וורטים לפרשת “יתרו”

רבני בית ההוראה
ט' שבט ה'תשע"ד

לעילוי נשמת מחבר הספר הר”ר יחיאל ציק ב”ר אברהם אליעזר זצ”ל

 

ברוך ה’ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה (י”ח, י‘)

  תנינא במתניתין ברכות נ”ד. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ופריך הש”ס מנא הני מילי (דמברכים אניסא – רש”י) אמר רבי יוחנן, דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה’ אשר הציל.

  ויש להבין כיצד יליף רבי יוחנן מיתרו דהרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל מברך, הרי הנסים נעשו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף וכן כשהלכו במדבר וא”כ כיצד בירך יתרו אליבא דרבי יוחנן, כדין הרואה מקום, שנעשו בו נסים לישראל, הרי במקום זה שהיה בו יתרו לא נעשה כל נס מיוחד, וגם אין לומר דברכת יתרו הוא ברכת הגומל על הצלתם של ישראל, כפי שמצינו בברכות נ”ד: רב יהודה חלש (נחלה) ואתפח (ונתרפא), על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא (ברוך הקב”ה שנתן אותך לנו ולא נתנך לעפר), דמלשון הגמ’ משמע דברכת יתרו לא היתה ברכת הגומל, אלא בברכת הראיה על מקום שנעשה בו נס.

  ובפשטות היה אפשר לומר, כיון שכל קיומם של ישראל היה בנס במה שהצליחו לצאת ממצרים ולאחר יציאתם, הנסים שנעשו להם על הים, שהיו מוקפים מצד אחד במצריים ומצד שני ע”י הים, כך שבאופן טבעי לא היה להם כל סיכוי להנצל ולהישרד, לכן כשיתרו ראה, דלמרות הכל נשארו חיים וקיימים, יכול היה לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, דעצם קיומם של ישראל היה בנס ולכן הוא בירך על ראיית ישראל, שהם היו החפצא של הנס.

  ונראה דרק אדם אחר יכול לברך ברכה כזאת, אבל הניצול עצמו ודאי שאינו יכול לברך כל יום ברוך שעשה לי נס במקום הזה, על עצם העובדה, שנשאר בחיים, אבל אחר שרואה אותו ומבין שלפי השכל, לא היה יכול להשאר בחיים אותו אחר, שפיר מצי מברך.

  (וכפי שמסופר על רבינו הגר”ח מוולוז’ין שעבר על גשר אחד שמשם נפל הגר”א למים בהיותו תינוק וניצל ואמר הגר”ח דעליו לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, דאם הגאון היה טובע ח”ו אם כן הגר”ח לא היה נהיה למה שנהיה, אבל כנראה אין זו הלכה למעשה).

  איתא בסנהדרין צ”ד. אמר רבי פפייס גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה’. ויש להבין למה באמת משרע”ה ובני ישראל לא אמרו ברוך ה’.

  אך י”ל דכאשר בני ישראל עברו את הים לא אמרו דפשיטא שברגע שנעשה בו הנס אין אומרים ברכה זו, אלא רק כעבור זמן כששוב חוזרים לאותו מקום וברגע הנס מברכים רק ברכת הגומל, אבל הרי ישראל לא חזרו לאותו מקום ומה שהלכו במדבר כל יום ונעשו להם נסים, שוב לא היו יכולים לברך עליהם שעשה לי נס דזה היה בעת הארוע ולכן לאמיתו של דבר לא היו יכולים לברך ברכה זו של ברוך שעשה לי נס במקום הזה, כל עיקר, אך א”כ קשה מהי הטענה עליהם, שלא בירכו, ומדוע הוי גנאי להם.

  וי”ל דהטענה באמת לא היתה על ברכה זו בנוסח זה, אלא הטענה היתה שהיו צריכים לברך ברכת, הגומל לחייבים טובות, כי רק בברכה זו התחייבו ואף שהטענה נבעה מכח ברכתו של יתרו, אבל באמת יתרו בירך על נקודה אחרת דהוא בירך ברוך שעשה לי נס במקום הזה ואילו הטענה על ישראל היתה על ברכת הגומל, דזה אותו יסוד של ברכה, דשניהן הן ברכות על הנס שארע, אלא שהברכה ברוך שעשה לי נס במקום הזה שבירך יתרו הוי ברכה על מקום הנס ואילו ברכת הגומל, שישראל היו צריכים לברך הוי ברכה על עצם עשית הנס, אבל שניהם נובעים ממקור אחד.

  וכדי לישב מדוע באמת לא ברכו כלל-ישראל על עשית הנס י”ל עפ”י מה שכתב בעטרת זקנים על גליון השו”ע או”ח סימן רי”ט, דנראה שאין לברך ברכת הגומל עד שיצא מהצרה לגמרי וכן בחולה עד שיחזור לבוריו לגמרי וכפי, שאיתא במכילתא הובא ברש”י על הפסוק (כ”א, י”ט) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ופירש”י על משענתו – על בוריו וכחו, מכאן דכל שאינו הולך על בוריו עדיין הוא בספק סכנה וא”כ לענין ברכת הגומל אין הטובה שלימה כל זמן שלא נגמרה ואולי במה שתיקנו לומר את נוסח הברכה שגמלני “כל” טוב, בא ללמד דאת הברכה יש לברך רק על כל הטוב ולא על רובו וכן אמרו חז”ל למה לא נאמר כי טוב ביום השני לפי שלא נגמר, מכאן שלשון טוב מורה על טובה שלימה שנגמרה במלואה.

  ולכן חולה שחלה הטבה גדולה במצבו ויצא מגדר סכנה אין הוא יכול לברך עדיין עד שיתרפא לגמרי אף שמצבו כעת לעומת מה שהיה מקודם השתנה לבלי הכר. וא”כ י”ל דבני ישראל ס”ל, דכל זמן שלא הגיעו לארץ ישראל אין עדיין סיום לנס, כי זקוקים הם עדיין כסדר, לנסים גדולים, שהרי לא היה להם במדבר לאכול ולשתות והיו באמצע ההליכה במדבר, שהוא בעצמו מקום סכנה ולכן לא בירכו, אך א”כ קשה מדוע נחשב להם הדבר לגנאי, וי”ל, דאם אדם היה ח”ו בצרה וניצל ונכנס לצרה חדשה כאן ודאי שעל ההצלה הקודמת עליו לברך אף שגם כעת הוא עדיין בצרה כיון דכעת הוי צרה חדשה, שאין לה כל קשר לצרה הקודמת ואינה המשך לצרה הקודמת וא”כ י”ל דישראל סברו שהכל המשך אחד, מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ ולכן לא בירכו, אך הקב”ה סבר שהיו כאן שלבים שונים של ההצלה וכל הצלה היתה הצלה בפני עצמה בלי קשר לצרה החדשה, ויציאת מצרים היה שלב אחד העומד בפני עצמו ומה שהיו אח”כ במדבר, זו כבר צרה חדשה לגמרי ואינה שייכת לצרה הקודמת ממנה ניצלו ולכן היו צריכים לברך ברכת הגומל על כל הצלה והצלה ועל כל נס ונס.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

 

אם את-הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמד וגם כל-העם הזה על-מקמו יבא בשלום: (י”ח, כ”ג)

  ויש לבאר עפ”י מה דאיתא בסנהדרין ו’: רבי שמעון בן מנסיא אומר, שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה, אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו, משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו, דהיינו רק קודם שיודע הדיין את הדין רק אז מותר לו לעשות פשרה, אבל אם יודע כבר את הדין אסור לו לעשות פשרה, אלא צריך לפסוק את הדין.

  וא”כ י”ל, דזה מה שאמר יתרו למשרע”ה, כיון שאתה יודע את הדין מיד, כשבאים אליך לדון, א”כ שוב אינך רשאי לעשות פשרה בין בעלי הדין, נמצא שהחייב בדין עצוב בדינו, ואין לו שלום כדאיתא שם, רבי יהושע בן קרחה אומר, מצוה לבצוע, שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע.

  לכן כשמשרע”ה ימנה דיינים אחרים שאינם במדרגתו, כיון שלא ידעו את הדין מיד, יהיו רשאים לבצוע ולעשות פשרה בין בעלי הדין ואז גם כל העם הזה על מקומו יבוא “בשלום”.

שי לתורה

בשם רבי חיים ברלין זצ”ל

 

זכור את-יום השבת לקדשו (כ’, ח‘)

  איתא בפסחים קי”ז: אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו.

  ופירש הרשב”ם, דצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום בין בכוס בין בתפילה של שבת, בגזרה שוה מפסח, ובשאר מועדים צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש ובתפילה במה מצינו מפסח וכן מפורש בספר המצוות להרמב”ם מצוות עשה קנ”ה שצונו לקדש את השבת ולהזכיר בו יציאת מצרים.

  וכבר תמהו רבים על נוסח תפילת השבת שלנו, שאין בו זכר ליציאת מצרים אף שעיקר הגז”ש באה לשבת.

  והדגול מרבבה באו”ח סימן רע”א כתב וזה לשונו, ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית וא”כ האיש אינו מחויב מן התורה והנשים שלא התפללו חייבים מן התורה, אם יוצאים בשמיעתן מן האיש.

  והקשו עליו איך אפשר לומר שהאיש יוצא חובת קידוש בתפילה הרי בעינן שיזכיר בקידוש יציאת מצרים והאי גזרה שוה גמורה ומכיון שבנוסח התפילה לא נזכר יציאת מצרים א”כ איך יוצאים בה ידי חובת קידוש.

  אך באמת תימה גדולה, דמהיכי תיתי שרב אחא בר יעקב איירי בכלל לענין שבת, אחרי שבכל הסוגיא בפסחים לא נזכר כלל מענין שבת, דהסוגיא התם איירי בפסח, ובנוסח ההגדה של פסח, והלל ותפילות של פסח ותו לא מידי וא”כ אין ספק דרב אחא בר יעקב איירי גם הוא לענין פסח והוא בא לחדש שצריכים להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום של פסח בגז”ש זכור זכור משבת דכמו בזכירה של שבת כתיב לקדשו ודרשינן שם שצריך להזכיר את השבת בקידוש היום כך הזכירה דפסח צריכה להיות בקידוש היום, דהיינו להזכיר את פסח בקידוש וא”כ הגז”ש לא באה ללמדנו שיש להזכיר יציאת מצרים בקידוש של שבת, אלא רק שבכל קידוש יש להזכיר מעין המאורע, וא”כ מה שאמר רב אחא בר יעקב דצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, אין הכונה לקידוש היום של שבת אלא לקידוש היום של פסח.

  וראייה נאמנה ומוכחת לפירוש זה, משום דאי סלקא דעתך דקאי אשבת, הוה ליה למימר בסדר הכתובים איפכא דהיינו הוה ליה למימר כתיב הכא (בשבת) זכור את יום השבת וכתיב התם (בפסח) זכור את יום צאתך מארץ מצרים, אבל מדאמר כתיב הכא (בפסח) וכתיב התם (בשבת) שמע מינה דבפסח איירי.

תורה תמימה

 

כבד את-אביך ואת-אמך (כ’, י”ב)

  כתב הרמב”ם בפ”ו מהלכות ממרים הי”א, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו.

  והטור ביו”ד סימן ר”מ תמה על הרמב”ם (וכן הקשה ההגהות מיימוניות על הרמב”ם שם), מב”מ ס”ב. בהניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים (שבא לאביהם בגזלה או בריבית ואביהם נזכר בהם לקלון) חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך הש”ס והני מפני כבוד אביהם מי מחייבי, קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך (וא”כ מדוע חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, הרי אביהם גזל או לקח ריבית וא”כ הוי רשע ושוב אינם חייבים בכבודו) ומשני, כדאמר רבי פנחס משמיה דרבא, בעשה תשובה, ופריך הש”ס, אי עשה תשובה, מאי בעי גביה (כיון שאביהם עשה תשובה א”כ מדוע לא החזיר את הגזלה או את הריבית שנטל) ומשני, שלא הספיק להחזיר עד שמת. ומכאן, דאם לא עשה עדיין תשובה אין חייב לכבדו וקשה על הרמב”ם, דכתב דאפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו.

  וי”ל דהנה בב”ק פ”ו: בעי רבי אבא ב”ר ממל ביישו ישן ומת מהו, דהיינו שהמתבייש לא הכיר כלל בבושתו, אלא מת תוך כדי שנתו, מי אמרינן משום כיסופא (בושה) הוא, והרי כאן הוא מת ולא התבייש ולכן המבייש פטור או דלמא משום זילותא הוא (שמזלזל בו בפני רבים ואעפ”י שאינו שם על לבו) והא אוזליה, ואעפ”י שישן סוף סוף זילזל בו בפני רבים לכן המבייש יהיה חייב. והנה חקירה זו יש לחקור גם במקלל אביו ואמו, האם האיסור הוא משום כיסופא או שהאיסור הוא משום זילותא שזלזל בהם, אף שאינם יודעים מזה, והנפק”מ תהיה במקלל אחרי מיתתם דכיסופא וצערא אין להם מזה, שהרי כבר מתו, אבל זילותא איכא כמו בייש ישן ומת, ולכן היתה צריכה התורה לחדש שמקלל חייב אף לאחר מיתה, כדאיתא במתניתין בסנהדרין ס”ה: זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה (את אביו ואמו) פטור ויליף לה מיתורא, דאביו ואמו קלל, אף לאחר מיתה.

  והנה אותה חקירה יש לחקור גם בכיבוד אב ואם האם קפידת התורה לכבדם, היא כדי שיהיה להם נחת רוח ממה שנעשה רצונם וא”כ אין זה שייך, אלא רק בחייהם או שהתורה ציותה לכבדם בלי כל קשר להנאתם וא”כ זה שייך אף לאחר מיתה.

  והנה מצינו בכתובות ק”ג. דכבוד אשת אביו, בעל אמו ואחיו הגדול, דמדאורייתא, הם רק בחיי אביו, אבל לא לאחר מותו ומבאר שם הרמב”ם הטעם, דבחייו גנאי הוא לאביו שתתבזה אשתו או יתבזו ילדיו ממי שצעיר מהם ולכן אין זה נוהג, אלא רק בחייהם של האב והאם, אבל לאחר מותם דלית להו גנאי ולא צערא אין חייבים בכבודה של אשת אביו או בכבודו של אחיו הגדול. (ומפשטות הגמ’ שם, הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא, משמע דזה קאי על כל הריבויים שריבו, דהיינו, כיבוד אשת אביו, בעל אמו ואחיו הגדול וא”כ קשה מנא ליה להתורה תמימה שהובא לעיל בקטע הסמוך שמצוות כיבוד אחיו הגדול הוא גם לאחר מות אביו – המלקט).

  וא”כ פשטיה דקרא, דכבד את אביך ואת אמך, סתמא בחייהם משמע, כי היכי דמבקלל הוה אמרינן דסתמא, חייב דוקא בחייהם, אי לאו גילויה דקרא והטעם דכך היינו סבורים במקלל לולי קרא, כיון דאיסור מקלל הוא משום דכיסופא וצערא הוא והוה אמינא דלא מיחייב לאחר מיתתם וכדאשכחן נמי דחיוב כיבוד אשת אביו ובנו הגדול, דלא שייך לאחר מיתת אביו, אבל כיון דגלי לן קרא גבי קללה לרבויי לאחר מיתה כמחיים, שוב ילפינן מיניה נמי לענין כיבוד לאחר מיתה וכדאיתא בקידושין ל”א: מכבדו בחייו מכבדו במותו.

  ולפי האמור יתיישבו דברי הרמב”ם ולא תיקשי עליו מסוגית הש”ס בב”מ ס”ב, דשם מיירי שמת אביהם וכיון שאת עיקר הכיבוד לאחר מותו ילפינן ממקלל א”כ ודאי שאין כיבודו אחר מותו חמור מקללתו לאחר מותו וכיון דבקללתו אחר מותו מיעטה התורה את מי שאינו עושה מעשה עמך, דגבי מקלל כתיב, ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך א”כ ודאי דגם בכיבוד אביו לאחר מיתה יש למעט את מי שלא עשה מעשה עמך, אבל כל זה רק בכיבוד לאחר מותו, דממקלל נפקא לן, אבל מחיים, דכתיב בקרא סתמא, כבד את אביך ואת אמך ודאי דאין לנו למעט את מי שאינו עושה מעשה עמך ולכן שפיר פסק הרמב”ם, דאפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו, דהרמב”ם איירי בחייהם.

עמודי אור

סימן קט”ז ס”ק א’-ד

  ועוד נראה לישב את הרמב”ם עפ”י מה שראיתי בספרו של ידידי הרה”ג רבי צבי יברוב שליט”א, מנוחה נכונה פרק ט’ שהביא, פלגותת האחרונים האם חיוב כיבוד אב ואם לאחר מותם הוי חיובא דאורייתא או דין דרבנן, דהתפארת ישראל בפסחים פ”ד מ”ט בבועז ס”ק ג’ כתב על המשנה דששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו וכתב שם התפא”י דזה כדברי הרמ”א ביו”ד סימן ר”מ סעיף י”ב, שכתב דאינו מחוייב לכבד אביו רשע ומקורו מהטור, המרדכי והגהות מיימוניות פ”ו מהלכות ממרים, אבל המחבר שם פסק כדברי הרמב”ם וכתב, היה אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתירא ממנו וכתב שם התפא”י דנראה לו דדברי הרמב”ם אמורים דוקא בחייו של אביו אבל לאחר מיתה כיון דאפילו באינו רשע הו”ל (לדעתו של התפא”י) רק מדרבנן, דאפילו מקלל לאחר מיתה לא היה חייב אי לאו דרביא קרא, כדאיתא בסנהדרין פ”ה: להכי ברשע (לאחר מותו) לא גזרו. ולפי דבריו י”ל דהרמב”ם דכתב דאפילו היה אביו רשע מכבדו ומתיירא ממנו, רק מחיים קאמר ואילו הש”ס בב”מ ס”ב. איירי לאחר מיתת אביהם (וזה כהעמודי אור הנ”ל). וכן כתב התפא”י דכיבוד אביו לאחר מותו הוי רק מדרבנן, עי’ בפ”ק דקידושין באות נ”ד ממה דאיתא שם ל”א: בששמע שאמו באה אחריו לא”י ויצא לחו”ל לקראתה, והיינו טעמא, דעשה דכבוד אביו ואמו דוחה לל”ת דיציאה מא”י וכשמצא אח”כ שמתה, אמר אלו ידענא לא נפקי, שמע מינה, משום דאז לאחר מותה כבוד מורא אינו רק מדרבנן ואינו דוחה את הל”ת, וראייה זו הובאה גם בנודע ביהודה תנינא אהע”ז סימן מ”ה אם כי הנוב”י לא פשט מינה דכיבודו במותו הוי דרבנן, אלא רק דמצוות כיבוד לאחר מיתה לא אלים כמצוות כיבוד שמחיים. וכן תירץ גם בהגהות נמוקי מהרא”י (הודפס בסוף הרמב”ם) על הרמב”ם (שם).

  אך במנחת נתן בקידושין סימן מ”א מביא, דאמנם החידושי הרי”ם ביו”ד סימן ר”מ סעיף ב’ והנמוקי מהרא”י על הרמב”ם הלכות ממרים פ”ו הי”א ס”ל דאכן כיבוד אביו לאחר מותו הוי רק מדרבנן, אבל הוא מביא חבילות של ראיות דהוי חיובא דאורייתא.

  והנה בהגהות על התפא”י מבן המחבר שם כתב דתירוץ הנ”ל שהובא לעיל אין בו כדי השב על הקושיה שנשאלה על הרמב”ם, שכתב דמצוה לכבד גם את אביו הרשע וקשיא מדברי הש”ס דחייב בכבוד אביו רק בעושה מעשה עמך, מדכתיב ונשיא בעמך לא תאור, שהרי פסוק זה בנשיא בעמך לא תאור, משמע ודאי דאף מחיים קאי בלא תאור, רק בעושה מעשה עמך וברשע אף בחיים פטור מלכבדו. ועיין עוד ביקרא דאורייתא בראשית (מ”ז, ל”א) מה שהבאתי בזה.

  והרדב”ז על הרמב”ם שם תירץ את קושיית הטור על הרמב”ם, דאף שאביו רשע, כל זמן שהוא חי חייב הבן לכבדו, שמא יעשה האב תשובה וממילא עוקר את כל חטאיו למפרע ונמצא דהוי צדיק מעיקרא ואילו הבן שלא כיבדו במשך כל הזמן נמצא עובר למפרע על כיבוד אב, אבל בהניח להם אביהם פרה וטלית הרי האב כבר מת ושוב אי אפשר לו לעשות תשובה ולהכי אין כאן כל מצוות כיבוד אב.

חילך לאורייתא

 

לא תרצח לא תנאף לא תגנב (כ’, י”ג)

  נפסק בשו”ע או”ח סימן קל”ז סעיף ב’, אין קורין עם כל אחד פחות מג’ פסוקים. והטעם, דכך היתה תקנת חז”ל כשתיקנו קריאת התורה ואם לא יקראו לעולה ג’ פסוקים, הוי ברכתו ברכה לבטלה.

  והנה המהר”ם חביב בספרו קול גדול סימן ל”ג עלה ונסתפ”ק אם קראו לעולה את הפסוק לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב האם הם נחשבים לג’ פסוקים, שהרי כך קוראים אותם בטעם העליון או דהכל נחשב רק פסוק אחד.

  ולכאורה היה נראה, דאם אכן קראו באותה קריאה בטעם העליון חשיבי לג’ פסוקים, אך אם קראו בטעם התחתון הוי רק פסוק אחד, (דאליבא דהגר”א רק בשבועות קוראים את עשרת הדיברות בטעם העליון וביתר הפעמים בטעם התחתון ואף שאין כל מקור בכתובים, כי אכן זו דעת הגר”א, אבל כיון שכך נהגו הפרושים בא”י, כנראה שמנהגם נובע מקבלת הגר”א איש מפי איש).

  והמהר”ם בן חביב פסק שם דתמיד יוצא גם אם קוראים בטעם התחתון והביא ראיה שהרי איתא במגילה כ”ב: דלא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד וכפי שנפסק באו”ח סימן קמ”ח סעיף א’, דאין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד וכן איתא ברמב”ם פי”ב מהלכות תפלה ה”י והקורא קורא פסוק אחד בלבד, ושותק עד שיתרגם אותו התורגמן.

  והנה הקורא בנביא קורא ג’ פסוקים והמתרגם מתרגם שלשתן זה אחר זה ואם היו שלשה הפסוקים שלש פרשיות לא יקרא למתורגמן, אלא אחד אחד בלבד, כדאיתא במגילה שם (מנהג התרגום נשאר כיום רק אצל בני תימן).

  ולפי האמור אם בנביא דקוראים ג’ פסוקים ומתרגמים, ובכל זאת מתרגמים רק פרשה אחת, א”כ בתורה, דמותר לקרא רק פסוק אחד ודאי שאין לקרא ולתרגם יותר מפרשה אחד וכיון דלא תרצח לא תנאף ולא תגנוב הוו בתורה ג’ פרשיות א”כ ודאי דנחשבים לפחות לג’ פסוקים ולכן אם קראו לעולה לתורה רק ג’ דברות אלה, שפיר יצא בקריאתם לגבי ברכת התורה.

  וסיים שם המהר”ם בן חביב, דכל השאלה איננה מעשית אלא רק דרוש וקבל שכר, דלפי המנהג אין מפסיקים בעשרת הדברות וכן בי”ג מדות, אבל אם קרה מקרה והפסיקו וקרא ג’ פסוקים כנ”ל, יצא.

הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א

לא-תענה ברעך עד שקר (כ’, י”ג)

  וקשה דהלשון “לא תענה ברעך” אינו מתאים עם הלשון “עד שקר” דהיה צריך להיות כתוב לא תענה ברעך “עדות” שקר שהרי האיסור הוא הגדת עדות השקר והלשון “תענה” דהיינו הדיבור מתישב עם עדות ולא עם עד שקר, דאם כתוב על הגברא “עד שקר” הוה ליה לקרא למנקט לא תהיה ברעך עד שקר ואם כתוב “לא תענה” א”כ מדובר על הדיבור ועל האמירה וא”כ צריך היה להיות כתוב “עדות שקר”.

  וכן קשה מהו הלשון “עד” הרי דרושים תמיד שני עדים דעל פי שני עדים יקום דבר.

  וי”ל עפ”י מה, דאיתא בשבועות ל’: מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. והנה במקרה כהאי גוונא שחבירו גזלן, העדות היא אמת והעד כשר והוא בא להעיד עדות אמת. רק מכיון שהעד השני הוא גזלן יש בזה איסור של מדבר שקר תרחק וא”כ י”ל, דזה מה שהתורה מחדשת כאן, שאמירת עדות שקר, זה לא רק כשכל העדות היא עדות שקר, אלא אפילו שהעדות היא עדות אמת לאמיתה, אבל כיון שהעד השני פסול לעדות גם בכהאי גונא אסור להעיד וזהו פירוש הכתוב לא תענה ברעך אפילו עדות נכונה ואמיתית, עד שקר – אם אחד מהעדים הוא עד שקר ואפילו שהעד שקר גם כן אומר אמת ובאמת ראה את המקרה, אבל כיון שהוא גזלן ופסול לעדות, הוא נחשב לעד שקר. ואף שהגמ’ שם בשבועות לומדת דרשה זו מדבר שקר תרחק, אך זה מילתא דפשיטא שכל מה שלומדים מדבר שקר תרחק זה כלול בלאו של לא תענה ברעך עד שקר, שהרי התורה גילתה וחידשה דגם זה הוי בכלל שקר וא”כ אסור להצטרף גם לעדות כזאת.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

 

הפטרת יתרו

וקרא זה אל-זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות מלא כל-הארץ כבודו (ישעיהו ו’, ג‘)

  איתא בחולין צ”א: חביבין ישראל לפני הקב”ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה, אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת וכו’. וישראל מזכירין השם אחרי שתי תיבות שנאמר, שמע ישראל ה’ וגו’ ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג’ תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה’ צבאו-ת. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר, ברון יחד כוכבי בוקר, והדר, ויריעו כל בני אלוקים.

  ואיתא בערכין י’: בטעמא מה דלא אמרינן הלל בר”ה וביוה”כ דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה רבש”ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר”ה וביוה”כ, אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני.

  והתוס’ שם בד”ה אמרו מלאכי השרת, כתבו, אבל לא קאמר מפני מה אין אנו אומרים שירה (דהיינו המלאכים לא שאלו על עצמם, מדוע אין הם אומרים שירה בר”ה וביוה”כ ושאלתם היתה רק על ישראל ומזה) משמע, שמלאכי השרת כן אומרים שירה ולכן אומר ר”י דבר”ה וביה”כ אין לדלג והחיות ישוררו וכרובים יפארו.

  ובשיטה מקובצת שם על הגליון באות כ”ב, הוסיף, דאל”כ למה אנו אומרים והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים לעומתם “משבחים ואומרים”. (וראיית השטמ”ק מהאופנים וחיות הקודש צ”ע שהרי בחולין (שם) פריך הש”ס, כיצד אתה אומר שמלאכי השרת אין מזכירין את השם, אלא לאחר ג’ תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה’ וגו’ והאיכא ברוך (פירש”י, דהוזכר אחר ב’ תיבות כדכתיב, ברוך כבוד ה’) ומשני, ברוך, אופנים הוא דאמרי לה, פירש”י האופנים הוא דאמרי ליה שהם מכסא הכבוד עצמו וכי אמרינן אנן במלאכים, יוצא איפוא דיש חילוק בין האופנים שהם מכסא הכבוד עצמו לבין המלאכים ונראה דה”ה דהחיות הוי ג”כ מכסא הכבוד עצמו או עכ”פ שאני ממלאכים, וא”כ אין ראיה ממה שאנחנו אומרים והאופנים וחיות הקודש, דהמלאכים אומרים שירה בר”ה וביה”כ, דשאני אופנים וחיות הקודש דאומרים שירה אף בר”ה וביוה”כ ודלמא המלאכים לא קאמרי וכיון דאתינא להכי גם דברי התוס’ קשים, דגם אם המלאכים לא היו אומרים שירה בר”ה וביו”כ, שפיר אין לדלג ואפשר לומר והחיות ישוררו וכרובים יפארו, דדילמא, שאני בין מלאכים לבין חיות וכרובים – המלקט).

  ומכאן דבר”ה וביוה”כ, אע”פ שישראל אין אומרים שירה, הרי עכ”פ המלאכים שפיר אומרים בו שירה וקשיא מההיא דחולין הנ”ל, דאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, דמזה משמע, דאין להם למלאכים רשות לומר שירה קודם אמירת ישראל וא”כ הרי בר”ה וביוה”כ דאין ישראל אומרים שירה, א”כ שוב לא שייך שהמלאכים יאמרו שירה.

  ואולי י”ל, דמה שאין המלאכים יכולין לומר שירה קודם ישראל, היינו דוקא בזמן שישראל אומרים שירה, דמשום חביבותן של ישראל אין למלאכים רשות להקדימם, אבל בר”ה ויוה”כ, שאין ישראל אומרים בהם שירה כלל, א”כ שפיר יכולין המלאכים לומר שירה וצ”ע (וראיה מחולין (שם) הובא ברש”י בפרשת בשלח (ל”ב, כ”ז) שלחני כי עלה השחר, פירש”י וצריך אני לומר שירה ביום, ובחולין (שם) הלשון, אמר לו, מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ומכאן דגם בטרם היו ישראל, אמרו המלאכים שירה וכדברי הגאון המחבר שליט”א – המלקט).

  והנה איתא בערכין (שם), דלכך אין ישראל אומרים שירה בר”ה ויוה”כ, משום דמלך יושב על כסא דין וכו’ ומבואר ברמב”ם בפ”ג מהלכות חנוכה ה”ו, אבל בר”ה ויוה”כ אין בה הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה. ומכאן דשירה ניתן לומר, רק מתוך שמחה ולא מתוך יראה ופחד, אך א”כ קשיא טובא, דשירת המלאכים, דאיירי בה התוס’ בערכין הנ”ל, דהיינו והחיות ישוררו, דהוא אמירת קדוש קדוש וגו’ הרי על שירה זו אנו אומרים בברכת יוצר, כולם כאחד עונים ואומרים “ביראה” וכן לעיל מיניה, כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים “ביראה” יחד וכו’ וא”כ רואים אנו, דאומרים שירה גם מתוך יראה ופחד.

  וכדי לבאר הענין נראה לומר דיש ב’ סוגי שירה, יש שירה של קבלת עול מלכות שמים וזוהי שירת המלאכים שאנו אומרים ביוצר, וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, וכו’ קדושה כולם כאחד עונים ואומרים “ביראה” קדוש קדוש וגו’ ושירה זו אכן נאמרת ביראה, אך יש גם שירה אחרת והיא שירה דהלל, שהיא חייבת להאמר מתוך שמחה יתרה.

  והנה האי ברייתא דחולין הנ”ל, הרי איירי בשירת המלאכים, דאמירת קדושה, כדקאמר שם, דישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה’ וגו’ ומלאכי השרת אין מזכירין את השם, אלא לאחר ג’ תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה’ וגו’ ובנוגע לשירה זו אומרת הברייתא, דאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, שנאמר ברון יחד כוכבי בוקר וגו’, דהיינו שירה זו דקבלת עול מלכות שמים, מה שאין כן בשירה של אמירת הלל, בזה לא נאמר להך תנאי, דאין המלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, וא”כ בר”ה ויוה”כ אע”פ דאין ישראל אומרים שירת הלל, אין בזה שום טעם אמאי שלא יאמרו המלאכים את שירת הקדושה, שהרי אף ישראל אומרים שירת קבלת עול מלכות שמים בימים אלה ועוד שהרי ימים אלו הם זמן המחויב בתקיעת שופר שכל ענינו הוא, כדי שתמליכוני עליכם, שהוא ענין של קבלת עול מלכות שמים ביראה וא”כ מבוארים שפיר דברי התוס’ דדייקי, דדוקא ישראל הם שאינם אומרים שירה בר”ה וביוה”כ וכוונתם לשירת הלל, אבל המלאכים שפיר אומרים שירה, דהיינו את השירה של קבלת עול מלכות שמים והרי שירה זו אומרים אף ישראל בר”ה וביוה”כ.

אור אברהם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *