מצות שמחת יום טוב

רבני בית ההוראה
כ' תשרי ה'תשע"ד

הנושאים

מצות השמחה, זמני המצוה, החייבים בשמחה, בכיה במועד, אין לצמצם בהוצאות יום טוב, להרבות במאכלים, אכילת פת, מנין הסעודות, סעודה בשר ויין ביום טוב וחול המועד, אונן בבשר ויין, לא אכל בליל יום טוב, איסור תענית, אבילות והספד ויארצייט במועד.

מצות שמחת יום טוב

מצות השמחה

א.               מצות עשה לשמוח ביום טוב ובחול המועד ((נחלקו הראשונים אם מצות שמחה בזמן הזה וכן בשאר דברי שמחה הנוהגים ביו”ט אם הוא מן התורה או מדרבנן, שדעת הרמב”ם וכמ”ש (הל’ יו”ט פ”ו הי”ז -יח) “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו – כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכדעתו נקט להלכה למעשה בשאגת אריה (סי’ סה), ואילו שיטת התוס’ (מו”ק יד: ד”ה עשה) שמצות שמחה מן התרה הוא דווקא בשלמי שמחה ואילו מצות שמחה שאמרו לשמח בניו וביתו ולאכל בשר הוא מדרבנן [ויל”ע לדבריהם אם איסור מספד ותענית הוא גם מדבנן או שאיסורו מדאורייתא דהרי מבואר שם בסוגיא דאיסור אבילות במועד הוא מן התורה, ועיקר האבילות הוא הצער, וא”כ לדעת תוס’ יש חילוק בין איסור הצער שאסור להצטער מן התורה, לבין מעשה שמחה בפועל שהוא מדרבנן וק”ל]. ובאחרונים האריכו מאד בנידון זה, עי’ שו”ת מנחת ברוך (סי’ עז-עח), ושו”ת יחוו”ד (ח”ו סי’ לג).שו”ע (סי’ תקכט ס”א-ד), ואמנם נחלקו האחרונים אם מצות עשה בזמן הזה לאכל בשר, אך לכו”ע מצות השמחה היא אף בזמן הזה.)), ויש להסיר מליבו כל דאגה ((ראה הערה קודמת, שלדעת כל הראשונים איסור הצער במועד הוא מדאורייתא.)), ומשום כך אמרו חכמינו שיש להרבות בדברים המביאים את האדם לידי שמחה, ובכלל זה בלבישת הבגדים ובדברי מאכל ((שו”ע (סי’ תקכט ס”ב).)).

ב.                יש להזהר מאד שהשמחה במועד לא תביא את האדם לידי זחות הדעת והתהוללות ((שו”ע (סי’ תקכט ס”ג).)).

ג.                 לא נתנו ימים טובים לישראל אלא בשביל שיעסקו בתורה, והתורה היא השמחה הגדולה, אך אין להמעיט גם בשמחת הגוף יותר מדאי, ומזה ומזה אל תנח ידך ((שו”ע (סי’ תקכט ס”א) “חציו לה’ וחציו לכם” ועי’ במשנ”ב שם לגבי צורת התפילות והדרשות בימים טובים.)).

זמני המצוה

ד.                חיוב שמחה הוא בכל ימות החג, מיום ראשון של יום טוב בין של פסח ובין של סוכות, ועד יום טוב אחרון, ובשבועות הוא חיוב יום אחד [ובחוץ לארץ גם ביו”ט שני של גלויות] ((כמבואר בגמ’ (פסחים עא.) שכל ימי החג הם בכלל ‘ושמחת בחגך’, ואמנם באחרונים פלפלו מדוע הוזכר דבר זה בתורה רק בסוכות ובשבועות, ולא בחג הפסח, ודעת רובם דילפינן מגזירה שוה דט”ו ט”ו מסוכות, עי’ שפ”א)).

ה.               בליל יום טוב, חייבים במצות שמחה, ויש אומרים שחיוב השמחה בליל יום טוב הוא מדרבנן.

ו.                 בראש השנה יש חיוב מצות שמחת יום טוב ((כן הכרעת רוב הפוסקים, וכמ”ש המטה אפרים (סי’ תקפג ס”א), ומשנ”ב (סי’ תקצז סק”א), ועי’ באלף המגן (על המט”א שם סק”ז בהגה”ה) שהביא בזה שכן ד’ רוב הפוסקים, וע”ע שדי חמד מערכת ר”ה שהאריך בזה.)).

החייבים בשמחה

ז.                 מצות שמחה נוהגת בין באנשים ובין בנשים ((משנ”ב (סי’ תקכט ס”ק טו).)), וחייב האדם לשמח את אשתו ((ואף לפוסקים שאשה עצמה פטורה ממצות שמחה, הוא משום שהחיוב הוא על בעלה לשמחה ורק היא פטורה מאכילת בשר ויין כדי לשמוח (עי’ קידושין לד:).)), וכמו כן מצוה לשמח את בניו ובנותיו הקטנים ((שו”ע (סי’ תקכט ס”ב).)).

ח.               יש לאדם להקפיד להיות שורה בביתו, ושוהה עם בני ביתו, כדי שישמחו ביחד, ולא יעזבם ליסע למקומות אחרים, ואם הוא דבר נצרך, או שנוסע להקביל פני רבו, יבקש רשות על כך מאשתו ((ראה דברי הגאון האדר”ת (קובץ מוריה קב, שנה יח קובץ ה-ו עמ’ מה), וקובץ אור ישראל (מונסי, קובץ ה).)).

ט.               חייב אדם לקנות לאשתו בגדים ותכשיטים לפי ערך ממונו ((שו”ע (שם).)), ולכל הפחות יקנה להם נעליים חדשות לחג ((בה”ל (שם ד”ה כפי).)).

י.                 אם יש לאשה די בגדים ליום טוב ואין לה צורך בבגד נוסף, צריך לשמחה בכלים ודברים אחרים ((קובץ מבית לוי (קובץ יב עמ’ מט) תשובה מכת”י של הגר”ש ואזנר שליט”א.)).

יא.            יש לקנות לילדים ממתקים ומיני מגדים, לכבוד המועד, ולעשות דברים שמביאים אותם לידי שמחה ((שו”ע (שם).)).

בכיה במועד

יב.             אסור לבכות במועד, אפילו על דבר הגורם צער גדול, ישתדל שלא לבכות, ואף אם הבכי גורם לו פורקן, אך אם אי בכייתו גורם לו צער גדול רשאי לבכות מעט להקל מעליו ((עי’ שו”ע (סי’ רפח ס”ב) ובמשנ”ב (סק”ד), ועי’ שו”ת ציץ אליעזר (חי”ב סי’ לט אות ז-ח) שהאריך בטעם למה מזכירין נשמות ביומים טובים והלא מעורר את היתומים לבכי, והביא שם מדברי הלבוש מרדכי (למהרמ”מ עפשטיין ר”י חברון, הקדמה לספרו על בבא קמא) שכיון שבכי זה הוא עונג לאדם שמעורר על אביו ואמו ומשום כך נהגו העם שיש להם אב ואם לצאת מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות, ע”ש בכ”ד, ועי’ עוד בדבריו (חי”ד סי’ נט).)).

יג.              מי שמת לו מת ביום טוב או במועד, והוא אונן, אם מרגיש בעצמו שאם לא יבכה יהיה לו צער גדול, רשאי לבכות על מתו ((שמירת שבת כהלכתה (פרק סד הערה יז), וראה בשו”ת עמודי אור (למהר”י הלר, סי’ עו אות א) שכתב שנסתפק בדבר זה בעצמו וז”ל “ונסתפקתי אם הותר לנו לבכות ביו”ט כי לבותינו סעורים מהפרץ הנשגב אשר השברנו וסבור הייתי לדון כי עכ”פ בין מיתה לקבורה אין עלינו איסור הבכי’ דהא איסורא דבכי’ הוא שלא להשבית שמחת יו”ט וכיון שהיינו אוננין שנקברה בו ביום ואונן פטור מכל המצות א”כ היינו פטורים גם משמחת יו”ט דמ”ש עשה זו משאר מצות עשה ואף דפטור אונן מן המצות מדרבנן הוא וכו’ מ”מ הא יש כח בידם לעקור השוא”ת היינו שלא לחייבנו בשמחה וממילא כיון שאין עלינו חיוב השמחה לא ידעתי אם יש להחשיב הבכי’ לקום ועשה או לא בשגם להני רס”ל דעיקר שמחה היא בשלמים והלא בפשיטות נראה דאונן אסור בקדשים אף ברגל וגם הספקהזה מתפרט לענין בנותי ה”י השם ישמרם דבהו לדעת כמה פוסקים ליתא דשמחת יו”ט כלל ועי’ תשו’ רבינו עקיבא איגר סי’ א’ ובהשמטות שם ואם כי הדברים היו בלתי מוכרעים ובפרט בעת המרירות ר”ל מ”מ סמכתי על סברת הפוסקים דמי שהבכי’ היא תענוג לו מותר לו לבכות וראיתי כי  זולת זאת היתי משומם יותר” עכ”ל. והרבה גופי תורה ישללמוד מדבריו ואכמ”ל. [וכעי”ז כתב בשו”ת אבן יעקב (חגיגה, שו”ת סי’ פז) שהורה הגרי”י מפוניבז’ ברב שמתה אשתו בימים שאסור להספיד והתיר לו להספיד משום שהיה אונן ואונן פטור מן המצוות], ועי’ שדי חמד (מערכת אנינות אות כד שהביא דברי העמודי אור והעיר בדבריו ע”ש,  אולם בעיקר הענין שמשום שהוא אונן פטור ממצות שמחה שדא ביה היבי”א (ח”ד סי’ כה אות ב) נרגא מדברי השו”ע (סי’ תרצו ס”ז) שהתיר לאונן לאכול בשר ולשתות יין, וביאר בס’ נהר שלום (שם סק”ד) טעמו של דבר משום שבעלמא מיד שמת לו מת חלה עליו אנינות, ונפטר מכל המצות שבתורה, אבל לגבי שמחת פורים, שאנינות ושמחה הם ב’ הפכים ואם חלה עליו אנינות אינו שמח, הילכך שמחת פורים שהיא עשה דרבים דוחה אנינות שהיא עשה דיחיד, וביותר שהרי מבואר בגמ’ שאין אוננות בשבת ויו”ט, [ולא ידעתי מדוע הרחיק לחמו מדיני פורים והלא בהאי ענינא הוא], אך באמת אין להקשות כלל מד’ השו”ע והנהר שלום, לפמ”ש הרמ”א (יו”ד סי’ שמא ס”א) דאפילו בשבת ויו”ט שחייבים לאכול בשר יותר מפורים אינו חיוב על האונן לאכל אלא שרשאי לאכול, והיינו שהגם שאונן פטור מכל המצוות חזינן דאינו מחויב לשמוח בדווקא בזה, וא”כ הוא הדין שאינו חייב במצות שמחה ומותר לבכות, אכן י”ל דלפמ”ש המג”א (סי’ תקנב ס”ק יג) להקשות מדוע לגבי תשעה באב שחל בשבת אסור למנוע מלאכל בשר והנמנע מחמת כן עבירה בידו, ואילו לגבי אונן בשבת כתב הרמ”א (יו”ד סי’ שמא ס”א) שרשאי לאכול בשר ולא שאסור שלא לאכול בשר, וכתב המג”א ליישב “וי”ל דהטעם דאונן אינו אוכל בשר אינו משום אבילות אלא משום כבוד המת” וא”כ חזינן דבאמת אונן יש בו חיוב שמחה אלא מאחר ואין בזה משום כבוד המת לכן אינו חייב, אבל שאר דברים של שמחת יו”ט י”ל דחייב, אבל עכ”פ אין קושיא מדין אכילת בשר וכמ”ש [ואמנם דעת השו”ע י”ל דס”ל דחייב לאכל בשר וכל קושית המג”א היא לדעת הרמ”א, ומ”מ נראה שלדעת הרמ”א שפיר יש מקום לומר דאונן פטור ממצות שמחת יו”ט וכדעת העמודי אור והגרי”י מפוניבז’, ועיין עוד להלן בדין אכילת בשר באונן [ובספר דברי סופרים (קיצור דיני אבילות, פ”ה סעיף קסו) כתב בפשיטות להיתר לאונן לבכות משום שפטור ממצות שמחת יו”ט, והביא מקורו מהעמודי אור, ואי”ז נכון, דהמעיין בדברי העמודי אור יראה דרק משום שהיה להם צער גדול ואם לא יבכו יהיה להם יותר צער לכן התיר בצירוף עוד סניפים, אבל סתם להתיר לבכות לא התיר], ורבים מגדולי ישראל הקפידו מאד שלא לבכות גם כשהיו אוננים וכמסופר על החתם סופר (חוט המשולש דף עב) שעורר את אשתו שלא לבכות על מות לבן משום שמחת יו”ט, ועל תלמיד הרעק”א (רבי יחזקאל יאהלזון, הובא בספר היא שיחתי ח”א עמ’ תקצב), בעל מנחת אלעזר (דרכי חיים ושלום, שמחות סי’ תתקפב), והסבא מסלבודקא כשמת בנו (ספר מאורות דף רמ: נדפס בספר באמונתו יחיה לר”י לוגאסי עמ’ 151) וכן עוד רבים מגדולי ישראל.)).

אין לצמצם בהוצאות יום טוב

יד.             אין לצמצם בהוצאות לשמחת יום טוב, שכל מזונותיו ויציאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבתות ויו”ט שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו ((שו”ע (שם) ומשנ”ב (סק”ב).)).

להרבות במאכלים

טו.            נהגו להרבות במאכלים מיוחדים ושמנים ביום טוב, יותר מסעודות שבת, משום מצות שמחת יום טוב ((אלף המגן (סי’ תרכה ס”ק מא).)).

טז.           בפרט יש להקפיד בכך ביום טוב ראשון של פסח, שבועות, ראש השנה, ושמיני עצרת ושמחת תורה, שיש להרבות בהם במאכלים ביותר ((משנ”ב (סי’ תקכט ס”ק יא).)).

יז.              מצוה לאכל בשר גם בחג השבועות, ואין להקל לאכל בו רק מאכלי חלב ((עי’ בארוכה בזה בדרכי תשובה (יו”ד סי’ פט ס”ק יט).)).

יח.            נהגו להוסיף מנה מיוחדת לכבוד סעודת יום טוב ביום ((משנ”ב (שם ס”ק יג), והוא גם לצאת ידי חובת הסוברים שצריך לסעוד סעודה שלישית ביום טוב ע”ש.)).

אכילת פת

יט.            חייבים לאכל פת ביום טוב ((כן מתבאר מדברי השו”ע והפוסקים סי’ קפח)), ויש לבצוע על לחם משנה כבסעודת שבת ((שו”ע (סי’ תקכט ס”א).)).

כ.                יש אומרים שאשה פטורה מאכילת פת ביום טוב [חוץ מאכילת מצה בליל פסח] ((שו”ת רעק”א (קמא סי’ א) שסובר שלא מבעיא לדעת הפוסקים כאביי שאשה עצמה פטורה משמחת יו”ט והמצוה הוא על בעלה לשמחה, אלא אף לפוסקים כרבי זירא שאשה מחוייבת במצות שמחה, אך אכילת פת ביו”ט אינה מדין שמחת יו”ט אלא מדין כבוד ועונג יו”ט, וכיון שזה מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה, [מה שאין כן לגבי אכילה בליל פסח שלמדו בהיקש של חמץ למצה וכן בשבת שמקישים זכור לשמור], ומשום כך נקט שאשה ששכחה יעלה ויבא בברכת המזון אינה חוזרת ומברכת.)), ודעת רוב הפוסקים לחייב את האשה גם בכל מצות שמחת יום טוב, ובכלל זה באכילת פת ((שו”ת יד אליהו (פסקים סי’ יז אות ב), ובדעת תורה (סי’ תקכט ס”ג), הביא דעת הפוסקים בזה ע”ש, וכן הביא באורח נאמן (סי’ קפח סק”כ) בשם עוד אחרונים ע”ש, .)).

מנין הסעודות

כא.          ביום טוב אוכלים שתי סעודות אחת בליל יום טוב ואחת ביום טוב ביומו, ולא נהגו לאכל סעודה שלישית ביום טוב, ואם אוכל סעודה שלישית אינו צריך לבצוע על לחם משנה, וכן אם שכח לומר יעלה ויבא אינו חוזר על ברכת המזון.

סעודה בשר ויין ביום טוב וחול המועד

א.               מצוה לענג ולכבד את ימים טובים, והוצאות יום טוב מחזירים מן השמים ((טור (סי’ תיט).)).

ב.                גם בימי חול המועד יש חיוב שמחה ((אך אין בו חיוב כבוד ועונג, משנ”ב (סי’ תקכט ס”ק טז, תקל סק”א), אך חייב לכבדו מעט יותר מימות החול (שעה”צ סי’ תקל סק”ד).)) ומצוה להרבות בו בסעודה ((ברוקח (סי’ רכח) כתב מצוה לאכול בראש חדש כמו במועד והובא בבית יוסף (אורח חיים סימן תיט).)) ובמאכלים טובים ושמנים, יתר מימי החול ((ראה לשון רש”י בפירושו על מס’ אבות (פ”ג מי”א) שכתב על מה שאמרו שם “המבזה את המועדות – חילל חולו של מועד בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתיה דהואיל ואינם חמורים כיום טוב אינו חושש לשומרם”, וכן נקט בבאר שבע (סנהדרין צט. ד”ה המבזה).)).

ג.                 לכתחילה יערוך סעודה כל המועד ואף בחול המועד, שני פעמים ביום אחת בלילה ואחת ביום, ויעשה זאת דווקא בפת ((משנ”ב (סי’ תקל סק”א).)).

ד.                את סעודות המועד יש לערוך באופן מכובד ולפרוס מפה על השולחן כדרך שנוהגים בשבת וימים טובים ((ערוך השולחן (סי’ תקל ס”ד).)).

ה.               כל הוצאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבת יום טוב וחול המועד ((טור או”ח (סי’ תיט) וכן הוא להדיא בפסיקתא דרב כהנא (פכ”ה) שאמרו שם שהוצאות חול המועד אינם בכלל המזונות הקצובים מראש השנה, והובא בב”י (סי’ תיט), וכתב שאף תלמוד דידן (ביצה טז.) לא פליג בזה, ומה שאמרו חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, הכוונה שאף חול המועד וראש חודש בכלל זה.)).

ו.                 מי שידו משגת, יקנה בשר בהמה שמן וטוב, ויין משובח ((משנ”ב (סי’ תקכט סק”ג).)), ולכל הפחות ידאג לבשר עוף ((בשו”ת חוות יאיר (סי’ קעח) והובא בפ”ת (יו”ד סי’ א סק”א) כתב שאין יוצאים יד”ח שמחת יו”ט בבשר עוף, וכן כתב בדרכי תשובה (יו”ד סי’ פט ס”ק יט) בשם הדברי חיים, שיש חיוב של בשר בהמה, אולם כתב החוו”י שבשר עוף טרי עדיף על בשר בהמה ישן מליח [ופשוט שבשר בהמה קפוא עדיף מבשר עוף טרי, שבשר מליח נראה שמאבד מטעמו ואיכותו משא”כ בבשר קפוא וכידוע], אולם ביד אפרים (יו”ד סי’ א ס”א) כתב לדחות דבריו וכתב שאמנם מצות שלמי שמחה אינו יוצא בבשר עוף אך שמחת יו”ט יוצאים אף בבשר עוף, וכמבואר בגמ’ להדיא (ביצה ז:) לגבי ענין כיסוי הדם בשחיטת עופות ביו”ט שהקילו לפי ענינם שם משום “דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת יום טוב” הרי להדיא דאיכא שמחת יו”ט בשחיטת עופות, וכן העלה בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ יח אות ב) שבמקום שאפשר יקח בשר בהמה אולם יוצא יד”ח גם בעופות.)).

ז.                 מצוה לאכל בתוך הסעודה בשר וחייבים לשתות יין, מלבד היין שעשה עליו קידוש היום ((משנ”ב (שם ס”ק יא), וראה במועדים וזמנים (ח”ז סי’ קיא) שכתב שבזמנינו רבים נהגו להקל בזה משום ששתית יין אינה מביאתם לידי שמחה, אולם בשו”ת דבר משה (למהר”ם הלברשטאם, ח”א סי’ יא) דחה דבריו והעלה שאף בזה”ז יש חיוב זה.)).

ח.               שיעור אכילת בשר הוא לפחות כזית שהוא שיעור אכילה ((נמוקי או”ח (סי’ תקכט), שו”ת רבבות אפרים (ח”א סי’ שנ) בשם הגבכל מקום קיי”ל ששיעור אכילה בכזית, וא”כ לכא’ הוא הדין בנדו”ד ואמנם יש מקום גדול לחלק שבכל מקום בעינן דין ומעשה “אכילה” ואילו בנדו”ד בעינן “שמחה”, ומנלן דשיעור שמחה הוא בכזית, ולכא’ היה מקום לומר ששיעור אכילת בשר ביו”ט הוא בככותבת, אך יש להביא ראיה דלא כן דהרי רצו לומר בגמ’ ר”ה (ה:) שילפי’ שיעורים מקרא דארץ חיטה וכו’, ואמרו שם שככותבת לשיעור דיוה”כ ואמאי לא אמרו שהוא גם לאכילת בשר ביו”ט, וע”כ דהוא בכלל ארץ שכל שיעוריה בכזית, ואין לומר דשיעור האכילה כאן הוא בכביצה דומיא דשיעור סעודת שבת, עי’ משנ”ב (סי’ רצא סק”ב) ששיעור אכילת כביצה הוא אכילת עראי וצריך קצת יותר מזה כדי לצאת יד”ח סעודת שבת, דהתם מיירי לגבי אכילת פת, וכמה נחשב לשיעור “סעודה” אבל כאן אי”ז תלוי בדין “סעודה” אלא בדין אכילה, ולכן נראה פשוט דדי בכזית, ועי’ מועדים וזמנים (ח”ז סי’ קיא) שהוכיח מדברי הגמ’ (ברכות מט:) ששביעה היא דווקא בכביצה לכל הפחות וא”כ גם באכילת בשר ביו”ט צריך להיות דווקא בכביצה כיון שרק שביעה מגיעה לידי שמחה, ולא ידעתי מנ”ל דשביעה מביאה לידי שמחה ולא עצם האכילה של הבשר.)), ויש שכתבו שצריך לאכל כדי שביעה מן הבשר ((עי’ מועדים וזמנים ח”ז סי’ קיא, וספר אבני המקום שהאריכו שצריך שיעור שביעה והיינו לכל הפחות כביצה.)), אך אם מתענג גם מדברים אחרים יכול לאכל גם דברים אחרים ולאכל עמהם או לאחריהם בשר שישבע ממנו לאחרונה.

ט.               יש אומרים שבזמן הזה עיקר מצות השמחה היא רק בשתית יין, ואין חיוב באכילת בשר, ואם כי שלדעתם אין חיוב באכילת בשר, אך מכל מקום מצוה לאכל בשר ((שיטת הרמב”ם שבזה”ז אין חיוב בבשר, וכמ”ש להדיא בהל’ יו”ט (פ”ו הי”ח), וכן נקט הב”י (סי’ תקכט), וכתב הבה”ל (ד”ה כיצד) שדעת השו”ע כדעת הרמב”ם ולכן השמיט חיוב אכילת בשר, אולם כתב הבה”ל שגם לדעתו יש מצוה לאכל בשר, וכן מוכח בדעת המג”א שבסי’ תקכט (סק”ג) כתב בדעת הרמב”ם שיש מצוה לאכל בשר ואילו בסי’ תרצו (ס”ק טו) כתב שאין חיוב לאכל בשר ביו”ט, רק בזמן המקדש, ומוכח שהגם שחיוב אין מצוה יש, וכ”כ בדרכי תשובה (יו”ד סי’ פט ס”ק יט)ועי’ שו”ת יחו”ד (ח”ו סי’ לג) שכתב לחייב אכילת בשר ושתית יין, ועי’ שו.ת ברכת יהודה (ח”א סי’ לח) שהאריך בזה.)).

י.                 מי שמתענג יותר שלא באכילת בשר, רשאי שלא לאכל בשר ((עי’ דרכי תשובה (יו”ד סי’ פט ס”ק יט).)).

יא.            שיעור שתית יין הוא רביעית הלוג ((ושיעורו 86 סמ”ק לשיעור הגר”ח נאה, ו-150 סמ”ק לשיעור החזו”א.)) לכל הפחות, ואין יוצאים ידי חובה בשתית מיץ ענבים ((מקראי קודש (פסח סי’ לה), שו”ת אור לציון (ח”ג פט”ו ה”ד), ופירות האילן (קיצור הל’ חוה”מ, פ”א ס”ד), ועי’ שו”ת ברכת יהודה (לר”י ברכה, או”ח סי’ לו), חיכו ממתקים (סי’ תקל סק”ב), וקובץ אור ישראל (קובץ ה עמ’ סה) שהביאו שכן דעת רוב פוסקי הזמן.)).

יב.             מי שהיין מזיקו, או שהיין גורם לו חולשה או כאבי ראש וכד’ פטור משתית יין במועד ((כ”נ פשוט. וכ”כ במקדש ישראל והזמנים (למהרי”ד הרפנס, פסח עמ’ נח).)), ולכתחילה ישתדל לשתות לפחות מיץ ענבים ((עי’ פירות האילן וחיכו ממתקים וקובץ אור ישראל (שם).)).

יג.              יש אומרים שיוצאים ידי חובת שתית יין, אף בשתית שאר דברים המשכרים כיי”ש ובירה וכד’ ((מקראי קודש (פסח סי’ לה), וכעי”ז בגליוני הש”ס (פסחים קז.), ועי’ במועדים וזמנים (ח”ז סי’ קיב))).

יד.             נשים וקטנים פטורים משתית יין ((עי’ פסחים (ק:) דאין שמחה לתינוקות ביין, ובכתובות (סה.) מבואר דריבוי שתית יין לאשה חשוב ניוול, ואמנם רביעית יין משמע שם שאינו בכלל ניוול ואדרבא יפה הוא לה וכמו שאמרו שם “כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוול הוא, שלשה תובעת בפה, ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת” ומוכח שם ביותר שאם בעלה עמה אפילו הריבוי אינו ניוול, וא”כ צ”ל שחייב ליתן לה יין, ואמנם ד’ הרעק”א כמש”נ לעיל שעיקר ההלכה היא שאין חיוב שמחה לנשים וכמש”נ לעיל וא”כ אין חיוב לאשה לשתות יין, ועכ”פ פשוט שסתם נשים יש להם שמחה יותר מבגדים מאשר ביין, וקצת מוכח מזה שעיקר השמחה הוא מדברים המשמחים את האדם עצמו, אך י”ל שחז”ל קבעו גדרי שמחה לפי סגנון האנשים ולא לפי כל אחד בפרטיות ודו”ק.)).

טו.            אף מי שנוהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל השנה, יש לו לאכל בשר ולשתות יין ביום טוב ((משנ”ב (שם’ סק”כ).)).

אונן בבשר ויין

טז.           יש אומרים שאונן אינו חייב לאכל בשר ולשתות יין ביום טוב ((הרמ”א (יו”ד סי’ שמא ס”א) הגיה על דברי השו”ע שם שכתב “ובשבת ויו”ט, אוכל בשר ושותה יין, -הגיה הרמ”א – אם ירצה” ומבואר דאינו חיוב לאכול ולשתות אלא אם ירצה, ועי’ לעיל במה שנתבאר מדברי המג”א ומה שנתבאר בזה, וכן מוכח מדברי הושב הכהן שיובא בהערה הבאה דלמד כן בדברי הרמ”א, ויתבאר עוד בהערה הבאה.)), ויש שכתבו שחייב לאכול בשר ולשתות יין ((בפתחי תשובה (שם ס”ק יג) הביא מדברי שו”ת ושב הכהן (סי’ צה) שהאריך שכל מה שכתבו תלמידי רבינו יונה (שזה מקור דברי הרמ”א) הוא דווקא בשבת, ותר”י לא הזכירו כלל יו”ט, ובאמת בשבת אין חיוב של אכילת בשר, אבל ביו”ט שיש בו חיוב אכילת בשר אינו יכול להיפטר מלאכל בשר ולשתות יין, ולדבריו באמת אונן חייב במצות שמחת יו”ט [ודלא כדעת העמודי אור והגרי”י מפוניבז’ שהובאו לעיל].)).

לא אכל בליל יום טוב

יז.              מי שנאנס או שגג ולא אכל בליל יום טוב, יאכל ביום טוב ביום שתי פעמים ((משנ”ב (שם ס”ק יג).)), ואם אינו יכול לאכל סעודה פעם שנית יאכל מיני מגדניות ((ערוך השלחן (סי’ תקכט ס”ג).)).

איסור תענית

יח.            אסור להתענות בין ביום טוב ובין בחול המועד ((ודעת התשב”ץ (ח”ג סי’ קס) שהאיסור בזה הוא מן התורה ועי’ שו”ת באר משה (למהר”ם שטרן, ח”ז סי’ א אות ב) שהאריך בזה.)), ומותר להתענות תענית חלום, אך אם יש איזה צד להקל בזה אין להחמיר ולהתענות ((שו”ע (סי’ תקכט ס”א) ובמשנ”ב (ס”ק יח).)).

יט.            המתענה תענית חלום ביום טוב או במועד, צריך לישב תענית על תעניתו לאחר יום טוב, ולאחר המועד [ואם מתענה ביום טוב ראשון לא יתענה עד לאחר יום טוב אחרון] ((שו”ע (סי’ רפח ס”ח) ומשנ”ב (סי’ תקמז ס”ק כו).)).

כ.                בתפילת שחרית בבוקר יום טוב, יש להזהר שלא למשוך את התפילה אפילו בניגונים ערבים, כדי שיוכלו העם ללכת לביתם עוד קודם חצות לאכל לשמחת היום ((משנ”ב (סי’ תקכט סק”א).)).

אבילות והספד ויארצייט במועד

כא.          מאחר וחייב להיות בשמחה במועד, אסור להתאבל ולהספיד במועד, מיום טוב ראשון עד לאחר יום אחרון שבימי פסח וסוכות, וכל שכן בימי יום טוב עצמם.

כב.           שאר דיני אבילות והספד במועד, ראה בשו”ע סי’ תקמז.

כג.             מי שחל יום פקודת קרוביו במועד, אין עולים על הקבר במועד עצמו ((גשר החיים (פכ”ט ס”ד) ודברי סופרים (קיצור דיני אבילות, פרק סב ס”ד).)), ועולים לבית הקברות קודם המועד ((גשר החיים (פל”ב ס”ה) ושם כתב שאם היארצייט הוא בסוף המועד עולים לאחר המועד. ואיך שירצו יעשו.)), ואין אומרים צידוק הדין אם הוא ימים שאין אומרים בהם תחנון.

מדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקב”ה אשר שמחם ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו ואם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה וצער אם כן מה תהא שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה ויתפלל להקב”ה שיטה לבו לעבדו לעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשמחת העולם ויזכנו לחיי העה”ב לאור באור פני מלך חיים: (טור אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקכט)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים