לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

וורטים לפרשת "וארא"

לעילוי נשמת מחבר הספר הר"ר יחיאל ציק ב"ר אברהם אליעזר זצ"ל

אשר נשאתי את-ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה' (ו', ח')

ויש להבין, דבתחילה כתיב "ונתתי" אותה לכם, דהוי לשון נתינה וקבלת מתנה מהקב"ה עצמו ואילו בסיום מסיים הפסוק, "מורשה" אני ה', דהוי ירושה, דהקב"ה נתן את ארץ ישראל לאברהם יצחק ויעקב וישראל רק ירשו אותה מהם, אבל הקב"ה לא נתן להם אותה ישירות.

ונראה לבאר, עפ"י מה דאיתא בב"ב קכ"ה.: ההוא דאמר להו, נכסי לסבתא ובתרה "לירתאי" ופירש שם הרשב"ם נכסאי לסבתא, לזקנתי אני נותן כל נכסי, ובתרה לירתאי, אחרי מות זקנתי לא יירשו יורשין שלה, כגון בנה או בתה או אביה או אחיה, אלא יורשין שלי כגון בני או בתי או אחי, הקרוב קרוב קודם.

אך ברי"ף (בעמ' נ"ד: ברי"ף) גרס נכסאי לסבתא ובתרה "לירתיה" וכתב שם בהגהות הב"ח על הרי"ף, נ"ב, משמע מלשון זה, שאמר הנותן, שאחר הסבתא יהיו הנכסים ליורשיו של הנותן (כשיטת הרשב"ם – המלקט), אבל באלפסי ישן גורס ובתרא "לירתה" והוא גירסת הגאונים דהיינו שיורשיה הם שירשו את הסבתא. והקשה שם בעל המאור, וא"ת למאן דגריס ובתרה לירתה (שיורשיה הם שירשו אותה) למה ליה למימר הכי, נשתוק ואנא ידענא דבתרה לירתה, שהרי ברור ומובן מאליו, שאם נתן נכסיו לסבתא וכעת הנכסים שלה א"כ פשיטא, דיורשיה הם שירשו אותה ולא יורשיו, ולמה ליה למימר, ויש לומר, דנפקא מינה, דלכתחילה לא תמכור, כדקתני, רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, ואוקימנא לכתחילה, דהיינו שאם לא היה אומר ובתרה לירתה, אלא רק היה נותן את כל נכסיו לסבתא, ללא כל תנאים, היתה יכולה הסבתא אפילו לכתחילה לעשות בנכסים שקיבלה ככל העולה על רוחה וכרצונה ואף למוכרם, קמ"ל המצוה, במה שהוא אומר ובתרא לירתה, דהוא מעונין, דלכתחילה הסבתא רק תהנה מהפירות אבל לא תמכור את הנכסים, כדי שבסופו של דבר הם יגיעו לידי יורשיה.

וכן תירץ שם בנמוקי יוסף (בדף נ"ה.) את הגירסה ובתרה לירתה, והביא גם תירוץ נוסף, דאם הנותן לא היה אומר כהאי לישנא ובתרא לירתה, א"כ בעלי חובותיה של הזקנה יכולים היו לגבות מיורשיה את הנכסים האלה בגין החובות שחבה להם הסבתא, אבל עכשיו שהנותן אמר ו"בתרא לירתה" אין בעלי החובות הנושים בסבתא יכולים לגבות מהיורשים הללו, כיון שהם אינם יורשים מכח הסבתא, אלא מכח הנותן.

וא"כ י"ל דהאי קושיא והאי פירוקא דאיתא בההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתה איתא נמי בפסוקנו במתנת ארץ ישראל, דהקב"ה אמר לאברהם אבינו ע"ה (בראשית י"ז, ח') ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, וקשה דלאחר שהקב"ה הבטיח לאאע"ה, ונתתי לך, א"כ תו ולזרעך אחריך למה לי, הרי כיון שקב"ה נתן את ארץ ישראל לאאע"ה, א"כ פשיטא דזרעו אחריו ירש אותה, אלא שהקב"ה רצה דזרעו של אאע"ה לא ירש את הארץ מכוחו של אאע"ה, אלא מכוחו של הנותן דהיינו מכוחו של הקב"ה, דבאופן כזה גם אם יבוא מישהו ויערער על זכותם של האבות בא"י או שיטען לשיעבוד שיש לו עליהם, גם בכהאי גוונא לא תפגע זכותם של ישראל כיון שהם באים ישירות מכוחו של הקב"ה והוא נתן להם את א"י בעצמו ולכן איש לא יכול לבוא ולהוציאם מידיהם, וכדברי הנמוקי יוסף הנ"ל.

ולפי האמור ניתן לבאר גם את פסוקנו, אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם יצחק וליעקב דאף שאתם נוחלים את א"י מכח ירושת אברהם יצחק ויעקב, אבל לא תימא דא"כ יכולים לערער על כך על ידי ערעור על זכותם של האבות בארץ ישראל, זה אינו, כיון דונתתי אותה לכם מורשה, אני ה', דאין אתם יורשים את ארץ ישראל מכוח אבות, בדין ירושה, אלא מכח הנותן, הקב"ה וכעובדא דההוא, דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתה, דאין יורשיה יורשים מכוחה, אלא מכח הנותן וא"כ אין איש יכול לפגוע בזכותם מכח טענות שיש לו כלפי הסבתא.

כבודה של תורה

בשם החיד"א

וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני-ישראל לא-שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו', י"ב)

ואיך ישמעני פרעה, פירש"י זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה. והנה ק"ו זה תמוה מאד, שהרי פירכתה בצידה, דלעיל (ו', ט') כתיב, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וא"כ אולי פרעה כן ישמע אליו.

ויש לבאר עפ"י מה דאיתא במתניתין, שבועות מ"ד. ואלו נשבעין ונוטלין, השכיר, כיצד, אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר נתתי, והלה אומר לא נטלתי, הרי זה נשבע ונוטל וטעמא מפרשת הגמ' שם מ"ה. דבעה"ב, טרוד בפועליו הוא, ומוכיחה הגמ' שם מ"ה: דאם עבר זמנו ולא נתן לו, הרי זה אינו נשבע ונוטל (אלא בעה"ב נשבע ונפטר, כעיקר דין תורה, דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין) דחזקה אין בעל הבית עובר על בל תלין ואף שבעל הבית טרוד בפועליו הוא, אבל כל זה מקמי דלימטי זמן חיובא הוא, אבל כי מטי זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר, והתוס' שם בד"ה, כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומידכר, הקשו וא"ת ימתינו לעולם, עד למחר ואי לא מידכר יהא שכיר זה צריך להביא ראיה, ותירצו התוס' וי"ל כיון שהתחיל לכפור, שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר, פן יהא מוחזק שקרן.

דהיינו, שאם בעה"ב, לא היה נתבע כלל, היה הוא למחרת כשהיה מגיע הזמן בו היה כבר עובר על בל תלין, הוי יהיב אדעתיה ומשלם לשכיר, אבל כיון שכבר כפר בתביעת השכיר שוב לא יהיב אדעתיה להיות נזכר.

ומכאן מוכח, שגם כשהאדם טרוד מאד, אבל כשמגיע הזמן בו יעבור על איסור, אם לא יזכר, אז מורא האיסור עולה על ראשו וזה מנתקו מטרדותיו ויהיב אדעתיה להזכר, אבל כל זאת רק בתנאי, שטרם נתבע וכפר. ומזה מוכח שיותר קשה לאדם, להתנתק מדבר שכבר אמר, וא"כ י"ל דזהו הק"ו של משרע"ה שאמר להקב"ה, דאף שבני ישראל טרודים בעבודה קשה בכ"ז פרעה יש לו דבר יותר קשה מזה, שהרי פרעה אמר כבר (ה', ב') ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, וא"כ פרעה ודאי, שלא ישנה את דבריו, כי זה טבע האדם, שרוצה להחזיק את דבריו וא"כ פרעה הוי חמירא טפי מבני ישראל, שלא שמעו אל משה, דאי שמיעתם של ישראל הוי רק מקוצר רוח ומעבודה קשה, דמזה האדם עשוי להתנתק, אבל פרעה שכבר כפר ודאי דלא ישמע לו פן יהא מוחזק שקרן.

הרב יעקב קופשיץ שליט"א

בשם מרן הגרי"ל חסמן זצ"ל

 

ואלעזר בן-אהרן לקח-לו מבנות פוטיאל לו לאשה (ו', כ"ה)

ויש לדקדק מהי הדגשת הכתוב "לקח לו". ויש לבאר עפ"י מה דאיתא בקידושין כ"ט. דהאב חייב להשיא אשה לבנו, דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. והנה כאן אחי אלעזר, דהיינו נדב ואביהו היו מבוגרים ממנו והם לא נשאו עדיין נשים כדאיתא ביבמות ס"ד. כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה אבא חנן אמר משום רבי אליעזר, חייב מיתה שנאמר (במדבר ג', ד') וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם, הא היו להם בנים לא מתו. וא"כ לא השיא אהרן את אלעזר בנו לפני שהשיא את נדב ואביהוא שהיו אחיו הגדולים של אלעזר ולכן כתיב "לקח לו", כיון דאביו לא השיאו אשה, לקח לו בעצמו.

ברוך מרדכי – בשם רבינו האמרי אמת

 

ויהפכו כל-המים אשר ביאר לדם (ז', כ')

איתא במדרש רבה פרשה ט' פסקא י', א"ר אבין הלוי ברבי, ממכת דם העשירו ישראל, כיצד, המצרי והישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים והמצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה, מוצאה מלאה דם וישראל שותה מים מתוך הגיגית והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם ואומר לו נשתה אני ואתה מן קערה אחת וישראל שותה מים ומצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים, מכאן העשירו ישראל.

וקשה איך נהנה הישראל ממעשה נסים, הרי אסור להנות ממעשה נס וכפי שכתב רש"י בתענית כ"ד. ד"ה אלא כאחד מעניי ישראל, ואסור לאדם להנות ממעשה נסים כדאמר לעיל כ': ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו וכן שם בתענית כ"ד: אמר רב מרי ברה דבת שמואל, אנא הוה קאימנא אגודא דנהר פפא, חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מיית חלא ומלונהו לארבי והוה קימחא דסמידא (ראיתי מלאכים שנראו כמלחים, שהביאו חול ומילאו בהם את הספינות ונעשה מהחול קמח סולת) אתו עלמא למיזבן (כיון שהיתה שנת בצורת באו כולם לקנות את הקמח) אמר להו, מהא לא תזבנון דמעשה נסים הוא למחר אתיין ארבי דחיטי מפרזינא, (למחר יבואו ספינות עם חטים מפרזינא) שיהיו חטים שלא בדרך נס ומהם תוכלו לקנות ופירש"י בד"ה אמר להו מעשה נסים וכמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון.

וי"ל דהנה יש לחקור, כיצד היתה מכת דם, האם היאור נהפך לדם ולישראל הבא למלאות מים מהיאור קרה נס והדם נהפך בכדו למים או דילמא איפכא הוי, דהיאור לא נהפך כלל לדם וממילא לישראל הבא למלאות ממנו מים לא קרה כל נס, רק שלמצריים שבאו למלאות מים ארע נס והמים נהפכו להם בכדם לדם. יוצא איפוא דישראל שמכר מים למצרי לא נהנה מכל מעשה נסים שהרי המים לא באו לידיו בדרך של נס.

והנה מדכתיב (ז', כ"א) והדגה אשר ביאור מתה, יש להביא ראיה שהמים שביאור נשארו מים והיכי דקאי קאי ורק אצל המצרי, ששאב מן היאור נהפכו המים לדם, דאי לא תימא הכי והמים שביאור נהפכו לדם, אם כן מאי קמ"ל התורה והדגה אשר ביאור מתה, הרי פשיטא שהדגים ביאור מתו, שהרי דג אינו מסוגל לחיות בלי מים, אלא ודאי דהמים לא נשתנו כלל בתוך היאור ורק בידי המצרי הם נהפכו לדם ולמרות זאת הדגים שביאור מתו והא קמ"ל קרא, דאף שהמים לא נשתנו ביאור בכל זאת, ארע נס נוסף שהדגים שביאור מתו אף שלא היתה כל סיבה טבעית למותם, אלא דבאמת קשה מדוע היה צורת הנס בכהאי גוונא שהנס קרה בידי המצרי, ומדוע לא הפך הקב"ה את המים לדם ואז היה הנס קורה בידי ישראל וי"ל דעל זה מתרץ רבי אבין הלוי ברבי, דממכת דם העשירו ישראל ומשום כך היה הנס מוכרח להעשות בידי המצרי דאי היה הנס נעשה בידי ישראל, לא היו ישראל רשאין להנות ממנו ולמכור את המים למצריים, דמעשה נסים אסורין בהנאה לכך נעשה הנס בידי המצריים, כדי שישראל יהיו רשאין להנות ממנו ולמכור את המים למצריים.

כבודה של תורה

בשם ליקוטי שושנה

והנה המקור לזה, דאין נהנין ממעשה נסים, הוא מתענית כ"ד, במעשה דאלעזר איש ברתא, שנתן את כל נדונית בתו, כדי להשיא בהם יתום ויתומה ובזוז שנשאר לו קנה בהם חטים והניחם באסם התבואה ואירע נס וכל האסם נתמלא בתבואה עד שלא היה ניתן לפתוח את דלת האסם וכשבתו סיפרה לו מה שקרה, אסר עליה את החטים כהקדש ושלא יהיה לה בהם חלק, אלא כאחד מעניי ישראל ופירש"י, משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם להנות ממעשה נסים, כדאמר לעיל כ': ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו וכן שם בתענית כ"ד: סיפר מרי ברה דבת שמואל, דראה על שפת הנהר מלאכים שנראו כמו מלחים שהביאו חול ומילאו בהם את הספינות ומהחול נעשה קמח ובאו כולם לקנות ואסר להם רב יהודה לקנות מקמח זה דמעשה נסים הוא.

ובספר יד דוד (זינצהיים) בסוף תענית כתב דבנס לרבים, דאין שייך לומר, דמנכין מזכויותיהם, ליכא איסורא רק ראוי להתרחק כל היכא דאפשר ולכן במן שהיה לכל ישראל אף שהיה מעשה נסים, אבל כיון שניתן למזונותיהם שאי אפשר היה לחיות בלעדו, היה מותר ולכן אף שגם החול שנהפך לקמח היה למזונותיהם והיה לרבים, אבל כיוון שאפשר היה להמנע מהם אסרו רב יהודה מה שאין כן במן. ולפי האמור יש לבאר מה דאיתא במנחות ס"ט: חטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם וכתבו שם התוס' שירדו דרך נס מהעבים, והנה לפי דברי היד דוד הנ"ל דמחלק בין יחיד לרבים אתי שפיר, כיון דהנס נעשה לרבים היה מותר להנות מהם, אף שקצת קשה, דכנראה היה אפשר להכין את שתי הלחם מחטים אחרים. ובשדה חמד ח"א במערכת האלף, כללים, באות פ"ז, כתב דכאשר הנס נעשה, כדי שיהנו ממנו בודאי דשרי להנות ממנו ולכן לא קשיא כלל איך נהנו בני ישראל במדבר מהמן, דשם נעשה להם עיקר הנס, כדי שיאכלו אותו ולא שייך לומר דאסור להנות ממעשה נסים, שהרי לא עביד הקב"ה ניסא לשיקרא ולכן גם לאשת עובדיה היה מותר להנות מהשמן שנעשה מברכתו של אלישע ולכן גם לא קשה, איך נהנו מנס פך השמן של חנוכה.

והנה איתא בברכות ה': רב הונא תקיפו ליה (החמיצו לו) ארבע מאה דני דחמרא (ארבע מאות חביות של יין) על גביה רב יהודה (נכנס אצלו רב יהודה) ורבנן ואמרי ליה לעיין מר במיליה (יעיין מר במעשיו על מה הגיעו ככה) ולבסוף התברר שרב הונא אינו נותן לאריסו את חלקו בזמורות הגפנים שחותכין מהם בעת הזמיר וכשרב הונא קיבל על עצמו לתת לאריסו את חלקו בזמורות הגפן, איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא, איזדבין בדמי חמרא דהיינו יש אומרים שהחומץ נהפך שוב ליין ויש אומרים שאמנם החומץ נשאר חומץ, אבל החומץ עצמו התייקר ומחירו השתוה למחיר היין, כך שלרב הונא לא נגרם כל נזק, וכתב בשדי חמד, דבזה גופא נחלקו, דמאן דאמר הדר חלא והוי חמרא, סבירא ליה, דמותר להנות ממעשה נסים ואילו המאן דאמר דאייקר חלא ס"ל, דאסור להנות ממעשה נסים ויקור השער אינו נחשב למעשה נס ולכן היה מותר להנות מיקור השער.

והחיד"א בנחל קדומים, פרשת בשלח אות י"ז הקשה, איך נהנהו ישראל מהמן שירד להם במדבר הרי הוי מעשה נסים ואסור להנות ממעשה נסים, וביאר שם בנחל קדומים, דבאמת, זו היתה שאלתם של בני ישראל, ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ושאלו את משרע"ה, האם מותר לאוכלו, דהוי מעשה נסים ואין נהנים ממעשה נסים ועל כך ענה להם משרע"ה ויאמר משה אליהם, הוא הלחם, אשר נתן ה' לכם לאוכלה, דאיתא במדרש, תנא דבי אליהו רבה, פי"ב בשכר ואקחה פת לחם, זכו למן וא"כ המן היה גמול לאברהם אבינו ע"ה ומותר להנות ממנו, דהקב"ה הורידו בזכותו של אאע"ה ולשם כך הורידו, כדי שבני ישראל יהנו ממנו ועי"כ יתן הקב"ה לאאע"ה את שכרו ומה עוד שבמדבר לא היה דבר אחר לאכול והוי פיקוח נפש, שדוחה את כל התורה כולה א"כ ודאי שהיו רשאים להנות מהמן אף שהיה מעשה נסים.

ובשו"ת מחנה חיים (סופר) חו"מ סימן י"ט נשאל בראובן ושמעון שנשתתפו וקנו שמן בסך מסוים והניחו את השמן בביתו של אחד מהם, ונתברך השמן, האם יש גם לשותף השני חלק בברכה.

והשיב, דהט"ז בהלכות חנוכה סימן תר"ע תירץ את קושיית הבית יוסף, למה מדליקין נרות חנוכה ח' ימים, הרי עבור לילה אחת היה די שמן בפך שמצאו ותירץ הט"ז עפ"י דברי הזוהר הק' על הפסוק, היש לכי מה בית, שאין השפע בא אלא אם יש עכ"פ דבר מועט, אשר עליו יחול השפע וא"כ ע"כ נשאר מן השמן בלילה הראשון שהיה יכול לחול עליו שפע וברכה וא"כ גם ביום הראשון היה נס דנשאר קצת מהשמן, לכן מדליקין ח' ימים ולא שבעה. וא"כ גם בנידוננו, כיון שמהשמן שקנו בשותפות בא השפע, דלולא היה נשאר מעט מן השמן הראשוני שקנו בשותפות, לא היו יכולים השפע והברכה לחול, א"כ השפע והברכה באו משמן השותפות לכן הרווח הוא של שניהם בחלקים שוים ביניהם.

וכתב עוד שם לחקור בהני שותפין, שנעשה להם נס בשמן, האם מותרים להנות משמן זה שנעשה בו נס, שהרי אין נהנים ממעשה נסים וכתב די"ל דכל מה שאסור להנות ממעשה נסים, הוא רק ממדת חסידות, שלא יתמעטו זכויותיו בעולם הבא, כאילו נטל שכרו בעוה"ז, כפי שמספרים חז"ל על הרגל זהב, שהורד מן השמים וא"כ הוי רק איסור דרבנן ואיתא בשאגת אריה סימן צ"ג דבאיסורא דרבנן ניתן לומר או דיש ברירה או דאין ברירה והכל לקולא, דכיצד שירצה יעשה וא"כ כאן בנס השמן אמרינן, דאין ברירה לקולא ולכל אחד הגיע, לא חלקו, אלא חלק חבירו, ולכל אחד מהם מותר להנות מהשמן, דאמרינן שנהנה מהשמן של חבירו ולא שלו וממילא הוא נהנה מהנס שנעשה לחבירו ולא לו, דכל אחד תולה שהנס נעשה בזכות חבירו ולכן מותר לו להנות וכפי שכתב בגבורת ארי תענית כ"ה. בד"ה אמר איכו נימטו כשוריך, שכתב דודאי למי שנעשה נס בשבילו אין מן הראוי שיהנה ממעשה הנס, אבל אם הנס נעשה בשביל אחד מותר לשני להנות ממנו ועוד כתב שם המחנה חיים, דיש להביא ראיה מאברהם אבינו ע"ה, שאמר, הרמותי ידי אל ה' אם אקח מחוט ועד שרוך נעל וגו' בלעדי אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי וגו' הם יקחו חלקם, דכיון שהנס של הנצחון במלחמה נעשה עבור אאע"ה שזרק עפר ונעשו חצים לכן אסור היה לו להנות ממעשה נסים, אבל הנערים ענר, אשכול וממרא הם יקחו חלקם, כי הנס לא נעשה עבורם ולכן הם מותרים להנות ממעשה נס שנעשה לאאע"ה.

ובעקר השאלה, איך נהנו ישראל ממכת הדם ע"י שמכרו מים למצריים, נראה לומר, דממונם של המצריים הגיע לישראל בדין וזאת חלף עבודתם שהעבידו אותם מצרים בעבודת פרך במשך רד"ו שנים וזאת בנוסף לכלים שהשאילום וא"כ י"ל כיון דכל הטעם שלא להנות ממעשה נסים הוא בגלל דעי"כ מנכים לו מזכויותיו ומשכרו בשמים, אך דבר המגיע לו לאדם, חלף עבודתו ויגיעתו ועמלו פשיטא, דאם מקבלו ואפילו דרך נס אין מנכין לו בשל כך משכרו, שהרי בדין נטל את שכרו.

ועוד י"ל, כיון שעיקר הנס לא נעשה בשביל כך שישראל יהנו וישתכרו ממנו, אלא כדי להעניש את מצרים וכדי לגרום להם לשלח את ישראל מארצם א"כ אם ישראל השתכרו מכך ונהנו ממנו אגב גררא, ואגב אורחא, אין זו הנאה ממעשה נסים, דלא לשם זה נעשה הנס דוכי יעלה על הדעת שאסור להנות ממלח סדומית, כיון שנוצר בדרך של נס מהפיכת סדום ועמורה, פשיטא דשרי כיון דהנס נעשה בגלל רעת סדום ועמורה ולא כדי שיהיה לאנשים מלח, דאם תאמר דבאמת אין הכי נמי דאסור להנות ממלח סדומית א"כ תקשי כיצד היו נותנים בסממני הקטורת מלח סדומית רבע הקב, דאם היה אסור לישראל בהנאה א"כ לא הוי ממשקה ישראל, מדבר המותר לישראל וא"כ פסול לקדשים.

אך ראיה זו מסממני הקטורת יש לדחות, די"ל דכיון דהקטורת הוה מצוות עשה, א"כ מצוות לאו להנות ניתנו וא"כ לא חשיב, נהנה ממעשה נסים, שאם לא תאמר כן, איך יצאו ידי חובה בהדלקת נר חנוכה במקדש בימי החשמונאים, הרי המנורה דלקה דרך נס דהשמן שבפך הספיק רק ליום אחד ונעשה נס ודלק ח' ימים וכיצד נהנו ממעשה נסים והרי לא הוי ממשקה ישראל, אלא על כרחך צריכים לומר דמצוות לאו להנות ניתנו ועפי"ז, ביאר שם במחנה חיים את דרשת חז"ל בבראשית רבה סוף פרשה ל"ב ובילקוט שמעוני ח"א רמז קל"ב וח"ב רמז רכ"ה על הפסוק ויעמוד השמן, שנתייקר, דאם לא בגלל היוקר, כיצד אמר לה אלישע שתחיה בנותר, הרי אין רשאין להנות ממעשה נסים והרי הנס נעשה במיוחד עבורה, אלא י"ל דמעצם ריבוי השמן, שהיה בדרך של נס היה מותר להנות, דמזה שילמה אשת עובדיה את חובות בעלה ופריעת בעל חוב מצוה ומצוות לאו להנות ניתנו וקיום מצוה לא חשיב להנאה וממה שאח"כ נתייקר אותו השמן שזה כבר נחשב לדבר טבעי ורגיל, שהרי איכא יוקרא וזולא בעולם, מזה היא המשיכה להתקיים,וא"כ לא חשיב שנהנית ממעשה נס כל עיקר.

חילך לאורייתא

וממקנה בני-ישראל לא-מת אחד (ט', ו')

והנה בפסוק הבא (ט', ז') כתיב וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל "עד" אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם. ומפסוק זה, משמע, דאחד מת וכן הוא במדרש ולכן הכביד את לבו ויש להבין דכיצד זה יתכן שממקנה ישראל מת אחד לאחר שהתורה הבטיחה (ט', ד') ולא ימות מכל לבני ישראל דבר.

וי"ל שישראל קנה בהמה אחת ממצרי בקנין חצר, כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סימן ר' סעיף א', דאם היו מטלטלין ברשות הלוקח, ברשות המשתמרת לדעתו של הלוקח, כיון שקיבל עליו המוכר למכור, קנה הלוקח. וא"כ י"ל דבני ישראל שהאמינו באמונה שלמה בנבואת משרע"ה, שייצאו ממצרים לחירות, א"כ הפקירו את חצרותיהם, שהרי בכל רגע ורגע עמדו לעזוב את מצרים וא"כ מה חפץ להם בחצרותיהם שבמצרים וא"כ הבהמה אותה קנה הישראל מהמצרי ושעמדה בחצירו של הישראל הלוקח, לא נקנתה לישראל, כיוון שהחצר כבר לא היתה שלו, שהרי הפקירה והיתה של הפקר וא"כ הבהמה היתה עדיין בהמתו של המצרי, אבל המצריים סברו שבני ישראל יחזרו למצרים לאחר שלושת ימים וא"כ מהיכי תיתי שפיקירו את חצרותיהם ואם הישראל לא הפקיר את חצרו א"כ הישראל קנה את הבהמה שהמצרי הסכים למכור לו וא"כ הבהמה שייכת לישראל שקנאה בקנין חצר וא"כ י"ל דפרעה סבר שהבהמה שמתה היא משל ישראל וא"כ מתה בהמה גם משל ישראל עכ"פ בהמה אחת ולכן הכביד את לבו.

תורת משה – להחתם סופר

 

 

כי בפעם הזאת אני שלח את-כל-מגפתי אל-לבך (ט', י"ד)

ויש להבין מדוע דוקא במכת ברד כתיב "אל לבך" לשון שהתורה לא נקטה ביתר המכות.

וי"ל עפ"י מה דאיתא בברכות נ"ט. אמר רבי אלכסנדר אמר רבי יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב.

וא"כ י"ל דדוקא במכת ברד כתיב "אל לבך" כיון שבמכה זו היו קולות, כדכתיב (ט', כ"ג) וה' נתן קולות וברד, שהם מפשטים עקמומיות לבו של אדם.

שי לתורה

הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא-היה כמהו במצרים למן-היום הוסדה ועד-עתה (ט', י"ח)

והנה בשעה שירד הברד לקמן (ט', כ"ב) כתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי.

ויש להבין את השינוי וההבדל בין הפסוק דידן דכתיב ביה "למן הוסדה" לבין הפסוק דלקמן ששם כתוב "מאז היתה לגוי".

ובתרגום אונקלוס תירגם למן היום הוסדה – למן יומא דאשתכלל ועד כען, ואילו מאז היתה לגוי תירגם – מעדן דהות לעם, ובתרגום יונתן בן עוזיאל תירגם כעין זה, מאז היתה לגוי – מעידן דהות לאומה ומלכו.

והנה הקב"ה ברא את העולם, אבל עד שהעולם התישב והתמלא באומות, וייצב גבולות עמים, לקח זמן רב ומצרים הרי היה הבן של כוש וא"כ עד שנבנתה מצרים גם כן לקח זמן רב, יוצא איפוא שמצרים נוסדה זמן רב מאד לאחר בריאת העולם. וא"כ י"ל דכשמשרע"ה, התנבא על בוא הברד ניבא דהברד יהיה כבד מאד ויהיה ברד כבד כזה, שלא היה כמוהו מאז שנברא העולם וזוהי הכונה "למן היום הוסדה", דמאז שמצרים נבראה כחלק מהעולם, דמאז בריאת העולם לא היה ברד כבד כזה על אדמת מצרים וזאת יכול היה לומר רק משרע"ה, אדון הנביאים עפ"י הנבואה שקיבל מהקב"ה, אבל בני אדם רגילים, לא ידעו ולא יכולים היו לדעת, מה קרה ומה התרחש על אדמת מצרים מאז בריאת העולם, הם יכולים היו לדעת רק מה שהם ראו וחשו במשך ימי חייהם ומה שהיה כתוב בקורות העתים ששם סופר על ההיסטוריה של מצרים וא"כ הם ידעו רק שמאז שנוסדה האומה המצרית, לא היה ברד כבד כזה וא"כ משרע"ה דיבר דברי נבואה ואמר את האמת שמאז בריאת העולם לא היה ברד כבד כזה, אבל המצריים ידעו רק שמאז היתה מצרים לגוי, לא היה ברד כזה, אבל מה שהיה מאז בריאת העולם את זה הם לא ידעו ולא היו יכולים לדעת, דאת זה ידע רק משרע"ה בדרך של נבואה ולכן בפסוק דידן משרע"ה אומר מאז הוסדה, דהיינו מאז בריאת העולם, אבל כשירד הברד בפועל מדובר על האנשים שראו כבר במו עיניהם את הברד והם ידעו רק שלא היה ברד כזה מאז היתה מצרים לגוי ולאומה, אבל מה שהיה מאז בריאת העולם ועד ליסוד מצרים על כך לא היה להם כל מושג.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א

 

ויאמר אליו משה כצאתי את-העיר אפרש את-כפי אל-ה' הקלות יחדלון והברד לא יהיה-עוד… ויצא משה מעם פרעה את-העיר ויפרש כפיו אל-ה' ויחדלו הקלות והברד ומטר לא-נתך ארצה: וירא פרעה כי-חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו (ט', כ"ט-ל"ד)

ויש להבין מדוע דוקא במכה זו מכת הברד אמר משרע"ה, אפרוש כפי אל ה' וכפי שעשה באמת, כדכתיב ויפרוש כפיו אל ה', ואילו במכות אחרות כשפרעה ביקש להסיר את המכה אמר לו משרע"ה, כי הוא יתפלל על הסרת המכה, כמו במכת הצפרדעים, כדכתיב (ח', ה') למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים, וכפי שבאמת עשה, כדכתיב (ח', ח') ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים. וכן במכת הערוב כתיב (ח', כ"ה) והעתרתי אל ה' וסר הערוב וכפי שאכן עשה, כדכתיב (ח', כ"ו) ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה'. וכן במכת הארבה (י', י"ח) ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה' ואילו כאן לא מזכיר משרע"ה כל לשון של תפילה, אלא רק פעולה של פרישת כפיים ותו לא.

וי"ל עפ"י מה דאיתא בתענית י"ט., נפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן תקע"ו סעיף י"א, ובארץ ישראל אין מתפללין על רוב גשמים מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנוים באבנים ורוב הגשמים, טובה להם ואין מתענים להעביר הטובה ועכשיו בצפת מצויה מפולת בתים מפני הגשמים ומתפללין עליהם, (על רוב גשמים).

וכפי שכתב המגן אברהם בשו"ע או"ח סימן תפ"ח סק"ד, דלהכי פסק הרמ"א בסימן קי"ד ס"ג, דהציבור מזכירין במוסף של א' דפסח, משיב הרוח ומוריד הגשם עד שישמעו שהש"ץ בחזרתו אינו מזכיר ורק אז הם פוסקים מלהזכיר במנחה משיב הרוח ומוריד הגשם, דכבר שמעו מהש"ץ שפסק במוסף. והקשה הלבוש וא"ת שיכריזו קודם מוסף, שלא יאמרו הציבור משיב הרוח ויפסקו כבר במוסף, ולמה להם להמתין עד המנחה, לאחר שכבר שמעו מהש"ץ בחזרה במוסף דלא הזכיר משיב הרוח וי"ל דזה כאילו ממאנים בגשמים, על דרך שאמרו אין מתפללין על רוב גשמים (שלא ירדו) ולכן לא ניתן להכריז "שלא" לומר משיב הרוח (וכל זה למנהג אשכנז בחו"ל, דלא אמרי בקיץ מוריד הטל ואומרים הכל ברצף אחד אתה גיבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע מכלכל חיים בחסד וכפסק הרמ"א שם, אבל לפי מנהג אשכנז בא"י דגם בקיץ מזכירין מוריד הטל כנוסח ספרד שנוהגין לומר בימות החמה מוריד הטל במקום מוריד הגשם, מפסיקין כבר במוסף של יום א' דפסח דשפיר יכולים להכריז, דכיון דמזכירים, מוריד הטל, שוב אין זה נראה כממאנים בגשם כמו אם היו אומרים שלא לומר משיב הרוח – המלקט) וא"כ י"ל דאם היה משרע"ה מתפלל, כי המטר לא יהיה עוד ניתך ארצה, לא היו יורדים ברד וגשמים כלל והוי כמתפלל על רוב טובה והרי עפ"י הדין אין מתפללין על רוב גשמים ולהכי לא התפלל משרע"ה על הפסקת הברד והגשמים ולא הוציא הגה מפיו, אלא פרש כפיו בסתם וה' עשה כטוב בעיניו.

פרדס יוסף

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *