קבלות קטנות
הגאון רבי ישראל סלנטר, בבואו לדבר ולעורר על עניין יום הכיפורים, היה מדגיש מאד את עניין "קבלות קטנות" אותן יש לאדם לקבל לשנה הבאה. אף במכתביו (ראה אור ישראל מכתב ז, ור' גם במכתבים ח, י, יד) מצאנו ביטוי מודגש לחשיבות עניין הקבלות בעבודת יום הכיפורים.
לצערנו, במרוצת השנים ישנו חשש לא מבוטל שאדם יאבד אימון ביעילות ה"קבלות" של יום כיפור. לאחר מספר ימים או – במקרה הטוב – שבועות, חוזרים אנו (ככלל) לשגרת החיים. הקבלות נשכחות וכמעט שאין להן זכר, חוץ, אולי, מפיסת נייר עם רשימת מילים שגורם לנו צביטת אי-נוחיות רגעית כשהמבט נפגש בו לתומנו. בהמשך גם תחושת האי-נוחות כהה, וראה זה פלא – אפילו לא רואים עוד את הנייר. למרבית הצער, מגיעים לשנה הבאה מתוך נקודת מוצא זהה לזאת של השנה הנוכחית.
האם אותן "קבלות קטנות" יכולות להישאר אתנו גם בטווח הארוך? האם החזרה בתשובה אשר הם מייצגים יכולה לקבל משמעות מתמשכת, מעבר להתעוררות זמנית של יום הכיפורים?
אולי, תוך מציאת תוכן פנימי באותם "קבלת קטנות" של רבי ישראל סלנטר, נוכל גם לחזקן ולשכללן כך שיחזיקו מעמד לאורך זמן.
"אבל" חטאנו
סדר הווידוי המיוסד על סדר א"ב, עליו נחזור פעמים רבות ביום הכיפורים, בא תמיד כהמשך לקטע של הקדמה קצרה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, תבוא לפניך תפילתנו, ואל תתעלם מתחנתנו, שאין אנחנו עזי פנים וקשי ערף לומר לפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו – אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". לדעת הרמב"ם (תשובה, פ"ב ה"ח), הקדמה זו משמעותה הרבה יותר "מהקדמת דברים" בלבד, והיא טומנת בחובה את עיקר הווידוי עצמו: "הוידוי שנהגו בו כל ישראל, 'אבל אנחנו חטאנו', והוא עיקר הוידוי".
ברצוננו להתמקד במילה "אבל". תיבה זו אמנם נפוצה בדברי חז"ל, כגון במשנה, בתלמוד, ובמדרש, אך כמעט ואינה מופיעה בתורה. בכל חמישה חומשי התורה, מוצאים אנו את המילה לא יותר מפעמיים, והיא מופיעה רק פעמים בודדות בכל התנ"ך כולו. כך גם בסדר התפילה, המילה כמעט ואינה מוזכרת.
כמו כל שאר קטעי התפילה, אין ספק שאילו היו רוצים בכך, מתקני התפילה היו יכולים להביע את תוכן הדברים כפשוטו – שאין אנו מכחישים את חטאינו, אלא מודים שאנחנו ואבותינו חטאנו – במילים אחרות. מה פשר השימוש במילה "אבל" כהקדמה לסדר הווידוי?
נקודה נוספת הראויה להדגשה היא ההוספה של "אבותינו". האם לא די לנו בווידוי עוונותינו, שצריכים אנו להוסיף גם את עוונות אבותינו? הרי אבותינו חטאו ואינם, ואיזה תועלת יש בהעלאת עוונותיהם מן העבר הנשכח?
לפרש מחדש את העבר
נראה שיש להבין את תוכנה המיוחד של המילה "אבל" מתוך עיון בשני המקומות בהם המילה מופיעה בתורה.
בראשונה, המילה מופיעה בתשובת הקב"ה לאברהם אבינו. האלוקים פנה לאברהם, ובישר לו שאשתו שרי עתידה ללדת לו בן. כתגובה לכך, אברהם השיב אל האלוקים שהוא מסתפק, כביכול, בישמעאל בנו: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז יח), הפסוק ממשיך להביא את תשובת הקב"ה לכך: "ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו, לברית עולם לזרעו אחריו".
ההופעה השנייה (ואחרונה) של המילה היא בנוגע לשבטים, בני יעקב. לאחר שביקש מהם יוסף להעלות את אחיהם בנימין מצרימה, השבטים התעוררו לחשוב על מעשה מכירת יוסף – אולי נפל פגם במעשה, ועל פגם זה בא להם ה"עונש" של גלגול הדברים במצרים. בחשבם שאין אחיהם יוסף מבין את לשונם, פנו האחים זה אל זה: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא).
בשני המקרים, המילה "אבל" מלמדת על "פירוש חדש", משמעות חדשה שטרם נתגלתה, וכעת יוצאת לאור. כתגובה למחשבת אברהם שהברית תתקיים בישמעאל, גילה האלקים שההבטחה לא תתקיים בו, כי אם ביצחק בן שרה. הברית שנכרתה בין הקב"ה לבין אברהם קיבלה משמעות חדשה, משמעות שכבר הייתה קיימת, אך הייתה טמונה ומוסתרת. כך גם האחים, שמלכתחילה חשבו כי מכירת יוסף הייתה מוצדקת בתכלית הצדק, השכילו להבין שנפל נפל במעשה. הם החלו לראות את אותו מעשה, מעשה מכירת יוסף, באור חדש.
על יסוד זה בפירוש תיבת "אבל" כבר עמד הרב שמשון רפאל הירש, בפירושו לחומש (בראשית שם): וז"ל "אבל סותר תמיד הנחה קודמת, 'מאפיל' את מה שהוחזק עד כה כברור ומוחלט".
נראה שכך יש להבין אף את המילה "אבל" בהקדמה לסדר הווידוי. בהכנתנו להתוודות על חטאינו, אנו מבקשים "לפרש מחדש" את העבר.
אם יהיו חטאיכם כשנים
בהזכירו את נס חוט השני, שמידי שנה בשנה היה הופך ביום הכיפורים את צבעו ללבן, הנביא ישעיהו מנבא את כפרה העוונות שלעתיד לבוא: "לכו נא ונוכחה, יאמר ה'. אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו; אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו" (ישעי' א, יט).
הגמרא מעירה שבמילה שנים יש אות מ"ם מיותרת – המילה אמורה להיות "שני", כחוט השני המלבין בכפרת עוונות, ואילו הפסוק כותב את המילה בתוספת אות מ"ם – "שנים". הגמרא מיישבת שהפסוק בא להורות קשר בין שנות העולם לבין תשובה: "אמר רבי יצחק: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו" (שבת פט:).
התהליך המתואר בגמרא, תהליך שבו חטאים אישיים יכולים להפוך למירוץ שנים אימפרסונאלי – לא אישי – הוא מעשה של מתן פירוש חדש במובן הרדיקלי ביותר. חזרה בתשובה מאפשרת לאדם להתנתק לגמרי מהחטא, עד שהחטא נהפך לחלק מ"היסטוריית העולם", "כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית".
יתרה-מזו, החטא, על-ידי חזרה בתשובה ברמה הגבוהה ועדינה ביותר, יכול להפוך אף לזכות, כמבואר בגמרא (יומא פו:). במנותק מהבחירה ברע של האדם, מהמעשה הזדוני, התאוותני או הרשלני שגרם לו לבוא לעולם, החטא עצמו נהיה חלק מרצון הבורא – הרצון העליון המכוון ללא הרף את מרוצת ההיסטוריה.
כך, תוך ניתוק מהרוע שיצר אותו, הופך חוט השני ללבן.
ייתכן שכאן מונח הסיבה למה שמקפידים אנו להזכיר בסדר הווידוי לא רק את העובדה שאנחנו חטאנו, אלא אף את חטאי אבותינו. אבותינו אמנם חטאו, אך כלפינו, כלפי המציאות של היום, הרי שחטאתם נהפכה לחלק מהמציאות, חלק מדברי הימים המלווים תמיד בהשגחת הבורא.
מבקשים אנו, אפוא, להזכיר את חטאתנו ואת חטאת אבותינו בנשימה אחת, ללא פסיק ביניהם: "אנחנו ואבותינו חטאנו". כמו שחטאות אבות כבר איבדו את הזיקה הפרסונלית, את הזיקה לרע, ונהפכו לסדר העולם, כך מבקשים אנו שחטאתנו אף הם יתנתקו מזיקה לרע, ויהפכו להיות "סדורים ובאים מששת ימי בראשית".
הגדרה עצמית
איך מסוגלים אנו להתנער מהחטא, באופן שהחטאים נופלים מעלינו ונהיים חלק ממרוצת הזמן? איך חטא פרסונלי הופך להיות חלק מדברי הימים הממשמשים ובאים מששת ימי בראשית? התשובה לכך היא "הגדרה עצמית". תשובה הנה בירור של זהות אישית: אנו מגדירים את עצמנו כמי שאינו שייך לחטא, כמי שאין בו מקום לחטא. לחטאים אין בנו אחיזה, והם נופלים מאתנו כמי שלא היו.
הגמרא, תוך דיון בהבדל בין השופר הכפוף של ראש השנה לבין השופר הפשוט של יובל (לפי דעה אחת), מגדירה הבדל מהותי בין יום ראש השנה לבין יום הכיפורים: "בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכיפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי" (ר"ה כו ע"ב). בראש השנה עלינו לכופף את דעתנו, ואילו ביום כיפור עלינו לפשוט, לזקוף את דעתנו. מה פשר הבדל זה?
ביאור הדברים הוא כי בראש השנה, בתחילת התהליך של עשרת ימי תשובה, באים אנו להגדיר את מהות תפקידנו בעולם. היום כולו מוקדש למלכות שמים, להמליך את הקב"ה כמלך על כל הארץ ויושביה, ולהצהיר על היותנו נתינים נאמנים למלך הגדול. כך, בראש השנה, דעתנו כפופה לפני המלך הגדול, כעבדים המתכופפים בפני אדוניהם.
ביום כיפור, בסוף התהליך של עשרת ימי תשובה, מוכנים אנו להגדיר לא רק את תפקידנו, אלא אף את מהות עצמנו. יום כיפור אין בו לא אכילה ולא שתייה, אין בו רחיצה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. תוך התנתקות מהעלם הגשמי, מגדירים אנו את עצמנו כיצורים רוחניים, כנשמה טהורה, נשמה אלוקית שאין לה שום זיקה לחטא ולרע.
לעומת ראש השנה, ביום הכיפורים מפשיטים אנו את דעתנו. הלב עדיין כפוף מתוך "שברון לב" של תשובה, אך הדעת משקפת את לובן הבגדים הנהוגים של היום. עצם הגדרתנו שוללת כל חטא ועוון. כלשון רש"י (ר"ה שם), נושאים את לבבנו אל כפיים, מופרש ממקום מושבו בעולם הגשמי, מונח בשורשו בקדושה וטהרה עליונה.
קבלה קטנה
תוך ההגדרה עצמית של יום הכיפורים, מצווה עלינו רבי ישראל סלנטר לקבל על עצמנו "קבלה קטנה". יסוד דבריו, לפי דרכנו, הרי הם דברי הרמב"ן הידועים (אמונה ובטחון פרק יט), המזהירים את מי שמתעורר לאיזו התעוררות רוחנית שלא ישאיר את תחושתו העילאית ללא מעשה קונקרטי, אלא יזהר ליישם אותה בעולם הגשמי. ללא יישום גשמי, הרי שההתעוררות עלולה להתפוגג כפי שהיא הופיעה, ולא יהיה ממנה שום רושם ושום המשך.
כך גם מצווה עלינו רבי ישראל – שלא ניתן להתעוררות החד-שנתית של יום הכיפורים, להגדרה העצמית המופלאה כיצור רוחני המופקע מן חטא ללכת לאיבוד. לצורך כך, עלינו לקבל על עצמו קבלה, לתת להתעוררות ביטוי מעשי שימשיכנו לתוך השנה הפותחת. על-ידי הקבלה עוגנים אנו את ההגדרה של אדם בלא חטא אפילו תוך העולם של "אחרי יום כיפור", ומושכים את העלייה של יום כיפור לתוך השנה כולה.
אין צורך שהקבלה תהיה בומבסטית. להפך, עליה להיות קטנה, כך שהיא לא תלך לאיבוד מתוך אי-קיום – ברכת המוציא ביישוב הדעת; כוונה בברכה ראשונה של שמונה עשרה; כמה דקות יומיים של לימוד מוסר; סדר קצר של לימוד הלכה. אלה הם דוגמאות, אך כל אדם צריך למצוא את הקבלה שלו, מתוך ה"הגדרה החדשה" שמתעוררת ביום הכיפורים.
בעולם של מעשים, הקבלה, קטנה ככל שתהיה, מהווה ייצוג לעולם פנימי אליו חזרנו ביום הכיפורים. ונסיים בתפילה שיקוימו בנו דברי הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו", ושאותו לובן יעשה את רושמו לאורך ימי השנה.
