היתר ממזרות – נולדה שבעה חודשים לאחר הגט

הרב זאב ליטקה
כ' אדר א' ה'תשע"ד

בס”ד

לפנינו שאלת ממזרות של שני ילדים. האמא, נישאה בשנת 82 לאדם בהיותה בת 18. לאחר כשנה נפרדה ממנו, ופתחה תיק גירושין. הבעל, לא קיבל את העזיבה שלה, וניסה בכל דרך שתחזור אליו, אולם היא לא הסכימה. הדיונים התנהלו בעצלתיים, להרבה מהדיונים הבעל לא הופיע, וגם כשהופיע, טען כי הוא אינו מעוניין לגרשה. לדבריה, הבעל ביקש ממנה כמה פעמים לקיים יחסי אישות תמורת הופעתו לדיון, ובכל פעם התפתתה לו, וגם אז, כמה פעמים הוא לא עמד בסיכום.

במהלך שנת 85, הכירה אדם אחר, היחסים ביניהם התקרבו ובערך מתחילת שנת 87 עד שנת 89 חיו בדירה אחת. אולם למעשה היא התגרשה מבעלה רק ב- 18.11.87.

ב – 14.6.87 נולדה בת. (שבעה חודשים וכמה ימים לאחר הגירושין).

לדברי האם, היא קיימה יחסים משך כל התקופה גם עם הבעל וגם עם בועל, כשהיחסים עם הבעל היו נדירים, רק פעם בכמה חודשים ואף פחות. ואילו כשהתחילה מערכת היחסים שלה עם הבועל, הם היו תכופים יותר, אפילו לפני שהחלה לחיות עימו בבית אחד. לדבריה, נזהרה שלא ללדת ילדים, עם הבועל היא השתמשה באמצעי הגנה (קונדום), ואילו עם הבעל הם היו ללא כל אמצעים. לאחר שהרתה, לא פעלה לעשות הפלה, מחמת טראומה שחוותה בנושא מיד לאחר נישואיה.

לכן היום כשהיא נשאלה ממי הילדה, היא אינה יודעת בודאות, מצד אחד היא סבורה שהם של מהבעל, כי איתו היחסים היו ללא הגנה, ואילו עם הבועל הם היו עם הגנה. ומצד שני, עם הבעל הם היו תדירים, וכידוע אמצעי הגנה זה אינו מוחלט, לדבריה, הם רק ב70% הצלחה.

לדבריה, לאחר הגירושין, מתוך חששה, שהבעל יתבע את הילדה, בעיצה אחת עם הבועל היא אף יזמה תביעה בביהמ”ש למזונות נגד הבועל, בכדי שיהיה בידה הוכחה שהם לא של הבעל. לפי הסיכום, הוא הודה כי הם ממנו, וחוייב במזונות בסף 800 ₪. אלא שמעולם היא לא מימשה את פסק הדין, ומעולם היא לא קיבלה מזונות ממנו, כי אין לה כל ודאות שאכן הם של הבועל.

עד כאן גירסת האם. חשוב להדגיש, כי הקשר שלה עם הבועל, עלה כבר במהלך הדיון האחרון בביה”ד בשנת 87, בו הצהירה שהיא בגדה בבעלה. לדבריה, כדי לקבל ממנו גט כפי שאכן נפסק עליו אז שהוא חייב לגרשה. ואף נכתב שהיא אסורה לבעל ולבועל.

תשובה:

א

תחילה לכאורה יש לומר כי מאחר שאין לנו כל עדות שאכן היא זינתה ותקופה מסויימת אף חייתה עם הבועל, א”כ אין כל ריעוותא בילדה אלו, ואע”פ שהאמא מספרת לנו שהיא זינתה עם אחר. הרי אינה נאמנת לפסול את ילדיה.

אמנם, כבר בתקופה שלפני הגט סיפרה כך בביה”ד, וגם לאחר הגט אף יזמה תביעה לביה”ד, והבועל גם הודה כי היא בתו. אבל ודאי שאין בידי הבועל לפסול את הילדים. עי’ בספר עזר משפט (הגר”א גולדשמידט סי’ א’) שדן באשה שעזבה את בעלה, והלכה לגור עם אדם אחר ואף החליפה את שם משפחתה כשמו של האחר, ונולדה בת שהוחזקה כבתו של הבועל. ובכל זאת כתב שם:

“אמנם אין לקבוע הלכה בנדון זה, כי גם אם היו מעידים עדים שהתובעת והנתבעת גרו בקביעות מתמדת יחד, גם אז לא היו חששות בכשרות הולד, עיין שו”ע שם סעיף ט”ו. אולם פשוט הדבר, כי אין לקבוע בדבר כשרות הולד, מבלי לשמוע את הבעל, ומכל שכן שאין לפסלה ולקבוע שהיא של התובע – על פי הנתבעת והתובע (האשה והבועל) לבד”.

ולגבי הבעל, האם הוא הכיר בזה שילדים אלו הם מהבועל או לא, אין לנו עדות על כך. (היום הוא כבר אינו בין החיים). ואפילו אם הוא הכיר בזה, יתכן מאד שזה תוצאה שהוא האמין לאשתו, ולדעת רוב הראשונים במקרה כזה אין דין יכיר כפי שהאריך בשב שמעתתא (סוף שמעתתא ב’).

יתרה מזו, בנד”ד אנו עוסקים באופן שלא שהבת לא הוחזקה מעולם כבתו של הבועל.

חידוש מעניין ראיתי בספר באר אברהם (הגר”א רפפורט דיין בביה”ד בלונדון) שג”כ דן שם (סי’ מג) בשאלה שהובאה לקמן אות ו’. ובסי’ מד כתב, כי הציעו שאלה זו לפני הגאון האדיר ר’ משה פיינשטיין, והביא את נקודות ההיתר שכתב להם. ובאות ב כתב:

“בעובדא דידן יש לדון להכשיר אפילו אליבא דהש”ש. דאף דודאי דעשו שלא כדת במה שנשאו בערכאות לפני קבלתה הג”פ מבעלה, כל עוד ואין עדים שחיו ביחד לפני הג”פ לא איתרע חזקת כשרות דידה לענין הולד, ואין ע”כ בכח הרוב מצד עצמו, גם להוליד ספק וגם להכריע לאיסור לענין הולד”.

זאת אומרת, כי למרות שיש מסמכים שאכן היא נישאה בערכאות, ביחס לוולד אנו אומרים שאין עדים שאכן חיה עם מישהו אחר, וכלפיו לא איתרע חזקתה. והוא חידוש גדול. מעניין, כי בתשובת הגר”מ פיינשטיין שם (ח”ג סי’ ז’) שהיא התשובה המדוברת, לא הזכיר סברא זו כלל, ושמא חזר בו אח”כ.

בכל אופן, בנד”ד כאמור, ודאי שאין כל עדים על כך, וכל הידיעה היא רק מהאשה עצמה. גם המסמכים שבידינו (הודאתה בביה”ד בת”א, או גם תביעתה בביהמ”ש) מבוססים רק על דבריה.

נקודה נוספת ציין הגר”מ בלייכר שליט”א, כי גם המסמכים שיש לנו (תביעתה בביהמ”ש) הם לאחר שכבר נולדה הבת. וכן הודאתה בביה”ד היה לאחר שהיא כבר התעברה ממנה (בהנחה שנולדה לט’, עי’ לקמן). כלומר, כבר אז ודאי שלא היתה נאמנת לומר שהיא חיה עם אדם פסול ביחס לפסלות ילדיה.

ב

הגדרת רוב בעילות אחר הבעל במקרה הנוכחי

במקרה זה, לדברי האם שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל, וממילא אין כל ספק בלידה זו שמא נולדה מאחר.

ראה בשו”ת אגרות משה (אבה”ע ח”ג סי’ ט’) שכתב בענין רוב בעילות אחר הבעל:

“ופשוט שהוא אף בבעל שזמן עונותיו אינו בכל יום אלא שתים בשבת ואחת בשבת אף שהבעל הא פורש ממנה בנדתה אף בזמננו שהוא י”ב יום שהרי רובא דרובא בני אדם אינם טיילין שעונתן בכל לילה, ובודאי איירי בשומרי תורה דאטו ברשיעי עסקינן, אף שלהנואפים הרי יש לחוש גם על זמן נדתה דכיון דהם רשעים ועברי על איסור אשת איש ודאי לא יחושו לא היא ולא הבועלים לאיסור נדה, וגם הבעל אינו בועלה אלא שתים בשבת או רק אחת בשבת והן מזנין בכל יום, ומ”מ אמרינן דרוב בעילות הלך אחר הבעל. ובגמלין שעונתן הוא רק אחת לשלשים יום ולספנים שעונתן אחת לששה חדשים שעונת הבעל מעוטה מאד נראה דלא קשה משום דאם זינתה בעת שזמן עונת הבעל רחוקה הרי ידעו זה לפי החשבון שזינתה וכשהוא ספק הרי בהכרח שהיה הזנות כשהבעל בביתו דאז ביאות הבעל מרובות דתלינן דהימים שהיה הגמל והספן בבית בעל בכל לילה אף אם אינו מחוייב מצד הטבע של בני אדם והטעם נראה כי מצד זהירותה שלא ידע הבעל ובני אדם לא אפשר לה בהמציאות שתזנה אלא לפעמים רחוקות, ואולי מצד היראה שלא יודע עושין בחפזון שאין הבעילה ראויה כל כך להריון ולכן ביאות המנאפים שתוכל להתעבר מועטים, וגם במזנה הא אמר רבה בכתובות דף ל”ז שמשמשת במוך ומתהפכת כדי שלא תתעבר ואף ששם איירי באין להם בעלים שאפשר באית לה בעלים לא איכפת לה להתעבר משום שתתלה בבעלה מ”מ ודאי מסתבר שכל מזנה שהוא לתאוה בעלמא אינה רוצה להתעבר מהמזנה וגם הנואפים אין רוצים שתתעבר מהם ומכינים להם מוך שלכן בשביל כל אלו הדברים רוב בעילות שאפשר להתעבר מהן הוא מהבעל אף שזמן עונתו מוגבלת רק בימים המותרין ורק שתים ואחת בשבת וזמן הנואפים הוא בכל יום כי רוב בעילות הנואפים אין ראויין להתעבר”.

זאת אומרת, כי אפילו במקרה שביאות הנואפים הן הרוב, מ”מ רוב בעילות אחר הבעל, שרוב הביאות הראויות לעיבור הן מהבעל ולא מהנואפים. כמו כן במקרה דידן, למרות שלדבריה, רוב בעילות היו מאדם אחר, מ”מ רוב הביאות הראויות לעיבור הן מהבעל.

אלא שלכאורה יש לומר כי בנד”ד דינה כפרוצה ביותר שדין הילדים ספק ממזרים, כפי שפסק בשו”ע (אבה”ע סי’ ד’ סעי’ יד). שהרי לדבריה לא היתה בושה כלל במעשיה, וחיה עם אותו אדם בריש גלי. (עיי”ש באוצה”פ).

ונראה, כי בפרוצה ביותר לא אומרים מתהפכת, שהרי אם דינם ספק ממזרים בהכרח שלא אומרים סברא זו. והטעם נראה, בגלל שאינה בושה במעשיה, אין לה כל סיבה להתהפך, וגם משום החשש שיאמרו בניה ממזרים, גם זו לא סיבה להתהפך שהרי בלא”ה יאמרו כך שהרי אנשים רואים את מעשיה.

אמנם, בבית שמואל שם הביא בשם מהר”י וייל כי פרוצה ביותר אין חוששים על הילדים אלא לכהונה, זאת אומרת שאנו חוששים שזינתה פעם אחת ואח”כ נולדו הילדים, וממילא הם פסולים לכהונה, אבל לממזרות אין חוששים כלל. אבל מלבד שדעה זו לכאורה נסתרת מסוגיא מפורשת (סוטה כז,א) “בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר, מהו אליבא דמ”ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה, לא תיבעי לך, דלא ידעי בה ולא מנטר לה, כי תיבעי לך אליבא דמ”ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה, מאי כיון דידע בה נטורי מנטר לה, או דלמא כיון דפרוצה ביותר לא”. הרי שברור מהסוגיא כי היא ודאי זינתה, והשאלה היא רק ממי התעברה, אז איך ניתן לומר שהסוגיא עוסקת בפסולי כהונה. וכן הקשה שם בבית מאיר ועוד אחרונים.

ומ”מ מסברא נראה לומר, כי גם כנראה לדעת המהר”י וייל בפרוצה ביותר זה רק כשמדובר שאנו רואים אותה עושה מעשי פריצות, (חיבוק ונישוק. ראה מהר'”י ברונא שהובא של באוצה”פ). אבל אין לנו ודאות שהיא זינתה עם אדם אחר. שהרי הם מסבירים את הספק של הגמרא אם היא מותרת לכהן או לא. זאת אומרת שאין ודאות כלל שהיא זינתה אפילו פעם אחת. לכן במקרה שאשה חיה עם אדם אחר כאיש ואשה, ודאי שגם לשיטתם הגמרא לא דיברה על מקרה כזה כלל, ובה אין כל ספק שהיא פסולה לכהונה. לכן אין להביא משיטות אלו ראיה כלל למקרה שיש זוג שחיים בזנות בחיד כאיש ואשה.

אלא שבנד”ד האשה אומרת שלמרות שהיתה מזנה בקביעות בתקופה זו עם אדם אחר, ספק גדול אם ממנו היא התעברה שהרי עם אותו אדם היא נקטה באמצעי זהירות (קונדום). ואילו עם הבעל למרות שהמפגשים היו לעיתים נדירות, ותקופות מסוימות אפילו נדירות מאד. אבל מפגשים אלו היו ללא כל אמצעים.

נמצא, שעדיין יש לומר במקרה זה כפי שכתב באגרות משה שרוב הביאות הראויות לעיבור היו מהבעל, ולכן יש להכשיר ילדים אלו לקהל.

ג

גירסת האם – נאמנותה

עפ”י מה שהתבאר נראה כי גם ללא דבריה, אין אנו עוסקים בממזר ודאי (ובפרט שמעמדה של הבת, שבה גם יש ספק שמא התעברה לאחר הגירושין כפי שיתבאר בהמשך) נמצא כי ודאי יש לאמא נאמנות על גירסתה, ואין ספק כי במקום שהאשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי ועל ידי זה להכשיר את הולד, כמו כן אם עפ”י דבריה היא מכשירה את הולד למרות שאין היא יודעת בודאות שהתעברה מכשר כפי שנראה מדבריה, בכל זאת ודאי היא נאמנת בגירסתה.

וכפי שמבואר בבית שמואל באריכות בשם הר”ן והרב המגיד (שם ס”ק לט). שכל ספק ממזר מה”ת הוא מותר לגמרי, אלא שחז”ל החמירו לעשות מעלת יוחסין, והקילו להאמין לאשה כשאומרת לכשר נבעלתי. ואמנם כאן היא לא יודעת לומר שהתעברה מכשר, אולם מאחר שעפ”י דבריה הילדה כשרה לקהל, בודאי שיש להאמין לה.

ובפרט לדעת הפוסקים כי נאמנות האם לומר לכשר נבעלתי הוא גם בממזר ודאי כפי שרואים מדברי הרשב”א (קידושין עג,א) “מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהא כשרין אצלה דכל כי הא הוא דהוי ספק, אבל כל היכא דרוב פסולין אצלה כממזר ודאי משוינן ליה דרובא דאורייתא אא”כ בדקו את אמו ואמרה לכשר וראוי לי נבעלתי כר”ג ור”א ואבא שאול”. זאת אומרת שהיא נאמנת גם על ממזר ודאי. (עי’ שב שמעתתא ש”ב פרק טז).

והסיבה שהיא נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין, כפי שכתב הנתיבות בתשובתו לרע”א (שו”ת רבי יעקב מליסא סי’ מ’, ונדפס ג”כ בשו”ת רע”א הוצאת המאור קמא סי’ קכד). ונראה כי הגרע”א לבסוף, הסכים איתו (ראה שם סוף סי’ קכה). וכן נראה מדברי השו”ע (סי’ ד’ סע’י כט) לגבי דין יכיר, שהאב שאמר על הוחזק כבנו שאינו בנו הרי הוא “ממזר ודאי” כלשונו של השו”ע, ובכל זאת סיים שם, כי אם האשה תאמר מגוי או מעבד התעברתי הרי היא נאמנת, למרות שאין לה חזקת כשרות, במקרה כזה, וגם לא מדובר על ספק ממזר, כדברי הר”ן והרב המגיד, וראה שם בב”ש שהתקשה בזה. ועי’ עוד באוצה”פ שם.

בכל אופן, בנושא זה יש אריכות גדולה האם האם נאמנת גם בממזר ודאי, א”כ לשיטתם שיסוד נאמנותה בנויה על נאמנות עד אחד (מקרה שהיא כבר ודאי פסולה לכהונה). ודאי שהאשה נאמנת במה שהיא אומרת להכשיר את בתה לקהל.

סיבה נוספת יש לומר כי האמא נאמנות על דבריה, שהרי יש לה מיגו שיכלה לומר שהתעברה לאחר הגט, ואז היתה נאמנת כמו שהאריך באגרות משה שהובא לעיל אות א’.

ד

נאמנות האם לחזור בה מדבריה

על פי מה ששמעתי מהאם לאחר גירושיה היא תבעה מזונות את הבועל בביהמ”ש. זאת אומרת שיש כאן אמירה מצידה שהילדים נולדו מאותו אדם. אמנם היום היא מסבירה שבעצם אין היא לא יודעת ממי היא נולדה, אבל היה לה פחד שיבוא יום הבעל יתבע את הילדים בטענה כי אולי הם ממנו, לכן תבעה את הבועל שיהיה לה “אסמכתא” שאכן הם של הבועל. ולראיה ציינה את העובדה שמעולם לא תבעה ממנו מזונות בפועל, ומעולם גם לא שילם לה מזונות.

ובמילים פשוטות יותר, בתחילה היא אמרה מפסול נבעלתי. ואח”כ חוזרת בה מדבריה ונותנת אמתלא לדבריה, האם היא נאמנת בכל או לא. (אמנם אינה חוזרת בה מדבריה לגמרי, שהרי גם היום אינה בטוחה שאינם מגרינברג, אבל בתחילה לפי טענתה הם פסולים, ובסוף לאחר שחזרה בה הם כשרים).

אלא שכאן נראה פשוט שמאחר שבתחילה לא היתה נאמנת כלל לפסול את ילדיה, ומצד הדין כאילו לא אמרה דבר. ודאי שהיא נאמנת לחזור בה מדבריה ולהכשירם היום, גם ללא אמתלא. כש”כ שיש לה אמתלא בודאי היא נאמנת לחזור בה מדבריה. ואפילו בנאמנות יכיר או בנאמנות של אב לומר קידשתי את בתי דעת חלק מפוסקים שהוא נאמנת לחזור בו באמתלא, למרות שבתחילה היה נאמן, (עי’ באריכות בש”ש ש”ו פרק ח’ – י’) כש”כ במקרה כזה שהיא אינה נאמנת כלל, ודאי שיכולה לחזור בה בפרט שיש לה אמתלא.

לפני כמה שנים, עסקתי במקרה שהאמא טענה בתחילה טענה שיש בה כדי להכשיר את ילדיה לקהל, ועל סמך דבריה רצו להכשירם. אלא שבסוף היא שינתה את גירסתה וטענה טענה אחרת. וכאן באה השאלה לאיזה גירסה להאמין. (הגירסה האחרונה היתה בפני ביה”ד). וכתבתי באריכות שיש להאמין לגירסה הראשונה שרק על זה היא נאמנת, ואינה נאמנת לחזור בה. והסכים לזה הגרז”נ גולדברג שליט”א, והלכה למעשה התירו את ילדיה לקהל.

ה

ספק בן ט’ ספק בן ז’ לכאורה הוא ספק שקול

בנוסף על האמור לעיל, נראה כי גם אם הבת נולדה מהבועל, אין כאן אלא ספק מחמת הספק שמא התעברה לאחר הגירושין והיא נולדה כבת ז’. ואמת שהדין של הרמ”א שהביא בסי’ ד’ סעי’ טו שיולדת לשבעה יולדת למקוטעין ולכן לפעמים גם חמישה חודשים ויומיים ניתן להכשיר, זה אינו אלא כשאין כל ריעוותא על האשה כפי שכתב שם הרמ”א. (עי’ שו”ת רע”א סי צט-ק’). אבל במקום שהאשה לפנינו אומרת שהיא זינתה בקביעות עם הבועל, ודאי שאין לה כל חזקת כשרות, ולא אומרים שילדה לשבעה מקוטעין.

אלא שכאן הספק הוא אולי ילדה לשבעה שלמים, דהיינו ספק בן ט’ ספק בן ז’. וספק זה לכאורה הוא ספק שקול.

אמנם, בשו”ת אגרות משה (אבה”ע ח”ג סי’ ז’) נשאל, באשה שנישאה בערכאות לפני שקיבלה גט מבעלה. וילדה שבעה חודשים וי”ב יום לאחר קבלת הגט מבעלה. זאת אומרת שאין ספק כי היא התעברה מהבועל, וכל הספק הוא רק האם ניתן לומר שהתעברה לאחר הגט, או שמא ודאי התעברה עוד קודם גירושיה וממילא הוא ממזר.

בתשובתו שם האריך לומר שאם האשה אומרת שהיא התעברה רק לאחר הגט, על אף שטענתה היא נגד רוב, שרוב נשים לט’ ילדן, בכל זאת היא נאמנת. ראה שם את הסיבות לכך. לכן סיים: “נמצא לדינא שאם היתה אומרת ברי שבנה הוא בן ז’ בין שתאמר שלא נבעלה קודם הגירושין בין שתאמר שנבעלה ולא נתעברה משום שהיה לה הוסת איכא מקום להכשירו בקהל, אבל אם תאמר שאינה יודעת אזלינן בתר רובא שלט’ ילדן והוא בדין ודאי ממזר ואסור בקהל, וגם אם אינה לפנינו אין להתירו, אבל אם תאמר ברי שהוא בן ז’ נאמנת להכשירו למה שבארתי אליבא דהטור, וכן אליבא דהמ”מ ואפשר שכו”ע לא יפלגו בזה”.

הרי שפסק כי אם היא אינה טוענת בברי נגד הרוב, הרוב מכריע שהוא ממזר ודאי.[1]

אלא שדבריו לכאורה צ”ע. מקור הסוגיא שרוב נשים לט’ ילדן, הוא ביבמות (לז,א) ביבמה שלא המתינה ג’ חדשים, והתייבמה לאח בעלה, וילדה לאחר ז’ חדשים, ויש לנו ספק האם הילד הוא בן ז’ וממילא שייך ליבם והם מותרים זה לזה, או שמא ילדה לט’ חדשים וממילא שייך לראשון, ונמצא שהיא אסורה ליבם. ומבואר שם במשנה כי מחמת הספק עליה לצאת ממנו. ובגמ’ הקשו למה אנו לא אומרים רוב נשים לט’ ילדן והילד בודאי מהראשון. מסקנת הגמ’ שם: “הכי קאמינא רוב נשים ילדן לתשעה, ומיעוט לשבעה, וכל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה, וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע ליה רובא”.

א”כ, מאחר שלא ראינו של ריעותא ברוב אצלה, שהרי לא ראינו שלא הוכר עוברה בשליש ימיה, לכאורה הרוב מכריע שהיא ילדה לט’. כך נראה פשטות הסוגיא, וכך כנראה הבין האגרות משה.

אולם דבריו צריכים עיון רב, הרי משנה ערוכה היא ביבמות (ק,א): “מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני חולצין ולא מייבמין, וכן הוא להם חולץ ולא מייבם. וכו’ היה אחד ישראל ואחד כהן – נושא אשה ראויה לכהן, ואין מטמא למתים, ואם נטמא – אינו סופג את הארבעים, אינו אוכל בתרומה, ואם אכל – אינו משלם קרן וחומש, ואינו חולק על הגורן, ומוכר התרומה והדמים שלו, ואינו חולק בקדשי הקדשים, ואין נותנין לו את הקדשים, ואין מוציאין את שלו מידו, ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה, ובכורו יהא רועה עד שיסתאב, ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים”.

הרי שאנו מתייחסים לזה כספק גמור ולא אומרים שהולכים אחר רוב הנשים שילדות לט’ חדשים.

וכבר עמד על כך בתשב”ץ (ח”ב סי’ צא): “אם תאמר ואם תלד לז’ לביאת הבעל למה נחזיק אותו בבנו והיה לנו להחזיק אותו בממזר משום דרוב נשים לט’ הם יולדות. וכו’ דהא רובא דאורייתא הוא. בודאי כן היה ראוי לומר, אילו לא היה זה הרוב צריך לדבר אחר אבל זה הרוב צריך דבר אחר שיהא עוברה ניכר לשליש ימיה כדכתיב ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך ואפילו יולדת לז’ אין העובר ניכר אלא לתשעים יום כדאיתא בפ”ק דנדה ובפרק בן סורר (סט,א) וכיון שלא הוכר עוברה לשליש ימיה אין לנו לילך אחר רוב נשים דהא איתרע ליה רובא”.

אח”כ ביאר כי הבדיקה אינה לראות האם היא מלאה או ריקנית, אלא כפי שאמרו בביבמות (מב) שהיא נבדקת בדדיה. והמשיך התשב”ץ כי אם לא בדקנו אותה לאחר ג’ חדשים אם הוכר עוברה או לא, “אין לסמוך על רוב הנשים לתשעה ילדן והיינו דבפרק נושאין (ק,א) גבי מתני’ דמי שלא שהתה ג’ חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט’ לא’ אם בן ז’ לאחרון לא אקשינן התם הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לט’ ילדן כדאקשינן בפרק החולץ (לז,א) גבי מתני’ דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דכיון דשני התם דכל היולדת לט’ עוברה ניכר לשליש ימיה והא מדלא הוכר עוברה ודאי בר ז’ לבתרא הוא תו לא אקשינן הכי בשום דוכתא דהא ידעינן דאי לא נבדקה לשליש ימיה לא סמכינן אהאי רובא”.

וכך ראיתי גם בשו”ת באר אברהם (להגר”א אבלי אב”ד וילנא הוצאת מכון ירושלים סי’ מא) ובשו”ת בית אפרים (אבה”ע סי’ קלד) דייק כך גם מדברי רש”י בסוגיא בדף לז, שכתב: “וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה – דאי הוכר לא הוה מספקא לן”. זאת אומרת כי דוקא אם אנו יודעים שהוכר עוברה יש לנו ללכת אחר הרוב.

וכך פסק גם בשו”ע בפשיטות ולא חילק: “אשה שלא שהתה שלשה חדשים אחר בעלה, וילדה, ואין ידוע אם בן ט’ לראשון או בן שבעה לאחרון, והיה אחד מהן כהן והשני ישראל, הרי זה ספק כהן. וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל, והגדילו התערובות, כל אחד מהם ספק כהן ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים; נושאים נשים הראויות לכהונה, ואין מטמאים למתים, ולא אוכלים בתרומה, ואם נשאו גרושה מוציאים ואין לוקים”. כן פסק בהלכות יבום (סי’ קעו סעי’ ז’).

זאת אומרת סתם ספק בן ז’ או בן ט’ הרי הוא ספק גמור. ודברי האגרות משה צע”ג מדוע פסק שהוא ממזר ודאי. אמנם ראיתי שם בגיליון מהרש”א שכתב על דברי השו”ע כי דבריו נאמרו דוקא במקרה שיש ספק זאת אומרת שהיא נבדקה בג’ חודשים ולא הוכר עוברה אז יש ריעותא ברוב שיולדות לט’, אבל בסתם שלא נבדקה אין ריעותא והולכים אחר הרוב. וכך גם הביא בפת”ש ביו”ד סי’ שעד ס”ק י’ בשם ספר השיב רבי אליעזר סי’ ז’ אות לב. אולם מדברי השו”ע וסתימת כל הפוסקים ודאי לא משמע כך.

גם בשו”ת מנחת יצחק (חלק ח’ סי’ קלט) נשאל באשה שילדה פחות משבעה חדשים ממתן הגט, וככל הנראה לא התעברה מהבעל, צירף שם ספק שמא התעברה לאחר הגירושין ככל ספק בן ט’ לראשון או בן ז’ לאחרון, והמעיין שם יראה כי החשיב את זה לספק שקול, ולא שיש רוב שיולדות לתשעה. (ראה שם שהביא את הסוגיא שצריכה הבחנה ג’ חדשים, ומשם הוכיח כי זה ספק גמור). וראה עוד בקובץ תשובות (הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ח”ד סי’ קמג).

ו

אפילו אם נאמר רוב נשים יולדות לט’, יתכן שילדה לט’ מקוטעין

עוד נראה לומר, כי גם אם נאמר שבמקום שלא בדקנו אותה האם הוכר עוברה או לא, אנו הולכים אחר הרוב שיולדות לט’ כמו שכתב באגר”מ. מ”מ יש לומר כי בנד”ד לא ברור כלל שזה נגד הרוב גם אם נאמר שהתעברה לאחר גירושיה.

מבואר בנדה (לח,א) “אמר רב אדא בר אהבה שמע מינה, קסבר רבי יהודה שיפורא גרים. (זאת אומרת שאין צריך להמתין עד שימלאו תשעה חודשי הריון מלאים אלא אנו אומרים שהיא יכולה ללדת בתחילת החודש התשיעי). איני, והא אמר שמואל אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד יום, או למאתים ושבעים ושנים יום, או למאתים ושבעים ושלשה, הוא דאמר כחסידים הראשונים, וכו’ מאי טעמייהו דחסידים הראשונים דכתיב ויתן ה’ לה הריון, הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו. אמר מר זוטרא אפילו למ”ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים, יולדת לשבעה יולדת למקוטעים”. איזכור זה מופיע כמה פעמים בש”ס כי אפילו למד”א יולדת לתשעה לא יולדת למקוטעין וכו’. אלא שכאן נשאלת השאלה האם להלכה נפסק כי יולדת לתשעה גם יולדת למקוטעין או לא.

בשו”ת ריב”ש (סי’ תמו-תמז) האריך בענין, ובתחילה כתב שיש לנקוט להלכה כחסידים הראשונים שיולדת לתשעה יולדת רק לט’ מלאים. אח”כ כתב: “אבל מצאתי להרמב”ן ז”ל, בספר תורת האדם בענין האבל, וז”ל: תינוק כל שלשים יום אינו מתאבל עליו וכו’ ואם קים ליה בגוויה, שכלו לו חדשיו, כגון, שבעל ופירש ונולד לתשעה חדשים בין שלמים בין מקוטעין, מתאבל עליו בן יומו עכ”ל. וכו’ ומשמע דסבירא ליה, להרמב”ן ז”ל, דלא קיי”ל כשמואל דאמר יולדת לתשעה, אינה יולדת למקוטעין. והיינו מדאמר מר זוטרא אפילו למאן דאמר, יולדת לט’, אינה יולדת למקוטעין, וכו’. משמע מהאי לישנא דלא קיי”ל הכי. ואע”ג דשמואל מוקי מילתיה, כחסידים. איהו הוא דאמר הכי. או תלמודא קאמר דשמואל מצי למימר הכי. אבל אפשר, דחסידים סבירא להו דיולדת למקוטעין”.

אמנם המעיין שם בריב”ש יראה כי לכאורה זה אינו מוסכם, אלא שלא הביא חולק ברור על הרמב”ן. וגם מדברי הריטב”א שם בנדה נראה שנקט להלכה שיולדת לתשעה יולדת למקוטעין. וראה בספר עזרת נשים – תקנת עגונות עמוד רצב שהאריך בענין זה.

ובפירוש דברי ר’ יהודה “שיפורא גרים” כתבו שם התוס’ שחודשי הלבנה הם הגורמים לשיפור ויציאת הולד לפני מלאות לה ט’ חודשים מלאים. ובסיום דבריהם מבואר כי אפילו התעברה בסוף החודש וילדה בתחילת חודש ואין אלא ז’ חודשים באמצע מלאים, הרי זו יולדת לתשעה מקוטעין. ומכאן נובעים דברי המהר”י מינץ שהביא הרמ”א (סי’ ד’ סעי’ יד) “אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון, וילדה תחילת כסליו, אף על פי שאין ביניהן רק חמשה חדשים לא חיישינן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן, דהחדשים גורמים והוה ליה בן ז” זאת אומרת הדוגמא שהביא מהר”י מינץ אינו סתם חמשה חודשים ויומיים, אלא יום מחודש סיון, חמשה חודשים מלאים, ועוד יום מחודש כסליו, דהיינו שבעה חודשים מקוטעין עפ”י חודשי הלבנה.

ראה במהרי”ט (ח”ב אבה”ע סי’ טו) שהתקשה מאד בדברי תוס’ אלו עי’ שם בד”ה תו איירי, והאריך להקשות גם על דברי המהר”י מינץ. עיין גם בשאילת יעבץ (ח”ב סי’ קיב) שהביא את דברי התוס’ הנ”ל, אח”כ כתב: “איברא מהרי”ט בשניות צווח עלה ככרוכיא מחי לה מאה עוכלי והקיפה תשובות חבילות כתרנגולי בית בוקיא, דחה אותה בשתי ידיו ועקרה מהלכה דחשיב לה בדותא ובירכא ואם באמת אמרו אין משיבין את הארי אחרי מותו. אף כי מי אני זנב שועלים. מכל מקום אמרתי להיות סניף לאריות רבותינו האשכנזים שהלכו בדרך זו כמילתא דפסיקא להו”. ומאריך להוכיח שלדינא אנו פוסקים שיולדת לתשעה יולדת למקוטעין, והולכים אחר חודשי הלבנה בענין כמש”כ התוס’.

גם בשו”ת אור שמח (ח”ב סי’ לה) ביאר ביאור נפלא בדברי התוס’, שאכן חודשי העיבור נקבעים עפ”י חודשי הלבנה, ובסוף כתב: “וזה הוצאתי מהרעיון אבל אין לנו להרהר אחרי פירוש התוס’ דבשבעה חודשים שלמים ומקצת מהראשון ומקצת מהאחרון סגי”.

א”כ בנד”ד שהאשה התגרשה ב-כ”ח חשוון תשמ”ח, וילדה את הבת ב-ג’ תמוז תשמ”ח, א”כ יש כאן ט’ חודשי לבנה, נמצא שגם אם נאמר כדברי האגר”מ שרוב נשים לט’ ילדן, ניתן לומר שילדה זו גם היא נחשבת לחלק מהרוב הנולדות לתשעה.

נמצא, כי לדעת כולם אין לנו אלא ספק גמור, אם האמא התעברה לפני הגירושין או לאחר הגירושין, ומדאורייתא ספק ממזר מותר, אלא שחכמים החמירו משום מעלת יוחסין. אמנם האמא אומרת שברור לה כי התעברה לפני הגירושין, אבל ודאי שאין האמא נאמנת לפסול אותה לעשותה ממזרת.

א”כ אפילו אם נאמר שיש ספק שמא התעברה מהבועל, יש כאן ספק ספיקא ועפי”ז יש להתירה להנשא. כמו שכתב מהר”י וייל (סי’ עד, הובא בב”ש סי’ ד’ ס”ק מג) “כתב בדרכי משה בשם תשובת מהר”י וייל אשה שנתגרשה וילדה מכשירים הולד משום ספק ספיקא שמא אחר גרושין זנתה ואם תמצא לומר קודם גרושין שמא זנתה עם עכו”ם”.

ז

בזנות היא מתהפכת ולכן יש לתלות שהתעברה לאחר הגירושין למרות שגם זה בזנות

עוד יש להוסיף, כי גם אם ודאי לא התעברה מהבעל, יש סברא לומר שהיא כשרה לקהל אפילו מדברנן. שהרי בזנות לעולם אנו אומרים שאשה מהתפכת ולכן פנויה שיזנתה אין בה דין הבחנה שאנו אומרים כי היא מתהפכת, כפי שנפסק בשו”ע (אבה”ע סי’ יג סעי’ ו’). מ”מ כשיש לנו סיבה לומר שלאחר הגירושין יש לה סיבה טובה יותר להתהפך מאשר לפני הגירושין, נתלה שהיא התהפכה יפה יותר לפני הגירושין שאז יש חשש של ממזרות, מאשר לאחר הגירושין.

ברור, כי סברת מתהפכת אינה רק בגזירת הבחנה, אלא יש בכוחה להכריע ממי הילד, ראה ברמ”א (סוף סי’ ג’): “זנתה עם כהן אחד, ובתוך שלשה נשאת לכהן אחר, הולד פסול לכהונה” זאת אומרת מפני שאין אנו יודעים מיהו אביו (זה דין דרבנן המבואר בכתובות יג,ב ובשו”ע כי אם אין אנו יודעים מיהו אביו, אפילו שודאי היה כהן, משתקין אותו מדיני כהונה). וכתב שם הח”מ כמו כן להיפך אם היתה נשואה והתגרשה, אח”כ זינתה פחות מג’ חודשים למות בעלה, שוב אין אנו יודעים מיהו אביו.

והקשה, למה לא אומרים רוב בעילות אחר הבעל, ונתלה בבעל. ותירץ, אפשר שלכהונה החמירו. וסיים בדיקדוק בדברי רש”י על המשנה ביבמות (ק,ב) מי שלא שהתה ג’ חודשים אחר בעלה הכהן, ונשאת לכהן וילדה, יש לנו ספק מיהו אביו, והגמ’ העמידה את המקרה שם בזנות כי אם מדובר שהיתה נשואה לראשון וגירשה הרי היא אסורה לכהן השני. ורש”י פירש בזנות, היינו שניהם בזנות. משמע שאם היתה קם נשואה ואח”כ בזנות היו תולים בבעל.

אבל הב”ש שם חולק, שלא שייך לומר שם רוב בעילות אחר הבעל, שהרי יתכן שהתעברה קודם שנישאה לבעלה, ועל הדיקדוק מדברי רש”י הביא את המהרש”א והפרישה שכתבו שדברי רש”י לאו דוקא.

ולכאו’ יש לעיין, שהרי דברי רש”י מדוקדקים להפליא, מאחר שבזנות אנו אומרים שהיא מתהפכת, לכן כשיש נשואין וזנות, אנו תולים בנישואין, ורק כששניהם בזנות יש לנו ספק ממי נתעברה.

ומצאתי כי כן כתב בפירוש בנתיבות לשבת שם: “מיהו נלפע”ד דמה שפרש”י שניהם בזנות וכן נראה דעת השו”ע היינו דס”ל כר”י דבאנוסה ומפותה אינה צריה להמתין ג’ חדשים משום דאשה משנה מתהפכת ומזנה כדאיתא לקמן סי’ יג ס”ו א”כ אם הראשון בזנות דכיון דחזינן דנתעברה אין לתלות באחד יותר מחבירו, והרמ”א לשיטתיה דפסק לקמן סי’ יג כדעת הרא”ש דאנוסה ומפותה נמי צריכה להמתין ג’ חדשים וכו’ דטעמא דר”י דס”ל באנוסה ומפותה צריכה להמתין ג”ח אימור לא נתהפכה יפה יפה וכו”.

ובאוצה”פ שם (ס”ק נב) הביאו שכ”כ בתשב”ץ בפירוש שבנישואים וזנות תולים בנישואים, וכרך את זה לדין אנוסה ומפותה שאין לה ג’ חודשי הבחנה שהרי דעתו כהרמב”ם. וכ”כ בישועות יעקב (בפירוש הארוך סק”ז) ובעצי ארזים שם. א”כ לכל הפחות לשיטת הפוסקים אלו ברור, כי סברת מתהפכת בכוחה לקבוע ממי הולד.

אח”כ מצאתי בשו”ת בית שלמה (אבה”ע סי’ ו’) תשובה ארוכה מאד בענין סברת מתהפכת, והוכיח (דף ז’ ע”א) כי סברא זו נאמרה גם בדאורייתא כדי לקבוע ממי הולד, כי אם לא כן איך יתכן שהתירו למזנה להנשא ללא המתנה, הרי אם היא תלד מיד לאחר נישואיה נתלה בבעל, ואם הוא כהן נחליט שהוא כהן ויוכל לשאת את כפיו ללא כל ספק, הרי שגם בדאורייתא אנו מניחים שהיא מתהפכת מזנות.

יתרה מזו כתב שם (דף ז ע”א): “וראיתי לעמוד על החקירה בהך סברא דמתהפכת אם היא כודאי גמור, שכל הזונות מתהפכות, ואף דראינו שנמצא כמה פעמים שמתעברות בזנות וכמו שמבואר בש”ס פ”ק דכתובות וכו’ היינו שנזדמן כן, מ”מ הוי כמו מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כלל מן הסתם. או שנאמר דרוב זונות מתהפכות והא דמותרת לאכול בתרומה בסוף פרק אלמנה וכן מותרת להנשא תוך ג’ חדשים בספיקא דאורייתא היא מטעם דאזלינן בתר רוב כמו בכל התורה כולה”.

עיי”ש שמצא בשו”ת ברית אברהם (אבה”ע סי’ עח אות ה’) שדן בענין ובתחילה הביא ראיה מדברי התוס’ ביבמות לז שכתבו כי באיסור הבחנה החמירו חז”ל לאסור גם בחשש של מיעוט. ואם בכל זאת התירו בזנות כנראה שהסברא של מתהפכת יותר מרוב והיא כודאי. אלא שאח”כ הברית אברהם דחה את ראייתו, והאריך בזה שם בבית שלמה (דף ח’ ע”א וראה בהערה אות ג’), ומסקנתו, כי סברא זו עדיפא על רוב, וחזר על זה שוב שם (דף ט’ ע”א), וראה עוד שם בדף ט’ ע”ב ד”ה והנה.

אמנם, במקרה זה שודאי התעברה בזנות (דהיינו, אפילו אם נשלול כל אפשרות מהבעל, מה שודאי אינו נכון כפי שיתבאר לקמן) מ”מ כשיש לנו ספק האם התעברה לפני הגירושין או לאחר הגירושין, יש לנו להניח כי היא דאגה להתהפך לפני הגירושין יותר מלאחר הגירושין. שהרי ודאי היא היתה מודעת להשלכות של ילדים ממזרים, גם אם היא לא ידעה את המשמעות העמוקה של זה.

ומצאתי דוגמא לזה בשו”ת כתב סופר (אבה”ע סי’ לב) שהאריך בענין פסקי הרמב”ם, מדוע בפ”ג מיבום פסק מי שזינה עם פנויה וכו’ אשתו חייבת בחליצה שמא זינתה עם אחר וכו’. ואילו בתרומה פסק כהן שזינה עם פנויה וילדה תאכל בתורמה, מדוע איפוא אין אנו חוששים בזה שמא זינתה עם אחרים.

וביאר, “וי”ל דמסתברא דאם נבעלה לכהן ונתעברה תולין יותר בו, מלומר שנבעלה לאחר ג”כ, וממנו נתעברה דתלינן יותר שנתעברה לכהן ולא הפכה ממנו כדי שתוליד ויאכילה הוולד בתרומה, אבל אם היתה מזנה גם מאחר היתה מהפכת, דמה לה לגנאי זה להתעבר מאחר, אולי לא תתעבר מכהן זה דהא אני תשום ע”כ שנבעלה ונתעברה מאחר קודם שניכר העובר מכהן, ויש לתלות יותר שמכהן נתעברה וכהנ”ל וזהו טעמא דמתניתין דלא חיישינן שנתעברה מאחר”.

אמנם דבריו הם מחודשים להפליא, לומר כי פנויה שהתעברה וספק אם התעברה מכהן או מישראל, שככל הנראה היא התהפכה מהישראל, כי עדיף לה ללדת מכהן. אבל עכ”פ בנד”ד שיש משמעות הרבה יותר רחבה להריון לפני הגט מאשר הריון לאחר הגט, יש לומר שהקפידה יותר להתהפך קודם הגירושין מאשר לאחר הגירושין. ובפרט היום שיש הרבה אמצעי מניעה, וקל מאד “להתהפך”. יתרה מזו, יתכן כי גם לשיטת הפוסקים שהובאו שלא חוששים למתהפכת ולכן גם בזנות צריכה ג’ חודשי הבחנה, והטעם משום “שמא לא הפכה יפה”. יתכן שבזמנינו שמאד קל למנוע הריון, יתכן כי גם לשיטתם סומכים על סברא זו. וצ”ע.

עכ”פ סברא זו נאמרה גם אם נאמר שודאי לא התעברה מהבעל. אבל כאמור, אין כל סיבה לומר שלא התעברה מהבעל מהטעמים שהוזכרו לעיל. ובפרט על הבת, די אם נאמר שיש לנו ספק אם התעברה מהבעל או לא, די בזה כדי להתירה לקהל לגמרי.

סיכום:

א.      אין כל ריעותא לומר שלא התעברה מבעל, וגם מה שהיא אומרת שחייתה עם אדם אחר, כל זה אנו יודעים רק מפיה והיא אינה נאמנת לפסול. והוסיף הגר”מ בלייכר, כי גם המידע שיש לנו שהודתה בביה”ד בזמן הגירושין, ולאחריהן אף תבעה מזונות מאדם אחר, כל זה גם היה לאחר שהיו לה ילדים וממילא אינה נאמנת.

ב.      הובא בשם האגרות משה מהו הגדרת רוב בעילות אחר הבעל. ועפ”י זה לגירסת האם ודאי שכאן שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל ולתלות את העיבור בבעל.

ג.        הובא ב’ טעמים מדוע האם נאמנת בגירסתה, או מצד שגם ללא דבריה אין כאן אלא ספק ממזר, ובמצב כזה ודאי שהאמא נאמנת לכו”ע. או שהאם נאמנת גם במצב של ממזר ודאי.

ד.      למרות שבתקופת הגירושין האם אמרה והצהירה בביהמ”ש כי הילדים נולדו מהבועל. בכל זאת היא נאמנת בגירסתה היום שעפי”ז אינה יודעת ממי הילדים. והטעם או בגלל שבתחילה לא היתה נאמנת כלל ואין אנו מתייחסים כל לדבריה שהיא אינה נאמנת לפסול וממילא היא נאמנת היום באופן שזה בא להכשיר. או משום שיש לה אמתלא וכשיש אמתלא היא נאמנת כש”כ כשבתחילה לא העידה בביה”ד.

ה.      בנוסף על האמור לעיל. הובא, כי לגביה יש לנו ספק אם היא נולדה לאחר הגירושין או לא. ספק בן ט’ ספק בן ז’ בפשטות לדעת רוב הפוסקים הוא ספק השקול.

ו.        עוד הובא, כי בנד”ד הספק הנ”ל אינו נגד רוב הנשים לט’ ילדן, שהרי פסקו התוס’ כי יולדת לט’ יולדת למקוטעין, דהיינו ט’ חודשים עפ”י חודשי הלבנה. ולכן כשהיא התגרשה בסוף חשוון, והבת נולדה בתחילת תמוז, יש לנו ט’ חודשי לבנה.

ז.       סברא נוספת, גם אם נלך רק על הספק הנ”ל ניתן להכשיר את הבת לגמרי, ולתלות שהאמא דאגה להתהפך יפה לפני הגירושין (כדי שלא יהיה ממזר), ולכן כנראה התעברה לאחר הגירושין. והבאנו ראיה כי גם אם ודאי נולדה בזנות שאנו אומרים מתהפכת, לפעמים אנו מעדיפים לומר שמזנות זו היא נזהרה ומזנות אחרת לא נהזרה ולכן נתלה את ההריון בזנות שהיא נזהרה פחות.



[1] מעניין, כי התשובה שם היתה לגאון ר’ משה סוויפט זצ”ל, דיין ביה”ד בלונדון. ומצאתי ב”פרדס” חוברת י’ (תשל”א) שהגאון ר’ אריה לייב גרוסנס זצ”ל, שגם היה דיין באותו הרכב, כתב גם הוא תשובה על המקרה הנ”ל, וגם האריך בענין רוב נשים לט’ ילדן, ומסקנתו: שאפילו אם היא טוענת כך אינה נאמנת. “וכך פסק הגאון האדיר ר’ משה פיינשטיין שליט”א”. (אולי בתחילה זו היתה דעתו של האגר”מ, ואח”כ כשהדפיס את הספר אגרות משה חזר בו, כי כל האריכות בספר שם הוא להדגיש כי למרות הרוב היא נאמנת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים