לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

דין "יכיר" באב רשע או באב נוגע בדבר

הרב צבי סגרון

שאלה: למאי דקי"ל בדין "יכיר" שנאמן האב לומר בני זה ממזר (קידושין עח',ע"ב), אב שנוגע בדבר מחמת תשלום מזונות הילדים, האם יש לו נאמנות לפסול את בנו ולומר עליו שהוא ממזר? האם יש לאב נאמנות בדין "יכיר" במקום שמשים עצמו רשע במזיד? האם אדם רשע שפסול לעדות יש לו נאמנות לפסול את בנו ולומר עליו שהוא ממזר?

ראשי פרקים

א. נאמנות האב מדין "יכיר" במקום שהוא נוגע בדבר.

ב. האם אדם רשע שפסול לעדות יש לו נאמנות לפסול את בנו ולומר עליו שהוא ממזר? נאמנות האב בדין יכיר במקום שמשים עצמו רשע.

*  *  *

נאמנות האב מדין "יכיר" במקום שהוא נוגע בדבר

א. בשו"ת החת"ס אב"ע סימן עו' כתב: בר מן דין נראה לי דלאחר שכבר נעשה מעשה הערווה ונשא אחות אביו, תו לא נאמן האב לכ"ע מכמה טעמים, חדא דהווה ליה נוגע בדבר מפני שנשא אחותו, ונהי שהאמינתו התורה נגד בניו שהם קרוביו היינו דווקא לעניין זה, ואין לך בו אלא חידושו. אבל לעניין שאר נגיעות לא עדיף מסהדי דעלמא.ע"כ. ומבואר מדבריו שבמקום שיש לאב נגיעה כל שהיא, אינו נאמן מדין יכיר, כדרך שעד הנוגע בדבר פסול לעדות כמבואר בשו"ע ח"מ סימן לז'. וכן בפד"ר כרך א' עמודים 232,362 הביאו תשובת הבניין עולם סימן ו' שכתב: כל מקום שיש חשש שהאב אומר שאינו בנו משום צד נגיעה בדבר אינו נאמן דלא עדיף מעדות שאין להם נאמנות כשיש להם צד נגיעה.ע"כ. וביארו בפד"ר הנ"ל שהדבר נוגע לעניין חיוב האב במזונות הילד ובהוצאות לידה ויש חשש נגיעה בזה ואין לו נאמנות. וכן בשו"ת יבי"א ח"ח אב"ע סימן ד' אות ד' ובשו"ת שמש ומגן ח"ד אב"ע סימן ג' צירפו נמי את דעת החת"ס והבניין עולם שטענות הבעל הן כדי להתפטר ממזונות ילדיו, ולדעת רבים וכן שלמים אין הבעל נאמן בכהאי גוונא.

אבל בשו"ת הריב"ש סימן מא' כתב: ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו לפי שחייב אדם לזון בניו הקטנים עד גיל שש, גם בזה אין ממש בדבריה, ואפילו אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת ברי לי שהיא מעוברת ממנו, כיוון שאין שמעון מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר וכו'.ע"כ. ומבואר מדבריו שהאב נאמן מדין יכיר אף במקום שנוגע בדבר, וכן בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן צ' כתב: ולעניין חיוב מזונותיו לכשיוולד אם הוא נאמן לומר ממזר הוא פטור ממזונותיו ומטיפולו, ואם לאו חייב בטיפולו כבנו ודאי.ע"כ. וכן בשו"ת יבי"א ח"ג אב"ע סימן ג' ובפד"ר כרך ה' עמוד 349 הוכיחו מתשובות התשב"ץ והריב"ש הנ"ל שאף שיש לאב נגיעה שאומר כן שהולד ממזר על מנת להפטר ממזונותיו נאמן האב לומר שאינו בני, ודלא כהחת"ס והבניין עולם הנ"ל. ובאוצר הפוסקים סימן ד' ס"ק קלה' אות ב' נטו אחרי סברת החת"ס והבניין עולם, והוסיפו בשם הבניין עולם שאין ראיה מהריב"ש דלעיל דאף אב הנוגע בדבר נאמן לפסול בנו דלא כתב כן הריב"ש אלא כסניף, ויש לצרף סברא זו לשאר צדדי היתר, וא"כ י"ל דגם לעניין ממזרות אינו נאמן ושוב דינו כאילו לא אמר כלל שאינו בנו, וקי"ל באשה מזנה בודאי בניה כשרים דתלינן רוב בעילות הלך אחר הבעל. ובפד"ר כרך ה' עמוד 349 כתבו דמחלוקת זו האם האב נוגע בדבר נאמן בדין יכיר, תלויה במחלוקת האחרונים (סמ"ע וש"ך ח"מ ריש סימן לז') בגדר הטעם שעד הנוגע בדבר פסול לעדות, דלמאן דאמר שעד הנוגע פסול משום דאדם קרוב לעצמו, א"כ כשם שהתורה האמינה לאב אף שהוא קרוב, כמו כן נאמן גם במקום שהוא נוגע. אבל אם נאמר דנוגע פסול משום חשש משקר, אזי י"ל דמה שנתנה התורה לאב נאמנות לפסול את בנו, לא האמינתו התורה כאשר האב נוגע בדבר ויש חשש משקר[1]. וכיוצא בזה כתב בשו"ת יבי"א ח"ג אב"ע סימן ב',ג'.

ומסתברים הדברים דלאו דווקא בנגיעה של תשלום מזונות הילדים י"ל כן, אלא אף בנגיעה של שנאה וקטטה ונקמה הדין כן, כמו שכתב הכנה"ג ח"מ סימן לז' בשם מהריב"ל: כיוון שניכר לכל שמחמת שינאה וקטטה בניהם הם מעידים נוגע בדבר מקרי, וכיוצא בדבר כתב בחידושי רעק"א סימן לז' בשם מהרשד"ם: הא ודאי נוגעים בעדותם וכו', כי יש להם הנאה שלוקחים נקמתם ממנו. ולעניות דעתי יש לחלק שאף לשיטת הריב"ש והתשב"ץ שאב הנוגע בדבר נאמן מדין יכיר, י"ל דלא כתבו כן אלא לדין הש"ס והראשונים שאדם חייב במזונות ילדיו עד גיל שש בלבד או עד גיל שתים עשרה אם הוא אמיד, וכן דייק לשון הריב"ש שהבאתי לעיל, שזו תקופה קצרה יחסית. משא"כ בזה"ז שאדם חייב במזונות ילדיו עד גיל 18 הן מטעם תקנת הרבנות הראשית והן על פי חוק המדינה, י"ל שאף הריב"ש והתשב"ץ מודו שהאב הנוגע בדבר למזונות הילדים למשך 18 שנה- פסול להעיד מדין יכיר, ובפרט אם הוכח שהוא משתמט מפרנסת אשתו וילדיו החוקיים האחרים.

האם אדם רשע שפסול לעדות יש לו נאמנות לפסול את בנו ולומר עליו שהוא ממזר?

נאמנות האב בדין יכיר במקום שמשים עצמו רשע

ב. בגמ' מסכת קידושין דף עח',ע"ב מובא: אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר בני זה בכור, וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה. וכתב התוס' רא"ש בדף עד',ע"א: כך נאמן לומר בן גרושה וכו', ואם תאמר והלא עושה עצמו רשע כי עבר על לאו דגרושה, וי"ל כגון שאומר שבשעה שנשא לא ידע שהייתה גרושה ואח"כ נודע לו. וכיוצא בזה כתב הריטב"א ב"ב דף קכז',ע"ב: נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה וכו', ואם תאמר היאך נאמן לשום עצמו רשע[2] שנשא גרושה או חלוצה, י"ל כיוון שאמר שוגג הייתי, אי נמי שגזירת הכתוב שיהא נאמן, ואף שאינו נאמן על עצמו דפלגינן דיבורא כההיא דפלוני רבעני לרצוני (סנהדרין ט',ע"ב) וכו'.ע"כ. ומבואר שלפי תירוצו הראשון של הריטב"א אין אדם משים עצמו רשע לומר שעשה עבירה במזיד, ולפי תירוצו השני אף במשים עצמו רשע במזיד נאמן בדין יכיר. וכיוצא בזה כתב הנ"י בשם הריטב"א פרק יש נוחלין: וא"ת היאך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה, וי"ל כגון שאמר שוגג הייתי ובאומר על בנו ממזר אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאמר שוגגת היא ואינה נאסרת באשת ישראל, ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן עליה להפסידה כתובתה ולא על הבנים שילדה אח"כ לפסלם לכהונה.ע"כ. ומבואר שנקט כתירוצו הראשון של הריטב"א. וכן במאירי ב"ב דף קכז',ע"א כתב: נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה, ויש שפרשוה בשאומר לא הכרתי בה עד שנתעברה שאם לא כן היאך נאמן לשום עצמו רשע, ויש חולקין בה הואיל והכתוב אומר יכיר הכל תלוי בהודעתו.ע"כ. ומבואר לפי תירוצו השני של המאירי שאף במזיד נאמן האב בדין יכיר, וכן נקט כתירוץ זה בחידושי המאירי קידושין דף עח',ע"ב כתב: ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע גזירת הכתוב היא מדכתיב "יכיר". ובשלטי גיבורים סוף קידושין הביא את לשון ריא"ז: וכן נאמן האב על בנו בני זה ממזר הוא שאשה שנשאתי הייתה ערווה אצלי ולא הכרתי בה עד עכשיו.ע"כ. וכן הכנה"ג אב"ע סימן ד' הגה"ט סימן נט' הביא את תשובת הראנ"ח ח"א סימן מה' שהביא את שלטי הגיבורים בשם ריא"ז הנ"ל.ע"ש. ומבואר שלדעתם אין לאב נאמנות בדין יכיר במזיד במקום שמשים עצמו רשע.

ובמחנה אפרים הלכות איסו"ב פרק טו' הלכה יב' כתב: קשה דמה יענה באומר זה בן גרושה דנאמן ואמאי לא אמרינן אאמע"ר, ועל כורחך צריך לומר דהיינו באומר שוגג הייתי וכו'. משמע שהמחנה אפרים מסופק בדין זה. והגאון מקוטנא בביאורו לשו"ע ח"מ ישועות ישראל (סימן לד' עין משפט ס"ק טו') כתב שדעת הריטב"א קידושין פרק עשרה יוחסין בהא דבני זה ממזר שבאומר שבא על הערווה במזיד אינו נאמן שאין אדם משים עצמו רשע, אף שלעדות זה גם רשע נאמן, נראה שרוב הפוסקים חולקים על זה, וכן נראה מסתימת דברי הטור והשו"ע, שבמקום שאין זה עיקר העדות אע"פ שנמשך מזה שמשים עצמו רשע, לא שייך בזה אאמע"ר, ואפילו להחולקים מ"מ במקום שאינו פוסל עצמו נראה שלדברי הכל לא שייך בזה אאמע"ר.ע"כ. ויש להעיר על דבריו ששיטת הריטב"א לאו יחידאה היא, שכן שיטת התוס' רא"ש, הנימוקי יוסף, ריא"ז והמאירי לחד תירוצא, ובהמשך אכתוב שאפשר להסביר כן גם בדעת הרמב"ם והשו"ע. ובאמרי בינה ח"מ דיני עדות סימן לט' דן באריכות בדין אאמע"ר, וכתב במסקנת הדברים: אבל לכ"ע אמרינן אאמע"ר לומר שעשה שלא כתורה ושלא כהוגן, ואתי שפיר הכל ודברי הנ"י ב"ב דאם אומר שבא עליה במזיד שאין אדם מע"ר, וזה פשוט וברור לענ"ד. ועיין עוד באמרי בינה סימן טו'. ובאוצר הפוסקים סימן ד' ס"ק קלג' אות ב' הביאו בשם המאירי קידושין הנ"ל, שיבת ציון, הבית יצחק והפני משה שיש לאב נאמנות בדין יכיר אף במזיד. וכן הובאו דברי אוצר הפוסקים הנ"ל בשו"ת שמש ומגן ח"א סימן ג'. ברם פלא בעיני שלא הביאו באוצר הפוסקים ובשו"ת שמש ומגן הנ"ל את שיטת התוס' רא"ש, מאירי ב"ב, מחנה אפרים, ישועות ישראל ואמרי בינה כמו שהבאתי דבריהם לעיל. והרב הגאון אלעזר מנחם שך זצ"ל בספרו אבי עזרי על הרמב"ם הלכות עדות פי"ב ה"ה אחרי שהביא את דברי הנימוקי יוסף דלעיל, שבאומר מזיד הייתי אינו נאמן מטעם אאמע"ר, משום שאף רשע נאמן מדין יכיר, ואפילו הכי יש בזה הדין שאאמע"ר, ואפשר היה לומר שאף בנאמנות של יכיר שייך לומר שאינו נאמן על טענה רחוקה לומר שעשה מעשה רשע וכו', ולהמבואר יובן שפיר, כי מאחר שכל נאמנותו של האב הוא רק על מה שהוא בעלים כגון לענין ירושה, וא"כ טענה היא זו אבל אין לזה דין עדות, ושפיר שייך למימר אאמע"ר.עכת"ד. לאור האמור לעיל לכאורה יוצא לנו דין חדש, כי אדם שאומר כי אשתו זינתה תחתיו במזיד באופן שנאסרה עליו, ומחמת כן הוולד אינו ממנו, והענין ידוע לבית הדין כי הבעל המשיך גם לאחר מכן לקיים עמה יחסי אישות, באופן זה אינו נאמן מדין יכיר, כיוון שמשים עצמו רשע שהמשיך לחיות עם אשתו גם לאחר שנאסרה עליו. ובמקום אחר כתבתי תשובה [לדין משנה ראשונה סוף נדרים] בדין אשת איש שאמרה לבעלה כי זינתה תחתיו ברצון, היאך נאמנת לאסור עצמה עליו? והרי אאמע"ר? והבאתי על כך כמה תירוצים.

וכתב בתוספות רעק"א פרק ב' דיבמות דיש לדייק מדברי הנ"י בשם הריטב"א הנ"ל, מדלא נקט הטעם דממה נפשך שאם כדבריו הוא רשע ואינו נאמן להעיד שבנו הוא פסול,  דגם אב רשע נאמן להעיד על בנו, ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב כמו שני עדים בכל התורה, ואם הוא רשע אינו נאמן או בכל עניין הימניה רחמנא לאב, וכן לעניין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע.ע"ש. ובספר בית מאיר אב"ע סימן ו' סעיף יג' כתב בדין מעשה שאירע, פנויה שנתעברה, וטרם שהמליטה נשתמדה, יש לספוק אם לא יהא שתוקי לעולם ולא יהנה לו עדות אימו להכשירו, שהרי החכמים קראו אותו עדות, כדאיתא בכתובות דף יג',ע"ב: זו עדות שהאשה כשרה לה וכו', והוא הדין בעדות שהחכמים האמינו לאם י"ל מ"מ גויה דהיינו משומדת לא, והוי כמתה שנשאר שתוקי. ואין לדמות לאשת איש שזינתה אף שנוסף לה פסול עדות מחמת עבירה על מה שהיא אשה, ומ"מ כשרה להכשיר העובר, די"ל שאני פסול עדות במקום שהאשה כשרה מן המשומדת, והרי לעניין נאמנות האב מכח יכיר לא שמעינן דאם פסול מחמת עבירה דאינו נאמן, מ"מ אין עדות לגוי ואפשר הוא הדין למשומדת, וי"ל נמי מ"מ אין לחלק ונאמנת, וצ"ע.ע"כ. ומבואר מדבריו בפשיטות שאב רשע נאמן מדין יכיר לפסול את בנו, וכן נאמנת אשה שזינתה בעלת עבירות להכשיר את בנה, ומ"מ אשה משומדת שזינתה- יש ספק אם היא יכולה להכשיר את בנה. ובאמרי בינה דיני עדות סימנים ג',לט' הביא את דברי תוספות רעק"א הנ"ל וציין לדברי הבית מאיר הנ"ל, וכתב שיש להוכיח מן הש"ס  שאף הפסול לעדות מן התורה נאמן בעדות האב על בנו ואין צריך לזה תורת עדות. ובשו"ת אבני נזר אב"ע ח"א סימן כט' כתב בענין קושית רעק"א על הנימוקי יוסף וכו', ולמה שכתבתי מיושב דברי הנימוקי יוסף כיוון שאינו נאמן לעשות עצמו רשע, אי אפשר להאמינו ג"כ על מה שאומר זה בני. ובאוצר הפוסקים אב"ע סימן ד' ס"ק קלה' אות א' כתבו בשם המנחת אלעזר ח"ג סימן ל' דאף אב רשע הפסול לעדות נמי נאמן, דכיוון שהאמינתו התורה אע"פ שהוא קרוב ה"ז זכות מיוחדת שנאמן להכירו לאחרים, מה נפקא מינה שהוא גם פסול וכו', וכ"כ באבני צדק דאף עבריין נאמן דלא הוי מתורת עדות, וכתב המנחת פיתים שכך כתב הבית מאיר, אלא שמסתפק במומר שמא דינו כגוי, ובתוספות רעק"א מסתפק קצת ברשע.

ובפד"ר כרך ה' עמוד 349 כתב דלקצות החושן סימן מו' ס"ק יג' שכתב דברשע שאינו של חמס אין חשש של משקר ופסולו מגזירת הכתוב דאל תשת רשע עד. ולפ"ז בדין יכיר כשם שהכשירה התורה דין קרוב, כך גם ברשע שאינו של חמס שאינו חשוד לשקר יש לו דין יכיר. אבל לדעת נתיבות המשפט בסימן מו' ס"ק יז' שכתב דכל רשע אף שאינו של חמס חשוד לשקר, י"ל דלפ"ז אין לאב רשע נאמנות מדין יכיר. ולפ"ז ברשע דחמס כולי עלמא מודים שאין לו דין יכיר. ובשו"ת יבי"א ח"ט אב"ע סימן ג' אות ג' דן נמי בסוגיא האם אדם רשע נאמן לפסול את בניו, והביא את שיטת תוספות רעק"א שהסתפק בזה, ובשו"ת אור הגדול כתב שבכל אופן נאמן מגזירת הכתוב, והניח בצ"ע. ובשו"ת משיב נפש פשוט לו דאב רשע אינו נאמן, ולמד כן מדברי החת"ס שאב הנוגע בדבר אינו נאמן.

ובשו"ת שמש ומגן אב"ע ח"א סימן ג' דן בראובן שחי עם אחות אשתי [בטרם נפטרה האשה הראשונה], ונתעברה אשה זו, ואמרו ראובן והאשה כי הוולד מן ראובן הוא, ואח"כ חזרו בהם ראובן והאשה ואמרו, כי הוולד אינו מראובן אלא מאחר ונתנו אמתלאות לדבריהם. ודן שם הגאון רבי שלום משאש זצ"ל האם הוולד ממזר או לא, וכתב להכשיר הוולד מכמה סיבות[3]. וכתב שם בתוך דבריו: כאן איירי בפנויה שאינה נשואה לו, וליכא למימר רוב בעילות הלך אחר הבעל, וליכא בזה דין יכיר, שלא נאמר דין יכיר אלא בהוחזק שהוא בנו. אבל בלאו הכי הוא אומר רק מהשערה בעלמא, ואינו ברור לו שהרי אינה קשורה עמו בכתובה וקידושין, ויכול להיות שזינתה עם אחרים, ועכ"פ בזה לא נאמר דין יכיר ומדי ספיקא לא נפקא וכו', מכל הנ"ל אנו למדים, דכיוון דליכא נישואין ורק נתחברו בזנות, י"ל שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחרים, ולא מיבעיא היא שאינה נאמנת לפסול, אלא אפילו האב שנתנה לו תורה רשות להכיר, והרי הוא מודה שהוא בנו, היינו דווקא כשהוא בנו מאשתו הנשואה לו בחופה וקידושין וכו'[4], וכתב הגר"ש משאש להביא ראיות לדבריו כדלקמן:

* רמב"ם הלכות איסו"ב פט"ו הט"ו: אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן, ובהלכה יב' כתב שם הרמב"ם: אם לא נבדקה אמו עד שמתה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו ה"ז הוולד ספק ממזר, כשם שזינת עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר.ע"כ. ולשון הרמב"ם מדוקדק "האב שהוחזק שזה בנו", שסתמו שהוא בנישואין, ואילו בהלכה יב' מיירי בנשואה שאינה נשואה לו ובזה אין דין יכיר.

* שו"ע אב"ע סימן קנו' סעיף ט': מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו ה"ז ספק וחולצת ואינה מתייבמת.ע"כ. וטעמו של מרן השו"ע שאע"פ שאומר ממנו כיוון שאינה אשתו רק בזנות בעלמא אין לו דין יכיר, וי"ל שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחרים.

וסיים הגר"ש משאש: ונמצא שגם לפי טענתם הראשונה של ראובן ואחות אשתו ורישומם בתעודת הזהות כי הוולד הוא מראובן ואחות אשתו, אין הוולד בנידון דידן אלא ספק ממזר ואין איסורו אלא מדרבנן וכו'. בסיכום: הוולד מותר לבא בקהל אחרי שתשבע האשה לאמת דבריה, וכן הסכים לדבריו הראש"ל מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, והובאו דבריו בשמש ומגן שם. ועוד כתב בשו"ת שמש ומגן ח"ג אב"ע סימן מח',ע' לדון במקרה זה ולדחות את דברי המערערים. וכן בשו"ת יבי"א ח"ח אב"ע סימן ט' דן באורך במקרה זה וכתב להתיר בצירוף נימוקים אחרים. וכן בשו"ת יבי"א ח"י אב"ע סימן יג' כתב דאע"ג דקי"ל שהאב נאמן לעולם זה בני  בכורי [ובזה נאמן האב לשוות את אחד מבניו ממזר], אפילו על מי שלא הוחזק לבנו כלל, כבר כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תקכו' שזה דווקא באומר זה בני מאשתי שישבתי עמה בחופה וקידושין, אבל באומר זה בני מאשה פנויה אינו נאמן שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, וכ"כ בשו"ת רעק"א ח"ג סימן נט' שאין האב נאמן לומר בני הוא זה, אלא בבן שנולד מאשתו, בזה האמינתו התורה, אבל היכא דלית ליה קידושין ולא נישואין בהך איתתא, היאך תיסק אדעתין להאמינו וכו',ע"ש. וכ"כ עוד מרן היבי"א בכמה מקומות שאין נאמנות לאב לפסול את בנו אלא במי שחי עם אשתו בחופה וקידושין, אבל מי שחי עם הפנויה או בנישואים אזרחים אינו נאמן לפסול את הוולד. ברם פלא בעיני שלא הביאו השמש ומגן והיבי"א ראיה וסיוע לדבריהם להקל מכל דברי הראשונים והאחרונים דלעיל שאין אדם נאמן בדין יכיר, בזמן שהוא משים עצמו רשע, והרי מי שחי עם אחות אשתו או עם הפנויה או בנישואים אזרחים, רשע הוא ולא נתנה לו התורה נאמנות ואין אדם משים עצמו רשע?! ויש לתרץ בעדם לפי מה שכתב הכנה"ג ח"מ סימן לד' הגה"ט אות סג' שכל שיש הוכחה לדבר אדם משים עצמו רשע, וכיוצא בזה כתב מעצמו היד מלאכי בכללי הדינים סימן צא' בשם החכם צבי סימן ג': אאמע"ר לא אמרינן אלא במקום שאין אנו יודעים דבר רע ולא שום ריעותא, אבל כשיש ריעותא לפנינו אדם משים עצמו רשע, וכן הובאו דבריו בשד"ח מערכת א' אות קכט', וכן מתבאר מדברי המשנה למלך הל' מו"מ פ"ד ה"ו (ד"ה "וכתב כנסת הגדולה") שאם יש אומדנא שעשו מעשה רשע- אדם משים עצמו רשע[5], וכן הובאו דבריו בשד"ח מערכת א' אות שנד', וסייעו מדברי כמה פוסקים.ע"ש. ובמקום אחר הביא הגאון שד"ח (פאת השדה מערכת א' אות קי') ראיה לדין זה מדברי היש"ש  פרק החובל סימן כג' שכתב: ואף שאאמע"ר לומר שמחלל שבת, מ"מ בנידון זה כבר נעשה רשע שהכה חבירו ואיתרע חזקת כשרותו.ע"ש. והכי נמי בנ"ד, והרי מי שחי עם אחות אשתו או עם הפנויה או בנישואים אזרחים, חזינן דרשע הוא, ולכן משים הוא את עצמו רשע, ולכן לא צירפו השמש ומגן והיבי"א טענה זו לדבריהם עם שאר הסניפים להתיר, אלא שמכל מקום היה להם להעיר מדברי הפוסקים הנ"ל. ושוב ראיתי בשו"ת שמש ומגן ח"ג אב"ע סימן עה' שכבר כתב מעצמו כסברה זו, וזו לשונו: אאמע"ר, דווקא בדבר שאין יכול להתברר, כגון שאין אנשים שמכירים אותו ברשעו. אבל כשיש אנשים שמכירים אותו ברשעו, שיוכל הדבר להתברר על ידם, ודאי שנאמין אותו שאומר אמת שהוא רשע, שהרי הוא יודע שנוכל לברר זה על ידי אנשים שמכירים אותם, ובודאי שהוא דובר אמת.ע"כ. ולענ"ד יש ליתן טעם נוסף לכך שאדם רשע נאמן לשים עצמו רשע, כיוון שאנו רואים שהוא רשע בעבירות אחרות, הכי נמי הרשיע גם בזה, וזו היא כוונת הפוסקים דלעיל.

ולעניות דעתי יש להוכיח מכמה ראשונים שגדר דין "יכיר" הוא בגדר דין "עדות", וכשם שבדין עדות אדם רשע או נוגע בדבר פסול לעדות, כך גם בדין "יכיר"- אדם רשע או נוגע בדבר אינו נאמן, ולהלן כמה ראיות:

* רש"י יבמות דף מז',ע"א: ועלה קתני דנאמן הוא על הקטן דהא ישראל הוא ויש לו "עדות" והתורה האמינתו על בנו.ע"כ. משמע שגדר דין יכיר הוא מדין עדות, וכיוצא בזה כתב תוס' ר"י הזקן קידושין דף עח',ע"ב: במילתיה דרבי יהודה גרסינן נאמן דארישא קאי כשהאב "מעיד". ושוב ראיתי שבאוצר הפוסקים סימן ד' ס"ק קלה' אות א' כתב בשם המנחת אלעזר ח"ג סימן ל' שדחה דיוק זה מלשון רש"י, דהכי קאמר דגוי אינו בר עדות כלל ופסול בעצם, משא"כ ישראל אפילו רשע הוי בר עדות אלא שיש חשש משקר.ע"ש. ולעניות דעתי קשה לדחות את הראיה מרש"י הנ"ל, שידוע הדבר עד כמה שטרחו המפרשים ראשונים ואחרונים לדקדק בלשון רש"י, וכמו שכתב המאירי בהקדמתו למסכת אבות. ושוב ראיתי במסכת פסחים דף ד',ע"א שם הובאה ברייתא: הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים וכו', וביאר רש"י: נאמנין על ביעור חמץ- "להעיד" בארבעה עשר שבדקו בעליו אמש.ע"כ. ואף שידוע שנשים ועבדים וקטנים אינם כשרים לעדות, כמו שכתב רש"י שם: "הא לאו בני אסהודי נינהו", ובעל כורחינו לומר שמה שכתב רש"י שהם נאמנים להעיד, כוונת הדברים שהם נאמנים לומר שבדקו של החמץ, ומ"מ אינם בתורת עדות, והכי נמי יש לדחות הראיה מדברי רש"י יבמות הנ"ל, ואין ממנו ראיה שגדר דין יכיר הוא מדין עדות.

* רשב"ם ב"ב דף קכז',ע"ב: דהודאת פיו האמינתו תורה במאי דאמר בני, כדכתיב יכיר, וכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.ע"כ. וכיוצא בזה כתב הנימוקי יוסף (ב"ב דף נו',ע"ב מדפי הרי"ף): שאינו יכול לעקור ממנו נחלה כיוון שהכירו ואמר בני הוא שלא נתנה לו התורה הבחנה אחרי הבחנה, וכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולומר מפני וכו', א"כ היה רוצה לסתור דבריו ולאו כל כמיניה וכו'.ע"כ. וכן מובא לשון זה "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" בחיר"ן ב"ב דף קכז',ע"א, וכ"כ הרמב"ן והיד רמה ב"ב שם. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן צ' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ועיין עוד ברמ"א אב"ע סימן ד' סעיף כט' וביאור הגר"א שם שציין לדברי הנ"י הנ"ל, וכ"פ הרמ"א ח"מ סימן רעז' סעיף יב'.

וטעם דין זה כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, שייך לגבי דין עדות כמבואר בכתובות דף יח',ע"ב: כל כמיניה כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וביאר רש"י: גבי עדות חדא הגדה כתיבא "אם לא יגיד" וכו'. ובשאילתות דרב אחאי גאון סימן סח' כתב: דאמר רחמנא "אם לא יגיד ונשא עוונו", כיוון שלא הגיד לא יגיד, וממילא כיוון שלא הגיד שוב אינו חוזר ומגיד.  ובריטב"א כתובות שם כתב: הנכון דנפקא לן האי פירושא דלא יגיד מדכתיב "על פי שנים עדים יקום דבר", אלמא על מה שהעידו בבית דין מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר. ועיין עוד בשיטה מקובצת שם בשם רש"י ורבינו יונה, ובחידושי הרי"ם ח"מ סימן כט' ס"ק ט', ובאמרי בינה דיני עדות סימן טו' שפלפלו בדברי רש"י וריטב"א הנ"ל. ועל כל פנים מדנקטו רשב"ם, רמב"ן, חיר"ן, יד רמה, נ"י ותשב"ץ גבי דין יכיר את הטעם כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, מוכח שאף דין יכיר מדין עדות הוא, וכשם שבעדות אדם רשע או נוגע בדבר פסול לעדות, כך י"ל שאף בדין יכיר אדם רשע או נוגע בדבר לא נתנה לו התורה נאמנות בדין זה.

ולכאורה יש להקשות על זה ממשנה קידושין דף עח',ע"ב: האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים אינם נאמנים, רבי יהודה אומר נאמנים. וביאר רש"י: אינו נאמן- דקרוב הוא ואינו נאמן להעיד עליו, וכ"כ הרע"ב, אלא שהר"ן תמה על רש"י דלא הוצרך לכך דהא כיוון דבחזקת כשרות הוא אין ערער פחות משניים. ומבואר שלדעת ת"ק בין לרש"י בין לר"ן אי אפשר לפסול אלא בעדות ברורה, מדנקטו הטעם שאינם נאמנים משום דקרוב או משום דבעינן שנים עדים. וממילא למאי דקי"ל כרבי יהודה שהאב נאמן לפסול את בנו אע"ג שהוא קרוב וגם עד אחד, מוכח שגדר דין "יכיר" אינו מגדר עדות. ויש לדחות דאף שדין יכיר הוא בקרוב או בעד אחד, מ"מ פסול אדם רשע או עד הנוגע בדבר הוא דבר שהשכל מחייבו, כמו שכתב ספר החינוך מצווה פא' שלא יעיד בעל עבירה, ושורש מצווה זו נגלה, שכל מי שעל עצמו לא חס ולא יחוס על מעשיו הרעים לא יחוס על אחרים, ועל כן אין להאמינו בדבר.ע"כ. והכי נמי גם בדין "יכיר" י"ל שאב הנוגע בדבר או אב רשע אינו נאמן.

לסיכום: אב הנוגע בדבר או אב רשע או במקום שמשים עצמו רשע- ישנה מחלוקת בפוסקים האם יש לו נאמנות מדין "יכיר", ויש לצרף זה עם שאר נימוקים אחרים להיתר.


[1] ולכאורה י"ל על דרך הפלפול ששאלה זו תלויה בשאלה האם עד הנוגע בדבר שפסול לעדות, פסולו מדאורייתא או מדרבנן, דאם נאמר שפסול עד הנוגע בדבר אינו אלא מדרבנן בלבד, אזי כיוון שדין "יכיר" שנתנה התורה נאמנות לאב לפסול את בנו הוא מדאורייתא, לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא, ולפ"ז יש לאב נאמנות מדין יכיר אף אם הוא נוגע בדבר. אבל אם נאמר שעד הנוגע בדבר פסול מדאורייתא, אזי אף אב הנוגע בדבר אינו נאמן מדין יכיר. ויש לדחות שאף אם עד הנוגע בדבר פסולו מדרבנן. מ"מ אב הנוגע בדבר אין לו נאמנות מדין יכיר, כדרך שמצאנו שכתבו הפוסקים (תוס' סוכה דף ג',ע"א ד"ה "דאמר") שסוכה שפסולה מדרבנן לא יצא ידי חובתו אף מדאורייתא, וכן מצאנו דיונים בפוסקים האם אדם שקידש את האשה בדבר שאיסורו מדרבנן – מקודשת או לא, ואין כאן מקום להאריך. ולעניין עד הנוגע בדבר האם פסולו מדאורייתא או מדרבנן, יעויין בחלקת מחוקק אב"ע לה' ס"ק ג' ובשו"ת מהריב"ל ח"א סימן יח' שהסתפקו בדבר. ועיין עוד בגט פשוט אב"ע סימן קכ' אות ט', קצות החושן סימן לד' ס"ק ד', קצות החושן סימן לז' ס"ק ב', נתיבות המשפט סימן לז' ס"ק ט', משובב נתיבות שם, ערך השולחן ח"מ סימן לז' וגליון מהרש"א שם, ואכמ"ל.

[2] ויעויין בחידושי הריטב"א יבמות דף ע',ע"א שכתב: והיא לאו כל הימנה לפוסלו אפילו טוענת שהייתה שוגגת, וכל שכן אם טוענת שהייתה מזידה שאינה נאמנת על עצמה, וטעמא דמסתברא הוא.ע"כ. ומשמעות דבריו שהטעם שהאשה אינה נאמנת לפסול את בנה הוא מטעם אאמע"ר, ואזיל לשיטתו בחידושיו לגמ' ב"ב שאף האב אינו נאמן לפסול את בנו מדין "יכיר" במקום שמשים עצמו רשע.

[3] ועוד כתב הרב להתיר במקרים דומים מעט ומטעמים זהים בשו"ת שמש ומגן ח"ב אב"ע סימן י', וכ"כ עוד בשו"ת שמש ומגן ח"ג סימנים ו',יב',ע'. וכן בשו"ת שמש ומגן ח"ג סימן ע' דן שם באשה שהלכה עם בעל אחותה אחרי שנתגרשה מבעלה, ושוב אחר זמן ילדה בת וכו', וטוענת האשה שהבת אינה מבעל אחותה, ונתנה אמתלא לדבריה וכו', כיוון שהכל כשרים לה חוץ מבל אחותה, ישראלים וגויים, ודאי שאזלינן בתר רובא. ובשו"ת שמש ומגן ח"ד אב"ע סימן לד' דן במי שנשא את אחות אשתו והוליד ממנה עשרה בנים שלכאורה הבנים הם ספק ממזרים, ושוב התעורר ספק האם האחיות הנ"ל הם אחיות זו עם זו או שמא האשה השניה היא בת מאומצת לאמה של האשה הראשונה, וכתב הרב להתיר את עשרת הבנים ממזרותם  מטעם ס"ס, שמא הנשים הנ"ל אינם אחיות זו עם זו, ואת"ל שהם אחיות זו עם זו, שמא ילדה בניה מגוי או מישראלים, שכיוון שקידושיה אינם תופסים והיא פנויה לגבי גויים וישראלים, כיוון שספק ממזר מדרבנן, וכל מה שתרבה ספיקות, יהיה ספק מדרבנן.

[4] ובשו"ת שמש ומגן ח"ד אב"ע סימן יז' כתב עוד להביא ראיה לדבריו מדברי שו"ת תרומת הדשן ח"א סימן רסז' שכתב: דווקא בן שנולד מאשתו, בההיא האמינתו התורה שיכירנו לאחרים, הואיל מאשתו וארוסתו נולד, ומסתמא דמילתא דלשדייה בתריה, וכשהוא אומר דלאו מיניה נאמן. אבל בנידון דידיה דלית ליה לא נישואין ולא קידושין בהך איתתא, היכי תיסק אדעתין דליהוי מהימן במידי על הבן הנולד ממנה, הואיל והוא אמר דלאו מיניה הוא.ע"כ. וסיים השמש ומגן: וששתי כעל כל הון שכיוונתי לדברי גדול שאפילו במיוחדת לו אין כאן דין יכיר.

[5] סברה דומה לזו כתב המנחת חינוך מצווה רפא': באוכל גיד הנשה של נבילה, על גיד הנשה חייב שעץ הוא והתורה אסרתו, על כן חייב גם משום נבילה, דבאמת אף שאינה ראויה לאכילה מ"מ כיוון שהוא אוכל אחשביה, "ולא שייך דלא מחזקינן ליה לרשע, שאפילו לא אחשביה הוא רשע שחייב משום גיד, וכיוון דבלאו הכי הוא רשע לא שייך לומר אחזוקי בחזקת כשרות". ודברים אלו הגדתי בימי חורפי לפני כמה מגדולי ישראל וקלסוהו, ובעזר ה' יתברך פלפלתי בזה בכמה עניינים ואין כאן מקומו, וכמדומה ששמעתי כן מגדול אחד. א"כ לפי סברתי אם אכל ביום הכיפורים איזה איסור שלא כדרך אכילתו חייב על האיסור גם כן, כיוון שאכל אחשביה, ולא אמרינן שלא נחשיב אותו לרשע, דהא בלא זה רשע הוא מחמת שאוכל ביום הכיפורים, ועל יום הכיפורים חייב אף שלא כדרך אכילתו, א"כ הוי רשע שוב אמרינן דאחשביה גם לעניין איסור, כן נראה לי.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל