פרשת וארא – כוחה של תפילה

י"ז טבת ה'תשע"ד

“…ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה.” (שמות ח’, ח’)

מתוך עשר מכות מצרים, בשתים מהם מצאנו שמשה רבנו התפלל לה’ שיסיר אותן מפרעה ומכל מצרים: במכת צפרדע ובמכת ערוב. אולם לשון התפילה שבה השתמש משה רבנו היה שונה בכל אחת ממכות אלו. במכת צפרדע לשון הפסוק הוא: “ויצעק משה” ואילו במכת ערוב נאמר: “ויעתר אל ה’ “.
ה’חתם סופר’ בספרו ‘תורת משה’ מבאר שגם תוצאותיה של כל מכה השתנה בגלל לשון התפלה. ומסביר זאת על פי דברי הגמרא במסכת סוכה (דף י”ד ע”א): “א”ר אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר (קלשון) לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב”ה ממידת אכזריות למדת רחמנות”.

דרגות שונות הן בעוצמת התפלה. תפלה הבוקעת מעומק הלב בצורה הגבוהה ביותר מכונה ‘עתירה’, וכוחה עצום עד כדי הפיכת מידת הדין למידת רחמים. מה שאין כן תפלה שהיא בבחינת ‘צעקה’ בכוחה רק להסיר את המכה אולם לא להפוך מידת דין לרחמים. לכן, במכת צפרדעים שהשתמש משה בלשון צעקה, אמנם סרו הצפרדעים אך עדיין לא הפכה המכה למידת רחמים, שכן אותם צפרדעים עצמם שמתו היוו מוקש חדש למצרים, מחמת ריחם הרע כמו שנאמר “ותבאש הארץ”. מה שאין כן במכת ערוב שהשתמש משה בעצמת התפילה הגבוהה של עתירה, שם התהפכה מידת הדין לרחמים ואותם חיות טורפות עזבו את מצרים לגמרי.

דבר גדול למדנו מפירוש זה, גם תפילה על אחרים כוחה גדול ואדרבה תפילה הבוקעות ממעמקי הלב יכולה לפעול ישועות. מן הראוי להביא כאן דברים שנכתבו בספר “ברכי נפשי” (שמות ו’, כ’):

“אנחנו סבורים, ובטעות, שכאשר לאחד מחברינו יש חלילה בעיה כלשהי, כגון בעיה רפואית וכדו’, לא אנחנו הכתובת לתפילה עבורו, אלא גדולי הדור המפורסמים.
הלא נודה ולא נבוש, שמחשבות בסגנון ‘מה כבר תוכל התפילה שלנו לסייע בידו’, וכיוצא בהנה, חולפות בראשנו, ומוציאות מאתנו את כל החשק והמרץ להתפלל עבור החבר.
אולם, טעות גדולה היא זו. עלינו להיות אמונים על האמונה הפשוטה שכל תפילה פועלת משהו, וכל מילה של תפילה, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בדמעה שזלגה מעינינו למען קיום משאלותיו של הזולת, עושה רושם גדול בשמים, לכן אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה ובאיזה אופן השפיעה תפילתנו.
אברך תלמיד חכם סיפר לנו מעשה שאירע לו עצמו בכולל האברכים בו הוא לומד.
בתחילת שנות לימודיי בכולל, הוא מספר, לא הצלחתי כל כך בלימוד, ולא טיפסתי על המסילה כדבעי. הסיבה לכך היתה מפני שבתקופת לימודיי בישיבה הורגלתי ללמוד על פי כמות של הספקים, כך וכך דפים לשבוע וכו’, וכיון שבכולל לא למדו בדרך זו, ירדתי מאוד בלימוד.
והנה, שנתיים-שלוש לאחר תחילת לימודיי בכולל זה, יזם אחד האברכים הקמתה של קבוצה מתוך אברכי הכולל שתלמד לפי הספקים ומבחנים. כמובן שאני הייתי בין הראשונים שהצטרפתי לקבוצה זו, ובתוך זמן קצר ‘חזרתי לעצמי’, ולשמחת הלימוד שלי, והחילותי ללמוד בחשק עד שלאחר מספר חודשים שיניתי את עורי מן הקצה אל הקצה, וכל חיי כאברך השתנו לחלוטין.

התלמיד חכם ממשיך ומספר שהרגיש שהוא חב את חייו לאברך שיזם את הקמת הקבוצה. ‘לא רק מצבי בלימוד השתנה, אלא גם הנהגתי בבית: לפתע יכולתי לנווט את דרכיי בצורה נאותה, וכל סדר היום שלי לבש צורה חיובית’, הוא מספר.
בוקר אחד קמתי בהרגשה שאני חייב לעשות משהו עבורו, ולהודות לו בצורה יוצאת דופן על פועלו עימי, למרות שהיוזמה להקמת הקבוצה לא כוונה אליי באופן ישיר.
אימצתי את ראשי בשאלה, במה אוכל לעזור לו, עד שלפתע נזכרתי שעברו כבר כמה שנים מאז נישואיו של אברך זה ועדיין לא נפקד בילדים.
באותו רגע, ניצבתי בתפילה חמה, והתחננתי לפני בוראי שירחם על האברך ההוא וביתו ויחונן אותם במתנת חינם, וימלא משאלתם זו לטובה.
במשך זמן רב עמדתי בתפילה, ובכיתי בכי של ממש, וכיון שהרגשתי שזה הדבר הגדול ביותר שיכולתי להעניק לאברך ההוא, יצאה התפילה ממש מעמקי ליבי.

כעבור תשעה חודשים בדיוק נולד לאברך בן זכר…”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים