוא במזונותיה [אכן, יש שנהגו גם בזמנינו שלא להנשא ביום ראשון משום שהוא יום אידיהם, עי’ שו”ת הרמ”א סי’ קכה, ועי’ מש”כ בזה בשו”ת חת”ס אבהע”ז סי’ צח].

[20] חינא וחסדא (דף ו). וביסוד הספק נראה לומר, ע”פ מה שנתבאר בהערה לעיל, שכאשר העיכוב נובע מתקנה שנתקנה לטובת האשה, נחשב הדבר שהיא זו שגורמת את העיכוב ואין הבעל חייב במזונותיה. אך אם נעשה הדבר מחמת תקנה הנעשית לטובתו, שפיר מחוייב הוא בכך. וא”כ כאן שלא נעשה הדבר לטובת שום אחד מהם, אלא מחמת דיני האבילות הנוהגים בימים אלו, יש לדון ולומר שמוטל היה עליו להקדים את הנישואין קודם אותם הימים, כדי שלא יעברו עליהם י”ב חודשים מזמן האירוסין ולא ישאנה.

[21] שו”ת הריב”ש (סי’ שס). וטעמו, דכיון שאנוס הוא ואין בידו לכונסה, הוי כלא הגיע זמנה להנשא.

[22] שו”ת בית יוסף (הל’ כתובות סי’ יב), וע”ע ים של שלמה (כתובות פ”א סי’ ג), דכמו כן, אם קצבו זמן יותר מי”ב חודש, אינו חייב במזונותיה עד שיגיע זמן זה שקצבו ביניהם.

[23] ס’ יעלת חן (סי’ יח אות ג).

[24] ראה סוגית הגמ’ בכתובות (נג ע”ב), רמב”ם (הל’ אישות פי”ט הל’ טו), ושו”ע (סי’ נה סעי’ ד). בטעם הדבר פירשו האחרונים, שהואיל והיא מפסידה את מזונותיה מן האחים מיד בעת האירוסין, וכמבואר בגמ’ שם, ואינה יכולה להתפרנס ע”י עצמה, אמדינן לדעתיה דבעל דלא ניחא ליה שתהא נצרכת לחזר על הפתחים לצורך מזונות, וודאי היתה כוונתו בקנין האירוסין לחייב את עצמו במזונותיה מיד.

בהפלאה (קו”א סי’ קיב סעי’ ג) הוסיף עוד, שהואיל וטעם חיוב זה הוא משום שכך היתה דעתו של הבעל בזמן האירוסין, אם התארסה בחיי אביה ומת האב קודם הגעת זמן הנישואין, אין הבעל חייב במזונותיה, שהרי במקרה זה לא קיימת אומדנא זו.

כמו כן כתב בספרו המקנה ע”ד השו”ע שם, שבמקרה שיש לה נכסים ממקום אחר ויכולה היא להתפרנס מהם, אין הארוס מקבל על עצמו לפרנס אותה מנכסיו, ומשום כך דינה לענין זה ככל אשה, שאין הארוס חייב במזונותיה עד תום י”ב חודש.

בקונטרס אחרון שם הוסיף, שאין הבעל חייב לפרנס את ארוסתו היתומה, אלא באופן שקודם האירוסין היתה מתפרנסת מאחיה, אבל אם אין לאחים מעות לצרכי מזונותיה, ובלאו הכי היא מתפרנסת מן הצדקה, אין הבעל חייב לדאוג לפרנסתה כיון שלא הפסידה כלום במה שנתארסה לו.

[יש להעיר, שלכתחילה אין ראוי לישא אשה שאינה בת י”ב שנים, ראה רמב”ם (הל’ אישות פ”ג הל’ יט). בבית שמואל (סי’ לז ס”ק יא) הוסיף, שמריהטת לשון הגמ’ בקידושין (מא ע”א) נראה שאף איסור יש בדבר, אלא שלדינא לא נקטינן הכי, ובכמה מקומות מצינו בש”ס שמקדשין קטנות. כדבריו אלו מוכח נמי מדברי הרמב”ם גופיה (הל’ אישות פי”ב הל’ א) דנקיט אגב אורחיה: “כשנושא אדם אשה וכו’ בין גדולה בין קטנה וכו'”, ואם איסור יש בדבר לא הו”ל לרמב”ם להזכירה].

[25] רא”ש (כתובות פ”ד סי’ כו), הובאו דבריו בטור וברמ”א (שם).

[26] בשטמ”ק שם כתב בשם הרא”ה, דחיוב זה אינו חל עליו אלא עד שתבוא לכלל בגרות, ותהיה ראויה להתפרנס ע”י עצמה. אולם, בשם הריטב”א כתב, דכיון שהבעל התחייב לדאוג לפרנסתה, מן הסתם היתה דעתו לחייב עצמו בכך אף לאחר שתעשה בוגרת.

[27] כתובות (צז ע”ב), ובשו”ע (אבהע”ז סי’ צג סעי’ ב). והטעם, דכל שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר, תיקנו לה חכמים שתהא ניזונת משלו. ומ”מ אם היה הבעל כהן לא יאכילנה תרומה, שכן להצד שנתגרשה כדין חזר דינה להיות כישראלית שאסורה בכך (עי’ רמב”ם הל’ תרומות פ”ט הל’ א).

כעין הדברים האלו מצינו בפתחי תשובה (סי’ צג ס”ק ב) בשם ישועות יעקב (שם ס”ק א), לענין אשה שאמרה בפני בעלה “גרשתני” והוא מכחיש את דבריה, ולאחר זמן הביאה עדים שאכן גרושה היתה באותה שעה, דאע”פ שנתברר שהאמת איתה, הואיל וכל אותם הימים עד שנתברר הדבר היתה אסורה מלהנשא לאדם אחר מחמת הכחשתו, יש לחייבו במזונותיה, אף שידוע עתה שלא היתה אשתו באותה העת, עיי”ש.

ומכל מקום מבואר, שהואיל והיא ספק מגורשת אסורה לאכול בתרומה, ואין מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דאשת איש היא, כיון שהורעה חזקתה זו בכך שנתן לה גט בפנינו, וכן נראה מדברי הריטב”א (שם סט ע”ב). וע”ע שו”ת עונג יו”ט (יו”ד סי’ עא) שהאריך הרבה בדין זה, ותמה אמאי לא תהא מותרת לבעלה מחמת החזקה, וצ”ע אמאי לא הונח לו בסברא זו דאיתרע חזקתה מחמת נתינת הגט.

מיהו לכאורה יש לעיין, שהרי פירות תרומה דמיהם פחותים מפירות חולין, הואיל ואינם מותרים באכילה אלא לכהנים [ראה תוס’ קידושין מב ע”א ד”ה יתומים, ורע”ב תרומות פ”ו משנה ד], וא”כ היאך ניתן לחייב את הבעל ליתן לה את כל שיעור קצבתה בפירות חולין, הרי ממה נפשך, אם אין תוקף לגרושיה היא מותרת באכילת פירות תרומה, ולהצד שנתגרשה הרי בלאו הכי פטור הוא מליתן לה את מעות מזונותיה, וא”כ מן הדין ליתן לה למזונותיה מפירות חולין, כשיעור שווים של פירות תרומה ולא יותר.

ולפי המתבאר נראה לומר, דכיון שחיובו של הבעל לזונה עתה אינו נובע מן הספק שמא לא חלו גרושיה, אלא משום שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאחר, אין כל נפק”מ בכך שאילו היתה נשואה לו היה מאכילה בתרומה, דסו”ס עתה מחוייב הוא לפרנסה בתורת ודאי – מחמת עצם זה שהוא מעכב אותה עתה מלהנשא.

וביותר, דהא דמחייבינן לבעל ליתן לה מזונות כשהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר, אין זה חלק מתנאי הכתובה, אלא תקנה מיוחדת היא. וראיה לדבר דהא ברש”י (כתובות שם) כתב, דחיוב זה נוהג אף בספק גירושין מן האירוסין, אף על פי שבזמן אירוסיה לא היה הבעל חייב במזונותיה עד י”ב חודש, וכמבואר לעיל דין ו. והטעם בזה, משום דסו”ס עתה שגירשה היא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר, ודי בטענה זו לבד כדי לחייבו במזונותיה. נמצא, שחיוב המזונות אינו תלוי בחלות הגירושין, ואינו נובע מחמת הספק שמא היא אשתו, אלא דין ודאי הוא שנתקן על עצם המצב המסופק, ולקיום חיובו זה צריך לתת לה פירות חולין, ודו”ק.

כמו כן נראה, לפי מש”כ הטור (סי’ ע) בשם הרמ”ה, דחיוב המזונות אינו קצוב בסך מסויים של מעות, אלא ענינו הוא שיהיו כל צרכיה על הבעל, ומשום כך חייב הבעל לספק לה את מזונותיה לפי צרכיה המשתנים, בין רב בין מעט, בכל יום לפי מה שהוא. ויעוי”ש שע”כ חלוק דינה משאר בעל חוב. ולפי”ז אין כל משמעות לדמי הפירות ושווים, וחובה גמורה מוטלת עליו לספק לה את כל צרכיה מפירות של חולין אף שדמיהם יקרים. וכמו”כ נראה לענין בעל שאמר לאשתו “הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי”, דנקטינן דאסורה מלאכול בתרומה מיד (רמב”ם שם), דמ”מ אינו יכול למעט מזונותיה משום כך.

מיהו בחי’ הרי”ם מבאר, שבספק מגורשת חייב הבעל לדאוג למזונותיה עד שיתן לה גט שני, משום שקודם נתינת הגט היה חייב במזונותיה בתורת ודאי, ונמצא שיש כאן “ודאי חיוב וספק פטור”, וקי”ל ד”אין ספק מוציא מידי ודאי”. וכעין מה שמצינו לענין הלוואה, דאם טען הלווה “איני יודע אם פרעתיך” מחייבינן ליה לשלם, משום שידוע בודאי שלווה ממנו מנה בתחילה, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ולפי”ז הדרא קושיא לדוכתא, דמ”מ לא נתחייב הוא לה אלא כדמי פירות תרומה ולא יותר [מיהו לדרכו של הרמ”ה אכתי יש ליישב קושיא זו אף לביאורו של החי’ הרי”ם, ודו”ק].

הן אמת, דבאחרונים כבר העירו דכיון שחיוב המזונות מתחדש על הבעל בכל יום לפי צרכיה ואינו חל עליה מתחילה בעת הנישואין [ראה עיונים סי’ כח], לא הוי כ”איני יודע אם פרעתיך” אלא כ”איני יודע אם נתחייבתי” (עי’ הפלאה צז ע”ב, ואבני מילואים סי’ סט ס”ק א).

כמו כן, ידועים דברי המשנה למלך (הל’ שאלה ופקדון פ”ד הל’ א, והל’ מכירה פי”א הל’ טז), דאין הלווה חייב לשלם כשטוען “איני יודע אם פרעתיך”, אלא במקרה שהשמא הוא “גרוע”, כלומר, במקום דהו”ל למידע ומתוך שאומר איני יודע נראה דמשקר, אבל בכגון דא שזרק גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואין בידו לידע אם חלו הגירושין, אין לחייבו מן הספק [וכ”ה בשו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ אלף קמא, ס’ חינוך בית יהודה סי’ קז, ושו”ת מהרי”א הלוי ח”ב סי’ קיט].

ומ”מ נפק”מ איכא בין שני פירושים אלו, כאשר יש ספק בקידושין ולא בגרושין, דלהצד שטעם החיוב משום שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר, הכא נמי דינא הכי, אבל לסברת חי’ הרי”ם דהוא משום דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, כאן שהספק הוא בעצם החיוב שמא לא נתקדשה לו מעולם, אין לחייבו בכך.

[28] בדבר שיעור המזונות באשה זו יש לעיין לכאורה. שהרי להלן פרק ב יתבאר, שלענין שיעור המזונות שחייב כל בעל לתת לאשתו, חילקו חכמים בין אם היא סועדת עמו על שולחן אחד ואוכלת מפיתו, שבכה”ג אינו נותן לה כפי שהיתה מורגלת בבית אביה אא”כ כל בני משפחתה שהם במעמד כלכלי שווה לבעלה נוהגים כך, לבין אם אינה סועדת עמו על שולחן אחד, שמחוייב הוא לתת לה כפי שהיתה מורגלת בבית אביה. דלכאורה נפק”מ איכא בזה לענינינו, שהרי אשה זו שהיא ספק מגורשת, אסורה להתייחד עם בעלה ולאכול עמו יחד על שולחן אחד (עי’ שו”ע סי’ קיט סעי’ ז), וא”כ אפשר שדינה בזה ליטול כפי שהיתה מורגלת בבית אביה, שכך הוא השיעור כשמשרה אותה ע”י שליש ואינו אוכל עמה.

מיהו, בשו”ת שואל ומשיב (תנינא ח”ד סי’ קע) נראה דנקט, שהואיל והיא ספק מגורשת ומלבד חיוב המזונות בטלו כל תנאי כתובתה, אף מזונותיה אינם ניתנים לה אלא בצימצום כפי צורכה לכדי קיומה ולא יותר, דכיון שהיא עומדת להתגרש תו לא שייך בה דין “עולה עמו ואינה יורדת”.

[29] שו”ע שם. שכן להצד שיש תוקף לגרושיה אין דינה שווה בזה לשאר אלמנה הניזונת מן היתומים, ומספיקא לא מפקינן ממונא.

[30] הצעה זו הובאה בהרחבה במאמרו של הגרי”ב ז’ולטי שבקובץ הפרדס (שנה נז ח”ז עמ’ 6), וזאת בעקבות המציאות שהתהוותה בשנים האחרונות בארה”ב, שלעיתים הבעל משתמט מחובתו לתת גט לאשתו, ופוטר אותה באופן אזרחי כמחוייב על פי חוקי המדינה, ולא ניתן לכופו שיגרשנה כדת. באופן זה האשה נשארת עגונה בביתה שנים ארוכות ואינה יכולה להנשא לאחר.

ולפיכך הועלתה הצעה, שכל אדם יתחייב בקנין בשעת הנישואין באופן המועיל על פי ד”ת ועל פי חוקי המדינה, לזון את האשה בשיעור גבוה מאוד עד שיגרשנה כדת ישראל [עי’ שם שהציע לחייבו בסכום של 2000 $ בכל שבוע], ועל ידי כך ניתן יהיה לכוף את הבעל לגרש את אשתו כדי לפטור עצמו מהתחייבות זו.

עוד הוסיף שם, שחיוב זה הנובע מהיות האשה מעוכבת מחמת הבעל מלהנשא לאחר, אינו ככל חיוב מזונות הנתקן לאשה כנגד מעשה ידיה, אלא הוא כעין קנס בעלמא, ולכך, אף שמזונותיה על בעלה אין הוא זוכה כנגדן במעשה ידיה. ומשום כך, יש משמעות להצעה זו גם כאשר האשה עוסקת במלאכה המכניסה ממון רב, שכן הבעל בלאו הכי נותן לה את מזונותיה ואינו נוטל את מעשה ידיה.

[31] עין יצחק (אבהע”ז סי’ סב ס”ק לד). ובטעם הדבר נראה לומר, דכיון שכאמור לעיל חיובו של הבעל לפרנס את אשתו כאשר היא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר הוא כעין קנס על שהוא מעגן אותה בחינם, כל שאין הפשיעה מחמתו לא קנסינן ליה [אכן, במקרה שהיא גרמה לעצמה שתאסר עליו, וכגון שזינתה עם אחר, והבעל מעכב עתה את גיטה כדי לעגן אותה ולנקום בה על רעתה, עליו לשלם לה את כל צרכי מזונותיה, דסו”ס בידו הדבר לגרשה כשירצה].

[32] ראה שו”ת בית אפרים (אבהע”ז סי’ פט), תשובת נודע ביהודה הנדפסת בקונט’ אור הישר (סי’ ל), ושו”ת עין יצחק (ח”ב סי’ ט אות ד).

[33] שו”ת הרא”ש (כלל לג סי’ ב), הובאו דבריו בטור ושו”ע (סי’ קיז סעי’ ב): “אשה שנבדקה על ידי נשים ואמרו שאינה ראויה לאיש, אין לה כתובה ולא תנאי כתובה, ואם הבעל טוען עליה כך, כל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה”. [ועי’ בית שמואל שם (ס”ק ט) דשני אופנים יש בדבר: האחד, שראויה היא לשמש אלא שהדבר גורם לה כאב גדול, והשני, שרחמה צר וכלל אינה ראויה לכך, ודיניהם חלוקים בכמה פרטים. וע”ע ביאור הגר”א (שם ס”ק ה) דפי’, דמיירי באשה הרואה דם מחמת תשמיש, וכמו שהאריך בשו”ע שם סעי’ א].

בסעי’ ד שם כתב שו”ע: “וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום וכו’, ולא ידע הבעל ממום זה, תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת”. ולענין מזונות כל אותם הימים האם יכול לתובעה, היה נראה לכאורה דתליא בסוגית הגמ’ בכתובות (עב ע”ב), שם מצינו שיש מקרים בהם האשה יוצאת בלא גט, ויש שצריכה הימנו גט אלא שמפסדת כתובתה. וה”ה נמי גבי נידון דידן, דכל דהוי מקח טעות גמור ויוצאת בלא גט, רשאי הבעל לתובעה מזונות שנתן לה כל ימי מגוריה בביתו, ואילו במקרים בהם אין היא מותרת בלא גט, אין להפסידה את מזונותיה למפרע [ויש לדון אם כך הוא גם במקרה שמתברר הדבר כמקח טעות מחמת מום שיש בבעל, או שמא אמדינן לדעתו דכיון שידע מן המום, אדעתא דהכי פירנסה שאף אם תתבע לבטל את הנישואין מוחל הוא לה את המזונות דלשעבר].

אולם, בבית יעקב (סי’ קטז סעי’ ב) כתב, דכיון דקיי”ל דמחילה בטעות שמה מחילה (עי’ חו”מ סי’ רט), אין הבעל רשאי לתבוע מן האשה שתשיב לו את המזונות שאכלה בימי שבתה בביתו.

[34] כתב הרי”ף (ב”מ ו ע”א מדפי הרי”ף): “ירושלמי: רבי יוסנה בשם רב אחא אמר, אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. א”ר יוסי, מתני’ אמרה כן, מציאת אשתו שגירשה אע”פ שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה. א”ר הושעיא, שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו, לפום כן צריך מתני'”. ועיי”ש שהוסיף: “ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא, דאי אית ליה האי סברא לא צריך לאוקומי מתני’ [שם יב ע”א, דמחייבינן לגרושה ליתן מציאתה לבעל] במגורשת ואינה מגורשת”. [וידוע דכל היכא דאיכא פלוגתא בין הבבלי לירושלמי הלכה כבבלי, וכמבואר ברי”ף שלהי עירובין].

אולם, ברא”ש שם (פ”א סי’ לד) כתב בשם העיטור (אות כ), דלעולם גמ’ דידן נמי ס”ל הכי, דכל שלא נתן לה כתובתה מזונותיה על בעלה, ומה שהעמידו משנתנו במגורשת ואינה מגורשת כדלעיל, הוא לרבותא בעלמא, דאף בכה”ג מציאתה לעצמה. ועיי”ש עוד שהאריך בזה, ומסיק, דכיון דליכא ראיה דגמ’ דילן פליגא אירושלמי, הכי קיימינן, דכל שלא נתן לה כתובתה מזונותיה עליו [ואע”פ שלא תבעה ממנו את כתובתה, אין לומר דמסתמא מחלה לו עליה, כמבואר בשטמ”ק כתובות קד, ועי’ פני משה אבהע”ז סי’ יג ס”ק ל].

להלכה, ראה שו”ת בנימין זאב (סי’ צא) דאין לזוז מדברי הרי”ף, שכל דבריו דברי קבלה. אולם, ראה בית שמואל (סי’ צג ס”ק ה) שהביא דברי הרא”ש ומשמע דס”ל כוותיה.

המגרש אשה וזוקף עליו את הכתובה בחוב

בעיקר דין זה, אם הבעל רשאי לגרש את אשתו בלא שיתן לה את דמי הכתובה מיד, נחלקו ראשונים:

בשו”ת הרשב”א (ח”א סי’ אלף רנד) כתב, דאם אין מעות מצויים בידו לפרעון כתובתה אינו רשאי לגרשה, וכ”כ הרי”ף בתשובותיו (סי’ יד), ועיי”ש שלמד דבריו מהא דשנינו (כתובות נא ע”א): “לקתה חייב לרפאותה, ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה – רשאי”, ומשמע דאינו רשאי לגרשה בלא כתובה, וכ”ה בשו”ת התשב”ץ (ח”ג סי’ רכג).

אולם בשו”ת הרא”ש (כלל מב) ושו”ת הריב”ש (סי’ צא) נקטו בזה בפשיטות להתירא, ועי’  בדק הבית לבית יוסף (סי’ קיט) דכיון דכך היא שיטת הרא”ש והריב”ש, ולא מצינו למי שהחמיר בזה מרבותינו הפוסקים הקדמונים, אין להחמיר בדבר, ועיי”ש דכתב דתשובת הרשב”א הנ”ל אינה מהרשב”א אלא תלמיד טועה כתבה, וכדבריו אלו פסק הרמ”א (שם סעי’ ו).

מיהו, בבית שמואל (שם ס”ק ו) כתב לחלק בזה בין אם בא הבעל לגרשה בטענת אמת, וכגון שאינם דרים בשובה ונחת ואינו אוהבה, דבהא לא החמירו עליו לקיים נישואיהם מחמת שמוכרח הוא לדחות את פרעון כתובתה באין לו מעות לשלמה, לבין אם הוא נוהג בכך שלא מדרך המוסר והיושר, וכגון שמגרשה מחמת מחלתה, דאף שאין מונעין אותו מכך מ”מ אין מתירין לו לגרש בלא שיתן לה את כל דמי הכתובה מיד [ובזה תדחה ראית הרשב”א הנ”ל, ודו”ק].

בקונ’ גט העולה בערכאות לכ”ק אאמו”ר זצוק”ל (עמ’ נד) הקשה לפסק הרמ”א בזה, מהא דאיתא בגמ’ (עירובין מא ע”ב), “ואידך – אשה רעה מצוה לגרשה. ואידך – זימנין דכתובתה מרובה”. דלכאורה, אם כדברי הרא”ש והריב”ש דהבעל רשאי לגרש את אשתו ולזקוף את דמי כתובתה במלווה, א”כ מה בכך שכתובתה מרובה, הרי אינו חייב לשלם את כל דמיה מיד [ושמא יש לדחות, דאף שיכול לגרשה מ”מ אין רצונו לחייב עצמו בדמים מרובים כ”כ]. וע”ע מש”כ בזה בפרי חדש ופתחי תשובה שם, וראה בתשב”ץ שם שדן בכעין זה ע”פ סוגית הגמ’ בגיטין (נח ע”א).

ומ”מ יעויין בישועות יעקב שם (פי’ הקצר ס”ק ו) דכתב, דמחלוקת זו אינה אמורה אלא לענין חיוב הכתובה לבד, דכיון דיסוד תקנת כתובה הוא בכדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, החמירו חכמים בדינו שלא יגרשנה בלא שיתן לה את כל דמי הכתובה, אבל לענין שאר חיובי הממון שיש לאשה כלפי הבעל, וכגון שהיא תובעתו נכסי צאן ברזל שהכניסה עמה לביתו מבית אביה וכדו’, מלתא דפשיטא שרשאי הוא לזוקפם עליו במלווה ואין בכך כדי לעכב את מעשה הגירושין (תוספת כתובה דינה לענין זה כעיקר הכתובה, עי’ שו”ת צמח צדק סי’ סז, ושו”ת דברי מלכיאל ח”א אבהע”ז סי’ עא אות יא, ודו”ק).

[35] בבאר היטב (סי’ פ ס”ק א) כתב בשם הרא”ם (ח”א סי’ לד), שמעשה ידיה בכל אותם הימים הוא שלה (ועי’ שו”ת אגרות משה אבהע”ז ח”א סי’ קלז). ובטעם הדברים כתב שם, דהואיל ותיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה לבעל משום איבה (עי’ כתובות נח ע”ב, ושו”ע סי’ סט סעי’ ד), כאן שבלאו הכי הוא מגרשה לא אכפת לן במאי דהויא לה איבה [והובאו דבריו בס’ כנסת הגדולה סי’ פ הגה’ הטור ס”ק ב].

עוד י”ל בטעם הדבר, דהנה כאמור לעיל דין יד, שאשה שהיא ספק מגורשת חייב הבעל לפרנסה עד שיתן לה גט שני, כיון שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאחר, ונמצא שדין זה אינו חלק מתנאי הכתובה, אלא תקנה מיוחדת היא וכעין קנס על שהוא מעגנה בחינם. וממילא מלתא דפשיטא הוא שאין הבעל זוכה במעשה ידיה כנגד מזונותיה, שהרי הלכה זו היא חלק מתנאי הכתובה שאינם נוהגים באשה זו.

אולם, בס’ פסקי הלכות (יד דוד, הל’ אישות פי”ד הגה’ יב) כתב, דאף בכהאי גוונא מעשה ידיה של בעל. וטעמו בזה, דעיקר החשש דתהוי לה איבה, ענינו הוא שלא יתקוטטו ביניהם ועל ידי כך ימנע ממנה הבעל את מזונותיה, ואף כאן שייכת תקנה זו, דסו”ס נצרכת היא לו שיתן לה את מזונותיה במועדם [וראה השגות הראב”ד לרי”ף כתובות סג ע”א דמדבריו נראה כדעה זו].

עוד י”ל בזה, דאף אי נימא דכיון שבלאו הכי הוא מגרשה לא אכפת לן במאי דהויא לה איבה, מ”מ לא חילקו חכמים בתקנתם, וכל שהיא ניזונת משלו עליה לתת לו את מעשה ידיה. וכדעה זו פסקו בישועות יעקב (סי’ קלט פי’ הארוך ס”ק ב), ואור שמח (הל’ אישות פ”י הל’ יט).

כדבריהם אלו נראה בנימוק”י (יבמות כז ע”א מדפי הרי”ף) שכתב בשם הריטב”א, דאלמנה הנשאת לכהן גדול, אף שאין הבעל חייב במזונותיה, מ”מ אם היה זן אותה משלו רשאי הוא ליטול ממנה את מעשה ידיה. ונראה טעמו, דאף באופן שאינו חייב במזונותיה מ”מ כיון שאין דעתו ליתנם לה חינם, אדעתא דהכי נתן, שינהגו בכך כתקנת חכמים, וה”ה נמי בגוונא דידן [ושמא יש לחלק בין אופן שעושה מדעתו, דיכול להתנות שתתן לו את מעשה ידיה תמורת המזונות, לגוונא דידן דהוא מחוייב בכך משום שהיא מעוכבת מלהנשא מחמתו].

בשו”ת אבני נזר (אבהע”ז סי’ קסח ס”ק יב) מצדד לומר, דאף שטעם התקנה משום איבה, הואיל ויתכן שיתברר לאחר זמן שהגט לא חל ואשתו היא לכל דבר, אף בכהאי גוונא יש לחוש לאיבה, ותקנת חכמים במקומה עומדת.

[36] ס’ פסקי הלכות יד דוד (שם). אלא דיעוי’ שם שהקשה, דמדברי העיטור (אות מרד) נראה שגם בכהאי גוונא חייב הבעל בפדיונה. והקשה לדבריו, דכיון שאינו אוכל פירותיה [וכמבואר בעיטור גופיה, מאמר ראשון זמן, דהלכה כר”ל שמפסיד פירותיה משעת כתיבה, עיי”ש], אין כל טעם לחייבו בפדיונה שנתקן לה תמורתם, ועיי”ש דהניח בצע”ג.

מיהו באבני נזר (אבהע”ז סי’ ריט אות ד) הביא דהשטמ”ק נסתפק בדבר, באשה שהיא ספק מגורשת אם הבעל אוכל את פירות נכסיה וחייב לפדותה, וצ”ע. כמו”כ יעוי’ בישועות יעקב (סי’ קלט פי’ הארוך ס”ק ב) דנקט בפשיטות דהבעל נוטל את פירותיה וחייב בפרקונה. אלא שהוסיף, דאף דבעלמא קיי”ל שאינה יכולה לומר “איני נפדית ולא יטול הבעל את הפירות” [ראה תוס’ כתובות מז ע”ב], כאן יכולה היא למחול על פדיונה וליטול את פירותיה, שהרי בלאו הכי אפשר שכדין נתגרשה. וכ”כ באבני מילואים (סי’ עח ס”ק א) ע”פ התוס’ בגיטין (ג ע”ב), וראה אמרי בינה (דיני הלוואה סי’ כא) דכיון שיש שהקלו בדבר הרי זה ספק ואין להוציא ממון מיד הבעל לצורך פדיונה.

[מיהו נראה דאף זה תליא בעיקר החקירה האמורה לעיל ביסוד חיוב המזונות כשהיא מעוכבת מלהנשא לאדם אחר מחמתו, אם תקנה בפני עצמה היא או ספק תנאי כתובה, ודו”ק].

[37] רמב”ם (הל’ גרושין פ”י הל’ כג), ושו”ע (אבהע”ז סי’ קיט סעי’ ו). ועי’ עוד בדברי הבית יוסף (סי’ קכא) שדן בגדרי הלכה זו, ע”פ שיטות הראשונים השונות.

בטעם דברי הרמב”ם עי’ קונטרס מהגר”י ענגיל (הובא בקובץ ישורון ח”ז עמ’ קמה) שפי’ בשני דרכים:

א. כיון דמעיקר הדין רשאי הבעל לגרשה, לא החמירו עליו חכמים עד כדי כך להפסידו את כל דמי מזונותיה [וראה שו”ת אבני נזר סי’ ה אות ג, דהא ניחא למ”ד דחיוב מזונות מדרבנן הוא, וכחלק מתנאי הכתובה, אבל למ”ד דמזונות דאורייתא, א”כ מצות התורה היא, ומהיכי תיתי שלא תהיה מצוה זו נוהגת בחרשת ושוטה].

ב. לענין ספק מגורשת מצינו שהחמירו חכמים על הבעל לשלם לה את כל דמי מזונותיה משום שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר. וא”כ כמו כן כאן י”ל להיפך, דכיון שמחמת מחלתה הם מנועים מלהתגרש אין הבעל חייב במזונותיה.

[38] שו”ת הרשב”א (ח”ב סי’ שפב), וטור (סי’ קיט) בשם הראב”ד (הל’ גירושין פ”י הל’ כג) והרמ”ה. ועיי”ש בטור דכיון שתיקנו לה חכמים שלא יגרשה, אפי’ עבר וגירשה חייב הבעל במזונותיה, משום דשלא כדין עשה, וכן פסק רמ”א שם. וע”ע בטעם דין זה מש”כ בית שמואל (שם ס”ק יא).

[באחרונים דנו האם מותר לאשפז אשה זו בבית חולים של נכרים, שיש חשש שיאכילוהו מאכלות אסורות, ועי’ בזה שו”ת חת”ס או”ח סי’ פג, תבואות שור סי’ א ס”ק מט, פמ”ג פתיחה כוללת ח”ב, ובשו”ת שיבת ציון סי’ ד. ונפק”מ כאשר בבית החולים של נכרים ניתנת לה השהות בחינם, ויפטר על ידי כך מחוב המזונות].

להלכה, ראה שו”ת צמח צדק (סי’ סז), דכיון דלשיטת הרמב”ם פטור הבעל ממזונותיה, רשאי הבעל לומר “קים לי” כוותיה. ומכל מקום דין זה אינו אמור אלא לענין חיוב המזונות, דכיון שהוא מוחזק רשאי הוא לומר קים לי כהרמב”ם, אבל אם בא לגרשה כדי לישא אשה אחרת תחתיה ודאי אין להתיר לו את הדבר, אלא יחזר אחר היתר מאה רבנים כנדרש, וישא אשה אחרת על אשתו, וכפי שיתבאר בסמוך. וכן האריך לבאר בקונטרס מהגר”י ענגיל (הובא בקובץ ישורון ח”ז עמ’ קמה). ויעוי”ש עוד שכתב, דאף דבשעת הדחק סמכינן אפי’ על פוסק יחידי, אין להקל כאן בזה להתירו לישא אשה אחרת על פניה מחמת שיטתו של הרמב”ם, שהרי כבר הוכרעה בזה ההלכה ברמ”א לחומרא, וכל שנתפרש בפוסקים להדיא לאיסורא, אין להקל בו אפי’ במקום עיגון דבעל. [זאת ועוד, דהנה בנקה”כ יו”ד סי’ רצג כתב, דלא סמכינן על פוסק יחידי בשעת הדחק אלא במילי דרבנן, וא”כ כאן, שלדעת מקצת ראשונים חיוב מזונות דאורייתא הוא, אין מקום להקל בדבר]. וע”ע שו”ת הרד”ך (בית ג חדר ט) דלאחר חתימת התלמוד לא סמכינן על פוסק יחידי אפי’ בשעת הדחק.

[39] חלקת מחוקק שם (ס”ק ט, יב). עיי”ש שמבאר, שהבעל פטור מלספק לאשתו את מזונותיה לאחר שנשתטית, משום שהיא במחלתה גורמת למניעת הגירושין, ונמצא שלא הבעל הוא שמעכב אותה מלהנשא לאדם אחר אלא בגרמתה נעשה הדבר. אבל לאחר שהתקבלה תקנת רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה, נמצא שהדבר המונע את הבעל מלגרש אשה זו, הוא האיסור המוטל עליו מכח החרם, ולא היא זו שגורמת את עיכוב הגירושין, ומשום כך חייב הוא במזונותיה, ועי’ בית שמואל (שם ס”ק יב) ופתחי תשובה מש”כ בזה [אמנם, עיקר סברת החלקת מחוקק צ”ע לכאורה, דסו”ס כיון שהוא מעוכב גם משום תקנת חז”ל שמחמתה, מהיכי תיתי להגדיר זאת שהוא המונע את הגירושין]. ועי’ עוד בקונ’ הנ”ל מהגר”י ענגיל שהקשה, דאדם הנשוי לשוטה אינו בכלל תקנת רבינו גרשום, דהא כמו”כ מתירינן ליה לישא אשה אחרת על אשתו וכפי שיבואר בסמוך, וא”כ אין טעם לחייבו במזונותיה, והניח קושיא זו בצ”ע.

[40] דברי השו”ע בסוגיא זו צ”ב. דהנה, בסי’ ע (סעי’ ד) פסק כדעת הרשב”א והרמ”ה, וכתב: “הנושא אשה ואחר כך נשתטית, חייב במזונותיה”. ולעומת זאת בסי’ קיט (סעי’ ו) כתב: “אבל אם נשתטית ואינה יודעת לשמור עצמה אינו מוציאה עד שתבריא וכו’, ואין מחייבין אותו שאר כסות ועונה”. ומבואר, שהואיל ונשתטית עד שאינה ראויה לקבל גט אינו חייב במזונותיה (וכדעת הרמב”ם שם).

ובבית שמואל שם (ס”ק י) עמד על סתירה זו, וכתב ליישב, דבסי’ קיט אמורים דבריו לענין אשה שיכולה לשמור על הגט, ומעיקר דין תורה יכולה היא להתגרש, אלא שחכמים תיקנו שלא יגרשנה כיון שאינה יכולה לשמור על עצמה שלא ינהגו בה בני אדם מנהג הפקר. משום כך אמרו, דמאחר שהוא חפץ לגרשה, ותקנת חכמים היא שמעכבתו מכך – שפיר יש לפוטרו ממזונותיה. אבל אם נשתטית עד כדי כך שאינה יכולה אפילו לשמור על הגט, אין היא בתורת גירושין כלל מדאורייתא, ומשום כך, חייב הבעל לדאוג לפרנסתה בכל גווני.

[41] חלקת מחוקק (סי’ קיט ס”ק יא). עיי”ש שכתב בישוב הסתירה הנ”ל, דבסי’ ע מיירי כשהבעל מסרב לתת לה את דמי הכתובה, ולכך אין משמעות לרצונו לגרשה וחייב הוא במזונותיה. ואה”נ, דכל שבא לגרשה כדת וכדין בנתינת גט וכתובה כראוי לה, אלא שתקנת חכמים היא המונעתו מלגרשה, שוב אינו חייב במזונותיה.

בשו”ת בית יצחק (אבהע”ז סי’ יג ס”ק ג) פי’ בשיטת הרמב”ם ושו”ע, דקים להו לחז”ל דכל החיובים הנזכרים בכתוב “שארה כסותה ועונתה לא יגרע” תלויים זה בזה. ומשום כך, אין הבעל חייב במזונות אשתו אלא אם כן היא ראויה לקיום מצות עונה, וכל שבטלה הימנה מצות עונה, וכגון זו שנשתטית, ה”ה נמי דפטור ממזונותיה.

כדבריו כתב הגר”י ענגיל בתשובתו הנדפסת בקובץ ישורון (ח”ז עמ’ קמה), ועיי”ש שמדמה זאת למה שדרשו חכמים (גיטין מו ע”ב) “וקשרתם וכתבתם – כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה”, ועוד האריך בזה הרבה ע”פ סוגית הגמ’ בכתובות (נד ע”א), ומסיק, דכל שמניעת התשמיש היא מחמתה אין הבעל חייב במזונותיה.

וצ”ע לדבריו, באשה שמחמת מחלה או שיתוק אינה מסוגלת לקיום מצות עונה, אם יש בכך כדי לפטור את הבעל ממזונותיה. ונראה, דבכהאי גוונא חייב הוא במזונותיה, דשאני שוטה שאינה ראויה לכל יחס של אישות, ולכן כל חיובי הבעל כלפיה בטלים, משא”כ בזו הראויה לדברי ריצוי וכדו’ שאף הם חלק ממצות עונה, כמבואר בעירובין (סג ע”ב), ובשו”ע (יו”ד סי’ קפד סעי’ י).

[וע”ע בבית יצחק שם שהאריך לדון בדברי המגדול עוז ע”ד הרמב”ם שם דפי’ באופן אחר, ולדבריו, הטעם שהבעל פטור ממזונות אשתו שוטה הוא משום “שהם אמרו והם אמרו”, וכיון שנשתטית תיקנו חכמים שתפסיד את כל תנאי כתובה והמזונות בכלל. ודבריו צ”ע, שהרי לשיטת הרמב”ם חיוב מזונות האשה הוא מדאורייתא, וכמבואר לעיל דין א, והיאך שייך לומר בזה ד”הם אמרו והם  אמרו”].

מיהו, בסמוך יתבאר ע”פ דברי הנודע ביהודה (תנינא אבהע”ז סי’ יב) דאשת כהן שנאנסה בעלה חייב במזונותיה כל זמן שלא גירשה, וזאת על אף שאסור הוא לבוא עליה, ומבואר לכאורה דלא ס”ל בזה כדעת הבית יצחק, וצ”ע. וראה עיונים סי’ לא שם נתבאר בשם הר”ן, דאיסור אנוסה לכהן אינו משום הפגם שיש בכך ביחס האישות שביניהם, אלא הלכה מיוחדת היא בקדושת הכהונה, ולפי”ז יתיישבו הדברים, ודו”ק

[42] ראה שו”ע אבהע”ז (סי’ קיט סעי’ ו) ובית שמואל (שם ס”ק ח), ושו”ת הגרעק”א (מהדו”ת סי’ מד).

[43] בבית יצחק (אבהע”ז סי’ יג ס”ק ג) דן לומר, שלדעת הסוברים שהבעל חייב במזונות אשתו אף לאחר שנשתטית, אין להתיר לו לישא אחרת על פניה עד שישליש ביד נאמן את דמי מזונות אשתו הראשונה לו’ חודשים, דאל”כ נמצא שמזיק אותה במניעת מזונות, ולא מצינו שהתירו להזיק אדם אפי’ בגרמא לצורך קיום מצוה, וכ”כ בשו”ת אבן יקרה (ח”א סי’ ו).

מיהו רבים מן האחרונים הקלו בזה, עי’ שו”ת מהר”ם פאדווה (סי’ נ), שו”ת אמרי יושר (ח”א סי’ טז), ושו”ת תורת חסד (אבהע”ז סי’ לב). וע”ע שו”ת בית שלמה (אבהע”ז סי’ א, ד) ושו”ת אמרי אש (אבהע”ז ח”ב סי’ ב), וראה קובץ ישורון (ח”ז עמ’ קמה) קונטרס מרבי יוסף ענגיל שהאריך בסוגיא זו בכמה פנים. [ועיי”ש עוד שדן בתוך הדברים מפני מה לא חייבו חכמים את הבעל במזונות אשתו שוטה מחמת עצם זה שהיא תלויה בו ואין אדם אחר הקרוב לה יותר ממנו, וכמו שאמרו לענין בעלי חיים (עי’ שבת יט ע”א, קנה ע”ב, ביצה כא ע”ב כד ע”א, וברכות מ ע”א). וכתב שם, דהלכה זו אמורה רק בבעלי חיים שהם קנין כספו ונתונים בידו לכל צרכיו, משא”כ אשה שאין לו בה אלא קנין אישות בעלמא (ועי’ אבני מילואים סי’ מב ס”ק א). עוד האריך שם להוכיח, דעבד שיכול לחזר על הפתחים רשאי אדונו לומר לו עשה עמי ואיני זנך, וא”כ גבי אשה נמי היה יכול לומר כן לולי חידוש התורה שחייב הוא במזונותיה].

[44] עי’ יבמות (קיב ע”ב): “חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת, אם רצה להוציא יוציא, ואם רצה לקיים יקיים”. ובגמ’ שם: “אמר רמי בר חמא: מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין, ומ”ש דשוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נשואין. (ומשני): חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן, תקינו להו רבנן נשואין, שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת – לא תקינו רבנן נשואין”, וכ”ה בשו”ע (אבהע”ז סי’ מד סעי’ א). ועי’ כנה”ג (הגה’ הטור שם) שכתב, דמיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, וכ”כ בשלטי הגבורים (גיטין לד ע”א מדפי הרי”ף) בשם ריא”ז (ה”א אות ו).

וראה שו”ת צמח צדק (סי’ עז) דחרש שאינו שומע ואינו מדבר, אף אם הוא פיקח ביותר ובקי בכל התחבולות, דינו כשוטה, וכ”כ בשו”ת מהר”ם שיק (אבהע”ז סי’ עט), ושו”ת דברי חיים (אבהע”ז ח”ב סי’ עג,עט). אולם בשו”ת שבט סופר (אבהע”ז סי’ כא) כתב, שלאחר שהראו לאביו בעל הכתב סופר חרש המלומד בסימנים המאפשרים לו להתקשר עם בני אדם, עלה ספק בליבו שמא בני דעת הם וציוה לקנות לו תפילין.

[45] רמב”ם (הל’ אישות פי”א הל’ ו), עיי”ש דנקט דאף דצריכה גט מדרבנן מ”מ אין לה כתובה. עוד כתב שם, דאם התפקח ורצה לקיימה תחתיו – כתובתה מנה, ולא כבתולה שכתובתה מאתיים.

והנה, אף דנתבאר שחרש זה שאינו שומע ואינו מדבר אין לו קידושין אלא מדרבנן, אם קידש אדם אחר אשה בשבילו, עי’ שו”ת נאות דשא (ח”ב סי’ קמג) דמהני קידושיו מדאורייתא, משום ד”זכין לאדם שלא בפניו”, ודמיא למאי דכתב מהרי”ק (שורש ל) לענין קידושי קטן ע”י אביו.

אולם, בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק אבהע”ז סי’ סד) כתב, דקטן שאני דאתי לכלל דעת ולתורת קידושין לכשיגדיל, משא”כ חרש דאינו בתורת נישואין כלל, וממילא לא שייך לקדש אשה עבורו מדין “זכיה”. כדבריו אלו נראה נמי בשו”ת הרי”ם (אבהע”ז סי’ כג), עיי”ש שכתב, דחרש אינו זוכה אפי’ בדעת אחרת מקנה, וע”ע שו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ רכ) מש”כ בזה. אמנם, ברמב”ם (הל’ זכיה ומתנה פ”ד הל’ ז) כתב דחרש עדיף מן השוטה וזוכה הוא לעצמו, ובלחם משנה שם כתב דלא מצא לו מקור, וע”ע מה שהאריך בכל זה בס’ קהלת יעקב למהרי”ט אלגאזי (תו”ד אות ז).

חרש וחרשת הנישאים על פי בית דין, יש לדייני בית הדין לכתוב להם כתובה כדרך האפוטרופסין, ובמקרה זה הבעל חייב במזונותיה (ראה רמב”ם הל’ אישות שם, פתחי תשובה אבהע”ז סי’ קכא ס”ק ז, שו”ת דברי מלכיאל ח”א סי’ פב, ושו”ת אבני נזר אבהע”ז סי’ קמו), ועי’ נחלת שבעה מהדו”ב שכן המנהג בכל נישואי חרש דבית דין כותבין לה כתובה.

וראה שו”ת מים חיים (סי’ לז) ושו”ת דברי מלכיאל (שם), דלא בעינן בית דין אלא בחרש שכל עניניו נעשים על ידי אפוטרופוס אבל חרש היודע תהלוכות העולם ומנהל עניניו על ידי עצמו רשאי לכתוב כתובה בעצמו, שכשם שתיקנו לו חכמים שיוכל לשאת אשה, כך תיקנו לו שיוכל לחייב עצמו בחיובי הממון [וכשאר עניני מסחר שרשאי הוא לעשות משום “כדי חייו”, כמבואר בטוש”ע חו”מ סי’ רלה סעי’ א-ג].

ומ”מ אם לא כתב לה כתובה, אינו חייב לה שום דבר מתנאי הכתובה, ושלא כאשה דעלמא דנתבאר לעיל דין ד, שאף בלא כתובה חלים עליהם כל החיובים האמורים בה (מלאכת חרש ח”ה אות סג, סד).

[46] רמב”ם (הל’ אישות פי”א הל’ ד), והובא בשו”ע (אבהע”ז סי’ סז סעי’ ח), ז”ל: “החרשת, אע”פ שיש לה נישואין מדבריהם, לא תיקנו לה כתובה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי הכתובה”, ובבית שמואל (שם ס”ק ז), דמ”מ אם רצה, יכול הוא לחייב עצמו בכך בקנין. ועי’ הגה’ חכמת שלמה שם, דהא דמהני שמתחייב לה מדעת עצמו, חידוש יש בדבר, דאף דבעלמא חרשת לית לה זכייה אלא על ידי אחר, כאן, משום חיבת הנישואין א”צ מעשה הקנאה, ובדיבורא בעלמא גמר ומקני.

[47] שו”ת נודע ביהודה (תנינא סי’ יב ד”ה ובגוף), והגה’ מהר”י ענזיל לאבני מילואים (סי’ צג ס”ק י), וע”ע ס’ צפנת פענח ע”ד הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ ב). כדבריהם אלו כתב בס’ פסקי הלכות (להגר”ד קרלינר, הל’ אישות פי”ד הגה’ ח).

ביותר נראה כן, כאשר לא היו עדים שנאנסה אלא שהיא זו שאומרת שכך היה והבעל חושש לדבריה, שהרי במקרה זה אין היא אסורה עליו אלא מדרבנן, כ”כ בס’ תומת  ישרים (סי’ ע), ולפי”ז מלתא דפשיטא הוא דחיוב מזונות דמדאורייתא הוא לכמה מן הראשונים אכתי רמיא על הבעל כבתחילה [ונפק”מ נמי לענין שבויה דאסורה לכהן מדרבנן כמבואר בטור ושו”ע סי’ ז, וממילא יהא חייב במזונותיה].

טעם נוסף י”ל בזה לחייב את הבעל במזונותיה, ע”פ מה שאמרו בנדרים (צ ע”ב): “אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה, כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי – אין לה כתובה, או דילמא מצי אמרה ליה אנא הא חזינא וגברא הוא דנסתחפה שדהו”. ופי’ שם הר”ן, דאיסור אנוסה לכהן אינו מענין האישות אלא מחמת קדושת הכהונה, ומחמתו בא האיסור. ע”כ. וכיון שכך אפשר דיש לחייבו נמי במזונותיה [ועי’ שו”ע סי’ קטו סעי’ ו דאשת כהן שנאנסה אינה מפסדת כתובתה].

וביותר, למה שמצינו לרבים מן הפוסקים דס”ל דגבי אנוסה לכהן איסור הביאה אינו אלא לבעל ולא לאשה ראה שו”ת נודע ביהודה מהדו”ק אבהע”ז סי’ ע, מהדו”ת סו”ס כג, שו”ת עין יצחק סי’ עט אות כח, ושו”ת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ב סי’ עח].

ואין להקשות, מאי שנא מהא דיתבאר בסמוך לענין הנושא אשה מחייבי לאוין דאינו חייב במזונותיה משום דכל ימיו בעמוד והוצא קאי, דשאני הכא דהנישואין היו כדת ורק אחר כך נאסרה עליו מחמת שנאנסה, וכיון שעדיין היא אגודה בו מחמת הנישואין הראשונים שהיו בהכשר, אינה מפסדת מזונותיה, ופשוט.

[48] שנינו בכתובות (ק ע”ב): “אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר – יש להם כתובה”. ופי’ שם הרי”ף והרא”ש (פ”ט סי’ ג), דאף על פי שיש להן כתובה אין להן מזונות, “דכל ימיו בעמוד והוצא קאי”, וכ”ה בטור ושו”ע (סי’ קטז סעי’ א). [אולם, במקרה שלא ידע קודם הנישואין שהיא אסורה עליו, יש סוברים שאף כתובה אין לה, וראה מש”כ בזה הבית מאיר (סי’ קטז), הפלאה (כתובות קא), שו”ת באר יצחק (אבהע”ז סי’ ג), ושו”ת אחיעזר (ח”א אבהע”ז סי’ כז) בשם שו”ת ברית יעקב (סי’ צא), וע”ע שו”ת משנה הלכות (חי”ז סי’ מה)].

נמצא איפוא, שמעיקר הדין כל שיש בה תפיסת קידושין חייב הבעל במזונותיה, דאשתו היא, ולא גרע דינה מהא דנתבאר לעיל דין יד, דכל שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר חייב הוא במזונותיה. אולם, תקנה מיוחדת תיקנו חכמים באשה האסורה על בעלה באיסור לאו שתפסיד את מזונותיה, כדי שלא תעכב את מעשה הגירושין ותכשיל אותו בכך באיסורי תורה [אכן, במקרה שלוותה מעות מאחר לצורך מזונותיה, מחלוקת היא בין הראשונים אם הבעל חייב לשלם את חובותיה, וראה טור שם מש”כ בזה].

[49] רשב”א (יבמות פד ע”א) ריטב”א (כתובות ק ע”א), ורמ”א (סי’ קטז סעי’ א) בשם נימוק”י (יבמות כז ע”א מדפי הרי”ף). וע”ע בית שמואל (שם ס”ק ב), דאין הבעל זוכה בכל מעשה ידיה ככל הנשים, אלא רק כנגד מה שהוציא ממעותיו למזונותיה. עוד הוסיף שם בטעם דין זה, דתקנת חכמים מיוחדת היא, כדי שלא תתעכב אצלו מחמת רצונה ליזון מנכסיו.

[50] בשו”ת מהרש”ם (ח”ב סי’ י) דן, במי שנתחייב מיתה למלכות אם דינו כ”גברא קטילא” וקידושיו בטלים, או שהואיל ועדיין הוא בחיים חיותו יש תוקף לקידושיו, כל זמן שלא ביצעו בו את זממם נחשבת היא כנשואה לו לכל דבר.

יסוד ושורש לספק זה הוא ע”פ מה דאיתא במדרש (בראשית רבה פ’ לב): “ויאמר ה’ תאבד דוברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה’ (תהילים ה ז), מדבר בדואג ואחיתופל וכו’, וזה התיר גילוי עריות ושפיכת דמים, נחמן בריה דר’ שמואל בר נחמני, אמר לשאול, וכי יש אישות לדוד הלא מורד במלכות הוא וחשוב כמת, ועכשיו התיר קונעתו ועשה אותו זיטויטוס, וכאלו הוא מת ודמו מותר ואשתו מותרת, עמד שאול ונתן מיכל אשת דוד על פיו לפלטי בן ליש”. ומבואר, דכיון שנתחייב מיתה למלכות אשתו מותרת לכל אדם.

ובטעם הדבר עיי”ש במתנות כהונה שכתב, “דכיון שמשולל ומוסר מן החיים עשאוהו כחיה בעלמא, הפקר כחיות השדה”, והיינו, דכל שמסור ביד כל אדם להורגו אין משמעות לחייו, וכשם שהופקרו חייו לכל, כך גם קניניו וקשר הנישואין עם אשתו. וע”ע בפי’ ציון וירושלים ע”ד הירושלמי (סנהדרין פ”ב הל’ ג).

במהרש”ם שם הוסיף עוד, דלא דמי ליוצא לההרג ע”פ בית דין דאמרינן בגיטין (כח ע”א) דכל זמן שלא בא על עונשו אשתו אסורה, דשאני התם שלא הותר דמו לכל אדם, אלא בית דין ימיתוהו במיתה הראויה לו. אבל מי שבגזירת המלכות הגלוהו למקום פריצי חיות ואינם מקפידים היאך יהרג ומי יפגע בו – דינו כמת (ועי’ שו”ת משנה הלכות חי”ז סי’ קפב).

מיהו כתב מהרש”ם (שם מפתחות לסי’ קי), דמדברי הגמ’ בסנהדרין (יט ע”ב) נראה דלהלכה לא נקטינן הכי, שכך שנינו שם: “ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד וגו’ (שמואל א, יח). אמר ליה: אי בעית דאתן לך מיכל – זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים. אזל אייתי ליה. אמר ליה מלווה ופרוטה אית לך גבאי. שאול סבר, מלווה ופרוטה דעתיה אמלווה, ודוד סבר, מלווה ופרוטה דעתיה אפרוטה”. הרי שטעם אחר היה לו לשאול בתתו את בתו לפלטי בן ליש, משום דסבר שאין תוקף לקידושיו של דוד, ולא משום שהותר דמו, וע”ע מש”כ התוס’ מועד קטן (כא ע”א ד”ה דאלת”ה).

אמנם, מקור נוסף מצינו לסברא הנ”ל בשו”ת הרדב”ז (ח”ז סי’ כט), שכתב, שטעמו של דוד בקחתו את בת שבע לאשה היה משום שאוריה מרד במלכות ואין לו דמים, וסבר דוד שאשתו מותרת לכל העולם, וכשאר נכסיו שנעשו אפקעתא דמלכא. אלא שטעות היה הדבר בידו ולכך נענש. ומ”מ לענין הלכה נתבאר בזה, שאף אם התחייב הבעל מיתה למלכות אין בכך כדי להפקיע את קידושיו. וע”ע שו”ת מהרש”ם (ח”ד סי’ קמה, ח”ו סי’ קכג), שו”ת חתם סופר (אבהע”ז ח”א סי’ קנא), ושו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ ג).

טעם נוסף נתן לכך בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ ס ענף ג), דהמורד במלכות, אף שנגזר דינו למיתה מכל מקום המלך רשאי לחון אותו, ומשום כך אינו נחשב כ”גברא קטילא”.

והנה, כל דברינו אלו אינם אמורים אלא במי שהתחייב מיתה למלכות דאיתא במדרש דדמו מותר, מיהו לענין טריפה שסופו למות ואין חייבין על רציחתו, מלתא דפשיטא שאין אשתו מותרת בלא גט, עי’ שו”ע אבהע”ז (סי’ קכא סעי’ ז), וע”ע תוס’ רי”ד (יבמות קכ ע”ב) דגיטו גט וקידושיו קידושיו, וממילא פשיטא שחייב במזונות אשתו ככל ישראל (וע”ע ברכי יוסף אבהע”ז סי’ טו ס”ק ד, ופתחי תשובה שם ס”ק יא).

[51] בנודע ביהודה (מהדו”ק אבהע”ז סי’ סב) הביא מדברי הר”י ברזילי (הו”ד במשנה למלך הל’ גירושין פ”ו הל’ ג, ובשו”ת מהרי”ק שורש לב), דהאב זוכה בקידושין עבור בנו, משום דזכין לאדם שלא בפניו. ויעויי”ש שהקשה, מה זכות היא לו, הרי מתחייב הוא בכך בשאר כסות ועונה. ותי’, דמיירי בקידושין לבד בלא נישואין, דתו אינו מתחייב בשארה כסותה ועונתה עד שיגדיל [ודבריו צ”ע לכאורה מדברי התוס’ בב”ב מח ע”ב ד”ב דקדיש, דנקטי בפשיטות דמיד בעת הקידושין משתעבד הבעל לאשה בשאר וכסות, עיי”ש ודו”ק. בעיקר דין זה דאב זוכה בקידושין עבור בנו קטן, ע”ע שו”ת בית אפרים (אבהע”ז סי’ מב), דאף דיש מן הראשונים דפליגי עליו בזה ודאי יש לחוש לקידושיו, וכ”כ בשו”ת הרי”ם (אבהע”ז סי’ כ), וע”ע מש”כ בזה בשו”ת נודע ביהודה (שם)].

מיהו, בשו”ת משנה הלכות (ח”ט סי’ שעט) האריך להוכיח, דכיון דעיקרא דמלתא זכות היא לו, ודעת כל אדם דנכון וכדאי להתחייב בכל אלו ובלבד שיקדש לו אשה, זכות גמורה היא לבן, ואע”פ שמתחייב הוא בכך בשאר כסות ועונה יש תוקף לקידושיו, דומיא דמה שאמרו בכתובות (יא ע”א) לענין גר קטן, דניחא ליה במאי דעביד אבוה, ונכון הוא להתגייר אף שמתחייב בכך בקיום כל תרי”ג מצוות התורה, ועיי”ש שהניח דברי הנודע ביהודה בצ”ע, וזכה לכוין בזה לדברי השאג”א, הובא בשו”ת בית אפרים (אבהע”ז סי’ מב) ד”ה והנה. ועי’ מש”כ עוד בזה בספרנו משנת הגר (חלק העיונים סי’ נג).

[קטן שקידש אשה ע”י עצמו עי’ יבמות (צו ע”ב) דאין קידושיו תופסין אפי’ מדרבנן, וע”ע שו”ת הרשב”א (סי’ תתג), ובית יוסף (אבהע”ז סי’ א) בדעת הרמב”ם, דבעילתו בעילת זנות. לעומת זאת התוס’ (סנהדרין עו ע”ב ד”ה סמוך ויבמות שם) כתבו, דאע”פ שאין תוקף לקידושיו, מ”מ אין בעילתו נחשבת בעילת זנות, כיון ששייך הוא בתורת קידושין ע”י אביו, וכ”כ הרא”ש (קידושין פ”ב סי’ ח). בעיקר הטעם דקטן אינו בתורת קידושין, עי’ מש”כ בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ת אבהע”ז סי’ נד), אבני מילואים (סי’ מג ס”ק ב), שו”ת עונג יו”ט (סי’ קעט), שו”ת בית דוד (טעביל, חו”מ סי’ ט), וס’ נחלת יהושע (סי’ כ)].

[52] כתובות (קז ע”א).

[53] פולמוס גדול מצינו בדברי הפוסקים האחרונים, בדבר נישואין אזרחיים – אם יש להם תוקף על פי דין תורה, ונפק”מ בכך, אם צריכה ממנו גט קודם שתנשא לאדם אחר. יש שצידדו לומר, דאף על פי שלא נישאו כדת משה וישראל מ”מ יש תוקף לנישואין אלו, וזאת, ע”פ האמור בגיטין (פא א): “המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, בית שמאי אומרים אינה צריכה הימנו גט שני, ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני. אימתי, בזמן שנתגרשה מן הנישואין, ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה”. ומסקינן, דפלוגתתם כשלא ראוה שנבעלה, דבית הלל סברי דאף שלא ראוה שנבעלה אנן סהדי דודאי כך היה, ובית שמאי סברי דאין הולכין בזה בתר אומדנא לחוד. אולם אם ראוה שנבעלה, צריכה גט לכו”ע, משום דחזקה “אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות”. עפ”ז נראה, דאף שנישאו בנישואין אזרחיים כיון דודאי בא עליה, ביאתו נחשבת כמעשה קידושין מחמת החזקה הנ”ל, והרי היא נשואה לו לכל דבר ואינה מותרת לעלמא בלא גט.

אמנם, בשו”ע (סי’ קמט סעי’ ו) כתב בשם הריב”ש (סי’ ו), דאיש ואשה שנישאו זה לזה בחוקות הגוים, אע”פ שמתיחדים זה עם זה בכל יום אין חוששין להם משום קידושין, וכ”פ הרמ”א (סי’ כו סעי’ א). וכמה טעמים בדבר:

א. מה דמצינו דקידושי ביאה יש להם תוקף, הוא רק כשיש עידי יחוד כשרים, אבל כאן, אף שידוע לכל שחיים יחד מ”מ אין עדים כשרים המעידים על התיחדותם יחד משך זמן הראוי לביאה.

ב. חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אינה אמורה אלא באשתו שגירשה, דכיון שהורגל בה, אף שאינו משוקע בחטא יש לחוש שמא יבוא עליה, ובהא אמדינן לדעתו, דכיון שאין רצונו לעבור באיסור פנויה מסתמא היתה דעתו לקידושין. אבל בסתם אשה שאין ליבו גס בה ואינו רגיל אצלה ואפ”ה נזדווג עמה ימים רבים, מוכחא מלתא דמשוקע הוא בחטא ביותר, ובהא אפשר שלשם זנות נתכוון.

וביותר, דהא חזינן שאינו חושש מאיסור נדה החמור, וא”כ אומדנא ברורה היא דאינו חושש לאיסור הקל של פנויה, ואין סיבה לומר שהיתה כוונתם לשם קידושין.

ג. טעם נוסף כתבו בזה רבים מן הפוסקים, דחזקה זו שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, היתה רק בדורות הראשונים שהיה דרכם לקדש בביאה, והיה דין זה ידוע לכל, אך בזמננו שאין דרך לקדש בכך ואין דין זה ידוע אלא לתלמידי חכמים הבקיאים בהלכות קידושין, וגם עדי היחוד אינם בקיאים בזה כלל, אין לחוש לכך כלל, דודאי היתה כוונתן לשם זנות בעלמא.

כדברים אלו הובא להלכה בשו”ת התשב”ץ (ח”ג סי’ מז), שו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם (סי’ נב), שו”ת תרומת הדשן (סי’ רט), שו”ת בנימין זאב (סי’ ק), שו”ת הרדב”ז (סי’ שנא), ושו”ת אבקת רוכל (סי’ פ, פא). ועיין עוד מש”כ בזה בביאור הגר”א (אבהע”ז סי’ כו ס”ק א), ס’ המקנה (קידושין קו”א סי’ כו אות א), שו”ת מהר”ם שיק (אבהע”ז סי’ כא) ושו”ת צמח צדק (אבהע”ז סי’ קלח), שו”ת בית אפרים (אה”ע סו”ס מב) בשם השאג”א, ושו”ת מנחת אלעזר (ח”ג סימן יב).

מיהו, בשו”ת צפנת פענח (סי’ כו) נקט כי אף שאין תוקף לנישואין אלו ואין היא נחשבת לו כאשתו, מ”מ מטעם אחר יש להצריכה גט. ויסוד דבריו, ששני גדרים יש במעשה הקידושין: קנין האישות, שעל ידו היא מותרת לבעל בביאה, ומה שהיא נאסרת על כל העולם כהקדש ו”אשת איש” איסורה בכרת.

וכתב לחדש, שלענין פילגש או בני זוג הנשואים בנישואין אזרחיים, אף על פי שלא נעשה “מעשה קנין” הראוי על פי דין, ואין היא נחשבת “אשת איש” מצד “גדרי הקנין” שבזה, מ”מ אסורה אשה זו על כל העולם מחמת עצם זה שייחדה אדם זה לו לאישות, ואינה מותרת לעלמא בלא גט. ולדעתו, כל שאינם רואים במעשיהם זנות בעלמא, אלא כוונתם לנהוג יחד מנהג אישות, די בכך כדי להחשיבה כמיוחדת לו ולהצריכה גט. ועיי”ש שהוכיח דבריו מסוגיות הגמ’ במקומות רבים.

בשו”ת מלמד להועיל (אבהע”ז סי’ כ) הסכים אף הוא שיש להחמיר ולהצריך אשה זו גט מספק, ולמד דינו מדברי הבית יוסף (סו”ס כז) שכתב בשם הרשב”ץ: “יהודי נשא גויה ונתגיירה עמו בלא קידושין וכתובה, ואחר כך הלך והניחה, אינה צריכה גט. שאפי’ יאמר שבא עליה לשם קידושין, כיון שלא נתיחד עמה בעדים אינו כלום”. ומבואר, שאילו היו לו עדים המעידים על כך, אין להתירה בלא גט. וא”כ אף שלא טען שנתיחד עמה בעדים יש לחשוש מספק שמא כך היה. וכדברים אלו פסק לדינא הג”ר יוסף אליהו הענקין בספרו פירושי איברא, והאריך עוד לקיים דבריו אלו בתשובותיו (סי’ עו).

מיהו רבים מפוסקי זמנינו לא חשו לחומרא זו כלל, עי’ אגרות הגרח”ע גרודזנסקי (סי’ ל), שו”ת חלקת יעקב (ח”א סי’ א), ושו”ת אגרות משה (אה”ע ח”א סי’ עה) שהקלו בזה להתירה בלא גט כלל, וראה מה שהאריך בכל זה בשו”ת משנה הלכות (ח”ט סי’ רעח). ועי’ קובץ דברי משפט (תשנח ח”ד) שקיבצו בזה כעמיר הגורנה מדברי הפוסקים בזה.

ומכל מקום, לענין חיוב מזונות נראה פשוט דהכל מודים שאין הבעל חייב בהן, וזאת משני טעמים:

א. הואיל ואין מצריכין אותו לגרשה אלא מספק – “מספיקא לא מפקינן ממונא” [ואין לדמות דין זה למה שנתבאר לעיל דבספק מגורשת חייב הבעל לפרנסה מחמת שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאדם אחר, דשאני התם דנעשה מעשה גמור של קידושין ויש ספק לפנינו בדבר תקפותו של הגט המבטלו, משא”כ כאן דחששא בעלמא היא שמא היתה כונתו לקידושין, ובידו לומר שמעולם לא היתה כוונתו לכך].

ב. הואיל ונידון זה נתון בפלוגתא בין הפוסקים, יוכל הבעל לטעון “קים לי” כדעת המקילים להתירה לעלמא בלא גט, ופשוט, וע”ע מש”כ בזה בשו”ת יביע אומר (ח”ט אבהע”ז סו”ס כז).

[54] שו”ת חזון נחום (ח”ב עמ’ טו) בשם הר”י ענגיל. וראה קובץ ישורון (ח”ז עמ’ קמה) שם הובאה תשובתו של הר”י ענגיל במלואה.

בשו”ת משנה הלכות (חי”ז סי’ סז) דן אף הוא בשאלה זו, וציין לדברי הגמ’ בעירובין (כא ע”ב): “שחורות כעורב (שה”ש ה, יא) במי אתה מוצאן וכו’, רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו, אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא וכו'”, הרי שלצורך עסק התורה ראוי לו לאדם להיות אכזרי על בניו ובני ביתו עד כדי סיכון הנפש. וקיי”ל בכל דוכתא דהלכה כרבא (ובפרט כאן שנעשה מעשה ע”י רב אדא). וכן נראה שהיה מנהגם של רבים מן האמוראים כדמוכח מסוגית הגמ’ בגיטין (ו ע”ב, ועי’ שו”ת חת”ס ח”ה סי’ ט שדחק לפרש סוגיא דהתם באופן אחר), וע”ע מש”כ הרמב”ן בפירושו לתורה (ויקרא יח, ד): “הכת הרביעי בעבודת ה’ שעוזב כל עניני העולם הזה וכו'”.

מיהו, בס’ פסקי הלכות יד דוד (הלכות אישות פי”ד אות סו) כתב: “דאפי’ נתנה לו אשתו רשות לפרוש ללמוד תורה, והוי כאילו מחלה לו מזונותיה, עכ”ז אסור לו לעשות כן, כמבואר בגיטין שם ברבי אביתר ששלח בני אדם העולים משם לכאן וכו’. ואף שמצינו בעירובין (שם) שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב, כרב אדא בר מתנא וכו’, צ”ל, דזה דוקא באדם שנפשו חשקה בתורה מאוד, ותורתו אומנותו כדורות הראשונים, ובביתו לא יוכל ללמוד כלל. וגם זו היא הלכה ואין מורין כן, והוי ע”ד אומרם (ברכות לה ע”ב): ‘הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם’, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, מכלל דמורין לעשות כרבי ישמעאל, ומי שנפשו חשקה בתורה ועושה כרשב”י אין מוחין בידו ג”כ”. עכ”ל. וראה עוד מה שכתבנו בזה בשיטת הרמב”ם בהערה הבאה.

ובאמת בעיקר הדברים צ”ע, שהרי חיוב המזונות חוב ממון גמור הוא המוטל על הבעל, וא”כ היאך יהיה רשאי להשמט מחיובו זה כדי ללמוד תורה, וכי יעלה על הדעת שמותר ללווה להמנע מלפרוע חובו למלווה מחמת רצונו לעסוק בלימוד התורה. ומ”מ באופן שעל דעת כן נישאו והיתה יודעת שחושק הוא בעמלה של תורה ויהיו מוכרחים לחיות מחמת כן חיי צער, שפיר יש לו לצמצם בהוצאות למזונות ביתו ויוכל על ידי כך לישב על התורה ועל העבודה.

[55] בבירור הלכה זו הנוגעת לרבים מבני דורנו נראה להרחיב מעט את היריעה.

דעת הרמב”ם – תורה שיש עמה מלאכה

כתב הרמב”ם (הל’ תלמוד תורה פ”ג הל’ י): “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו (אבות פ”א משנה י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות” (עי’ קידושין כט ע”א, ל ע”ב, וע”ע מש”כ בזה הרמב”ם בבאורו למשניות אבות פ”ד משנה ה, ובהל’ דיעות פ”ה הל’ יא).

הזמן בו יעסוק אדם במלאכה

מכל מקום נראה פשוט, שאף לדברי הרמב”ם אלו חייב אדם להמנע מלעסוק זמן ארוך מן היום במסחר וכדו’, דהא כבר כתב הרמב”ם (הל’ ת”ת פ”ג הל’ ו): “מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, עושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה”, וכמו”כ כתב הרמב”ם (הל’ ת”ת פ”א הל’ ח): “כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה וכו’, אפי’ היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים וכו'”. ושם בהל’ ט: “גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים וכו’, ואעפ”כ היו עוסקים בתורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו”. ועי’ רמ”א (יו”ד רמו סעי’ כא).

סתירת דברי הרמב”ם בזה

מיהו כבר הקשו האחרונים, דהרמב”ם סתר בזה לכאורה דברי עצמו, דהא בהל’ שמיטה ויובל (פי”ג הל’ יג) כתב: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האל-הים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע”ה אומר (תהילים טז, ה) ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי”. הרי להדיא דכל איש אשר נדבה רוחו אותו להיות עוסק בתורה יומם ולילה – רשאי להתפרנס מן הצדקה ומצוה היא בידו, ודלא כדבריו המובאים לעיל דחילול ה’ יש בדבר שנזקק הוא למתנת בשר ודם.

חילוק בין המתפרנס מן הציבור לזה שדי לו במעט שיש לו

בישוב קושיא זו כתב רדב”ז ע”ד הרמב”ם שם, דלכשנדקדק בדבריו נמצא, דבהל’ ת”ת מיירי הרמב”ם במי שמשליך עצמו על הציבור שיהיו הם מפרנסים אותו. ובזה הוא דכתב דהנהגה פסולה היא וחילול ה’ יש בדבר. אולם, בהל’ שמיטה ויובל אמורים דבריו, במי שאין רצונו להיות מתפרנס מן הציבור, אלא די לו בקב חרובים שלו, ופורק מעליו עול חשבונות רבים ואינו דואג מה יהא בפרנסתו למחר, ובזה כתב, דאיש בעל מעלה רמה ונישאה כזו, מובטח לו שיסיר מעליו הקב”ה את כל הטרדות ויהיו מזונותיו נתונים לו מאת ה’ ית’ ככל שבט לוי.

חילוק בין נתינה דרך צדקה להסכם יששכר וזבולון

באופן שונה מעט י”ל, כי מה שאמרו דאין ראוי לת”ח שתהא פרנסתו על הציבור, הוא רק כאשר נעשה הדבר דרך צדקה ושפלות מחמת עוניו, אבל אם נעשה הדבר בכעין הסכם “יששכר וזבולון”, שיהיו אנשי מקומו מפרנסים אותו כדי שעל ידי כך יזכו לנחול עמו בחלקו, אדרבה, מצוה רבה היא ואין להמנע מכך, וכ”כ בבאור הלכה (סי’ קנו ד”ה סופה). ע”פ זה י”ל, דאם די לו במלגה שהוא מקבל בכולל או בישיבה, אין בכך חלילה משום חילול ה’, משום שאופן נתינתה הוא כעין מילגת לימודים ולא בדרך צדקה, וכן ראוי לעשות. (בעיקר גדרה של מלגת כולל אם נחשבת היא כצדקה או כמשכורת, עי’ עוד שו”ת משנה הלכות חט”ז סי’ ע, וע”ע מש”כ שם בשם חסד לאברהם שהמקבל שכר על לימודו אינו יוצא בזה ידי חובת קביעות עיתים לתורה).

[לענין הסכם “יששכר וזבולון” האריכו הפוסקים, עי’ שו”ת מהר”ם אלשקר (סי’ קא) בשם רב האי גאון, שאין תוקף להסכם זה, אלא שכר בעלמא נוטל זה המפרנס תלמידי חכמים, וממילא אין בכך כדי לגרע את שכרו של הת”ח. אולם, בשו”ת אבקת רוכל לבית יוסף (סי’ ב) האריך לבאר שהסכם זה יש לו תוקף, ושכרו של זבולון הוא כמי שלמד תורה מחצית יומו, ואפשר שלדבריו מגרע הדבר בחלקו של הלומד, וכבר נחלקו בזה גם באחרונים. עי’ אור החיים עה”ת (פ’ כי תשא) דנקט, שאין חלקו של יששכר מתמעט מחמת שכרו של זבולון, וכ”כ ההפלאה בפתיחה למס’ כתובות (פתחא זעירא אות מג), ועיי”ש שמבאר שהוא כעין “נר לאחד נר למאה”. אולם המשך חכמה (פ’ ויחי) נקט, שחלקו של הלומד מתמעט מחמת נטילת השכר על ידי המפרנס, וכן הסכים בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ד סי’ לז). וע”ע מש”כ בזה החיד”א בספרו ראש דוד (פ’ קדושים ד”ה אבל) בשם מהר”ש פרימו. ומ”מ, אף לסוברים שאין תוקף להסכם זה, עצם נתינת המעות בדרך זו מכבדת את המקבל ואפשר שאין בכך איסור אף לדעת הרמב”ם].

חובת הציבור לפרנס תלמידי חכמים

זאת ועוד, דהא אף אי נימא דלדעת הרמב”ם ראוי לכל אדם שיעשה במלאכה לצורך פרנסתו, יש מן הפוסקים שחלק עליו בזה, ועי’ שו”ת התשב”ץ בתשובותיו (ח”א סי’ קמב, קמד, קמז) שהאריך בהוכחות הרבה לחלוק על דברי הרמב”ם, וטרח לייסד מנהגם של ישראל שיהיו הת”ח ניזונים מממון הציבור, על פי סוגיות הש”ס במקומות רבים.

יתירה מזו כתב התשב”ץ שם, דלא זו בלבד שמותר לת”ח ליטול מעות מן הציבור כדי חייהם, אלא חובה גמורה היא המוטלת על כל איש ישראל להעמיד חכמים בראשם שיהיו מלמדים אותם אורחות חיים ודרכי מוסר ולדון בדינם, ותהא פרנסתם מוטלת עליהם כדי שיהיו פנויים למלאכת הקודש.

כמו כן, בגמ’ הוריות (ט ע”א) נתבאר, דכל ת”ח העולה לגדולה מעשירים אותו מנכסי הציבור, דגדול שבישראל צריך שיהיה גדול מאחיו בנוי בעושר בכח ובחכמה. וכן היה המנהג מקדמת דנא שמי שנתמנה לראש ישיבה היו מעשירים אותו עושר רב, כדאיתא בסוטה (מ ע”א), וכמו שהביא רש”י בתענית (כא ע”א) ובהוריות (י ע”א). הרי שלא רק שהיו מסירים עול הפרנסה מעליהם אלא אף היו נוהגים להעשיר את התלמידי חכמים יותר מכפי הנצרך לקיומם.

חובת היחיד לפרנס תלמידי חכמים

עוד כתב, דמצוה זו המוטלת על כל אדם להנות ת”ח מנכסיו, אינה אמורה ברבותיו דוקא, אלא בכל ת”ח באשר הוא, דע”י נתינה זו זוכה האדם שיהיה לו חלק בתורתם של הת”ח, וכמאמרם ז”ל (פסחים נג ע”ב): “כל המטיל מלאי לכיס של ת”ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף” (קהלת ז, יב).

ומה שאמרו (אבות פ”ד) “דאישתמש בתגא חלף” עיי”ש בתשב”ץ שפי’, דמיירי שמשתמש הוא בה לצרכו ולא לצורכה, אבל אם נהנה מכתרה של תורה כדי להסיר מעליו את טרדות הפרנסה שיוכל ללמוד בנקל, היתר גמור הוא, וכן ראוי לעשות לכתחילה שאל”כ תהא התורה משתכחת ח”ו מישראל. וע”ע מש”כ התשב”ץ בספרו מגן אבות על דברי המשנה שם.

כדבריו אלו כתב בים של שלמה (חולין פ”ג סי’ ט), דמנהג כשר הוא לתמוך בתלמיד חכמים לפרנסתם, שלא תשתכח התורה מישראל, והוסיף, דעוון הוא לת”ח היכול להתפרנס משל ציבור להמנע מכך ולעסוק במלאכה, שא”א לו שלא יבוא בזה לידי ביטול תורה, וע”ע שו”ת חתם סופר (חו”מ סי’ קסד, או”ח סי’ רח, ובס’ תורת משה שמות לא).

בשל”ה (מס’ שבועות) כתב, שאף הרמב”ם לא נתכוון בזה אלא שלא ילמד אדם לשם ממון וכבוד, אבל אם לומד לשם שמים ואחרים ממציאים לו מזונותיו, לית לן בה ושפיר עביד.

עת לעשות לה’ הפרו תורתך

בכסף משנה על דברי הרמב”ם בהל’ ת”ת שם דן הרבה בדברי הרמב”ם אלו, ומסיק, דאף אי  נימא דהלכה כמותו, ומעיקר הדין היה ראוי לכל ת”ח שיעסוק במלאכה לפרנסת ביתו, וכמו שמצינו לרבים מן התנאים והאמוראים שעסקו באומנות (עי’ כתובות קה ע”א דרב הונא היה שואב מים, וברש”י מגילה טז ע”א גבי שמעון הקפלי שהיה עושה בצמר גפן, תענית כג ע”א באבא חלקיה שהיה עובד אדמה, רבי יוסי בן חלפתא שהיה מעבד עורות כמבואר בשבת מט ע”א, ובברכות כח ע”א גבי רבי יהושע שהיה נפח, וכ”ה בירושלמי פאה פ”א ה”א ובחרת בחיים זו אומנות), מ”מ “עת לעשות לה’ הפרו תורתיך”, וכיון דבזמנינו שנתמעטו הלבבות אם יהיו החכמים טרודים ככל האדם בפרנסת ביתם אי אפשר שתרבה תורה בישראל, ראוי הוא שתהא פרנסת הלומדים מוטלת על הציבור. כדבריו אלו הסכימו הב”ח והש”ך (יו”ד סי’ רמט ס”ק כ), ועי’ באור הלכה (סי’ רלא ד”ה בכל) בשם שו”ת דבר שמואל (סי’ קלח), דאף הרמב”ם מודה בהא, ודבריו אינם אמורים אלא במי שאפשר לו בלאו הכי, ואין דנין אפשר משאי אפשר (ועי’ תענית כא ע”ב במעשה ברבי יוחנן שמנעוהו מן השמים מלעסוק במלאכה). וע”ע אגרת התשובה לרבינו יונה (אות לה), ועיי”ש בפי’ פתשגן הכתב לאאמו”ר בעל משנה הלכות זצוק”ל.

נפק”מ לשיעור שיטול מן הצדקה

הנפק”מ בכל הנהו דרכים, דלהבנת הכסף משנה דהפרנסה מן הציבור אינה לכתחילה, ויסודה בכדי שלא תשתכח תורה מישראל, אין לו לת”ח ליקח מן הצדקה אלא כדי חייו ולא יותר (וכן נראה מדברי הב”ח שם), אולם לכל הנהו סברות דלעיל – שקיצבת הכולל נחשבת כהסכם יששכר וזבולון, וכבוד התורה הוא שתהיה פרנסת הת”ח מוטלת על הציבור וכו’, רשאים ת”ח ליקח מן הצדקה את כל צרכיהם ברווח. ולדינא נראה, דאין הת”ח מותר להחמיר בזה אלא לעצמו, אולם לצרכי אשתו ובניו יטול ברווח, ופוק חזי מאי עמא דבר.

ההנהגה הראויה לרבים וליחידים

יתירה מזו נראה, דדברי הרמב”ם אמורים כדרך הנהגה לרבים, מיהו מי שנדבה אותו רוחו ביותר וסבור שיוכל לעמוד איתן כנגד פגעי הזמן ותחבולות היצר להרבות חיילים בלימוד התורה בלא שיתן ליבו לצרכיו הגשמיים כלל, ודאי שכרו הרבה מאוד. וכמו ששנינו בברכות (לה ע”ב): “תנו רבנן: ואספת דגנך (דברים יא, יד), מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו'”. ועי’ מהרש”א (שם) ובאור הלכה (או”ח סי’ קנו) דיחידים אשר נדבה אותם רוחם ביותר מותרים לנהוג כרשב”י, ועי’ חי’ חתם סופר (סוכה לו), ובמקנה שלהי מסכתא קידושין.

וז”ל הגר”א (אבן שלמה פ”ג אות ד): “ואנשי חיל אבירי לב בשלימות הבטחון להגות בתורה יומם ולילה, ושלא להשגיח על בניו ובני ביתו הצועקים ללחם, וכמו שאמרו בעירובין (כא ע”ב) שחורות כעורב, מה עושה לו הקב”ה, מזמין לו אדם המחזיקו כיששכר וזבולון”, ועי’ ס’ דברי חיים עה”ת (פ’ מקץ). כמו”כ כתב בס’ יערות דבש (ח”א דרוש ב), שראוי להנהיג כתקנה קבועה שכל אדם ישב וילמד תורה לכה”פ חמש שנים לאחר הנישואין. ובס’ יון מצולה הובא שמנהג פולין היה מקדמת דנא שלאחר הנישואין החתן נוסע ללמוד כמה שנים באחד מריכוזי התורה הגדולים.

[החיד”א בס’ מדבר קדמות (מערכת מ אות לו) מביא דמהר”מ גלאנטי היה מתאונן על אותם ת”ח הנהנים מן הצדקה דהפסידו את כל שכרם לעוה”ב, שכן את מחצית השכר נוטלת האשה, ואת המחצית השניה יטלו אלו התומכים בידו. אולם החיד”א שם חלק על דבריו וכתב דהחלק שנוטלת האשה אינו מגרע מחלקו של הבעל (ומן הסתם כך הוא גם לענין חלקו של זה המחזיק ביד הבעל, שאינו מגרע את שכרו של הלומד)].

המורם מן האמור

נמצא איפוא, שכמה טעמים יש לחלק בין המתפרנס מן הצדקה לזה שמקבל עליו עול תורה וניזון ממילגה הניתנת לו בכולל:

א. כיון שלא נעשה הדבר דרך עוני ושפלות אלא כעין הסכם “יששכר וזבולון”, אין בכך חילול ה’.

ב. חובה היא המוטלת על הציבור לפרנס ת”ח כדי שירבו מורי הוראה ותופסי ישיבה בישראל.

ג. “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.

ד. דברי הרמב”ם אמורים כהנהגה לרבים ולא ליחיד המקבל עליו עול תורה בשלימות.

ה. אף לפי פשטות דברי הרמב”ם, אין לאדם לעסוק במלאכה אלא מקצת היום, ואפשר, שאם לא מזדמנת לו מלאכה שניתן לעסוק בה רק חלק קטן מהיום (וכמו שמצוי בזמנינו שבעלי עסקים דורשים מעובדיהם לעבוד שעות רבות בכל יום), אין בכך כדי להתיר את העסק במלאכה, ובמקרה זה אף הרמב”ם מודה שרשאי אדם ליטול מן הצדקה כדי שיוכל לעסוק בתורה כחפצו.

[56] ראה: כתובות (סב ע”ב), רמב”ם (הל’ אישות פי”ד הל’ ב), ושו”ע (סי’ עו סעי’ ה). אולם, ברא”ש (שם פ”ה סי’ כט) כתב, דאף שע”פ שורת הדין רשאי הבעל לגלות מביתו למקום תורה לזמן ארוך כל כך, מ”מ אין זו הנהגה ראויה, “דמתוך שאונאתה מרובה דמעתה מצויה” (עי’ ב”מ נט ע”א), ואין ראוי לעגנה בבדידות בביתה ימים רבים [ובפרט כיום, שנתמעטו הלבבות מעסק התורה, ולואי שינצל אדם את כל כוחותיו במקומו, וא”צ לגלות למקום מרוחק].

בב”ח שם הוסיף, כי מה שאמרו ב’ שנים או שלוש, כך הוא השיעור בדוקא, ואינו רשאי לילך מביתו לזמן ארוך יותר, ועי’ חלקת מחוקק שם (ס”ק ט) בית שמואל (ס”ק ט), וחידושי הגהות לטור שם מש”כ בזה. מיהו עצם שיעור זה צ”ב, דממ”נ, אי שרי לילך לשלוש שנים מפני מה אמרו שנתיים, ואם אינו רשאי אלא שנתיים מהו שאמרו שלוש. ועי’ ס’ פסקי הלכות יד דוד (הל’ אישות פי”ד הל’ יג) שכתב לבאר, דאם רואה ברכה בלימודו יוכל לילך ג’ שנים, ואם אינו רואה ברכה ישוב לביתו לאחר ב’ שנים [מיהו, בסמ”ק מצוה רפה הובא שרבינו תם הורה שלא יניח אדם את אשתו וילך יותר מי”ח חודש, וכן הובא בשו”ת מהר”ם מינץ סי’ קב, בשם רבינו גרשום מאה”ג].

בשו”ת אגרות משה (אבהע”ז ח”ג סי’ כח) הוסיף עוד, דהיתר זה האמור בגמ’ לגלות מביתו לצורך לימוד תורה, נוהג אף במקרה שעדיין לא קיימו מצות פריה ורביה, דמשום מצות תלמוד תורה התירו להם לדחות קיום מצוה זו.

[57] התוס’ בקידושין (כט ע”ב ד”ה הא לן) כתבו: “פי’ בקונטרס בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא”י, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטל עליהם – נושא אשה דהוה ליה בלא הרהור, ואח”כ לומד תורה. הא להו – לבני א”י הלומדים במקומם, אם נושא אשה יהו כל צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו”, וע”ע תוס’ ר”י הזקן (שם), ר”ן (שם יב ע”א מדפי הרי”ף), ובהג’ היעב”ץ שם, ים של שלמה (קידושין פ”ק סי’ מז), וראה שו”ע (יו”ד סי’ רמו סעי’ ב). וע”ע שו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ רכה).

ומכל הלין נראה, דמאחר שכך היה מנהגם לעזוב את ביתם ולגלות למקום תורה נחשב הדבר כאילו מחלה לו האשה על מזונותיה, שהרי על דעת כן נישאו שלא יהיה יושב בביתו. וכך שנינו בתוספתא כתובות (פ”ד ה”ז): “נושא אדם אשה ופוסק עמה על מנת שלא לזון, על מנת שלא לפרנס, ולא עוד אלא שפוסק עמה שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה, ופסק עמה על מנת שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה”. ומ”מ צ”ע אי שרי להפסיד מזונותיה במקומות שאין מנהגם כך. [ומכל מקום יש לידע, שבמקרה שיש לבעל מעות לכל צרכי מזונותיה, אין היא יכולה לעכבו מלילך ללמוד תורה מחמת מניעתו על ידי כך מקיום מצות עונה, שכן גדר חיוב העונה ושיעורו כך הוא לכתחילה, דכיון שת”ח הוא ורוצה לגלות למקום תורה, אינו חייב בכך אלא לאחר ג’ שנים, כמבואר בסוגית הגמ’ שם].

אולם, לדעת ר”ת (הובא בתוס’ שם) אין חילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל, ובכל גוונא אסור לאדם להניח את אשתו בלא מזונות מחמת רצונו ללמוד תורה. ולמד דבריו מסוגית הגמ’ בגיטין (ו ע”ב): “דשלח ליה לרב יהודה: בני אדם העולין משם לכאן, הן קיימו בעצמן (יואל ד, ג) ויתנו הילד בזונה”, ופי’ התוס’: “לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות, והיינו בזונה – בשביל מזונות”. ומשמע דשלא כדין היו עושין, וע”ע בחידושי הריטב”א שם. וע”ע לעיל בסמוך שצידדנו לומר, דאף כשהוא יושב בביתו אפשר שאינו רשאי להבטל מן המלאכה לצורך פרנסת ביתו, וכ”ש שאינו רשאי להניח ביתו ריקם ולילך לארץ מרחקים [ובעיקר דין זה, ע”ע שו”ת חתם סופר חו”מ סי’ ט].

ומכל מקום, ראה שו”ת כתב סופר (או”ח סי’ כ) שהאריך הרבה בגודל מעלת הנשים הנוטלות עול פרנסת הבית על צוארן כדי שיוכלו בעליהן לישב על התורה והעבודה בלא טרדה, והליץ עליהם את מאמר חז”ל על הכתוב (קהלת ז, כח): “ואשה בכל אלה לא מצאתי” – אלף נכנסים לבית המדרש ואחד יוצא להוראה, במה זכה אותו יחיד שיצא להוראה, לפי שהיתה לו אשה כשרה במעשים שהסירה כל עול וטרדה מעל צוארו, וע”ע בהקדמתו לספרו על מס’ גיטין, ובשו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סי’ פ). [וראה תורת חיים (סנהדרין ק ע”א), שביאר מה שאמרו בשלהי עוקצין “עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש”י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש”, משום שיש תרי”ג מצוות דאורייתא וז’ מצוות דרבנן, ס”ה כת”ר מצוות – כנגד כת”ר עולמות, וחציין הן ש”י עולמות שנוחל הצדיק וש”י עולמות הנוספים נוחלת אשתו בזכותו, על שמסייעתו בעבודתו. וראה שו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ שמג), שפסק עפ”ז שמותר לפנות עצמות אשה לקוברם סמוך לבעל, משום שנוחלים הם יחד את חלקם לעוה”ב. וראה מש”כ בזה בס’ אמרי פנחס החדש (שער תורת האדם אות קמג)].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים