נהגו העולם לעלות לקבר (במניין) ביום היארצייט ולאמר קדיש.
האם זה חיוב גמור, או שמא די שהאבל עצמו יעלה לקבר בלי מניין וקדיש.
מה המקור לכך בהלכה?
תשובה:
גם עליית הבנים לקבר ביום היארצייט אינה חיוב גמור אלא מנהג שיסודו בהררי קודם, וכבר הובא ברש"י ביבמות קכב ע"א ד"ה תלתא ריגלי בשם הגאונים. עיקר ענינו של מנהג זה, הוא משום שיש נחת רוח להורים בכך שבניהם מבקרים בקבריהם ומתפללים שם לעילוי נשמתם כמובא בזוהר ויחי ריג ע"ב. והואיל ועיקר המטרה בעלייה לקבר היא להתפלל לעילוי נשמת הנפטר נהגו לעשות זאת בשלושה זמנים עיקריים: סוף השבעה סוף השלושים, ביום השנה ולאחר מכן בכל שנה ושנה באותו תאריך. כמו כן נהגו לומר שם קדיש כדי להרבות בזכויות לעילוי נשמת הנפטר. אולם, אין זו הלכה קבועה והכל לפי היכולת. מדברי רש"י הנזכרים לעיל נראה שהיו נוהגים לשבת שם כל אתו היום ולעסוק בתורה, ואף זה אותו ענין, ובזמנינו לא נהגו כך.
