וורטים לפרשת ויגש

רבני בית ההוראה
א' טבת ה'תשע"ד

 

לעילוי נשמת מחבר הספר הר”ר יחיאל ציק ב”ר אברהם אליעזר זצ”ל

אדני שאל את עבדיו … היש לכם אב או אח (מ”ד, י”ט)

איתא במדרש הובא ברש”י כאן, אמר לו מתחילה בעלילה באת עלינו למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש. ויש להבין מדוע על עצמם אמר יהודה “בתך” היינו מבקשים וכלפי יוסף אמר או “אחותנו” אתה מבקש, דלכאורה צריך היה יהודה להשוות את מדותיו גם כלפי יוסף ולומר או “בתנו” אתה מבקש או אם היה רוצה לנקוט אחיות אז היה צריך לומר כלפי עצמם את “אחותך” היינו מבקשים או “אחותינו” אתה מבקש ומדוע כלפי עצמם נקט “בתך” וכלפי יוסף נקט “אחותנו”.

וי”ל דהדרך הוא שהבת הולכת לבית חמותה אצל הורי החתן ולא שהחתן בא אצל הורי האשה כדאיתא בב”ב צ”ח: מלתא אגב אורחיה קמ”ל דלא דרכא דחתנא למדר ביה חמוה כדאיתא בספר בן סירא הכל שקלתי במאזניים ולא מצאתי קל מסובין וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו וכדמצינו אצל אבצן (שופטים י”ב, ט’) דשלושים בנות שלח החוצה (ולא הביא את חתניו אל ביתו) ושלושים בנות הביא לבניו מן החוץ. ובפסחים קי”ג. איתא הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון מ”ט רב חסדא אמר משום ערוה רב כהנא אמר משום ממון ופירש שם הרשב”ם שמבזבזת לו ממונך ומסיק הש”ס והא והא איתניהו. ובב”ב צ”ח: בד”ה בי חמוה, שלא דוקא מחתנה הראשון אלא הוא הדין לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך חמיו להזהר יותר. וכיון שהכלה הולכת לבית חמיה א”כ על אבי הכלה לחקור ולדרוש אחריו איזה בן אדם הוא והאם בתו תוכל לגור אצלו. ולכן כיון שיוסף חקר האם יש לכם אב לכן אמר לו יהודה דלמה לו לחקור על אביהם וכי את בתך היינו מבקשים שרצית לדעת מיהו אבי החתן שבתך תלך לגור אצלו. אך מאידך הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שנאמר (שמות ו’, כ”ג) ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, איני יודע שאחות נחשון היא מה ת”ל אחות נחשון, אלא מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, תנא רוב בנים דומים לאחי האם ולכן כשיוסף שאל האם יש להם אח אמר יהודה ליוסף דלמה לו לחקור אחר אחיהם וכי את אחותנו אתה מבקש שרצית לבדוק באחיה.

בית יצחק

לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלות (מ”ה, כ”ב)

והא דנתן לכולם חליפות שמלות ולבנימין נתן חמש חליפות ודבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, ומשני אמר רבי בנימין בר יפת רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו’ (מגילה ט”ז.).

והקשו המפרשים מה הועיל בזה יוסף דרמז רמז לו הרי סוף סוף בנימין קיבל חמש חליפות ואילו האחים קיבלו רק חליפה אחת כל אחד.

ויש לבאר עפ”י מה דכתיב (ל”ז, כ”ג) ויפשיטו את יוסף את כתונתו את כתונת הפסים אשר עליו ופירש”י את כתונתו זה החלוק את כתונת הפסים הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו, נמצא דהאחים גנבו מיוסף שתי כתונות והרי גנב משלם כפל דהיינו ארבע כתונות, אך יוסף מחל להם על כך ולא עוד אלא שנתן לכל אחד מהם חליפה א”כ בסופו של דבר קיבל כל אחד מהאחים חמש חליפות, וכיון דבנימין לא השתתף במכירה דין הוא שיקבל גם כן חמש חליפות.

ממו”ח הר”ר נפתלי פרוידיגר זצ”ל

לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלות (מ”ה, כ”ב)

ויש להבין מדוע אצל בנימין כתיב “חליפת” בכתיב חסר ואילו אצל האחים כתיב “חליפות” בכתיב מלא.

וי”ל דהנה בפרשת עקב (דברים ט’, י”א) כתיב ויהיה מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה’ אלי את שני לחת האבנים ופירש”י “לחת” כתיב (בכתיב חסר) ששתיהם שוות, דהיינו כיון דכתיב “לחת” שהוא לשון יחיד שמע מינה דהוו כאחת. ומכאן ניתן ללמוד דכתיב חסר מראה על שויון דהוא כלשון יחיד, וא”כ י”ל כיון דהאחים לא היו שוים אחד לשני במדתם ממילא גם חליפות השמלות שנתן להם יוסף לא היו שוים אלא איש איש כמדתו ולכן כתיב “חליפות” מלא ללמדנו דלא היו שווים. אבל השמלות שנתן יוסף לבנימין על כרחך דכולם היו במדה אחת ולכן כתיב “חליפת” חסר ללמדנו שכולם שוים.

ולפי”ז יש לבאר את האמור בשופטים (י”ד, י”ב) ויאמר להם שמשון, אחודה נא לכם חידה, אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה ומצאתם ונתתי לכם שלושים סדינים ושלושים “חלפת” בגדים ואם לא תוכלו להגיד לי ונתתם אתם לי שלושים סדינים ושלושים “חליפות” בגדים. והנה כשפתרו את החידה בעזרתה של דלילה כתיב (י”ד, י”ט) ויתן “חליפות” למגידי החידה.

ולפי האמור יש לבאר, דאם יפתרו את החידה, שמשון יתן להם שלושים חליפות מחליפותיו וכיון דכולם כמדתו לכן כתיב “חלפת” חסר ללמדנו שכולם שוים אך אם לא יפתרו את החידה א”כ הם שיצטרכו לתת לשמשון שלושים חליפות אך כיון שחליפות אלה הם של שלושים אנשים שונים א”כ בהכרח דלא שוו מדותיהם ולכן כתיב “חליפות” מלא, והנה כאשר הגידו לשמשון את פתרון החידה ירד שמשון לאשקלון ויך מהם שלושים איש ויקח את חליפותיהם ויתן החליפות למגידי החידה, דכיון שהיו משלושים אנשים שונים א”כ ודאי דלא היו שוים לכן כתוב “חליפות” מלא.

פרדס יוסף

ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק (מ”ו, א‘)

פירש”י חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם.

והנה זה פשיטא דרש”י לא התכוון שיהיה כתוב רק לאלוקי אביו אברהם, דאם כן, אם ישמיט יעקב אבינו את אביו יצחק לגמרי ודאי דהוי בזיון וזלזול ביצחק אביו דהוי מבזהו בזה שהתעלם ממנו ולא הזכירו לגמרי, אלא על כרחך צריכים לומר דכוונת רש”י היתה על מה שיעקב אבינו לא הזכיר את אברהם זקנו בהדיה דיצחק אביו ואמר רק “לאלוקי יצחק אביו”.

וטעם הדבר כתב רש”י דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, רואים א”כ מדברי רש”י חידוש נורא במצוות כיבוד אב, דלמעשה מה איכפת לי אם יעקב אבינו היה מזכיר גם את זקנו יחד עם אביו, אלא מכאן שכיבוד אב פירושו שהבן מדבר רק מאביו, אבל אם כורך עם אביו מישהו אחר יהיה זה אף זקנו, יש בכך חסרון במצוות כיבוד אביו וזוהי דקות נוראה במצוות כיבוד אביו, שהרי דברי רש”י דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, הם פשיטא, שהרי מצוות כיבוד אב הוא באביו ולא בזקנו וכי צריך ללמוד זאת מפסוק זה, אלא החידוש שכתוב כאן הוא דכיבוד אב פירושו, שכאשר מזכיר את אביו הוא מזכיר רק אותו ולא משתף אחרים בכבודו.

ואף דלעיל בפרשת וישלח (ל”ב, י’) ויאמר יעקב אלוקי אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק, ה’ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, הזכיר יעקב אבינו את זקנו אברהם יחד עם אביו יצחק י”ל דשם זוהי תפילה ולא ענין של כבוד ויעקב אבינו רצה לעורר זכויות רבות ככל האפשר ולכן הזכיר גם את אברהם אבינו, אבל כאן בהקרבת הקרבן הזכרת השם היתה לכבוד “לאלוקי אביו יצחק” כפי שמשמע גם מרש”י.

ובעומק הענין יש לבאר, דענין “אלוקי” אמור רק בשלושת האבות אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב דרק שלושת האבות חידשו וגילו אלוקות בעולם, אף דבאמת כל אדם יכול שיהיה לו רגע מסויים של “אלוקי” כדאיתא בירושלמי ששמעון בן שטח קנה חמור מישמעאלי וגילה שבצואר החמור היתה מרגלית ושמעון בן שטח החזיר את המרגלית למוכר ואז אמר הישמעאלי בריך “אלוקי” שמעון בן שטח.

והנה ודאי דהיה זה ישמעאלי חכם מדלא הודה לשמעון בן שטח שהחזיר לו את המרגלית, אלא “לאלוקי” שמעון בן שטח, דהישמעאלי הבין שמעשה כזה יכול לקרות רק למי שיש לו “אלוקי”, דעשיית מעשה בלתי טבעי ועל אנושי אינו יכול לנבוע מהאדם עצמו, אלא רק אדם שיש עליו מורא אלוקות המדריכו בדרכים ישרות כאלה, רק הוא מסוגל למעשה כזה, ולכן אמר הישמעאלי “בריך אלוקי שמעון בן שטח” ולא בריך שמעון בן שטח.

והנה מקרהו של שמעון בן שטח היה מעשה יחיד שעורר קידוש ה’ ולכן נקרא “אלוקי” שמעון בן שטח, אך זה היה מעשה בודד של רגע, אבל האבות הקדושים יצרו מושג של “אלוקי” בבריאה ומושג כזה של יצירת “אלוקי” בבריאה יצרו רק שלושת האבות, דכמה ששייך גילוי אלוקות בבריאה עשו האבות ולא שייך לחדש מעבר לכך ולכן רק בג’ האבות יש “אלוקי”, דאברהם אבינו חידש חסד, יצחק אבינו דין ויעקב אבינו תפארת שהיא תערובת ומזיגה של חסד עם דין.

והנה זה ודאי דיעקב אבינו לא לקח שני ענינים וחיברם יחד, אלא יצר יצירה חדשה לגמרי, דעירוב של חסד עם דין אין פירושו חסד ועוד דין אלא מציאות חדשה, דאל”כ יעקב אבינו לא היה שייך ב”אלוקי” אלא על כרחך דתפארת הוי דבר חדש במהותו מחסד ודין יחד.

והנה כשיעקב אבינו בא להקריב קרבן היה צריך להקריב קרבן מהמדה שלו, תפארת, דלכך נקרא הקב”ה “אלוקי יעקב” אבל מחמת כיבוד אב הוא הקריב רק מכח החידוש של דין בלבד, וזוהי נקודה עמוקה יותר של כיבוד אב דיעקב אבינו הביא קרבן לא ממדתו אלא ממדת אביו “אלוקי אביו יצחק”.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

 

ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק (מ”ו, א‘)

לאלקי אביו יצחק, פירש”י חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם, והוא ממדרש בראשית רבה, אמר רבי יוחנן מלמד שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו.

וכן פסק הרמ”א בשו”ע יו”ד סימן ר”מ סעיף כ”ד ודלא כמהרי”ק. וזה לשונו של הרמ”א שם, י”א דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי”ק שורש מ”ד) ואינו נ”ל אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (וראיה ממדרש ויזבח זבחים וכו’) עכ”ל.

והט”ז שם כבר תמה על המהרי”ק דנעלם ממנו פירוש רש”י בחומש.

ובביאור הגר”א הביא ראיה לדברי המהרי”ק מסוטה מ”ט. רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה (פירש”י גידלו בביתו) כי גדל (כאשר גדל הנכד בן בתו) אמר ליה, אשקיין מיא, אמר לו, לאו בריך אנא, דהיינו שאינו בנו החייב לשמוע בקולו ולכבדו, אך בסוף דחה הגאון את הראיה וכתב, דשאני נכד שבא מבתו, אך לא ביאר את השוני והחילוק ביניהם.

ובגליון מהרש”א (רבי שלמה אייגר) שם, הביא ראיה לדברי המהרי”ק ממכות י”ב. דרש”י שם בד”ה ה”ג אלא לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו, כתב, הא דתניא אין בנו נעשה גואל הדם, בבנו של רוצח קאמר (דאינו רשאי להרוג את אביו הרוצח) והא דתניא בנו נעשה לו גואל הדם, בבנו של הרוג קאמר, שהוא בן בנו של הרוצח ואינו מוזהר על כבודו ואי תימא כהרמ”א דחייב לכבדו קצת א”כ היכי משכחת לה שיהיה גואל הדם מזקנו.

ובספר זכור לאברהם (הובא באוצר מפרשי התלמוד מכות י”ב:) דחה ראיה זו של גליון המהרש”א, דשאני התם כשאבי אביו הרג את אביו, דבכהאי גונא מצוות כיבוד אבי אביו נדחית מפני מצוות כיבוד אביו, שהרי כיבוד אביו הוא שיהרוג את זקנו הרוצח. (ומדבריו נמצאנו למדים דגם אחרי מות האב כיבודו הוא מדאורייתא, ועיין להלן מ”ז, ל”א בסופו).

ובשו”ת רעק”א סימן ס”ח הביא את דברי הלוית חן (פירושים נחמדים על התורה וש”ס אשר חיברו שני המאורות הגדולים רבי אריה יהודה לייב ובנו רבי יוסף בנימין זאב וואלף נכדי הב”ח, נדפס באמסטרדאם בשנת ת”ץ לפ”ק), שכתב לישב את קושית הרמב”ן שהקשה כאן על דברי רש”י, דאף דאמנם חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, אך מדוע לא הזכיר כאן יעקב אבינו גם את אברהם זקנו יחד עם אביו יצחק, כפי שהזכיר את שניהם בפרשת וישלח (בראשית ל”ב, ט’) ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק, וכן בסוף פרשת ויצא (בראשית ל”א, מ”ב) לולי אלוקי אבי אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי.

ותירץ הלוית חן, דבעת שיעקב אבינו הזכיר את זקנו אברהם, היה עדיין יצחק אביו בחיים ולא היה בדין שיתחייב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו מהטעם דאתה ואמך חייבים בכבודו, כדאיתא בקידושין ל”א. אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם, אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך, אבל כאן בפסוק דידן הרי יצחק אבינו לא היה כבר בין החיים וממילא יצחק אבינו נעשה חופשי ממצוות כיבוד אב ולא היה כבוד אברהם אבינו מוטל עליו, וממילא לא היתה מוטלת על יעקב.

ולפי דברי הלוית חן הנ”ל, דחה הגרע”א את הקושיא על דברי הרמ”א ממכות י”ב. די”ל דכל מה דסבירא ליה להרמ”א דחייב לכבד את אבי אביו מיירי רק בחיי אביו, שהרי גם אביו מצווה בכבוד זקנו, אבל בגואל הדם שאביו נהרג כבר ע”י זקנו ושוב אין הוא מצווה בכבוד אביו, ממילא פקע מיניה גם מצוות כיבוד זקנו, דכשל עוזר נפל עזור, ולכן נעשה לו נכדו גואל הדם להורגו (ומזה ראיה היפכא דלאחר מות אביו אינו חייב בכבודו מדאורייתא).

ובמשמרת חיים (לרבי חיים שיינברג) ח”א עניני כיבוד אב סימן ב’ הביא את קושית התשובה מאהבה, תשובה קע”ח, שהקשה למאי דקיי”ל בקידושין ל”א., דאם אמר אביו השקיני מים ואמו אמרה לו השקיני מים, דכבוד אביו קודם, דאתה והיא חייבין בכבודו, א”כ אמאי קיי”ל דכבוד אביו קודם לכבוד אבי אביו כמבואר ביו”ד סימן ר”מ סעיף כ”ד ברמ”א שם, הרי גם כן מחוייב לכבד את אביו וא”כ הוי שוב אתה והוא חייבין בכבודו.

(ובספר חדות יוצר (להרב רוזנבלט) כתב לישב, דכיבוד אב וכיבוד אם הוו תרוייהו מצוות עשה דאורייתא ובזה שייך שיבואו רבנן ויקדימו כיבוד אב לכיבוד אם, משום הסברא דאתה והיא מחוייבין בכבודו, דמבואר ברמב”ם פט”ו מהלכות אישות ה”כ, דמה שאשה מחוייבת בכבוד בעלה, הוי רק דינא דרבנן, משום הסברא דאתה והיא מחוייבין בכבודו, אבל כיבוד אבי אביו הוי רק מדרבנן וא”כ לא יתכן שרבנן יעדיפו את כיבוד אבי אביו דהוי רק מדרבנן על כיבוד אביו דהוי מצוות עשה דאורייתא).

והנה לפי דברי הלוית חן הנ”ל נראה לישב ולומר, דיש לחלק בין חיוב הבן לכבד את אביו לבין חיוב הבן לכבד את זקנו, אבי אביו, דחיוב הבן לכבד את אביו הוא חיוב עצמאי ובלתי תלוי בדבר אחר, ולכן כשיש התנגשות בין החיוב לכבד את אביו לבין החיוב לכבד את אמו מעדיפים את כיבוד אביו על פני כיבוד אמו בשל הסברא דאתה ואמך מחוייבין בכבודו, אבל החיוב לכבד את זקנו אינו חיוב עצמאי שהתורה הטילה על הנכד, אלא חיוב הנובע ותלוי בחיוב כיבוד אביו והוי ענף היוצא מהשורש של המצוה הכללית של כיבוד אביו וא”כ ודאי בכיבוד אביו שהוא החיוב העיקרי הגורם את כיבוד זקנו, הוי קודם לכיבוד זקנו דהוי רק חיוב משני שכל כולו אינו נובע אלא רק מחיוב כיבוד אביו.

ובספר חדות יוצר הנ”ל הביא לזה ראיה מדברי המנחת חינוך במצוה ל”ג שכתב דאע”ג דגבי אביו, אם אביו ואמו ציווהו לכבדם, מחוייב לשמוע בקול אביו, אבל בבעל אמו ואמו, מחוייב לשמוע בקול אמו ולא בקול אביו החורג אע”ג דגם התם שייך לכאורה האי טעמא של אתה ואמך חייבין בכבודו מ”מ לא דמי כלל לאביו ואמו, דבאביו ממש, מחוייב בכבודו מצד עצמו ולכן הוא חייב להקדימו מטעמא דאתה והיא מחוייבין בכבודו, אבל בבעל אמו כל חיוב הכיבוד נובע והוי פועל יוצא מכיבוד אמו דזהו כבודה שבנה יכבד את בעלה וא”כ פשיטא שהיא קודמת, שהרי אם היא ציותה לו לכבדה א”כ בזה גופא גילתה דעתה להדיא שרצונה הוא שבנה יכבדה קודם לבעלה.

ולפי האמור יישב את קושיית הגליון מהרש”א הנ”ל, כיון דכל יסודו ועיקרו של מצוות כיבוד זקנו הוא רק מפני שזהו כבוד אביו במה שמכבד את זקנו א”כ לגבי גואל הדם כיבוד האב הוא שבמקרה שזקנו רצח את אביו, שלא יהיה מכבד את זקנו, אלא אדרבה יתבע ממנו את דמי אביו הנרצח ויהרגהו, מה שאין כן בבנו ממש של הרוצח, כיון דהבן מוזהר על כבוד אביו הרוצח כחיוב עצמאי ובלתי תלוי באדם אחר, א”כ אסור לו להיות גואל הדם ולתבוע את דמי אחיו מאביו הרוצח, שהרי את אחיו אינו צריך לכבד

, (וגם אם מיירי באחיו הגדול י”ל דגם כיבודו הוי רק פועל יוצא מכיבוד אביו, דכבוד אביו הוא שכל בן יכבד את אחיו הגדול ממנו ואם נימא דהוי מצוה עצמאית שהרי הוי מצוה דאורייתא, דמרבינן ליה מקרא אם לא נימא דהוי דינא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ע”כ נעמיד כאן בגואל הדם שבא מחמת אחיו הקטן ממנו או מחמת אחותו או מחמת בנו של הבן בגונא שאין עליו חיוב לכבדם).

ולפי האמור יצא חידוש לדינא, דאם אביו רצח את אמו, דהבן יוכל להרוג את אביו מצד כיבוד אמו וכאן לא שייך לומר דאתה והיא מחוייבין בכבודו שהרי ודאי דהאם היתה רשאית להרוג את אביו אם היה בא לרוצחה נפש מדין הקם להורגך השכם להורגו, אך אולי יש לדחות ולומר, דרק באביו אומר לו השקיני מים ואמו אומרת לו השקיני מים רק בכהאי גונא אמרינן שישמע לאביו משום הסברא דאתה והיא מחוייבין בכבודו, אבל בלי סברא זו הוה אמינא דאיזה שירצה יכבד, דע”י שמכבד את אמו אינו מבזה את אביו רק מבטל את כיבודו בשב ואל תעשה או שפטור מכיבודו בכלל, כיון שעוסק בכיבוד אמו והעוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן רשאי להעדיף את כבוד אמו על פני כבוד אביו, אבל אם אביו רצח את אמו והבן יהיה גואל הדם של אמו מאביו א”כ הוא הבן הוי כמבזה את אביו וחמירא מיניה, דרוצחו ממש ואולי זאת אינו רשאי.

ועל פי החילוק הנ”ל בין כיבוד אביו ואמו לבין כיבוד אביו ואבי אביו יש לבאר את דברי הגאון בביאור הגר”א שהובאו בפתיחה, דכתב דשאני נכד שבא מבתו לנכד שבא מבנו, די”ל דמכיון שכל חיובו של הנכד הבא מבתו, לכבד את זקנו, נובע ובא, מחיובו לכבד את אמו ובפשטות מיירי דלאמו יש בעל וא”כ האמא גופא פטורה מכיבוד אביה, שהרי אשה אין סיפק בידה לכבד את אביה, דמשועבדת לבעלה ורשות בעלה עליה כדאיתא בקידושין ל: נפסק בשו”ע יו”ד שם סעיף י”ז וכיון שהאשה עצמה פטורה מכיבוד אביה שוב לא ניתן לחייב את הנכד בכיבודו, מה שאין כן בבן בנו, דבנו הרי תמיד מחוייב בכיבוד אביו ממילא גם הנכד חייב בכבוד אבי אביו.

ולפי האמור יש להסתפק במקרה שהבן פטור מכיבוד אביו דהוי אנוס או עוסק במצוה האם בכהאי גונא גם הנכד יהיה פטור כיון שאביו פטור או דלמא כיון שגם בעת שהבן פטור בכיבוד אביו אכתי הנכד מחויב בכבוד אביו וא”כ דלמא חייב גם בכיבוד זקנו מטעם כיבוד אביו שחייב בו אך אי נימא הכי דלמא גם בבן בתו יהיה חייב הנכד בכבוד זקנו אף שאמו פטורה, דאכתי הנכד חייב בכבוד אמו או אולי יש לחלק בין המקרה שהבן פטור מבוד אביו משום דהוי אנוס או עוסק במצוה לבין המקרה שהבת נשואה ורשות בעלה עליה ואכתי יש לפלפל בכל זה ותן לחכם ויחכם עוד.

חילך לאורייתא

ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד (מ”ו, כ”ט)

פירש”י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.

ולכאורה קשה שאם היה אז זמן חיוב קריאת שמע למה לא קרא גם יוסף קריאת שמע, (ואף דזמן קריאת שמע הוא בג’ שעות ראשונות וא”כ י”ל דיוסף כבר קרא ק”ש או שיקרא אח”כ ועוד יש שהות לקרא, אך זה אינו, דמסתמא יעקב אבינו וכן יוסף הידרו לקרא סמוך לנץ החמה כדי להסמיך גאולה לתפילה וא”כ שפיר הוה להו לקרא באותו זמן וראה לקמן תירוצו של רבינו – המלקט).

ובשפתי חכמים כתב דיוסף היה פטור מק”ש לפי שהיה עוסק במצוה שהרי עסק במצות כיבוד אב, והעוסק במצוה פטור מהמצוה, אך זה צ”ע דגרסינן בקידושין ל”ב. אבא אומר השקני מים ויש בפניו מצוה לעשותה מניח אני את כבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא חייבים במצוה, וכן נפסק בשו”ע יו”ד סימן ר”מ וא”כ אין כיבוד אב דוחה מצוה אחרת.

ויש לבאר עפ”י דברי הר”ן בקידושין שם, דכתב דדין זה, דמניח כבוד אבא ועוסק במצוה אינו אלא בששניהם לפניו לעשות ועדיין לא התחיל במצות כיבוד אב, אבל כשכבר התחיל בעסק מצוות כבוד אב שוב אינו פוסק ומניחה עבור מצוה אחרת דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכן פסק הרמ”א ביו”ד סימן ר”מ, וא”כ י”ל דהליכת יוסף לקראת אביו זה גופא נחשבת שכבר התחיל במצות כיבוד אב.

ויותר נראה לישב עפ”י המבואר בקידושין שם, דאמר איסי בר יהודה דמצוה שאפשר לעשותה ע”י אחרים מניח את המצוה שתיעשה ע”י אחרים והוא יעסוק בכבוד אביו, נמצאנו למדים דדוקא כאשר ע”י העסק בכיבוד אב תתבטל המצוה לגמרי רק אז דוחה המצוה את כיבוד האב, אבל אם המצוה לא תדחה לגמרי אין המצוה דוחה את כיבוד האב. וא”כ י”ל דהכא היה רק התחלת זמן ק”ש ועדיין היה לו זמן ג’ שעות לקיימה והיה אפשר לקיים מצות ק”ש מאוחר יותר, ולא גרע מאילו אפשר היה לקיימה ע”י אחרים דחייב לעסוק בכיבוד אביו, אבל יעקב אבינו שלא היה עוסק במצוה אחרת שפיר היה צריך לקרות ק”ש מיד מטעם זריזין מקדימים למצוות (או כדי להסמיך גאולה לתפילה כנ”ל – המלקט), אבל יוסף שהיה לו מצות כיבוד אב לא היה רשאי לבטלה משום ק”ש דמה שאפשר לקיימה אחרי כן, לא גרע מאפשר לקיימה ע”י אחרים דאז צריך לעסוק בכיבוד אב.

ברכת פרץ

ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. (מ”ז, כ”ג)

ויש להבין לשם מה צריכה התורה לספר לנו מה שאמר יוסף למצריים לאחר שכבר כתוב שקנה את אדמתם, (מ”ז, כ’) ויקן יוסף את כל אדמת מצרים איש שדהו כי חזק עליהם הרעב ותהי הארץ לפרעה.

וי”ל דהתורה היתה צריכה להשמיענו שיוסף קנה את המצריים, כיון דכתיב (שמות ג’, כ”ב) ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וכן כתוב וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים, ואיתא בסנהדרין צ”א. וכבר צעקו אנשי מצרים לפני אלכסנדר מוקדון (על ישראל) תנו לנו כסף וזהב ששאלתם, אמר גביהא בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס, נתנו לו רשות והלך ודן עמהן, אמר להן מהיכן אתם מביאים ראיה, אמרו לו מן התורה, אמר להן אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדתם במצרים שלושים וארבע מאות שנה, אמר להן אלכסנדר מוקדון החזירו לו תשובה, אמרו לו, תנו לנו זמן שלושה ימים, נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהם כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו.

אך קשה, שהרי בני ישראל עשו את עבודת פרעה כדכתיב (שמות א’, י”א) ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום וא”כ כיצד נטלו בני ישראל מהעם כלי כסף וזהב, הרי החוב היה של פרעה ולא של המצריים, א”כ י”ל דלהכי משמיעה לנו התורה “קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה” להשמיענו דכל מה ששייך להם שייך לפרעה דמה שקנה עבד קנה רבו וא”כ שפיר נטלו שכר עבודתם מהמצריים.

משך חכמה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *