שלו' רב,
ברצוני לשאול כדלהלן:
1) בעל ואשה שנישאו ונולדה להם בת אחת שתחי', ולאחר זמן הגיעו לבית הדין כדי להתגרש.
2) היות והבעל גר בארץ ישראל, והאשה מתגוררת באנטוורפן, בלגיה, התנה הבעל את מתן הגט בכך שהאשה תביא את הבת שתחי' לביקורים בארץ פעמיים בשנה, כל פעם לשבועיים ימים.
3) לאור דרישת הבעל נחתם הסכם גירושין, בו נאמר בזה הלשון: 'האם והבת יבואו לישראל על מנת שהאב יוכל לראות את הבת פעמיים בשנה שבועיים ימים כל פעם'.
4) ומעתה נשאלת השאלה, על מי מוטל לשלם את הוצאות הנסיעות של האם והבת מבלגיה לארץ, ומהארץ בחזרה לבלגיה. כי האשה טוענת, שהיא בסך הכל קיבלה על עצמה את הטורח הפיזי וכו' שיש בשהיה כאן בארץ במשך שבועיים ימים. ואילו האב טוען לעומת זאת, שמכיון שבהסכם נאמר במפורש, שהיא תבוא לארץ למשך שבועיים, שממילא עליה מוטל לגרום למציאות הזאת שהבת תהיה כאן בארץ, ושעל כן עליה לשלם את הוצאות הנסיעות.
יורונו הדין עם מי, ואם יש מקום לחלק בין הוצאות הנסיעה של האם לבין הוצאות הנסיעה של הבת, ואם זה משנה באיזה גיל הבת.
אבקש מאוד באם אפשר לציין את כל המקורות שעליהם מושתת פסק הדין.
אלף תודות על כל הטירחא,
ושכרכם כפול מן השמים,
תשובה:
שלום רב,
לא מצאתי מקור מפורש לנושא. בדרך כלל כאשר אדם מתחייב לעשות פעולה מסוימת הרי זה על חשבונו של המתחייב. כגון אם אדם התחייב לתת מזונות לבת אשתו, ברור שהוא חייב גם לשלם את עלות המזונות ולא רק לטרוח בבישול והגשה. אבל במקרה זה, בדרך כלל עיקר הוויכוח בין בני הזוג הוא שהאב רוצה שתהיה לו אפשרות לראות את ילדיו, וכאשר מסדרים הסכם בנושא זה לא מתכוונים לחלק הממוני כלל.
דעתי נוטה שאם הייתה אפשרות לאב לבוא לבקר בבלגיה (יש לו היכן להתאכסן והוא יכול גם להסתדר עם השפה) ואף על פי כן התנו שהאם תטרח להביא את הבת, המשמעות היא שהנסיעות הן על חשבונה, אחרת האב כבר היה יכול לבוא לבלגיה בעצמו ולשלם פחות. אבל אם לא הייתה אפשרות לאב להגיע לבלגיה בקלות, מסתבר שהדרישה שהאם תביא את בתה, הייתה טכנית בלבד, והאם יכולה לטעון שלא התכוונה להתחייב רק לאפשר לאב לראות את הבת, אבל לא לממן את הנסיעות. וממילא לא תהיה מחויבת להגיע עם בתה אלא אם ישלם האב את כל דמי הנסיעות שלה ושל בתה.
מדובר בשאלה של אומדן דעת הצדדים, וממילא יש משמעות רבה אם רואים את כל ההסכם ושומעים את עדותם של אלו שהיו מעורבים בגיבוש ההסכם.
לענ"ד מאחר שיש כאן ספק בפרשנות התחייבות של האשה בהסכם. המוחזק הוא הבעל. מאחר שאין ספק בכך שההתחייבות של האשה היא להגיע לארץ עם הילדה. והספק הוא רק במימון, אם כך, הבעל הוא זה שמוחזק בכסף, וקשה להוציא ממנו בלי ראיה.
יתרה מזו, חשוב להדגיש כי יש דיינים הסבורים שלמרות שמבהירים לבעל לפני הגט כי הסכמי הגירושין אינם קשורים למתן הגט עצמו. הפרת ההסכם מצד האשה עלולה ליצור בעיה בכשרות הגט. ראה בשורת הדין (חלק ב' עמוד קמו-קץ, ונדפס גם בספר עטרת דבורה ואינו תחת ידי כעת). ראה עוד בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' קכב) בשו"ת משכנות יעקב (אבה"ע סי' לד) שיש בזה חשש לגט מוטעה.
ואם כך, מאחר שהבעל היה בטוח שכוונת ההסכם הוא שהאשה צריכה להביא את הילדה לארץ כולל כמובן את הוצאות הנסיעה, סטיה מהסכם זה לדעה זו עלולה לערער על כשרות הגט. והאשה צריכה לתת את הדעת על כך.
לא נראה לי שהבעל הוא המוחזק, כיון שאין לאישה תביעה לשלם לה את הנסיעות לאחר הנסיעה (כמו באילן הסמוך לעיר), אלא האישה טוענת שהיא לא צריכה לנסוע אלא לאחר שהבעל ירכוש לה כרטיס טיסה.
לגבי גט מוטעה המחלוקת הגדולה עם המהר"ם מלובלין הייתה על מקרה שהייתה הטעייה מכוונת מצד האישה. האם יש מקור שאפילו כאשר הבעל טוען שטעה מעצמו, יש חשש על הגט?
לגבי נושא המוחזקות. לכאורה כלל לא ברור מה שכתבתם, הדין של אילן הסמוך לעיר שבמקום ספק מי קדם האם האילן או העיר, על בעל האילן לקצוץ את האילן ובעל העיר פטור מלשלם לו, מחמת הספק, יעויין בסי' קג סעי' ט' בט"ז, קצוה"ח ונתיבות שם. וראה עוד בדברי משפט שביאר את דברי הגמ' "אילן דלמיקץ קאי" כפשוטם, כלומר, למרות שאין מדובר על שני חיובים נפרדים, בכל זאת בעל העיר הוא המוחזק מאחר שהאילן בכל מקרה עומד לקציצה, ובעל העיר יכול לכוף אותו לקצוץ אותו (ולכל היותר ישלם לו) אם כך, בעל העיר הוא המוחזק, והספק הוא רק בתשלום. וראה עוד בקונטרס הספיקות כלל ז' אות ג'.
ולענין גט מוטעה, אין ספק שהנושא הוא כפי שכתבתם שהאשה מפרה את ההסכם ביודעין. אולם צריכים להבין, הסברא שעומדת מאחורי טענתם היא, למרות שהבעל הצהיר שהוא מודע לכך שההסכם אינו תלוי בגירושין עצמן, אין זה אלא מחמת שהוא סמוך ובטוח שרצונותיו יתקיימו עפ"י ההסכם. אולם אם רצונותיו ותביעותיו אינן מתקיימות, יש חשש לגט מוטעה. ולכן מאחר שלדעת הבעל אין ספק שזו היתה דרישתו שהאשה תבוא על חשבונה יחד עם הילדה, ודרישתו זו נכתבה בהסכם לטענתו, ויש לזה גם הגיון רב, למרות שיתכן לפרש את ההסכם אחרת. מ"מ לגבי הטענה של גט מוטעה זה בדיוק כפי שאשה מפרה את ההסכם ביודעין. כי תמיד הבעל מרגיש, כי במצב כזה לא הסכמתי לגט. וברור לאין זה דומה לבעל שיבוא ויצהיר שכוונתו ורצונותיו היו כך וכך. כאן הוא אמר מפורשות מה הוא רוצה, ותמורת מה הוא מוכן לגרש, ודבריו יכולים גם להשמע היטב בתוך הסעיף אותו דרש להכניס להסכם. וצ"ע.
התייעצתי עם דיין ותיק (אב"ד בבית הדין הרבני החפץ בעילום שמו), לדבריו נראה יותר כי יש חילוק בין הוצאות האשה להוצאות הבת. מאחר שהנוסח בהסכם הוא: "האם והבת יבואו" ולא: "האשה תביא את הבת", נראה יותר שלגבי חיוב ההוצאות של הבת, הבעל צריך לשלם, שכן מאחר שברור כי מתי שתגדל הילדה ותגיע לגיל בו היא יכולה לנסוע לבדה, לכאורה הבעל חייב בהוצאות. אבל לגבי חיוב הוצאות של האשה, מאחר שהיא התחייבה לבוא, הכוונה היא שהיא גם נושאת בהוצאות הנסיעה.
שאלה, היות והבעל הסכים שהאשה תדור עם הבת בעיר אחרת ובתנאי שהאשה תביא את הבת לא"י ועל ההסכם לא פירשו מי שחייב לשלם ההוצאה והיות שאין דין מפורש בזה וגם בההסכם לא דיברו מזה אמאי אין האשה יכולה לומר להאב אני מסכים לבוא אבל אין לי ההוצאות או איני רוצה בהוצאות הללו ואין להוציא ממון לא מהאב ולא מן האשה מספק וצריכים לפשר אבל בוודאי אין לומר שהאשה אינה מקיים ההסכם אם לא משלמת ההוצאה?
מצד שני יש לומר שהיות שלא כתבו מפורש מי משלם זהו אומדנא דמוכח שההוצאה על האשה?
נדמה לי שכל הצדדים נכתבו בתגובות דלעיל
השאר תגובה