המאכלים הראויים לחיוב המזונות

הרב משה קליין
כ"א אדר א' ה'תשע"ד

המאכלים הראויים למזונותיה

מתוך ספרו משנת הכתובה

כאמור לעיל פרק ב חכמים נתנו שיעור וקיצבה למזונות אותם חייב הבעל לספק לאשתו. בפרק שלפנינו נעסוק בסוגי המאכלים אותם רשאי הבעל לתת לאשתו לצורך מזונות, ונדון בדינם של מאכלים המזיקים לבריאות או שמחמת סיבות הלכתיות האשה מבקשת להחמיר על עצמה שלא להנות מהם.

כמו כן, נדון אם אשה נחשבת כ”עני” ומותר לתת לה מזונות ממתנות עניים, או שהואיל והיא סמוכה על שולחן בעלה וצרכי מזונותיה מוטלים עליו, דינה כמוהו לענין זה, ונבאר את הנפק”מ שיש בשאלה זו לענין פירות של שביעית.

מאכלים מזיקים או אסורים

מאכל שאינו טוב לבריאותה

א. שיעור המזונות הניתן לאשה מיד הבעל, נקבע על פי הראוי לה לפי מנהג נשות מקומה ומנהגו של עולם. ולכן, אין הוא רשאי לתת לה מאכלים שהיא מקפידה שלא לאוכלם מחמת חולי וכדומה, אף שאינם מסוכנים לבריאותה, אלא רק גורמים לה למיחוש בעלמא. משום שכל אדם הנתון במצב דומה לשלה מקפיד בדרך כלל להמנע מאכילתם. על פרטיה של הלכה זו ראה הערה[1].

מאכל אסור בימי מחלתה

ב. אשה חולה, המצויה בסכנת חיים ונצרכת על פי פקודת הרופאים לאכול בשר וכדומה, אף על פי שמחמת חוליה מותר לה עתה לאכול מן הבשר הטרף, יכולה היא לתבוע את הבעל שיטרח ויוציא הוצאות אף יתר על כדי חיובה, כדי לספק לה צורך זה מבשר כשר[2].

מאכלים שבני אדם נמנעים מאכילתם

ג. מאכלים ששהו בבית הכסא, או שהיו תחת המיטה בלילה, שיש מקפידים להמנע מאכילתם, אין הבעל רשאי ליתנם לה לצורך מזונותיה, אלא אם כן ידוע שאינה רגילה להקפיד בכך[3]. כמו כן, מאכלים שבני אדם נמנעים מאכילתם מחמת סגולה מסוימת, וכגון שהם מאלו הגורמים לשיכחה, אין הבעל רשאי ליתן לה מהם[4].

איסורי הנאה

ד. מאכלים האסורים בהנאה לבעל ומותרים לאשה [כגון, שרצונו לפרוע את חוב המזונות במעות שהן חליפי איסור הנאה, שאינם אסורים אלא למחליף עצמו, ראה תוס’ בחולין ד ע”ה ד”ה מותר][5], נראה שאינו רשאי ליתנם לה בפרעון חוב מזונותיה, לפי שעל ידי שנותנם לה נפטר מחיובו, ונמצא שנהנה מדבר האסור לו, וראה הערה[6]. במקרה זה אסור לאשה ליטול ממנו מזונות אלו בפרעון חובה, שהרי היא מכשילה אותו בכך שנהנה מאיסורי הנאה[7].

מתנות עניים

לקט שכחה ופאה

ה. הבעל חייב לספק לאשתו את מזונותיה ושאר צרכיה אף אם יש לה ממון הרבה משלה, ואפילו ניתן לה ממון זה באופן מיוחד לצורך מזונות, ואין היא חייבת ליטול את מזונותיה משלה[8].

לפיכך, במקרה שהבעל עני ומתפרנס מן הצדקה, אף שיש לאשה נכסים רבים משלה נותנים לו לקט שכחה ופאה גם עבור מזונות אשתו, שהרי הם מוטלים עליו[9]. [ויש לעיין לפי זה, אם הבעל רשאי לספק לה את מזונותיה מפירות דמאי המותרים לעניים, שאף על פי שמזונותיה עליו, מכל מקום לא תוכל לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות, משום היא עשירה].

במה דברים אמורים, שיש לה מעות או שאר נכסים משלה, או שנתחייב לה אדם לפרנסה כיאות, שבכל אלו אין הבעל רשאי לתובעה להוציא משלה לצורך מזונותיה. אולם, במקרה שהיא סמוכה על שולחן אחרים [בלא שנתחייבו לה על כך בתורת חיוב ממון], ואין היא נצרכת כלל למזונות, אין הבעל חייב במזונותיה[10].

מעות מעשר שני

ו. בהיות בית המקדש על מכונו, היו ישראל עולים לירושלים לאכול מפירות מעשר שני שהופרשו משדותיהם. ונראה, שאף על פי שאסור לאדם לפרוע את חובו ממעות של מעשר שני, מכל מקום רשאי הוא לתת לאשתו את מזונותיה ממעשרות אלו, לפי שכך היא הנהגת האישות שיהיו סועדים יחד על שולחן אחד וממאכל אחד, ואינו נותן לה את מזונותיה באופן של פרעון חוב בעלמא[11].

פירות שביעית

ז. אף על פי שחוב המזונות מוטל על הבעל בתורת שעבוד גמור ככל חוב ממון, רשאי הוא לתת לאשתו את מזונותיה מפירות שביעית המצויים תחת ידו, ואינו נחשב על ידי כך כמי שעושה סחורה בפירות שביעית. אולם אם הלך למדינת הים ונצרכה אשתו ללוות מעות מאחרים לצורך מזונותיה, אין בית הדין רשאים ליתן לה מפירות שביעית אלו המצויים תחת יד הבעל לפרעון אותו חוב[12].


[1] הבעל משועבד לאשתו לספק לה את מזונותיה כפי הנהוג ומקובל בין אנשי מקומם. ממילא, הואיל ומנהג העולם להקפיד שלא לאכול מאכלים המזיקים לבריאות, אין הבעל רשאי לכופה לכך. ובפרט כאשר יש לה חולי מסויים ומאכלים אלו מזיקים לה מחמת חוליה, דכיון שחייב הוא לרפאותה ממחלתה [ראה להלן פרק כג], כל שכן שאסור ליתן לה דבר הגורם לה שתחלה יותר.

ונראה, שאפי’ לא היו מאכלים אלו מזיקים ממש לבריאותה, אלא שהם גורמים לה להקדמת ראיית הוסת וכדו’, וכגון מה שמצינו בשו”ע (יו”ד סי’ קפט סעי’ כג) לענין אשה הרואה דם מחמת אכילת דברים חמים וחריפים, נמי אינו יכול לכופה לקבלם.

טעם נוסף יש לומר בזה, שהרי כלל אמרו חכמים בשיעור המזונות: “עולה עמו ואינה יורדת”. והיינו, שאין הבעל רשאי לפחות לאשה משיעור המזונות הראוי לה לפי מנהג בני משפחתה [ובגדרי דין זה ראה לעיל פרק ב דין ג]. ולכן, אם היתה נוהגת להמנע ממאכלים אלו המזיקים לבריאות, אין הבעל רשאי לגרוע עתה ממנהגה זה, שהרי היא עולה עמו ואינה יורדת.

לאידך גיסא נראה, שאם רצונה של האשה להנהיג את אורחות חייה ואכילתה בדרך טבעונית או צמחונית מסוימת, שלא כפי המקובל, ולדעת רבים מחכמי הרפואה אין בכך כל תועלת לגוף, אין הבעל חייב לספק לה מזונות אלו אם יקרים הם יותר מן הרגיל.

יתירה מזו יש לדון, במקרה שהמאכלים הנהוגים במקומם הן מן הדברים המזיקים לבריאות על פי חכמי הרפואה, האם יכולה היא לתבוע מן הבעל מאכלים אחרים תחתיהם, או שמאחר שמנהג הבריות לאכול ממאכלים אלו, מעיקרא לא נתחייב לה הבעל אלא באלו. [ואין דברינו אמורים כשאי אפשר לה להמנע מן הנזק וניכר לכל שאין אלו מאכלים ראויים, דבהא ודאי אמרינן ד”לחיים ניתנה ולא לצער”, אלא באופן שנזקם אינו ניכר, ועל דרך מש”כ הרמב”ם (הל’ דעות פ”ד הל’ יט): “כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפי’ אוכל מאכלות הרעים”], וצ”ע בזה.

[2] דאף שמעיקר הדין מותר לה לאכול מן הבשר האסור לצורך רפואתה, יכולה היא לומר שנפשה קצה באכילת דבר איסור, וכיון שהבעל חייב לספק לה את כל צרכיה הרוחניים והגשמיים כאחד, יכולה היא לתובעו שיתן לה בשר כשר תחתיו אף שדמיו יקרים.

קצת מקור לסברא זו נראה להביא ממש”כ האור זרוע (ח”ב סי’ קח), שחולה שנזקק לבשר, מותר לשחוט בהמה בשבת בשבילו אף על פי שיש לו מבשר נבילה, לפי שאיסורי שבת הותרו אצל החולה ואין חפץ לקב”ה בתקנה מגונה כגון זו שיאכל מבשר נבילה, וראה מש”כ בזה בשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ שלח) ושו”ת עטרת חכמים לברוך טעם (או”ח סי’ ד). [וראה כעין זה בשו”ת בית שערים (או”ח סי’ קיב), שדן להתיר שחיטה בשבת לצורך חולה, אף כשיש לפניו מבשר נבילה שכדי להביאו א”צ לעבור אלא באיסור דרבנן, וע”ע שו”ת מהר”ש ענגיל (ח”א סו”ס פד)].

וביותר נראה, דבלאו הכי נמי יכולה היא לתובעו שיתן לה מזונות אחרים תחתיהם, שכן שיעור המזונות ופרטיהם הוא לפי מנהג בני אדם ותהלוכותיהם, וודאי אין זו הנהגה ראויה לאדם לאכול דבר איסור כאשר יכול להזדמן לו דבר המותר לו.

ומכל מקום נראה פשוט, שאם כפוה לאכול דבר מאכל שהיא קצה באכילתו, אף שלכתחילה היה אסור לבעל ליתנו לה במזונותיה, ולדעת רבים מן הפוסקים אף אינה צריכה לברך על אכילה כעין זו [עי’ רא”ה ברכות מה ע”א, ורמ”א סי’ רד סעי’ ח, לבוש שם סעי’ ט, ואליה רבה שם ס”ק יג, ודלא כמג”א ופרי חדש שם, ועי’ שו”ת שואל ומשיב מהדו’ חמישאה סי’ מה, ושו”ת בית שערים או”ח סי’ רפג], מ”מ, כיון שעתה לאחר שאכלה ושבעה שוב אין היא נצרכת למזונות אין לחייבו בכך. דכבר נתבאר בדברינו בכמה מקומות, דאין שיעור לחיוב המזונות, והכל בזה לפי צרכיה שבכל יום.

[3] בעיקר דין מאכלים שהיו בבית הכסא, עי’ שו”ת שלמת חיים (ח”ג סי’ ט) דאין ראוי לאוכלם משום “נקיות הדעת”, וכ”כ בס’ טעמי המנהגים (דף יא קו”א סעי’ כ) דמהר”ש מבעלז היה מקפיד שלא לאכול מאכלים שהיו בבית הכסא. מיהו בס’ ליקוטי מהרי”ח (דברים הנוהגים בסעודה) כתב בשם ס’ שלמי ציבור, דרוח רעה דבית הכסא אינה שורה אלא על האדם ולא על מאכלים, ולכך מותר מדינא לאכול מאכלים אלו, אלא שציין שמנהג העולם להקפיד על כך (וע”ע הקדמת ס’ הזוהר י ע”ב, ושער מאמרי רשב”י פ’ תצוה).

בשו”ת מנחת יצחק (ח”ג סי’ סג) כתב, דבבית הכסא שלנו יש להקל בזה בשעת הדחק, ובלבד שיהיה נקי מצואה ומכל דבר מזוהם. ועי’ שו”ת משנה הלכות (ח”ה סי’ ב) בשם שו”ת ארץ צבי (סי’ קי) משמיה דהג”ר מאיר אריק שהקל בזה לגבי שתיית מים בבית הכסא שלנו. וביותר לפמש”נ בלחם משנה (הל’ שביתת עשור פ”ג הל’ ב), ואליה רבה (סי’ א ס”ק ד) בשם דמשק אליעזר (חולין פ”ח סי’ י אות כט), דאפשר שבזמנינו בטלה רוח רעה.

יתירה מזו מצינו בשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קלג) שהוכיח מדברי מג”א (סי’ רכז ס”ק ב) שאדם הנכנס לבית הכסא ולא עשה צרכיו א”צ נטילה, ומוכח שאין הטומאה נדבקת באדם מחמת עצם השהות שם, ואפי’ היה המקום מלוכלך בצואה, וכ”ש שאין היא חלה על המאכלים.

אולם, בהג’ החיד”א לספר חסידים (סי’ תתכג) נראה שלא כדבריו, ולשיטתו, הנכנס לבית הכסא אפי’ לא עשה צרכיו צריך נטילה, והעלה דאפי’ מאכל שנכנס לשם, יש לרוחצו לכתחילה ג’ פעמים במקום דאפשר, ובלבד שלא יפסד ע”י כך. וכן הוא לענין מאכלים שנגע בהם אדם קודם נטילת ידים של שחר, דמותרים הם מדינא באכילה, ומ”מ ראוי לרוחצם כמבואר במשנ”ב (סי’ ד ס”ק יד). [ומ”מ הרוצה להחמיר שלא לאכול מאכל זה נראה דשרי ואין בזה משום בל תשחית, עי’ שו”ת טוב טעם ודעת להגר”ש קלוגר, תנינא הל’ כלאי הכרם סי’ רנא, דהיכא דנוהג להחמיר שלא לאכול דבר מה, אף דהעיקר להלכה דאין בזה בית מיחוש, אין בכך משום בל תשחית, ודו”ק].

ומכל הלין נתבאר, שאף לדעת המחמירים אין זו אלא הנהגה טובה ולא מעיקר הדין, ואעפ”כ נראה פשוט שאם האשה מקפדת בכך אינו יכול לכופה, דלא גרע מקיום מצוה שהזמן גרמא שהאשה יכולה לקבל על עצמה, דסברא היא, דאדעתא דהכי נשאה לו שיספק לה את כל צרכיה ברוחניות וגשמיות כאחד.

מאכלים ששהו תחת המיטה בלילה, הובא בשו”ע (יו”ד סי’ קטז סעי’ ה) ששורה עליהם רוח רעה, אולם, לענין דיעבד כבר כתב בשו”ת שבות יעקב (ח”ב סי’ קה) שמותר לאוכלם, וכ”כ בחיי אדם (כלל ב סעי’ ב) ע”פ הבית יוסף (יו”ד סי’ ו), וע”ע בינת אדם (כלל סג) בשם הגר”א, וראה מש”כ בשו”ת משנה הלכות (ח”י סי’ קא).

[מיהו, במקרה שהאשה הניחה מאכלים אלו תחת המיטה, אין בכך בית מיחוש לכאורה, כ”כ בשו”ת רב פעלים (ח”ד סוד ישרים סי’ ה), שכשם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כך אם נתן אדם אחר את מאכלו תחת המיטה אין בזה משום רוח רעה, ולכאורה ה”ה אשתו, אא”כ נימא דכיון דנתחייב לה הבעל בשטר התנאים “וישלטו בנכסיהם שווה בשווה”, בידה לאוסרם. וע”ע בכעין זה בס’ מנחת שבת (סי’ פט אות קלח) ושו”ת מהרש”ם (ח”ח סי’ מד) ושו”ת התעוררות תשובה (או”ח סי’ קסא), לענין אשה שהניחה קודם שבת דבר מוקצה על גבי כלי היתר של הבעל, אם נעשה הכלי “בסיס לדבר האסור”, או דאמרינן “אין אדם אוסר דבר שאינו שלו”].

[4] אע”פ שנשים מותרות לאכול דבר הקשה לשכחה, ראה חוות דעת (יו”ד סי’ עב ס”ק ב), וע”ע דרכי תשובה שם (ס”ק ה), מכל מקום בדין היא תובעת שאין רצונה להזדקק להם.

[5] מיהו נראה, דבדבר שהבעל נוהג בו איסור על פי חכם, והאשה ובית אביה מורגלים בזה להיתר על פי חכם אחר, רשאי הבעל ליתנו לאשה ולפטור עצמו בכך מחיובו לזונה, שהרי כהיתר גמור נחשב לה דבר זה. ולכן, אם הוא נוהג איסור באכילת פירות נכרים בשביעית וכדעת המחמירים בזה, והיא היתה מורגלת מעולם לנהוג קולא בדבר, רשאי הבעל ליתן לה מהם למזונותיה. וכן נראה מדברי המבי”ט (ח”א סי’ כא ד”ה וגם), שכאשר אדם נוהג היתר בדבר מסויים ע”פ חכם המורה בזה לקולא, מותר ליתן לו מאותו דבר, ולא שייך בזה דין “לפני עיוור לא תתן מכשול”, וכ”ה בשו”ת כתב סופר (יו”ד סי’ עז), עיי”ש.

מיהו, דברי המבי”ט אמורים באדם הנותן לחבירו, אבל באשה בבית הבעל, יש מקום לומר שהואיל ועליה לנהוג כמותו בכל מנהגיו אף היא צריכה להמנע כמותו מאכילת פירות אלו. וראה להלן פרק לג, שנידון זה תלוי באופן בו קיבל על עצמו הנהגה זו, שאם נוהג הוא בכך בתורת חומרא בעלמא, לחוש לדעת המחמירים, אין האשה חייבת לנהוג בכך כמותו. אולם, אם הוא נוהג כך מעיקר הדין, ומשום שכך נהגו בני קהילתו על פי חכם מסויים, אף האשה חייבת לנהוג בכך כמותו [ולענין אשה שמנהג בית אביה להחמיר שלא לאכול מפירות נכרים בשביעית ואילו הבעל מיקל בדבר, אם חייבת לנהוג עמו לקולא כמנהגו, ראה בפרק הנ”ל שהארכנו בזה בכמה פנים].

[6] בחידושי הרי”ם (חו”מ סי’ לט ס”ק ה ד”ה לכאורה) נסתפק, אם מותר לאדם לפרוע חובו מאיסורי הנאה [וכגון שפורע חובו במעות חליפי איסור שאינם אסורים אלא למחליף]. ויסוד הספק בזה הוא, דמחד גיסא, “פריעת בעל חוב מצוה” היא, וקיי”ל “מצוות לאו ליהנות ניתנו”, ומאידך גיסא, כאן נהנה הוא בכך שע”י פרעון החוב הוסר מעליו שעבוד הנכסים, והרי זה כ”הנאת הגוף בהדי מצוה” דנחלקו בה קמאי האם יש בכך כדי לאסור את קיום המצוה באופן זה [עי’ רשב”א נדרים טו ע”ב, מעשה רוקח הל’ שבת פי”ז הל’ יב, בשם המאירי, ועי’ שער המלך הל’ לולב פ”ח הל’ א ומהרי”ץ חיות נדרים שם, מש”כ בביאור הפלוגתא].

אולם בשו”ת האלף לך שלמה (חו”מ סי’ ח) כתב, דאף המתירים בהנאת הגוף דאתיא בהדי מצוה, וס”ל דאף בכה”ג אמרינן “מצוות לאו להנות ניתנו”, יודו בפריעת חוב שהיא אסורה, לפי שהואיל ועל ידי פרעונו זה הוא נפטר מחוב ההלוואה, אין זו הנאה בעלמא דהא “משתרשי ליה”, ורואים כאילו מעות האיסור עצמם הם שנכנסו לרשותו. וכמו שמצינו בחולין (קלא ע”א) לענין מי שאנסו בית המלך את גרנו [וראה עיונים סי’ טו], וא”כ אף לענין פריעת חוב מזונות האשה אסור בכה”ג. וע”ע פתיחה כוללת לפמ”ג (ח”ד ס”ק ה – ז) פרטי הדינים בזה.

יתירה מזו, כלל יש בידינו, דאף ש”מצוות לאו להנות ניתנו”, מ”מ אין ראוי לקיים לכתחילה מצוה באיסורי הנאה אא”כ אינו יכול לקיימה באופן אחר, וכמו שהאריך לבאר באבני מילואים (סי’ כח ס”ק ס), וע”ע פתיחה כוללת לפמ”ג (ח”א ס”ק כט), ומשנה למלך (הל’ אישות פ”ה הל’ א ד”ה ודע, והל’ איסורי מזבח פ”ה הל’ ט) מש”כ בזה. ודלא כמש”כ בס’ כנסת הגדולה (יו”ד סי’ כח ס”ק נ).

עוד יש לצדד להחמיר בזה, על פי מה שדנו הפוסקים לומר, דלענין קיום מצוות דרבנן לא אמרינן “מצוות לאו ליהנות ניתנו” [עי’ ר”ן פ”ג דר”ה בשם הרז”ה, וע”ע מש”כ בזה במחנה אפרים (הל’ נדרים סי’ כד), שער אפרים (סי’ לה), שער המלך (הל’ לולב פ”ח), פמ”ג (או”ח משב”ז סי’ שסג ס”ק כח, וא”א סי’ תמו ס”ק ג), קרן אורה (נדרים טז ע”ב), שו”ת תורה לשמה (סי’ רמב), שו”ת שואל ומשיב (מהד’ חמישאה סי’ מה), ושערי יושר (ש”א פ”ז)], דלפי”ז, לדעת הסוברים דמזונות דרבנן ודאי יהיה אסור בכהאי גוונא.

עוד יעויין בשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ קפ), דמצוות שבית דין ממשכנין עליהם, אסור לפורעם מאיסורי הנאה, דנמצא שנהנה במה שלא כפוהו בית דין לכך. וא”כ, כיון דבית דין כופין את הבעל לתשלום המזונות (ראה להלן פרק ה), נראה פשוט דאסור לפי”ז לפרוע חובו מאיסורי הנאה.

כמו כן נראה, שאם מוסיף לה על שיעור המזונות שמחוייב בהן, ודאי לא שייכא האי סברא, דאף אם מצוה יש בדבר, שמוסיף לה יתר על המחוייב, מ”מ כיון שאינו מוכרח בכך לא אמרינן בהא “מצוות לאו ליהנות ניתנו”, וכמש”כ בס’ תיבת גומא לפמ”ג (פ’ בחוקותי), לענין מצוות קיומיות דתליין ברצונו של אדם (וע”ע פתיחה כוללת לפמ”ג ח”א ס”ק כט, ל. ועי’ כס”מ הל’ ציצית פ”א הל’ יא דלענין ציצית אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו, אף שהיא מצוה קיומית, וראה דעת תורה למהרש”ם יו”ד סי’ ו ס”ק א דשאני ציצית דנענש על ביטולה בעידנא דריתחא).

[7] יש לדון, באופן שעבר הבעל ונתן לה מזונות מאיסורי הנאה, אם יוצא הוא בכך ידי חובתו, או שיכולה היא לתבוע ממנו מזונות אחרים תחתיהם.

ומכל מקום נראה, דכיון דנקטינן “מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני” [ראה השגות הרמב”ן לס’ המצוות ל”ת רכז, רשב”א קידושין סז ע”ב, שו”ת הרא”ש כלל ז סי’ ד, מגיד משנה הל’ גזילה פ”א הל’ ט בדעת הרמב”ם, וראה שו”ת בית שלמה יו”ד סי’ קפא דכן דעת רוב הראשונים והאחרונים, וע”ע מנחת חינוך מצוה תקפג, ושו”ת חתם סופר חו”מ סי’ נו], אף אם סיכמו הבעל והאשה ביניהם שיהיה ממון זה של איסורי הנאה לה לצורך מזונותיה, אין לכך כל תוקף של קנין ואין בהסכמתם כלום.

אלא שאף בלא הסכמה וקנין אכתי יש לדון ולומר, דמשום דין זה של “אי עביד לא מהני” אין כח ביד האשה אלא לחזור בה מהסכמתה, ולהשיב את הממון לבעל ולתבוע ממנו שיתן לה מזונות אחרים תחתיהם, אולם, אם נטלה את אותן מעות מידו וניזונה מהן, שוב אין הבעל חייב לה כלום. דהא מלתא דפשיטא הוא דאף דמקח שנעשה באיסור אין לו תוקף, מ”מ אין הלוקח רשאי להחזיק בחפץ הנקנה ובמעותיו גם יחד, וכמו כן כאן אינה יכולה לתבוע ממנו עוד מעות בלא להשיב לו את מעות האיסורי הנאה.

ובהקדם הכרעת דין זה, נראה לציין למה שנחלקו ראשונים, בעיקר גדרי הבעלות על איסורי הנאה:

יש ראשונים שסוברים, שאיסורי הנאה אינם של הבעלים, ולפיכך אינו יכול לצאת בהם ידי חובתו בכל המצוות שצריך שתתקיים המצוה משלו, וכגון לולב דבעינן “לכם – משלכם”, וכמו כן אין הבעלים יכולים למוכרו לפי שאין להם בו זכות ממון, לדעתם הסיבה לכך שביטול חמץ אינו מועיל לאחר שהגיע זמן איסורו, הוא משום שאינו נחשב כשלו, ומשום כך גם מותר ליטול חפץ זה מהם בעל כרחם ואינם יכולים לעכב [ראה: רש”י סוכה לה ע”א ד”ה לפי (השני), ובפסחים ו ע”ב ד”ה לאו וברש”ש שם, ריטב”א בסוכה שם בשם הראב”ד, שו”ת הרשב”א ח”א סי’ תשמו-תשמז, וח”ד סי’ רב, ובחידושיו לנדרים פה ע”א ובר”ן שם, בשמו].

ויש סוברים, שאיסורי הנאה שייכים לבעלים, ולפיכך נקראים הם שלהם אף לענין קיום המצוות דבעינן בהו “לכם – משלכם”, ויוצאים בהם ידי חובת המצוה, אא”כ לקיום מצוה זו צריך שיהיה החפץ בשיעור מסויים, שאז באופנים בהם צריך לכלות ולבער את האיסורי הנאה, אמרינן “כתותי מכתת שיעוריה”. לדעתם, ישראל יכול לזכות בחפץ של ע”ז כך שלא יהיה לו ביטול עולמית, משום שיש בעלות על איסורי הנאה [לדעה הראשונה טעם דין זה הוא משום שבהיותה של נכרי יש לה ביטול, ולכך חשיב שיש בה דין ממון], וכמו כן לא ניתן להפקיע ממון זה מן הבעלים בעל כרחם [ראה ריטב”א ע”ז מב ע”א. וראה עוד בביאור פלוגתא זו, מש”כ שער המלך הל’ אישות פ”ה הל’ א, מחנה אפרים הל’ זכיה מהפקר סי’ ד, שו”ת נודע ביהודה מהדו”ק או”ח סי’ כ, קצוה”ח סי’ ר ס”ק ה ובאבני מילואים סי’ כח ס”ק נו, נתיבות המשפט סי’ רעה ס”ק א, ושו”ת חתם סופר או”ח סי’ קפ]. להלכה, הכריע הרמ”א (או”ח סי’ תרמט סעי’ ב) כדעת הרשב”א וסיעתו, דאין בעלות על איסורי הנאה.

ומעתה יש לומר, שהואיל ולדעת רוב הפוסקים הקדמונים האיסורי הנאה אינם נחשבים של הבעל ואין בהם דין גזל, אף שהאשה ניזונה בהם כל צרכה, מ”מ כיון שהסכמתה ליטול מהם את מזונותיה אינה כלום [וכמש”נ לעיל דעל הסכמה זו אמרינן “מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני”], אין הבעל נפטר בכך מחיובו, ולא דמי לשאר מקח הנעשה באיסור [כגון במודר הנאה] שאין הלוקח רשאי להחזיק בחפץ ובמעותיו גם יחד, דשאני הכא שהפירות אינם של הבעל ואין לו כל זכות תביעה עליהן, ודו”ק בזה.

אמנם, אם עשה כן בשוגג אפשר שיש בכך כדי לפוטרו מחיובו, שכן בכה”ג יש אחרונים שסוברים שלא נאמר הכלל של “אי עביד לא מהני”, ראה ס’ משפט שלום למהרש”ם (חו”מ סי’ רח), שהאריך בזה, וע”ע ס’ שושנת העמקים (כלל יט). אולם, ראה שו”ת חתם סופר (חו”מ שם) שחולק וסובר דבשוגג כו”ע מודו ד”אי עביד לא מהני”, וחמיר דינו מבמזיד [וראה עוד מש”כ בזה בחידושיו, חולין טו ע”א, וכתובות ל ע”ב].

מיהו מטעם אחר נראה דיפטר בכה”ג מחיוב המזונות, דהא כבר נתבאר בספרנו בכמה מקומות, שאין קיצבה מסוימת לשיעור המזונות, ועיקר החיוב הוא שידאג לה הבעל לכל צרכיה, ולכך ביום תענית שאינה נזקקת למזונות וכדו’, אינו חייב ליתן לה מזונות כלל. וכמו כן כאן, אם כבר אכלה מפירות אלו של איסורי הנאה, ושוב אינה נזקקת למזונות נוספים, אין מקום לחייב את הבעל ליתן לה מעות משלו, ודו”ק.

[8] רא”ש (כתובות פ”ד סי’ יד) בשם מהר”ם. ואף על פי שנכסיה מספיקים לה למחייתה, מכל מקום אין היא חייבת ליזון משלה. וכדברים אלו מוכח נמי מדברי הרא”ה (כתובות קז ע”א). וראיה לדבר, דהא ארוסה שהגיע זמנה להנשא ולא נישאו מעשה ידיה שלה, ואפ”ה הבעל חייב במזונותיה (עי’ עיונים סי’ ה), ומעולם לא נזכר שאם היו מעשה ידיה מספיקים לה יפטר הבעל ממזונותיה.

ומש”כ שדין זה אמור אף באופן שניתנו לה המעות להדיא לצורך מזונות, לכאורה  משנה מפורשת היא בכתובות (קא ע”ב): “הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ניסת – הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות”. הרי להדיא דאף שהבעל הראשון חייב במזונותיה אין בכך כדי לפטור את הבעל השני מליתן לה דמי מזונותיה משלו, וכ”ה לדינא בטוש”ע (סי’ קיד סעי’ י).

[9] שו”ת חתם סופר (אבהע”ז ח”א סי’ קלא).

[10] ראה עיונים סי’ ג שחיוב המזונות אינו קצוב בדמים מסויימים, אלא עיקרו, שיספק לה הבעל משלו את כל הנצרך לה באותה שעה. ולכן, במקרה שהיא אוכלת כדי סיפוקה משל אחרים ושוב אינה נצרכת לכלום, אין הבעל חייב ליתן לה משלו כלל, וראה עוד להלן בסמוך בשם החזו”א.

הנלמד מכאן, שכאשר בני הזוג סמוכים על שולחן הוריהם [וכפי שנהגו בתפוצות ישראל שאבי האשה מתחייב לבעל בעת הנישואין לדאוג לכל צרכיהם חמש או עשר שנים לאחר הנישואין], אין הבעל חייב במזונותיה כל אותו הזמן, שהרי לא נתחייב להם האב סכום קצוב לחודש או לשנה, אלא מספק הוא להם את כל צרכיהם משלו כפי המזדמן דבר יום ביומו, וממילא האשה אינה נצרכת לכלום, ואינה יכולה לתבוע מזונות נוספים מן הבעל. כעין זה כתב בשו”ת בית אפרים (אבהע”ז סו”ס סז), ועיי”ש שהוסיף עוד בטעם הדבר, דמסתמא אדעתא דהכי ניתנו לה המזונות שיהיו אלו בפרעון חובו של בעל.

[11] ומכל מקום אינו רשאי ליתן לה ממעות אלו אלא את דמי מזונותיה, אבל כסות ומדור אסור ליטול ממעות מעשר שני, משום שאין להשתמש בהן אלא לצורך אכילה ושתיה [ראה רמב”ם הל’ מעשר שני פ”ג הל’ י], ובפרטי דין זה ראה ס’ החינוך (מצוה תרי) ומנח”ח שם (אות ו).

[12] בירושלמי (מעשרות פ”ג ה”א, כתובות פ”ז ה”א) איתא: “אין מזונות לאשה דבר תורה, כהדא דתני, אין בית דין פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית אבל ניזונת היא אצל בעלה בשביעית”. ומשמעות הדברים, וכן פירש שם בפני משה, דלהצד שחיוב המזונות דאורייתא הוא, אם תיטול מזונותיה מדמי השביעית יחשב הדבר כפרעון חוב מדמי שביעית [וע”י פסיקת בית דין הנראית יותר כפרעון חוב, אף למ”ד מזונות דרבנן נמי אסור].

ובס’ פאת השלחן (הל’ שביעית סי’ כד, בית ישראל ס”ק נט) הקשה מכאן לשיטת הרמב”ם, דמחד גיסא פסק בהל’ אישות (פי”ב הל’ ב) דחיוב מזונות דאורייתא הוא, ומאידך התיר לאשה ליזון מפירות שביעית של בעל (ראה הל’ שמיטה ויובל פ”ה הל’ יד), ולפירושו של הפני משה, כיון דחיוב מזונות דאורייתא הוא יש לאסור לאשה לאכול מפירות שביעית של הבעל, שלא יהיה כפורע חובו מן השביעית.

ואכן, בקרבן העדה שם פי’ היפך הדברים, דלמ”ד דחיוב מזונות האשה דאורייתא הוא, אין הדבר נחשב כחוב ממון, אלא ככל מצוות עשה המוטלות על האדם שמותר לקיימן מפירות שביעית. לדעה זו, אף בית דין מותרים לפסוק לאשה מזונות מפירות שביעית של הבעל. אולם, הירושלמי סבר שמזונות האשה אינם אלא מדרבנן, ונתקנו לה תמורת מעשה ידיה, לפיכך סבר שנתינתם נחשבת ככל פרעון חוב דעלמא דאסור ליתנו מפירות שביעית [אלא שמ”מ הקיל בזה לענין אשה הניזונת מיד הבעל דרך אישות, ולא החמיר אלא באופן שהיא נזקקת לגביית בית דין, דהוי ממש דומיא דחוב]. ובזה עלו דברי הרמב”ם יפה [ואף על פי שהרמב”ם שם נוקט להלכה גם את סוף דברי הירושלמי שם, דאסור לבית דין לפסוק לאשה מזונות מפירות שביעית של הבעל, אינה קושיא כ”כ, דאפשר שבזה פליג על סברת קרבן העדה, וסבר, שאף למ”ד מזונות דאורייתא, הואיל ובא הדבר לפני בית דין, הרי זה ככל חוב דעלמא שאסור לפורעו מפירות שביעית].

בחזון איש ע”ד הרמב”ם שם הוסיף עוד בביאור הלכה זו, על דרך מה שנתבאר לעיל בכמה מקומות בספרנו, דכיון שחיוב מזונות האשה אינו קצוב בדמים מסוימים, ועיקרו הוא שיתן לה הבעל את כל המצטרך לה [ולפיכך, אף אם נתן לה אדם אחר מאכלים במתנה, פטור הבעל מלתת לה מזונות אחרים משלו, כיון שכבר אכלה כל צרכה], דכמו כן לדידן, רשאי הבעל ליתן לאשה פירות שביעית בתורת מתנה בעלמא [ולא לצורך פרעון חובו], וממילא לא יהיה חייב לתת לה מזונות באותו היום, כיון שאינה נצרכת לכך, ודו”ק בזה. עוד בביאור הלכה זו ראה בעיונים סי’ ג.

[עוד יש לצרף בזה לקולא, את דעת הסוברים דשביעית אינה נוהגת מה”ת אלא בזמן שהיובל נוהג, עי’ שו”ת הרשב”ש (סי’ רנח) בשם בה”ג והר”י אלברצלוני ור”י בר יקר ובעל העיטור, ועי’ ס’ התרומות (שער מה סי’ ד) בשם הרז”ה, דדיני השביעית בזמנינו אינן אלא ממידת חסידות, וכ”ה במאירי (גיטין לו ע”ב) ובמגן אבות (סי’ טו), ועי’ ריטב”א (גיטין שם), וע”ע שו”ת הרשב”ש (שם) שקיבץ כעמיר הגורנה דעת הסוברים דשביעית בזה”ז דרבנן].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים