שאלות שונות של גזל

דיין בבית הדין נתיבות חיים
כ' אדר א' ה'תשע"ד

בס”ד

יש כמה שאלות לגבי דיני גזל:

א) בטיפשותי כשהייתי צעיר, היינו נשארים ערים בחופש הגדול, וכשהיו המשאיות מביאות סחורה של לחם למכולת וכו’. היינו מחכים שהמשאית תיסע והיינו לוקחים/גונבים לחמניות. הבעיה היא שאני לא יודע כמה לחמניות לקחתי, ובאיזה שווי, ולמי צריך להחזיר לבעל המכולת או למאפייה שמייבאת את זה. ועוד דבר בעל המכולת מכר את המכולת איך אדע למי לתת?

ב) כפי שמובן מהסעיף הראשון הייתי ילד שובב שעשה הרבה שטויות, עוד מעשה שטות הוא: שיחקנו משחק קלפים ועשינו תנאי שהמפסיד הולך ומתקתק על החלון של השכן באמצע הלילה. מישהו שהפסיד במשחק דפק על החלון ושבר בטעות את התריסים, עבר זמן, השאלה האם אני צריך להחזיר משהו או לתקן?

ג) כשהייתי מנוי בחברת טלפון מסוימת, היה לי פלאפון מסוים, כדי לעזור לחבר שרצה גם כן פלאפון כזה, הודעתי לחברה שנאבד לי הפלא, וכיוון שהיה לי ביטוח, הוצרכתי לשלם רק חצי מהשווי שלו, ונתתי את האחר שהיה לי לחבר. אני מניח שזה הונאה במושגי ההלכה, ורציתי לדעת איך ומה צריך לעשות כדי לתקן את העוולה.

תשובה:

א) עליך לשלם למאפייה. כיון שאינך זוכר את כמות הלחמניות, עליך ליצור קשר עם הנהלת המאפייה ולהתפשר איתם או לבקש שימחלו לך.

ב) אם לא זכור לך שאתה שברת, אינך חייב כלום.

ג) אם המחיר ששילמת בסופו של דבר אינו נמוך ב-17% מהמחיר הנמוך ביותר שהיה קיים בשוק לאותו מכשיר, אינך חייב דבר. אם המחיר נמוך ב-17% או יותר, עליך להשלים עד למחיר הנמוך ביותר שהיה קיים אז למכשיר זה.

מקורות:

א) ייתכן שבעל המכולת היה סופר את הלחמניות ולא שילם אלא על הכמות שהייתה בפועל. אבל גם אם בעל המכולת שילם בטעות יותר, מכל מקום הלחמניות עדיין היו בבעלותו של המאפייה. (עיין קצות סי’ קכג סק”ג ונתיבות שם סק”א, סברת הנתיבות לא שייכת בנידון דידן שבעל המכולת לא שילם על הלחמניות מראש)
אדם שיודע שגנב ואינו יודע כמה חייב לצאת ידי שמים להתפשר, עיין שו”ע חו”מ סי’ עה סעיף יח וש”ך שם ס”ק סז.

ב) מדין איני יודע אם נתחייבתי, עיין שו”ע שם.

ג) במקרה זה הלקוח לא היה מסכים לקנות במחיר המלא ובפועל לא נקבע עם החברה שהעסקה היא על תשלום מלא, כך שאין בהטעיה זו אלא אונאה. שיעור אונאה מבואר בשו”ע חו”מ סי’ רכז סעיפים ב-ד. כמובן שבמקרה זה לא שייך ביטול מקח לאחר שהלקוח כבר השתמש עם המכשיר תקופה ארוכה. כמו כן, לא שייך דין ‘שיראה לתגר’ שהרי החברה סברה בטעות שהיא חייבת למכור בהנחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים