פרשת ויגש – חיוב נכדים בכבוד זקניהם

רבני בית ההוראה
כ"ו כסלו ה'תשע"ד

בפרשת השבוע מוצאים אנו את יעקב אבינו, בדרכו מצרימה, מקריב זבחים לפני ה’: “ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק”. רש”י עומד על דיוק לשון הכתוב, המציין את “אלקי אביו יצחק”, ולא “אלקי אברהם”. בשם המדרש, רש”י מפרש את סיבת הדבר משום ש”חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו”. מדברי רש”י למדנו חידוש, שלא זו בלבד שיש חובת כבוד לאביו ולאמו, אלא אף קיימת חובת כבוד לזקנו, אלא שחובת הכבוד לאביו עולה על חובת הכבוד לזקנו.

חובת כבוד זו כלל אינה מובנת מאליה, וכפי שנראה, נחלקו בה פוסקי ההלכה לדורותיהם. נבקש לעמוד על מהות חובה זו, והשוואתה לחובת כבוד הורים.

מקורות נוספים למצוות כיבוד הסב

ישנם מקורות בש”ס המדגישים את היחס המיוחד הקיים בין הסב לנכדיו אשר ניתן ללמוד מהם את חובת כיבוד הסב על-ידי נכדיו.

במסכת קידושין (ל, א) למדנו שקיימת חובה ללמד את בן בנו תורה, כלשון הפסוק “והודעתם לבניך ולבני בניך”. בעל ה”תורה תמימה”  על הפסוק בבראשית מו, א למד שמכאן נראית חובת כבוד הסב על נכדיו – שכן אם קיימת חובת חינוך הנכד על הסב, קל וחומר שקיימת חובת כיבוד הסב על הנכד.

מקור נוסף לחובת כבוד הסב מצאנו במסכת יבמות (סב, ב) בהקשר למצוות פרו ורבו, שם שנינו: “בני בנים הרי הם כבנים”. כלומר, אם ח”ו נפטרו ילדיו בחייו אבל יש לו נכדים, עדיין מתקיימת בו מצוות פרו ורבו. זאת בתנאי שבני הבנים הם זכר ונקבה שנולדו מבן ומבת. (כמבואר שם, וברמב”ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה ה.) לכאורה, ניתן מכאן להוכיח שנכד חייב בכבוד זקנו, שהרי “בני בנים הרי הם כבנים”, והקשר של “בני בנים” אמור לחייב את הנכד בכבוד סבו.

חובת כבוד זקניו

ברם, ניתן לדחות את הראיות שצוינו לעיל. ממה שכתבו שסב חייב ללמד את נכדו תורה, אין הכרח שהנכד יהיה חייב בכבוד סבו. אמנם הסב חייב לדאוג להמשכיות התורה ברצף הדורות, אבל אין מכאן ראיה לחובת כבוד הסב על-ידי הנכד. גם ממה שנאמר ש”בני בנים הרי הם כבנים”, אין הכרח שיהיו הנכדים חייבים בכבוד הסב, שהרי ייתכן שדברי הגמרא נאמרו רק לעניין מצוות פרו ורבו, ולא בנוגע לעניינים נוספים.

ואכן כך היא דעתו של המהרי”ק (שורש מד), שנדרש לשאלה אם ראוי שנכד יאמר קדיש על סבו לפני אחרים, וכתב שם שאין הנכד קודם לאדם אחר באמירת קדיש על זקנו, ומה שנאמר “בני בנים הרי הם כבנים” הוא דין מסוים במצוות פרו ורבו, ואינו מחייב את הנכד בכבוד סבו, “שהרי לא מצינו בשום מקום שיתחייב אלא בכבוד האב והאם, ואשת האב בחייו, ובעל אמו בחייה, ואחיו הגדול, ומוכח להו מקראי כדאמרינן בכתובות”.

כוונת דבריו, כי מאחר ולומדים מפסוקים על החיוב בכבוד אשת האב בחייו, ובעל אמו בחייה, ואחיו הגדול (ראה בשולחן ערוך, יו”ד סימן רמ, סע’ כא-כב, ושם בט”ז ס”ק יח), אך לענין כבוד זקנו לא מצאנו לימוד, הרי שאין כל מקור לחייב את הנכד בכבוד זקניו.

הרמ”א (יו”ד סימן רמ, סעיף כד) הביא את דעת המהרי”ק: “יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו”, והוסיף לכתוב: “ואינו נראה לי, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו“. מקור דברי הרמ”א מדברי המדרש בפרשתנו, ותמה הרמ”א (בדרכי משה, שם, אות יד) על המהרי”ק שנעלמו ממנו דברי המדרש ((הט”ז (ס”ק כ) כתב לתמוה על מהרי”ק “דנעלם ממנו פירוש רש”י בחומש”. וביאר הש”ך שלא תמה על המהרי”ק מדברי המדרש, אלא מדברי רש”י, משום ש”הוא רגיל יותר ממדרש”. ייתכן שדברי המדרש ייעלמו גם מגדול בתורה, אך תמיהה היא שדברי רש”י, ששגורים בפי כל ישראל, ייעלמו מגדול בתורה דוגמת המהרי”ק.)).

בנוגע לתמיהת הרמ”א מדברי המדרש, ניתן לתרץ על פי הכלל הנודע של הירושלמי, לפיו אין למדים הלכות מדברי אגדה, וכמו שכתב הרמ”ע מפאנו (סימן לו). וכך הביא בגליון מהרש”א על השו”ע, כשהוא מוסיף שבמקרה דנן, ישנה גם סוגיא בגמרא התומכת בעמדת המהרי”ק, כפי שיבואר בהמשך.

בנוסף, מצאנו בספר עיקרי דינים על הלכות אבלות (סימן כו) שכתב שאין לפסוק כדברי המדרש אודות החיוב כבוד בזקנו, משום שמצאנו בדברי חז”ל תירוצים שונים מדוע נאמר בפסוק “אלקי אביו יצחק”, ולא אלקי אברהם ((למשל, ראה במדרש שם, שכתב שהזכיר את אלקי יצחק משום שאפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, או שהזכיר את יצחק משום שהיה בעל ייסורין.)). לדעת החכמים שנקטו בתירוצים אחרים, אין כאן מקור לחיוב כבוד זקנו ((אמנם ניתן לטעון, שאין סיבה לומר שנחלקו הדעות בעניין חובת כבוד זקנים, וגם אם דעות אחרות אמרו ביאורים אחרים בעניין אזכור “אלקי יצחק”, יש להניח שכולם מסכימים ליסוד של חובת כיבוד זקנים.)).

חילוק בין בן בנו לבין בן בתו

נמצא שנחלקו הפוסקים בשאלת כבוד הסב: לדעת הרמ”א חייב הנכד בכבוד זקנו, ונראה שהוא הדין שחייב בכבוד זקנתו, כמבואר בספר חרדים (פרק יב), וכמו שכתב בשו”ת שבות יעקב (ח”ב, סימן צד, הו”ד בברכי יוסף, ס”ק כג). מנגד, דעת המהרי”ק היא שאין הנכד חייב בכבוד זקנו וזקנתו.

בביאור הגר”א לשו”ע (יו”ד שם, ס”ק לד) מובאת ראיה לדעת המהרי”ק שאין חיוב כבוד בזקנו, מדברי הגמרא במסכת סוטה (מט, א): “אמר נכדו של רב אחא בר יעקב [בן בתו] לזקנו, ,’לאו בריך אנא'”, ופירש רש”י: “בר ברתך אנא, ואין עלי לכבדך כבן“. מכאן הביא הגר”א מקור לדעת המהרי”ק, שאין חובת כבוד הסב על נכדו. בפירוש יד אברהם על השו”ע (שם) כתב שעל פי גמרא זו פסק האליהו זוטא כדעת המהרי”ק. גם המהרש”א (סוטה מט, א) כתב כי מוכח מדברי הגמרא שאין חיוב כבוד זקנו, ומה שנאמר ביבמות “בני בנים הרי הם כבנים”, היינו רק לעניין קיום מצות פרו ורבו, כמו שכתב מהרי”ק.

אולם, לאחר שציין את דברי הגמרא הנ”ל, הוסיף הגר”א: “ונ”ל דלאבי אמו פטור, וכמ”ש בבראשית רבה פר’ צו בני בנות וכו'”. כוונתו בדבריו הקצרים למבואר בפירוש יד אברהם שם, שדחה את ראיית האליה זוטא, כי שמא יש לחלק בין בן בנו, שנחשב כבנו של זקנו, לבין בן בתו, שאינו חשוב כבנו. חילוק זה עולה מדברי המדרש עצמו (בראשית רבה, צו, ו), שכתב ש”בנות בנים הרי הן כבנים, ובני בנות אינן כבנים“.

מכאן יעלה חידוש חשוב להלכה: מה שנכד חייב בכבוד זקנו, היינו רק בזקנו מצד אביו, אך אין הנכד חייב בכבוד זקנו מצד אמו. מנגד, הבן איש חי (שנה שנייה, פרשת כי תצא) כתב כדבר פשוט שאדם חייב בכבוד זקנו, הן אבי אביו, והן אבי אמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *