לתרומות לחץ כאן

פרשת ויקהל – כוחה של מסירות נפש

"ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת…ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף וכו'." (שמות ל"ה, ל-ל"ב)

"חור בנה של מרים היה" (רש"י)

 

דברי רש"י תמוהים, מה בא ללמדנו שחור היה בנה של מרים?

יתרה מזו יש להבין, התורה מפליגה בשבחו של בצלאל שהיה מלא בחכמה בתבונה ובדעת, והיה יודע לחשוב מחשבות דהיינו להתאים כל דבר לפי כוונת ליבו של הנודב למקומו הראוי לו במשכן, ולכוון את כל הכוונות הראויות בעשיית כל כלי מכלי המשכן שיהא ראוי ונכון להשראת השכינה בעם ישראל, ובגמרא במסכת ברכות (דף נ"ה ע"א) נאמר שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

ובמדרש (שמות רבה מ"ח, ד') נאמר שכל השבח הזה בא לו בזכות היותו משבט יהודה, וכל החכמה הזו באה לו בזכותה של מרים הנביאה. והנה, מלבד שדברי המדרש סותרים זה את זה, האם זכותו של יהודה עמדה לו או זכותה של מרים הנביאה, מוסיף המדרש תמיהה על תמיהתנו ואומר שזכותו של חור היא שעמדה לבצלאל בבניית המשכן (שם מ"ח, ג'): "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור – מה ראה להזכיר כאן חור, אלא בשעה שעשו ישראל את העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה, אמר לו: חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם בשם טוב בעולם…".

אלא, נראה שאין סתירה כלל בדברי המדרש ואדרבה זכות אחת מיוחדת השזורה כחוט השני בייחוסו של בצלאל היא שזיכתה אותו בכל השבח הזה.

הלא נוכחנו לראות שזכותו של חור היתה במסירות נפשו על קידוש ה', ואכן זכות זו היא שזיכתה את בן בנו בכל השבח הגדול הזה ובזכותו נתכפר חטא העגל בבניית המשכן ושבה השכינה לשרות בעם ישראל. אלא שכוח מיוחד זה של מסירות נפש למען הקב"ה ירש חור עצמו בין מאימו ובין מאביו. כך מבואר במסכת סוטה דף י"א שמרים הלא היא פועה, מסרה נפשה ולא שמעה בקול פרעה ולא רק שלא הרגה את הילדים אלא אף סיפקה מים ומזון להחיותם, וחור היה בנה.

וכן יהודה מסר את נפשו וביטל את ישותו ביטול מוחלט והודה במעשה תמר אף שהיה בכך בושה שאין כדוגמתה, ועל כך נאמר במסכת סוטה (דף י' ע"ב): "יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה.    

לפ"ז מובן היטב הטעם שהאריכה התורה בייחוסו של בצלאל וכתבה "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" שהרי כל שבחו של בצלאל ניתן לו בזכות מסירות הנפש של  חור אביו, שירש כח זה מאביו שהיה משבט יהודה.

ומעתה גם דברי רש"י מאירים: "חור בנה של מרים היה" – אותו כח של מסירות נפש ירש גם מאימו שמסרה נפשה לעשות רצון ה'.

לפ"ז יש להוסיף נופך נפלא, שחידש מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א בספרו "אילת השחר": הנה, למתבונן בהשקפה שטחית נראה שחור לא הועיל כלום במסירות נפשו, שהלא לבסוף נעשה העגל בלעדיו וחור עצמו נהרג.

אולם לפי המתבאר, גילו לנו חז"ל שאדרבה כל הכפרה על חטא העגל בבניית המשכן, והשבת השראת השכינה בעם ישראל היתה דוקא על ידו של בצלאל שהיה יודע לכוון את הכוונות הראויות בבניית המשכן. וכל זאת הגיע לו דוקא בזכות מסירות נפשו של חור ונמצא שבמעשהו הגדול הוא שבא לכפר לכלל ישראל על חטאם.

***

בתחילת ימי הזעם הנורא של מלחמת העולם השניה, קיבל על עצמו יהודי בשם ר' טוביה שלעולם לא יסכים לאכול מאכלות שאינם כשרים ויהי מה.

ר' טוביה עבר יסורים רבים, קשיים עצומים, צער, רעב ומכאוב, ולמרות כל אלו- החזיק בעוז ובגבורה בקבלתו.

ימים רבים עברו עליו ובהם לא בא אוכל לפיו. הוא לא נכנע, עמד בנסיון ולא טעם טעם איסור.

קבלתו היתה לאות ולמופת לכול, ואף במחנה העבודה שעבד נתפרסם הדבר.

והנה, באחד הימים כאשר החלו כבר להישמע קולות התקרבותם של צבאות בעלות הברית למחנה, ושמועות על תבוסת הצבא הגרמני הילכו בין השבויים המיוסרים, ניגש קלגס נאצי לר' טוביה עם בשר פיגולים בידו וצווח עליו: "עליך לאכול ברגע זה את הבשר שבידי".

ריחותיו המפתים של הבשר חדרו לאפו של ר' טוביה המורעב, אך הוא לא זע ממקומו, בשום פנים לא יסכים למסור את אמונתו בעד בשר טמא.

עיניה של "חיית הטרף הנאצית" ירקו ברקים של שנאה, הקלגס הגרמני צמא הדם הצמיד את האקדח שהיה בידו לרקתו של ר' טוביה, ושאג עליו: "אם לא תאכל בשר זה תיכף ומיד, אהרוג אותך".

ר' טוביה לא איבד את עשתונותיו, הוא לא יסור כהוא זה מתורת אלקיו, אלא ימסור את נפשו על קידוש שמו הגדול.

ר' טוביה השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה מתוך קידוש השם גדול שהתפרסם בכל המחנה…

עברו שנים. קולות המלחמה נדמו. בתו של ר' טוביה ששרדה את התופת עלתה לארץ ישראל, אך לגודל הצער והאכזבה נטשה את יהדותה ופרקה מעליה את נועם עול התורה והמצוות ואף בחרה להתגורר בקיבוץ ששום סממן דתי לא הוזכר בו. כך גידלה גם את בנה שנולד לה במזל טוב.

אולם את הסיפור אודות אביה ידעה היטב ואף סיפרה אותו לבנה.

כך גדל הבן, התחתן והפך לאיש עסקים מצליח.

יום אחד, החליט ללכת למסעדת "בשר לבן" ביחד עם רעייתו. מפאת היותו אדם שאינו שומר תורה ומצוות לא חשב לרגע כי יש בכך בעיה. בהגיעו למסעדה נוכח לראות שתור ארוך משתרך לקבלת הבשר ונדרשת המתנה ארוכה, או לחילופין עליו להידחף ולדרוש בתקיפות כי יביאו לו את מנתו.

בלית ברירה החליט הוא להמתין, והנה לפתע נצנצה במוחו מחשבה, ומצפונו החל לזעוק: "אינני מבין, סבא שלי מסר את נפשו על מנת שלא לאכול בשר זה, ואני עומד בתור ומוסר את נפשי על מנת לקנות את אותו בשר?!"

"משהו כאן אינו מובן, ומישהו כאן לא בסדר. אני, או סבי".

הוא יצא מהמסעדה שקוע בהרהורים, ולאחר זמן לא רב החל להכיר את יהדותו ולשוב לצור מחצבתו.

אותו נכד נעשה מנכ"ל של אחד הארגונים המפורסמים והגדולים המפיצים את אור התורה הקדושה בעם ישראל, וזוכה להשיב בתשובה שלימה רבים מאחינו התועים למורשת אבותם.

אכן, מסירות הנפש של  ר' טוביה הי"ד, שבמבט שטחי היה נראה שלא עשתה כל פרי, היא זו שהובילה לחזרתם של יהודים רבים לצור מחצבתם, הכרת יהדותם וקיום מצוות בוראם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *