איסור לא תתאווה
מתוך דברי הרמב"ם (הלכות גזילה ואבדה, פרק א) וה'שולחן ערוך' (חו"מ שנט, ט) מפורש שמדובר לא באיסור אחד, אלא בשני איסורים מובחנים: איסור "לא תחמוד", ואיסור "לא תתאווה". בביאור גדרו של כל איסור בפני עצמו, וההבדל שבין שני האיסורים, נפתח באיסור "לא תתאווה" – שהוא לכאורה הפשוט יותר מבין האיסורים.
כתב הרמב"ם: "כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו, וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה שנאמר לא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב בלבד".
מבואר בדבריו שאדם עובר על איסור "לא תתאווה" במחשבה בלבד. אולם, עוד מבואר שלא די במחשבת קנאה בלבד כדי לעבור על האיסור, אלא צריך אדם לחשוב על תכנית קונקרטית של השגת הדבר הנכסף. רק באופן שחשב "איך יקנה דבר זה" עבר איסור מן התורה.
ב'ערוך השולחן' (חו"מ סימן שנט, סעיף ח) הוסיף על כך שאין אדם עובר על האיסור אלא אם גמר בלבו והחליט שגם יעשה השתדלות גדולה והפצרה מרובה כדי להשיג החפץ: לא די בתכנית לבד, עד שיגמור אדם בדעתו להוציאה אל הפועל בביצוע מעשי. עם זאת, כתב שם שממידת חסידות יש להימנע גם מכך.
איסור לא תחמוד
כעת נעבור לאיסור "לא תחמוד".
כתב הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה ט): "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תחמוד. […] ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר (דברים ז, כה): לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך – חימוד שיש בו מעשה".
מדברי הרמב"ם מבואר שאין אדם עובר על איסור "לא תחמוד" אלא במקום שהוציא לפועל את חמדתו, וקנה את אותו הדבר מיד בעליו. עוד מבואר בדבריו שאיסור זה נאמר אפילו במקום ששילם עבורו כסף מלא.
אולם, שאלה זו (האחרונה) שנויה במחלוקת. בגמרא מבואר ש"לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע", ונחלקו הראשונים האם כן הוא האמת, כלומר שאיסור "לא תחמוד" נאמר רק במקום שלוקח את החפץ ללא תשלום, או שמא כך משמע לבני אדם, אבל האמת היא שאיסור "לא תחמוד" נאמר גם במקום שמשלם תשלום.
דעת התוספות (שם, וכן בסנהדרין כה, ב) לפי תירוץ אחד היא שאכן אין אדם עובר על איסור זה אלא כשלוקח חפץ בלא נתינת דמים, אבל אם נתן את דמיו אינו עובר בלאו זה. לפי פירוש זה מה שאמרו בגמרא "לא תחמוד בלא דמי משמע להו לאינשי" כך הוא האמת, שאיסור זה תלוי במה שמקבל את החפץ ללא תשלום.
אך כבר ראינו בדעת הרמב"ם (וכן הסכים הראב"ד) שסובר שגם במקום שנתן דמים עובר בלא תחמוד, וכך כתבו התוספות בתירוצם השני (סנהדרין, שם). לפי דרך זו מה שנאמר בגמרא שאיסור "לא תחמוד" נאמר בלא נתינת דמים היינו רק שכך משמע לאנשים, ולכן אין אדם נפסל לעדות במקום שקונה את החפץ בדמים (כי לפי דעתו אין בכך איסור) – אבל האמת היא שיש בכך איסור גמור של תורה.
אולם, דעת הראב"ד (בהשגות, שם) היא שבמקום שהמוכר הסכים למכור את החפץ ואמר "רוצה אני", אין הקונה עובר באיסור. ב'מגיד משנה' מבאר שלדעת הראב"ד לא נאמר האיסור אלא במקום שאין המכר קיים, וכיון שאמירת "רוצה אני" מקיים את המכר, שוב אין בכך איסור. לדעת הרמב"ם, וכך ההלכה, נאמר האיסור אפילו במקום שהמכר קיים, כל שהפציר בו הקונה למכור לו.
הפציר בו למכרו או לתת במתנה
לשון הרמב"ם הנ"ל מדגיש שעובר אדם על איסור "לא תחמוד" אחר ש"הכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו". בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן מג) כתב שאין אדם עובר על האיסור אלא במקום שדחק במוכר למכור לו את החפץ שלש פעמים, ע"ש שכתב להוכיח מדברי הסמ"ע (רכח, ח) שמי שביקש פעמיים עדיין אינו בכלל 'מפציר'.
בספר 'שערי תשובה' (שער ג, אות מג) כתב רבנו יונה שמידה זו תלויה בכל אדם באשר הוא, שכן באדם נכבד וידוע אפילו בקשה מנומסת יכולה להפעיל לחץ משמעותי על המוכר, כמו שביאר: "והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון, אסור לשאול מעם רעהו".
במי שאינו "איש נכבד" – כלומר, באופן שהבקשה אינה מכניסה את הבעלים למצב של לחץ (בשל היותו אדם חשוב, או מכל סיבה אחרת, כגון ביחס של עובד-מעביד) – נראה אפוא שלא יהיה שום איסור בשאלה בלבד אם יהיה בעל החפץ מוכן למכרו.
בתוך דבריו כותב רבנו יונה ש"אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו". מפורש בדבריו שאיסור "לא תחמוד" נאמר לא רק במכירה, אלא אף במתנה.
מתוך כך כתב ה'חפץ חיים' בחתימת ספר 'שמירת הלשון' (סוף ח"ב) לעורר על דבר המצוי כאשר מחותן אחד מפציר ברעהו שיוסיף עוד לנדוניה (אחר שכבר כתבו את תנאים), שלכאורה עובר בכך משום איסור "לא תחמוד". על אותה הדרך כתב ב'ספר המצות הקצר' (ל"ת מצווה מ): "ומצוי זה בחתן שמכביד על חותנו קדם החתונה, שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, ואף על פי שחותנו ממלא מבקשו, עובר החתן על לאו זה דלא תחמד".
אולם בשו"ת 'בצל החכמה' (ח"ג, סימן מג, אות יא) כתב כלימוד זכות על החתנים שמעיקר הדין אין קפידה על "לא תחמוד" בדרך של מתנה, ודברי רבנו יונה הם "ממידת חסידות" בלבד אלא ששוב הביא מדברי הסמ"ג (לאוין קנח) שיש איסור גמור אפילו בדרך מתנה, וסיים בצ"ע.
החומד להיות עשיר כמו חברו
האם איסור "לא תחמוד" נאמר על כל דבר ועניין, כגון מי שחומד את עושרו של חברו, או שמא לא נאמר אלא במקום שחומד חפץ ורכוש ספציפי של חברו, כלשון הכתוב "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"? לפי הצד השני, הרי שבמקום שחומד שיהיה עשיר כמו רעו, או אפילו שרוצה שיהיה לו חפץ כמו של רעו (אך לא החפץ הספציפי של חברו), אינו עובר באיסור – למרות שיש בכך מידה מגונה של קנאה.
ראיתי בזה בספר דרך פיקודיך (לבעל ה'בני יששכר', מצווה לח, חלק הדיבור אות ב) שכתב ש"אפילו חומד שיהיה לו חפץ דוגמת חפץ של חברו, ואינו חומד ליקח החפץ שיש לחברו מידו, גם כן עובר [על איסור] לא תחמוד". על דרך זו ניתן להבין בדברי המלבי"ם (שמות כ, יג), שהזכיר את חמדת "עושר של חברו", אך יש לדחות דיוק זה.
אולם, בשו"ת 'בצל החכמה' הנ"ל הוכיח מסתימת דברי הראשונים והפוסקים שאין אדם עובר אלא א"כ חומד חפץ ספציפי של חברו. כך בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם אנו מוצאים ש"האזהרה היא על איזה חפץ שיש ברשותו של חברו, לא על מה שדומה לאותו חפץ", והיינו כאמור שאין איסור אלא בחמדת חפץ מסוים שנמצא אצל חברו.
הלכה זו נאמרה בפירוש בספר 'אורח מישרים' (הגר"מ טרויוש מזלצבורג, סימן יג), וזה לשונו: "מי שהוא רעב ובא לבית חברו ומוצא שולחן ערוך במיני מאכל ומשתה, בלי ספק שיתאווה תאווה חזקה להשביע רעבונו ולהשקיט צמאונו, וכי סלקא דעתך שיעבור בזה על לאו ד"לא תחמוד" שהרי כל אשר לרעך כתיב? אבל נראה מפשטות הכתובים שלא אסרה תורה אלא להתאוות מה שהוא לרעהו דווקא, אבל אם חושב ומתאווה מי יתן ויהיה לי כזה אינו עובר, שהרי כתיב "לא תחמוד בית רעך וכו' וכל אשר לרעך, נראה בהדיא שהוזהרנו דווקא להתאוות מה שהוא לרענו, אבל לא הוזהרנו שיהיו גם לנו כאלו".
גם בשו"ת 'דברי יציב' (חו"מ סימן סה) כתב "כשרוצה להיות עשיר כפלוני לא הוי בכלל הלאו, אפילו לפי מה שכתב ה'דרך פיקודיך', ורק כשחלות החמדה הוא על חפצו של חברו שרוצה כמותו ממש שלפי דעתו ודמיונו אין יופי והפלאה כשל חברו ורוצה ג"כ חפץ כזה ממש, אז הוי בכלל האיסור".
לפי דעות אלו יש להבהיר שחתן הדורש איזה דבר מחותנו לא יעבור על איסור "לא תחמוד", גם לפי דעת רבנו יונה (שיש איסור אפילו במתנה), אלא אם דורש ממנו דבר ספציפי השייך אליו – שכן לא נאמר האיסור במי שמפציר ברעהו לקנות לו מתנה מן השוק או לתת לו מתנה כספית. כך מסתבר, שכן לא סביר שכל ילד המפציר בהוריו לקנות לו איזה מתנה עובר באיסור "לא תחמוד".
חפץ שמצוי לקנותו
יתרה-מזו, בספר 'ארץ צבי' (סימן ד) הביא בשם האדמו"ר מגור (ה'אמרי אמת') שלא שייך איסור "לא תחמוד" בכל דבר שמצוי לקנותו בשוק. בספר 'ארץ צבי' לא ביאר הלכה זו, אך לכאורה כוונת הדברים היא שכיון שהחפץ מצוי לקנותו בשוק, אין לייחס את החמדה לחפץ הספציפי, אלא לאותו סוג של חפץ בכלליות (שאפשר לקנות גם בשוק), ולכן אין בכך איסור גמור. אולם עדיין חידוש הוא, וצ"ע בזה.
גם בשו"ת 'בצל החכמה' (ח"ג, סימן מג) הביא את דברי ה'ארץ צבי' הנ"ל וסיים: "לא זכיתי לעמוד על כוונתו".
"לא תחמוד" בתרומת אברים
הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל נשאל (שו"ת אבן ישראל ח"ח, סימן קה) אם אדם מחויב לתרום כליה לאחיו או לאחותו, ובפרט כאשר הוריו לוחצים עליו שיעשה כן. בתוך דבריו הוא דן שמא אסור להורים ללחוץ על בנם משום שעוברים בכך על איסור "לא תחמוד".
בהקשר זה מחדש הרב פישר "דבודאי אין הלאו דלא תחמוד, אלא על דבר שרואה אותו וחומדו, אבל על דבר שאין אדם יכול לראותו, בודאי לא שייך לא תחמוד ע"ז". עוד כותב שם "דבודאי לא נאמר לא תחמוד, אלא על דבר שחומדו לעצמו, אבל חומד שלאחרים יהיה, לא שייך בזה לא תחמוד".
חידושים אלו צריכים עיון לדינא, ולא מצאתי להם מקור.
אולם לעניין השאלה של השתלת כליות אפשר לומר שאיסור "לא תחמוד" לא נאמר אלא על רכוש, כלשון הכתוב "וכל אשר לרעך", ואילו על עשיית פעולה כלשהי כמובן שלא שייך איסור "לא תחמוד". ייתכן אפוא שלא שייך איסור לא תחמוד על תרומת כליה, שכן הכליה אינה רכושו של התורם, ותרומת הכליה נחשבת לפעולה, ולא למכר או למתנה.
לסיום נחזור ונזכיר את גנות מידת הקנאה, שהיא מן הדברים ה"מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד). לפי האמת הרי שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו – כל אחד זוכה למה שראוי לו – וכיון שכל ישראל אחים הרי שאין אדם מקנה באחיו אהובו.
ויהי רצון שנזכה להבטחת חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כו): "אם קיימתם לא תחמוד בית רעך נתקיים בכם לא יחמוד איש את ארצך".
