וורטים לחג החנוכה מהספר יקרא דאורייתא

רבני בית ההוראה
כ"א כסלו ה'תשע"ד

 

לעילוי נשמת מחבר הספר הר”ר יחיאל ציק ב”ר אברהם אליעזר זצ”ל

רוב בניו וקניניו על העץ תלית

איתא במגילה ט”ו: ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו, וכמה רוב בניו, אמר רב ל’, עשרה מתו ועשרה נתלו ועשרה מחזרין על הפתחים ורבנן אמרי אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא דכתיב שבעים בלחם נשכרו אל תקרי שבעים אלא שבעים ורמי בר אבא אמר כולן מאתיים ושמונה הוו שנאמר ורוב בניו ופריך הש”ס ורוב בגמטריא מאתן וארביסר הוו (הרי “ורוב” בגמטריה מאתיים וארבע עשרה ולא מאתיים ושמונה) ומשני אמר רב נחמן בר יצחק “ורב” כתיב (וכיון דכתיב “ורב” בכתיב חסר הרי ש”ורב” בגמטריא מאתים ושמונה.) והנה אליבא דכולי אמוראי עשרת בני המן שנתלו על העץ היו פחות מרוב בניו דאף לפי רב הוו רק שליש מבניו וא”כ מדוע יסד הפיטן וכתב “רוב בניו וקניניו על העץ תלית”.

ויש לבאר עפ”י מה שכתבו התוס’ בשבת צ”ב. בד”ה אישתכח דלמעלה מי’ הוה קאי, דכתבו דמכתף אדם עד לארץ שלוש אמות כדאמר בתרגום מגלת אסתר, פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כלהו, דראשיהם היו קטועים עכ”ל. דהיינו שבני המן נתלו ללא ראשיהם אלא רק הגוף לבד.

וא”כ י”ל דרוב בניו לא קאי על הבנים שהיו להמן דרק רובם נתלו, אלא קאי אגופם של בני המן, אלה שנתלו, דנתלה רק רוב הגוף שלהם ללא הראש דראשיהם היו קטועים וכדברי התרגום שהובא בתוס’ כנ”ל.

מידידי הרב חיים קאופמן שליט”א

בשם הגאון רבי אריה זאב גורביץ זצ”ל

ריש מתיבתא בישיבת בית יוסף גייטסהעד

 

רוב בניו וקניניו על העץ תלית

ויש להבין מה שייך תליה בקנינים ובחפצים, עד שאמר “רוב בניו וקניניו על העץ תלית”.

וי”ל דכתיב (שמות י”ב, מ”ח) “וכי יגור איתך גר ועשה פסח לה’ המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו”

ויש להבין דעל אלו זכרים קאי קרא אם על זכרים שנולדו לו לאחר שנתגייר א”כ פשיטא דצריך למולם דאינו עדיף מישראל שמילת זכריו מעכבתו מעשיית הפסח ואם הכוונה לבנים שנולדו לו בהיותו נכרי, הרי כיון שנתגייר שוב אין הם מתיחסים אחריו ואמאי מעכבתו מעשית הפסח.

ותירצו האחרונים (משך חכמה בפרשת בא על הפסוק הנ”ל, זכר יצחק לרבי איצ’לה מפוניבז’ סימן ב’ ועוד) עפ”י דברי הרמב”ם בפ”ט מהלכות עבדים ה”ב שכתב, דעכו”ם מוכר בניו ובנותיו שנאמר, מהם תקנו, ומכאן דעכו”ם יש לו קנין הגוף בבניו אף שישראל אין לו קנין כזה ומשום הכי הדין בבן נח דבעל חוב יכול לקחת את בניו של החייב לו לעבדים כדכתיב (מלכים ב’ ד’, א’) והנושה בא לחקת את שני ילדי לו לעבדים וא”כ י”ל דלעולם מיירי בבניו שנולדו לו בגיותו בהיותו עדיין נכרי ואף שנתגייר קנין ממונו לא פקע וילדיו הנכרים נשארו קנין כספו וא”כ כמו שמילת עבדיו הכנעניים מעכבתו כך מעכבתו מילת בניו שנולדו לו בגיותו ולא נתגיירו ולכן צותה התורה המול לו כל זכר אף הזכרים שנולדו לו בהיותו עכו”ם.

וא”כ י”ל דזהו הפירוש של רוב בניו “וקניניו” דקניניו קאי אבניו כמו שהיה כתוב דרך משל רוב בניו וילדיו, כך גם רוב בניו וקניניו דבניו של המן בהיותו בן נח הוו קניניו.

מידידי הגר”ח מישקובסקי שליט”א

בשם הגאון רבי אפרים בורודיאנסקי זצ”ל

 

תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח לעת תכין מטבח מצר המנבח אז אגמר בשיר מזמור חנכת המזבח

יש לבאר עפ”י מה דאיתא במתניתין בשבועות בריש פרק ב’ י”ד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר, ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם. ואיתא שם בבריתא טו: ת”ר שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ואומר ארוממך ה’ כי דלתני וגו’ (פירש”י הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו) ושיר של פגעים (פירש”י יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת המשכן) וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה’ מה רבו צרי עד לה’ הישועה על עמך ברכתך סלה. (פירש”י לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה, שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין (ולפי גירסת הגהות הב”ח “צרי” יהודה ובנימין דהיינו הצרים והאויבים של יהודה ובנימין) כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה.) יוצא איפא לפי הבריתא שבהוספה על העיר והעזרות והכי נמי בבנין ביהמ”ק (כפי שהיה בימי עזרא) ובהקמת המשכן (כפי שהיה בימי משרע”ה) יש לומר ג’ מזמורים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, יושב בסתר עליון ומזמור לדוד ה’ מה רבו צרי.

והנה הרמב”ם בפ”ו מהלכות בית הבחירה הי”ב כתב וכיצד מוסיפין על העיר, עושין בית דין שתי תודות ולוקחים לחם חמץ שבהם (מארבעים חלות של כל תודה עשרה היו חמץ) והולכים בית דין אחר שתי התודות ושתי התודות זו אחר זו ועומדין בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פנה ופנה ועל כל אבן שבירושלים ואומר ארוממך ה’ כי דליתני עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם.

והקשה הכסף משנה שם מדוע הזכיר הרמב”ם רק את מזמור שיר חנוכת הבית לדוד דהיינו ארוממך ה’ כי דלתני ומדוע השמיט את שני המזמורים האחרים המובאים בבריתא, את המזמור יושב בסתר עליון ואת מזמור לדוד ה’ מה רבו צרי. ותירץ הכסף משנה דבשלמא “מה רבו צרי” איכא למימר דלא נאמר אלא באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם, אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם לא אמרינן ליה, אבל קשה מדוע לא הביא הרמב”ם את המזמור של הפגעים דהיינו יושב בסתר עליון, הרי מהבריתא משמע דלעולם אמרינן ליה.

ותירץ, דהמזמור יושב בסתר עליון נמי אינו ענין לאומרו אלא כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב מחץ יעוף יומם, ויפול מצדך אלף.

וכתב שם עוד הרמב”ם בהי”ד כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות, זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבוא, וא”כ משמע גם מהרמב”ם דזה הדרך שבו מקדשין את ביהמ”ק לכתחלה ולא רק את התוספת על העזרה.

ולפי האמור יש לבאר את הפזמון כך, “תכון בית תפילתי” כשיבנה ביהמ”ק במהרה בימינו אמן, ושם תודה נזבח דיש להביא שתי קרבנות תודה (לזכר בעלמא כדמצינו אצל עזרא או מעיקר הדין אם מחבר הפזמון ס”ל דקדושה ראשונה קידשה רק לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא) וכן יאמרו אז מזמור שיר חנוכת הבית דהיינו “שיר מזמור חנוכת המזבח” דעיקר המקדש הוא המזבח שמרצה ומכפר, אבל את כל המזמורים יושב בסתר עליון ומזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו ה’ מה רבו צרי, מזמורים אלו לא יאמרו אלא רק “לעת תכון מטבח”, רק אם יהיו צרים ואויבים שילחמו בהם דאז יאמרו גם את המזמור של פגעים, יושב בסתר עליון דכתיב ביה, מחץ יעוף יומם ויפול מצדך אלף ואם יהיו צרים שיתלוצצו מהם “מצר המנבח” אז יאמרו גם מזמור לדוד, ה’ מה רבו צרי, ורק “אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח” דרק אז אגמור את כל המזמורים המתחילים ב”מזמור שיר חנוכת הבית”, אבל אם בית תפילתי תכון ללא מלחמה וללא “מטבח” וללא צרים המתלוצצים וללא “צר המנבח” אז לא אגמור ולא אומר את כל ג’ המזמורים אלא רק את מזמור שיר חנוכת הבית.

בנין אפרים

 

בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים

כתב הרמב”ם בפ”ג מהלכות חנוכה ה”א בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני. והנה בשלמא מאי דכתב הרמב”ם ברישא על גודל הצרות שבאו עליהם, הוא כדי להראות את גודל הישועה והנס שעשה להם הקב”ה אך בסיפא דכתב דחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, יש להבין דמאי נפק”מ להלכה ומאי קמ”ל בזה הרמב”ם דידוע דאין דרכו של הרמב”ם לכתוב דברי קרות הימים שאין בהם נפק”מ לדינא.

וי”ל דקשיא ליה להרמב”ם מדוע בחנוכה תיקנו לומר הלל כפי שכתב שם בה”ה בכל יום ויום משמונת הימים האלו גומרין את ההלל, ומדוע בפורים אין קורין בו את ההלל ולכך תירץ עפ”י דביר הגמ’ במגילה י”ד. שהקשתה אמאי לא אמרינן הלל בפורים דאי מעבדות לחירות אמרינן שירה (ביציאת מצרים) ממיתה לחיים (בפורים) לא כל שכן. ומשני שם רבא, בשלמא התם הללו עבדי ה’ ולא עבדי פרעה אלא הכא (בפורים) הללו עבדי ה’ ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן.

וא”כ י”ל דלהכי כתב הרמב”ם דהעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה דלא תימא דאף דנצלו אבל אכתי נשארו עבדי היונים או של מלכות אחרת וממילא אין אומרים הלל על נס חנוכה, אלא דחזרה מלכות לישראל ולא היו עבדים למלכים זרים והמלכות לא היתה מלכות זמנית וחולפת אלא מלכות קבועה שנמשכה יתר על מאתיים שנה ולכן שפיר אמרינן בה הלל.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

ויתכן דלכך אומרים בפזמון מעוז צור, בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים, דלכך כינו את חז”ל “בני בינה” דעל כרחך היה להם רוח הקודש שהשיגו ברוה”ק דזה נס קבוע שימשך זמן רב, דכידוע השער לרוה”ק הוא שער הבינה וכמו שנאמר ביוסף עתה הודיעך ה’ כל זאת אין חכם ונבון כמוך וכפי שכתב מרן הגרי”ז בחידושיו עה”ת דאת הפסוק ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו תירגם אונקלוס רוח נבואה מן קדם ה’ ביה, דיוסף אמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה ותרגם אונקלוס “בלעדי” לא מן חוכמתי, דהיינו שיוסף טען שאין הוא פותר חלומות כמו כל פותרי החלומות אלא עפ”י נבואה ולכן פרעה ניסהו ושינה חלומו לראות אם יוסף ירגיש בכך וכאשר נוכח לראות שיוסף יודע הכל, אמר שרואה שרוח אלוקים בו ומתנבא ברוה”ק, ולכן “בני בינה” דיקא, קבעו שמונה ל”שיר ורננים”.

משאת המלך

 

להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך

יש להבין מדוע נקטו, מתקני התפילה, אנשי כנסת הגדולה, דוקא בלשון של “להעבירם מחקי רצונך”, דהיינו חוקים, אף דבתורה יש גם חלקים אחרים, כגון משפטים ועוד וא”כ יש להבין מדוע בחרו דוקא בחוקים, ועוד יש להבין מהו הבטוי “חקי רצונך” וכי לא היה סגי בלהעבירם מחקך.

כן יש לעיין בשוני שבתורה נקטו “להשכיחם” ואילו בחוקים “להעבירם”.

ויש לבאר דהשיטה של יון והחכמה היונית היא, שהאדם צריך לפעול אך ורק לפי שכל האנושי, לפי הבנתו והגיונו ואין דבר זולת השכל ואין לעשות דבר שאינו מובן עפ”י השכל של בני אדם וזוהי הפילוסופיה היונית, לפי האמור כל מלחמת החורמה של החכמה היונית היתה נטושה, אך ורק על החוקים שהם בבחינת חוק שחקקתי ואין להרהר אחריה ואין להם כל הסבר עפ”י השכל וההגיון האנושי, אך על המשפטים שהם דברים שכליים להם לא התנגדו היונים ואותם לא אסרו.

מאידך אצל ישראל העיקר והיסוד של התורה והמצוות הם החוקים, שאותם אנו עושים בגזירת הקב”ה אע”פ שאין לנו בהם כל שמץ והבנה ולא עוד, אלא אצל כלל ישראל גם את המשפטים ויתר המצוות שיש להם טעמים ומובנים עפ”י השכל, אנו מקיימים, לא בגלל שהם מובנים לנו עפ”י השכל אלא בגלל ציווי הקב”ה, דתורה אצל ישראל, אינה חכמה כשאר החכמות אלא ציוויים של הקב”ה.

אמנם האדם צריך להשקיע את כל שכלו מרצו וכשרונותיו בהבנת התורה אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים לשעבד את שכלנו והבנתנו לתורה ולכן אמרו חכמים תורה בגויים אל תאמין, כי הגוי צריך להבין הכל בשכלו ומה שהוא אינו מבין אותו אינו מקבל, כיון שהגוי אינו מסוגל לשעבד את שכלו לדעת התורה, הלשכיחם תורתך, הכי גדול הוא ללמוד תורה לפי שכלו והבנתו של האדם ולסובב את התורה עפ”י הבנת שכלו של האדם.

לימוד התורה הנכון שהלומד ישעבד את שכלו לתורה, כדי להבין מה מונח בהגיון של התורה ולא להתאים ח”ו את התורה לשכלו שלו ולהבנתו של עצמו.

כיום יש הרבה לומדים שמתאימים את הראשונים להבנה שלהם ואם הדבר אינו מתאים להבנתם זה כאילו שהם לא הבינו ח”ו את הסוגיא, וזהו הלהשכיחם תורתך האמיתי, כי התורה נהפכת ע”י כך לחכמה ולימוד, אף שלומד ויודע וחושב שמבין ופעמים אף אומר סברות טובות ונכונות אך בכל זאת זה בבחינת להשכיחם תורתך ר”ל ואם כל דרך הלימוד הוא באופן כזה א”כ שוב אין זה “תורתך” אלא “חכמתך” וממילא מתהוה מזה “להעבירם מחקי רצונך”, כי אם האדם פועל אך ורק לפי שכלו שוב אין אלה חוקים, דחוק הוא רצון הבורא, ורצון הקב”ה הוא “חוקי רצונך” שהאדם יבטל את דעתו מפני רצון הבורא, וזו היתה א”כ כל המערכה ומלחמת חורמה שניהלה יון נגד כלל ישראל, המלחמה לא היתה נגד “משפטך” או “מצוותיך” השכליים והמובנים עפ”י השכל האנושי, וגם לא רצו להעבירם “מתורתך”, מה שהיונים רצו הוא, “ל

השכיחם תורתך” ללמוד את התורה בצורה אחרת, להתיחס אליה כאל כל חכמה אחרת, עם שכל והגיון אנושי כמו חכמה יונית וממילא אם ילמדו את התורה ויתיחסו אליה בדרך זו, אז ממילא יהיה גם “להעבירם מחקי רצונך” דאם אדם בוחן כל דבר בשכל אנושי ורציונלי, א”כ ודאי שלא יקיים חוקים בלתי מובנים לו עפ”י שכלו.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

 

ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם

ויש להבין מדוע שונה נוסח, על הנסים, הנאמר בחנוכה, מנוסח על הנסים הנאמר בפורים, דהנה בנוסח על הנסים הנאמר בפורים אנחנו אומרים, בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה וכו’ ואתה ברחמך הרבים, הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו ואילו בנוסח על הנסים של חנוכה, נאמר, ואתה ברחמך הרבים “עמדת להם בעת צרתם”, דצ”ע מאי שנא חנוכה שמוזכר בה “בעת צרתם”, מפורים שלא נזכר בו “בעת צרתם”.

וי”ל, דשונה היתה גזירת חנוכה מגזירת פורים, כפי שהאריכו בזה האחרונים, דבפורים הגזירה היתה להשמיד, להרוג ולאבד את הגופים מבחינה גשמית, ובזה אף שכלל ישראל לא היו מרגישים את הגזירה בכל עוצמתה וחומרתה, מ”מ היו נענים בתפילתם ובתחנונם, מה שאין כן בגזירת חנוכה, שהיתה על הנשמה, על תורת ישראל, דבר התלוי בבחירת האדם וברצונו בהתאם לבחירה החופשית שנתן השי”ת לברואיו, בזה עזרת השי”ת וישועתו באה רק בהתאם למדה שהאדם מרגיש בצרתו הרוחנית ומתחנן ומתפלל על הצלתו זו ורק אז באה ישועת ה’ ועזרתו, וההצלה והישועה באה במדה ובהתאם לבקשותיו תפילותיו ותחנוניו ואם לא הרגיש את צרתו הרוחנית בכל עומקה והקפה א”כ גם תפילותיו ותחנוניו היו רק במדה מוגבלת וישועתו היתה בהתאם לכך בצורה מצומצמת ולכך באה ההדגשה בהודאת חנוכה, שהקב”ה ברחמיו הרבים עמד לישראל בעת צרתם, דהיינו שהרגישו בצרתם והתחננו על הצלתם הרוחנית, ואז באה ישועת השי”ת, ועזרתו של השי”ת היתה בהתאם לתחנוניהם שיוכלו לקיים את התורה ואת מצוות השי”ת כרצונם וכשאיפתם המלאה, ללא כל הגבלה או סייג מצד מאן דהוא.

שערי אורה

 

ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה

ויש להבין מדוע תקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח של על הנסים, נוסח כה ארוך לחנוכה ואילו לפורים הסתפקו בנוסח קצר של מעין המאורע בלי אריכות ופירוט יתר. ותו קשיא מדוע תקנו בנוסח של על הנסים בחנוכה “רבת את ריבם דנת את דינם”.

ועוד יש להבין מה נס שייך במה ש”נתת טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך” וכי טהורים צדיקים ועוסקי תורתך הם חלשים עפ”י טיבעם מהטמאים מהרשעים ומהזדים, הרי אלה הם ענינים רוחניים ואינם שייכים לכושר לנצח במלחמה, כמו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וא”כ מה ענינם לסיפור מעשה הנס. וכן יש להבין מדוע הקדימו חז”ל את ה”לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך” ל”ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה”, דלכאורה איפכא בעי למימר, תחלה ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה ורק אח”כ כתוצאה מהתשועה הגדולה שנעשתה לישראל, התגדל והתקדש שמו ית’ בעולם.

ויש לבאר, דנוסח על הניסים נתקן במקביל למלחמה שעשה גדעון במדין וה’ עשה אז תשועה גדולה לישראל כפי שיתבאר להלן.

בספר שופטים ו’, ז’ מסופר דלאחר שהקב”ה נתן את סיסרא בידי ישראל שוב עשו ישראל את הרע בעיני ה’ עד שהקב”ה הביא עליהם את מדין ועמלק ששיעבדו את ישראל והשחיתו וחמסו את יבולם ומקניהם וכאשר ישראל זעקו והתפללו לה’ שלח ה’ מלאך, שנתגלה לגדעון בנו של יואש, כאשר הוא חובט חטים בגת להציל מעט תבואה מפני מדין ועשה זאת דוקא בגת, במקום שלא רגילים לחבוט תבואה כדי שלא ירגישו בו המדינים. וה’ ציוה לגדעון להושיע את ישראל מפני מדין, כן ציוה הקב”ה לגדעון להרוס את מזבח הבעל אשר לאביו יואש ולכרות את האשרה.

ואכן גדעון עשה כדבר ה’, אך מפחד בית אביו ואנשי העיר עשה זאת בלילה. והנה בבוקר כאשר נוכחו אנשי העיר לראות את אשר נעשה ולאחר שהתברר להם שגדעון הוא שכרת את האשרה ונתץ את מזבח הבעל בקשו לאביו להוציאו אליהם להמיתו כדי להענישו על מעשיו ועל כך השיב להם יואש (שם ו’, ל”א) “ויאמר יואש לכל אשר עמדו עליו האתם תריבון לבעל אם אתם תושיעון אותו, אשר יריב לו יומת עד בוקר אם אלוקים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו”.

והנה כאשר מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחד וחנו בעמק יזרעאל, אסף גדעון צבא גדול כדי להלחם בהם, אך הקב”ה ציוה עליו לשלוח מהמחנה את כל הירא כדי שבני ישראל לא יתפארו אחרי הנצחון, כי כוחם ועוצם ידם הושיעה להם ואז הלכו לביתם עשרים ושניים אלף, כך שמתוך צבא של שלושים ושתיים אלף איש נשארו רק עשרת אלפים אנשי צבא, אך הקב”ה לא הסכים גם לכמות כזו של אנשים, מהטעם האמור לעיל ולכן ציוה לגדעון להוריד את אנשיו למים וכל מי שילקק בלשונו מן המים רק הוא ילחם במדין ואילו אלה שיכרעו על ברכיהם כדי לשתות ישובו לביתם דזה הוי סימן שרגילים הם לכרוע והלשתחוות לבעל, לאחר נסיון זה נשארו בסך הכל שלוש מאות איש כדי להלחם במדין ובעמלק ובבני קדם ואכן נלחמו בם ונצחום כמבואר שם.

וא”כ י”ל דכיון דנס חנוכה בא ע”י מלחמת החשמונאים ביונים, לכן תקנו אנשי כנה”ג את הנוסח של על הניסים לחנוכה עפ”י מלחמת גדעון במדין.

והנה בגדעון כתיב כאמור שאביו יואש אמר לאנשי העיר האתם “תריבון” לבעל אם אתם תושיעון אותו, אשר “יריב” לו, יומת עד בוקר, ולכן במקביל לזה תיקנו בנוסח על הנסים “רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם” כדי להדגיש בזה, דאין הקב”ה ח”ו כאלילים מעשה ידי אדם שאינם יכולים לריב את ריבם כפי שהבעל לא רב את ריבו מגדעון שנתץ את מזבחו וכרת את אשרו, אלא הקב”ה רב את ריבו דן את דינו ונוקם את נקמתו.

וכמו שאצל גדעון נצחו דוקא מעטים, דהיינו שלוש מאות איש שלא כרעו לבעל ורק בידיהם נתן ה’ את התשועה הגדולה כך גם אצל החשמונאים הקב”ה מסר “רבים ביד מעטים” דיוחנן כ”ג ובניו עמדו נגד כל צבא יון שנמסר בידם. וכמו שאצל גדעון נס הנצחון על מדין בא רק לאחר מסירות נפשו של גדעון שנתץ את מזבח הבעל וכרת את האשרה אע”פ שהיה צפוי בשל כך למיתה, כך בימי החשמונאים יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו נתצו את המזבח שהקימו היונים במודיעין והרגו את האיש שבא להקריב עליו לע”ז.

וכמו שבימי גדעון הקב”ה עשה נס דוקא לטהורים, צדיקים והעוסקים בתורה, אלה שלא כרעו לבעל, כך גם בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו הנס נעשה ע”י טהורים, צדיקים והעוסקים בתורה.

והקדימו אנשי כנה”ג בנוסח “על הנסים” “לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך” ל”ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה”, כיון שכל התשועה הגדולה והנס באו דוקא לאחר שגדעון והחשמונאים קידשו את ה’ במסירות נפש והרסו את מזבח הע”ז שהקימו היונים מעשה שהיה בו קידוש ה’ ורק אח”כ וכתוצאה מזה באה התשועה הגדולה והפורקן.

הגאון רבי אליעזר כהנמן שליט”א

 

זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי ישראל. (במדבר ז’, פ”ד)

הטעם מה שקוראים ליום השמיני של חנוכה “זאת חנוכה” כיון דביום זה גומרים לקרא את קרבנות הנשיאים וממשיכים לקרא גם “זאת חנוכת” המזבח.

ויש ליתן עוד טעם עפ”י מה דאיתא במדרש ב”ר הובא ברש”י בראשית כ”ד, ס”ז ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו – ויביאה האוהלה והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וגו’.

ואם כן נס זה שנר דולק שבעת ימים היה כבר בעולם בימי שרה ורבקה אמותנו, אבל נס כזה שנר ידלק שמונת ימים, נס כזה עדיין לא היה בעולם אלא קרה רק בנס חנוכה ולכן קוראים לח’ דחנוכה “זאת חנוכה” דזה הנס של חנוכה בלבד, דנס כזה עדיין לא היה בעולם.

מידידי הרה”ג רבי אברהם חנוך קוטיינר שליט”א

בשם רבי מאיר יחיאל הלוי זצוק”ל מאוסטרווצא

 

פוחת והולך מוסיף והולך

גרסינן בשבת כ”א: ב”ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וב”ה אומרים יום ראשון מדליק אחת ומכאן ואילך מוסיף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר’ יוסי בר אבין ור’ יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב”ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב”ה כנגד הימים היוצאין וחד אמר טעמא דב”ש כנגד פרי החג וטעמא דב”ה דמעלין בקודש ואין מורידין. ויש לבאר את מחלוקתם של ב”ה וב”ש בהדלקת נרות חנוכה ואת הענין של כנגד הימים הנכנסים וכנגד הימים היוצאים, עפ”י מה דידוע, דב”ש הם בדרך כלל המחמירים (אף שיש גם מקולי ב”ש ומחומרי ב”ה) וכתוב בספה”ק דבית שמאי הם מידת הדין ואילו ב”ה הם מידת הרחמים.

ואיתא בכתבי האר”י דלעתיד לבוא כשיתוקנו הגבורות תהיה הלכה כב”ש, דלעתיד לבוא יונהג העולם במידת הדין ורק לעת עתה לפני העולם התיקון לא ניתן להנהיג את העולם במידת הדין.

והנה איתא בחז”ל הובא ברש”י בתחילת פרשת בראשית, ברא אלוקים, ולא אמר ברא ה’ שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים למידת הדין.

ויש כאן לשון מיוחדת של חז”ל דהמחשבה של הקב”ה הוא מידת הדין אבל הלמעשה של הבריאה פועל עפ”י מידת הרחמים, אף דכמובן לא שייך אצל הקב”ה כביכול, הוה אמינא ומסקנה, אבל בכל אופן מה שכתוב, שהמהלך של המחשבה הוא דין ואילו המהלך של המעשה הוא רחמים.

וא”כ י”ל דב”ש שהם מידת הדין, אם כן המהלך שלהם היא מחשבה, דהיינו הרצון של הקב”ה ה”עלה במחשבה” לברא את העולם במידת הדין ואילו בית הלל הם הלמעשה של הקב”ה והמעשה אינו יכול ללכת אלא רק עם מידת הרחמים.

וא”כ כשהקב”ה עושה נס, לנו זה רק הלמעשה, אנו רואים את הנס רק כשהנס כבר יצא לפועל, אבל לגבי להקב”ה, הרי לדידו, הנס היה כבר גמור ומושלם לפני עשיתו.

והנה כשפך השמן דלק יום אחד לא ידענו עדיין כמה ימים יהיה הנס, וכשראינו שהנר דולק עוד יום ראינו שוב נס וכך הלאה והלאה, כך שלמעשה כל יום היה לנו חידוש, עוד יום של נס ועוד יום של נס, אבל ב”עלה במחשבה” דהיינו במחשבה של הקב”ה, היה כבר מוחלט וסופי, שהפך ידלק שמונה ימים וא”כ ב”עלה במחשבה”, שמונת הימים של הנס היו כבר קיימים ונמצאים וא”כ אצל הקב”ה בכל יום ויום נשאר פחות ימים של הנס, דבכל יום ויום יורד ופוחת הנס יום אחד, וא”כ ב”ש שהם ה”עלה במחשבה תחלה” של הקב”ה, אצלהם באמת מתחיל הנס בשמונה נרות דה”עלה במחשבה תחלה” היתה של שמונה ימים, אבל בראיית העין שלנו, אנו הרי לא ידענו שהנס יהיה שמונה ימים, וכשהיה נס יום אחד לא ידענו שיהיה עוד יום נס וכך הלאה והלאה במשך שמונת ימים, וא”כ אצלינו בכל יום ויום היתה התחדשות בנס ולכן סוברים ב”ה שהם מידת הרחמים והמהלך של המעשה, דמוסיף והולך, אבל ב”ש סוברים דפוחת והולך, דב”ש הם מידת הדין והמהלך של מידת הדין, דהולכים לפי מה ש”עלה במחשבה תחלה” והמחשבה זה בדיוק להיפך, דפוחת והולך שהרי במחשבה הנס היה כבר קיים בשלמותו ביום הראשון, וכל יום ויום כשהקב”ה ביצע יום אחד של נס הלך הנס הלוך וחסור ממה ש”עלה במחשבה תחלה”.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים