פרשת וישלח
במאמר זה, נתמקד על אמצעי הפיוס שנקט בהם יעקב (בראשית לג, ב-ג): "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים; והוא עבר לפניהם, וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו". שורת ההשתחוויות שהציג יעקב בפני עשו בהחלט השפיעו על האח הגדול, כפי שמתארת התורה (בראשית לג, ד): "וירץ עשו לקראתו, ויחבקהו, ויפל על צוארו, וישקהו, ויבכו".
הפן ההלכתי עליו יש לדון בעניין זה הוא שאלת חנופה. הלכה היא שאסור להחניף לרשעים, כפי שלמד הספרי מדברי הפסוק, "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה": "הרי זו אזהרה לחנפים". בהמשך המאמר נדון בפרטי דין של איסור חנופה, וגם נשוב למעשה הפיוס של יעקב בפני עשו, ונבחן מה ניתן ללמוד ממנו בנוגע לשאלת חנופה.
איסור חנופה
במסכת סוטה (מא, ב) הפליגו חז"ל בחומר איסור החנופה. מסופר על אגריפס המלך שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לדברי הכתוב "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, משום שהיה עבד. אמרו לו חכמים: "אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה". אגריפס מלך שלא כדת, שכן לא היה "מקרב אחיך" (אמו לא היתה יהודיה); עם זאת, פייסו אותו חכמים ואמרו לו, "אחינו אתה". מבואר בגמרא שבאותה שעה נתחייבו שונאיהם [-בלשון סגי נהור] של ישראל כליה, שהחניפו לאגריפס.
וביארו התוספות (ד"ה אותו היום) שנכשלו באיסור חנופה כי אגריפס מלך בזרוע שלא כדין תורה, ולמרות זאת, החזיקוהו חכמים כמלך. התוספות מבארים שאף על פי שלא היו חכמים יכולים למחות במלך, היה להם לשתוק, ולא להחזיקו במלכותו, "וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחברו מחמת יראה מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה, ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה".
עוד הפליגו שם חז"ל בגנות כת ה"חנפים", עד שאמרו (סוטה מב, א) כי החנפים נמנים על אחת מארבע כתות שאין מקבלות פני השכינה. מאידך, מצאנו דברי חז"ל מאמר אחר, שלכאורה ממתן את איסור להחניף לרשעים: "מותר להחניף לרשעים בעולם הזה". ריש לקיש למד זאת מהנהגת יעקב אבינו שאמר לעשו: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, ותרצני".
ונמצינו למדים שיש איסור חמור של חנופה. כפי שכתב החפץ חיים (הקדמה לספר חפץ חיים, לאוין טז), יש סוברים (דעת היראים, מצוה רמח) שהוא איסור תורה גמור, ולהלן נביא עוד מדבריו שם. אך, מאידך, ישנם מקרים בהם מותר להחניף לרשעים, כמו שעשה יעקב אבינו במפגש עם עשו אחיו.
וצ"ע מהו גדר איסור חנופה, ומה פרטי הדינים למעשה.
