לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

ההשלכות ההלכתיות מחוק בתים משותפים והתקנון המצוי

הרב אברהם בוטרמן

דיין בביה"ד נתיבות חיים

מתוך שיעור שנאמר ביום עיון בעניני ועד בית – ניסן תשע"ב

 

הגדרת הבעלות בבית משותף

 

כפי שהוזכר במאמר שפורסם בעלון מס' 37, מאחר ובד"כ רשום בחוזה המכר שהדירה תרשם כחלק מבית משותף הרי  שהזכויות שיש לכל אחד בקרקע הוא ע"פ הכתוב בחוק. גם אם הקבלן לא התחייב  בחוזה המכר לרשום את הבנין כבית משותף, הדין כן מצד מנהג המדינה, שכן ההלכה היא שכל הדינים המבוארים בגמ' ובפוסקים מה כלול במקח ומה אינו כלול אינם רק במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג המנהג קובע. הדבר נוגע לזכויות בגגות ובקרקע המוצמדת לדירות ועוד כפי שהארכנו במאמר הנ"ל.

התחייבויות הדיירים זה לזה

להלן נביא בקצרה כמה מהנידונים המצויים שבהם יש סתירה בין ההלכה לבין החוק והתקנון ואח"כ נדון האם ומתי יש לנהוג לפי החוק והתקנון ((חשוב לציין כי ישנו חוק בתים משותפים בו כתוב את החוק של הבית משותף ובתוכו גם כמה סעיפים בקשר לתקנון שהדיירים יכולים לעשות ביניהם ולרושמו אצל רשם המקרקעין ובאם לא עשו תקנון  הרי שיראו את התקנון המצוי כתקנון שנרשם ע"י בעלי הדירות.  ישנם חובות של הדיירים הכתובות בחוק ויש שמופיעים בתקנון המצוי.)).

 

א. נידון שנוגע לבתים רבים מאד הוא התשלום על החזקת המעלית, לפי העולה מסעיף 59.ו.3  כל השכנים חייבים להשתתף בהחזקת המעלית, ואף השכנים המתגוררים בקומת קרקע, שאינם נהנים כלל מהמעלית, חייבים להשתתף בהוצאות הכרוכות בהחזקתה. לפי ההלכה, חלוקות הדעות בענין רוב הדעות נוטים לחייב את בעל קמת קרקע גם לפי ההלכה אולם יש שפטרו [עיין עלון המשפט 43, ו45, דעתם של הרה"ג, הרב זעפרני והרב נוסבוים. ודעת ההרה"ג הרב שפרן עלון מס' 44 אות יב.]  הנידון מתבסס על דברי מהר"י מינץ, שרק שותף שנהנה – אפילו קצת – מהנכס המשותף, חייב הוא בהוצאות, אבל כשאין לו הנאה כלל, פטור ודברי הרמ"א סי' קס"ג סוף ס"ג והסמ"ע שם סקל"ב, עיין בעלונים הנ"ל שהאריכו בזה].

ב. נידון מצוי נוסף, כאשר יש  סתימה בצינור הביוב בקומות העליונות, ואין הדבר מפריע כלל לדיירי הקומות התחתונות, שלפי ההלכה הדיירים שאינם סובלים מהנזק אינם חייבים להשתתף בהוצאות תיקונו, וכל שכן שהדיירים מהכניסות האחרות אינם חייבים בדבר, ואילו לפי החוק, כל השכנים חייבים להשתתף בהוצאות אלו.

ג. כאשר יש חדירת מי גשמים ממרפסת דירת פנטהאוז לדירת השכן, והנזילה אינה מזיקה כלל לבעל הפנטהאוז עצמו, אלא רק לשכניו התחתונים, שלפי ההלכה יש הסוברים שהעליון אינו חייב לשלם את הוצאות התיקון, ואילו לפי התקנון המצוי חייב בעל הרכוש שממנו מגיע הנזק לתקן את הנזק ((גם זה לא כתוב מפורש בתקנון רק כך היא הפרשנות המקובלת של סעיף 3 ב כדלהלן: . הזכות לתבוע תיקונים [תיקון: תשל"ז] (א) בעל דירה זכאי לדרוש מהנציגות שתבצע כל תיקון בבית או ברכוש המשותף, שאי ביצועו עלול לפגוע בדירתו או בערכה. (ב) בעל דירה זכאי לדרוש מבעל דירה אחרת שיבצע תיקון בדירה האחרת, שאי ביצועו עלול לפגוע בדירתו של דורש התיקון. ע"כ. ולא מבואר האם תמיד חייב בעל הדירה או רק כאשר הנזק שמגיע מהדירה האחרת מחמת החיסרון באותה דירה.)). ואף המנהג בזה אינו ברור.

יש להדגיש כי בדברים שיש מנהג ברור הולכים אחר המנהג. [יש להעיר ש'מנהג' בענינים אלוהיינו כמבואר בנחל יצחק  (סי' ס"א סק"ה ענף ג') שכולם נוהגים כן, ולא די ברוב. אם כי מסתבר שאף אם יש בודדים היוצאים מן הכלל אין זה פוגם במנהג, ובטלה דעתם, שהרי לא שייך כמעט שממש כולם ינהגו כן, בפרט בציבור גדול].

האם החתימה בחוזה על קבלת החוק ו'התקנון המצוי' מחייבת את הדיירים

 

בעת רכישת דירה, חותם הלוקח על חוזה מפורט הכולל את כל עניני הדירה, ובכללם את עניני ועד הבית, ובדרך כלל מתחייב שם הלוקח לקבל את הדינים הנובעים מכח 'חוק בתים משותפים'. כאמור לעיל, במקרים רבים קבלה זו היא בעצם קבלה של דינים העומדים בסתירה לדין תורה.

דעת הגר"נ קרליץ, כפי שהביא בשמו הרב רובין (צהר ח"א עמוד פב) שאין כל תוקף להתחייבות זו, אלא הרי זה כמקבל על עצמו את חק הערכאות בעניני ממונות, שהדבר אסור, ואין קבלתו קבלה. המקור לכך שאין אדם יכול לקבל על עצמו את משפטי הגויים [אף שבדרך כלל קיימא לן שכל תנאי שבממון קיים], הוא מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ו סי' רנד), שכתב לגבי נידון של ירושת הבעל, מדין תורה הרי הבעל יורש את אשתו, אך בדיני הגויים [של אותו זמן] אין הבעל יורש את אשתו, והשואל שם טען שכיון שהכל יודעים שהמנהג הוא כדיני הגויים, ממילא הרי זה כאילו נשא את אשתו על דעת כן שלא יירשנה. והרשב"א שם השיב שאמנם אם היה הבעל מתנה כן בנישואין היה תנאו קיים [ויתר על כן, אם המנהג הוא להתנות כן, אף מי שלא התנה כן – הרי זה כאילו התנה], אבל בנידון שם, שהטענה היתה מחמת משפטי הגויים אין הדבר כן, וזה לשון הרשב"א, 'ומכל מקום לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נראה לי שאסור, לפי שהוא מחקה את הגויים, וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים, ואע"פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם, ולא עוד אלא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדין ישראל'. והוסיף שם הרשב"א בלשונות חריפים וכתב 'ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק' [והאריך שם בדבריו עוד לדון מדוע לא שייך בזה הכלל של 'דינא דמלכותא דינא', אמנם אין כאן מקום להאריך בפרט זה, שכבר הילכו בו נמושות].

על כל פנים עולה מדברי הרשב"א שלא שייך לדון מצד 'תנאי שבממון' שיחולו על הצדדים דיני וחוקי הגויים, אף אם קיבלום עליהם, אלא אין בקבלתם כלום, ודנים אותם כפי דיני ישראל. ומכח זה פסק הגר"נ קרליץ שאין קבלת ההתחייביות שבחוק מחייבת את הדיירים. [אמנם הגרנ"ק נקט שם שאף שהחוק אינו מחייב, מכל מקום אם כולם נוהגים כן, אף שהמנהג הוא מחמת החוק, מכל מקום סוף סוף זהו מנהג, ואז חייבים לעשות כן מכח המנהג. אמנם לכאורה מדברי הרשב"א הנ"ל נראה לא כן, אלא מה שכולם נוהגים שלא כדין מכח חוקי הגויים אינו נחשב כמנהג המחייב, ואדרבה, אולי הוא חמור יותר].

באופן שהחוק אינו מחייב מצד עצמו, אלא רק מהווה פירוש ללשון בני אדם

להלן נביא אופנים בהם לא נאמרו דברי הרשב"א עיקר דברי הרשב"א הנ"ל, שאין לילך אחר מנהגי ודיני הגויים אפילו בדבר שבממון נפסקו להלכה בשו"ע (שסט, יא), ומחמת כן אם מתה האשה בעלה יורשה, ואין קרובי האשה יכולים ליטול את ממון הירושה בטענה שכן הוא המנהג באותו מקום. אמנם, הריב"ש (סי' נב) כתב בנידון של אדם שכתב שטר צוואה, וכתב בו שיהיו נכסיו למי שראוי ליורשו, ואחריו לפלוני, שמצד ההלכה הדין הוא שאין ה'אחריו' זוכה כלל, אלא הראוי ליורשו זוכה לעולם, ומכל מקום אם כתב כן במקום שנוהגים לפי משפטי הגויים, שהם סוברים שגם בראוי ליורשו מועילה כתיבת 'אחריך', זוכה ה'אחריך' בנכסים לאחר מות הראוי ליורשו. והרמ"א עצמו, שפסק לעיל כדעת הרשב"א, פסק (סי' רמח, א) כדברי הריב"ש הללו, ולכאורה סתר משנתו.

ובעיקר דברי הריב"ש נחלקו הפוסקים, יש שהבינו שאכן הוא חולק לגמרי על שיטת הרשב"א הנ"ל, והוא סובר שבדיני ממונות אזלינן בתר המנהג, אף שהוא מבוסס על מנהג הגויים. ראה בשו"ת בעי חיי (חו"מ ח"א סי' קנח) שהבין כן, ופסק הלכה כהרשב"א. וכן הבין התשב"ץ (ח"א סי' סא) את שיטת הריב"ש, והאריך לחלוק על דבריו [אף שלא הזכיר בדבריו את תשובת הרשב"א הנ"ל]. אמנם יש מהפוסקים שיישבו את דברי הרשב"א עם דברי הריב"ש באופנים שונים ((הסמ"ע בסי' שסט ס"ק כ יישב, שהרשב"א מיירי בדבר הנקבע בעת הנישואין, שהשואל טען שהבעל נשא את אשתו על דעת שלא יירשנה, ובזה סובר הרשב"א שכיון שבאותה שעה לא חשב הבעל כלל על שעת מיתה, וגם לא גילה את דעתו בענין זה, אין לומר שכך היתה כוונתו. ואילו הריב"ש מיירי בכתיבה שנעשתה בצוואה בשעת מיתה, ובזה ודאי היתה דעתו כפי מנהג המקום, אף שהוא מבוסס על דיני הגויים. אמנם יש לעיין כי מדברי הרשב"א מבואר שאף אם קיבלו עליהם מרצון מנהגים אלו לא מהני.

)).

והתירוץ הנוגע לנידון דידן הוא מה שכתב בנתיבות המשפט (רמח סק"ג) שטעמו של הריב"ש הוא כיון שהדין שמי שנותן למי שראוי ליורשו ואחריו לפלוני אין האחר זוכה, טעמו שהנותן לראוי ליורשו כוונתו לירושה וכן הוא בלשון התורה ולא למתנה וירושה אין לה הפסק. אבל כאשר באותו מקום נהגו כמנהג הגויים, שאחרי מיתת הראוי ליורשו זוכה ה'אחריך' בנכסים, ולא היתה לשונם לשון תורה וממילא לא היתה כוונת המצווה שיבואו הנכסים לידו בתורת ירושה, אף שהוא ראוי ליורשו, אלא בתורת מתנה, וכיון שכך יש למתנה זו הפסק. ובזה אף הרשב"א יודה  כיון שאין הולכים בזה אחר מנהג הגויים, וממילא יש לפרש את לשון המצווה כפי מציאות המנהג באותו מקום, שהרי זו היתה כוונתו בצוואתו, ובכה"ג שכוונתו למתנה אף מדין תורה זוכה ה'אחריך'. וכן מבואר בחתם סופר (חו"מ סי' קמב),

העולה מדין זה, שאף במקום שהחוק כשלעצמו אינו יכול לחייב, כיון שהוא סותר את דין התורה, מכל מקום כאשר החוק מפרש את הלשונות שבשטר יש לפרש את הדברים ככוונת החוק ולכן גם בענין הבעלות בחלקי הבית המשותף יש ללכת לפי החוק שכן הוא מסביר מה קנה כל דייר.

במקום שלא שייך לנהוג כפי דיני התורה, לדברי הכל הולכים אחר דיני הגויים

 

בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' רכט) דן בסוחרים שעשו עיסקא בעיר וינציא, שם היה המנהג בין הסוחרים לדון ביניהם על פי כללים שלהם, שלא כפי דין תורה, וכל העיסקאות נעשו על סמך מנהג זה, ועתה רוצה אחד הסוחרים לדון במקום אחר לפי דין תורה, וכתב על זה שאין הדין עמו, כיון שהעסק נעשה במקום שלא שייך לדון בו עפ"י דין תורה, שהרי כל צורת עשיית העיסקאות שם מושתתת על דיני הסוחרים הנוהגים באותו מקום, ובודאי שאם היה הלה יודע שידונו לפי דין תורה לא היה מתעסק עימו כלל, א"כ אינו יכול כעת לתובעו שילך עמו לדין תורה, אלא דן איתו לפי מנהג הסוחרים שבונציא.

ובשו"ת בעי חיי (חו"מ ח"א קנח) הביא את דבריו, והקשה עליו מדברי הרשב"א הנ"ל, שאין לקבל את חוקי הגויים בדיני ממונות כנגד דין תורה. ותירץ, שיש מקומות שאינם יכולים לנהל את המשא ומתן שלהם על פי דין תורה גמור, ואם יעשו כן לא יהיה להם קיום והעמדה, ובאופנים אלו מותר להם לנהוג כפי מנהגי הסוחרים בדיני ממונות, אף שהם דיני הגויים, ובלבד שלא ילכו לדון לפני ערכאות של גויים ממש. משא"כ בירושה וכדומה [שבזה דיבר הרשב"א] שאין זה ענין לקיום המשא ומתן כלל, שבזה אסור לדון בדיני הגויים אפילו בלי ללכת לפני הערכאות שלהם.

ולפי זה יש לדון בענין חוק בתים משותפים, האם הוא נכנס לגדר שכתב המהרש"ך, שאי אפשר לדון בענין אחר, שכן אם כוונת המהרש"ך שהיה מן הנמנע לנהוג כד"ת כי המו"מ בזה כולל גם גויים או אנשים שאינם שומרי תו"מ, וכן הנידונים בזה כוללים ענינים שלא שייכים בהם קנינים וכדומה, וא"כ בבית משותף כשכולם שומרי תו"מ אין מונע מלנהוג כד"ת. אולם  יעויין במנח"י (ח"ז סי' קכ"ו) שלמד מהתרה"ד שכל השתתפות של כמה אנשים בדבר שרגיל דו"ד ביניהם קשה ללכת לפי דין תורה, ויכולים לקבוע לעצמם כללים ולנהוג לפיהם. ואם כן אפשר שיכולים לקבוע לעצמם את החוק הכללי לדבר המוסכם ביניהם ואף לרשב"א. ((עי' ישורון כרך י"א תשובת אחד מגדולי הדיינים בענין המהרש"ך, ובס' פרי אליהו.)).

באופן שקיבל על עצמו דיני הגויים, אף דייני ישראל דנים לפי הזכויות שיש בדיני הגויים

נידון נוסף בדברי הרשב"א,

הטור (סי' כו) כתב בשם הרי"ף ובעל התרומות שאם נכתב בשטר ההלואה שידונו את עניני ההלואה בדיני עכו"ם, אם יש למלוה זכות בדיני עכו"ם יותר מבדיני ישראל, חייב הלוה לפי דיני העכו"ם [והפוסקים דנו אם גם ידונו לפני העכו"ם או לא, ואכמ"ל בזה ((עיין ט"ז סי' כו שם, ולכאורה נראה מדבריו שלעולם אין לדון כדיני עכו"ם אפי' בדייני ישראל, אולם עיי"ש שאפשר שאמר את דבריו רק באופן שהתנאי היה לדון בדייני עכו"ם, וכיוון שתנאי זה לא חל – לא חל כלום, ואף דייני ישראל אינם צריכים לדון לפי דיני הגויים וע"ע הערה בסוף המאמר.))], וכשהתחייב במפורש לדון לפי זכויות העכו"ם ן פסקו להלכה הרבה פוסקים שמועיל, ראה בלבוש (שם) בתומים (שם סק"ד) ובנתיבות המשפט (סי' סא ?) ((יש לציין כי התומים בסי' קד ס"ק י דן בענין הווקסל [כעין צ'ק בזמנינו] שכתוב בו שיהיה דינו ככל הדינים הנוהגים בו, והביא מדברי השבות יעקב שיש ללכת אחר הכללים שלהם, שאם יש כמה נושים בלוה, חולקים בנכסיו לפי השטרות. והתומים עצמו תמה ע"ז, שאם כן עקרת דין תורה, שהרי לפי ההלכה יש לגבות לפי המלוים ולא לפי סכומי החובות, הרי שהתומים חש לד"ת, וסבר שלא מועיל בזה תנאי. ויש לחלק, ששם אין הנידון לגבי החוב עצמו, אלא לגבי צורת הגביה ודיני הקדימה ביחס למלוים אחרים, ובזה לא מועיל תנאי. ואת דברי השבות יעקב עצמו יש ליישב עפ"י מה שכתבנו לעיל בשם מהרש"ך, שבמקום שלא שייך לקיים חיי מסחר שלא כפי מנהג הסוחרים, מותר לנהוג כן.)). ולכאורה קשה כיצד מתיישב דין זה עם דברי הרשב"א הנ"ל, שאין מועיל מנהג אפילו בדיני ממונות, לדון כדיני הגויים.

ובישוב הדבר יש להביא את דברי הלבוש גבי עיקר דינו של הרשב"א, שאין לדון במנהגי הגויים בדיני ממונות, שכתב שאיסור זה הוא כשנוהגים כן בסתמא, כיון שבכך הם מחקים את דיני הגויים, אבל אם התנו ביניהם בפירוש לנהוג בדין מסוים כדיני הגויים, הרי זה תנאי שבממון, וקיים. ולכאורה טעם החילוק הוא כך, שהאיסור הוא לקבל את חוקי הגויים בתור חוקים כלליים ומחייבים, אבל כשעושים תנאי על חוק מסוים הרי אין הקבלה על 'חוקי הגויים' אלא על הסכם מסוים, ובמקום לפרט את תנאי ההסכם הם מציינים שזהו כחוק פלוני של הגויים, והרי זה כ'מראה מקום', ולא כקבלת משפטי הגויים, ולכן מותר. וכך יישב באולם המשפט את דעת בעל התרומות עם דברי הרשב"א.

ועוד נראה לבאר את דברי הלבוש בשיטת הרשב"א, שהאיסור לדון בדיני הגויים הוא רק כשדנים על פיהם בהרבה ענינים אחרים, שבכולם משפט הגויים הוא הקובע, ומכח זה רוצים לומר שגם בדינים אחרים בניהם יקבעו דיניהם וע"ז אמר הרשב"א שזו עקירת דין תורה ((ומדויק כן בלשונו וז"ל: ואפילו במקום שהולכין במנהגי הערכאות בהרבה עניינים, אינם יכולין לכוף לדון כמנהגם בכל דבר מן הסתם)). אבל אם בנידון אחד מסוים דנים לפי משפטיהם, הרי זה כאילו התנו ביניהם על אופן זה שיהיה כך וכך, ובזה אין איסור.

ועל כל פנים, לפי יסוד זה של בעל התרומות, וכפי שהסכימו לו האחרונים, יש לומר בהיפך ממה שהבאנו לעיל מהגרנ"ק, ויהיה הדין כך: בדברים שקיבלו עליהם בפירוש לנהוג כפי החוק, והיינו כשכתבו בחוזה שיהיה כפי התקנון המצוי וחוק בתים משותפים, תהיה זו קבלה המועילה וחייבים לנהוג על פיה. ואילו במקום שלא קיבלו כן, אף שכן הוא המנהג, אינם חייבים לנהוג כן ויתכן שאף יהיה אסור לנהוג כן, שהרי קבלת משפטי הגויים בסתמא – אסורה. [וזהו בהיפך מדברי הגרנ"ק שכתב שהולכים אחר המנהג, אף שהוא כפי החוק, ואין הולכים אחר קבלת החוק שבחוזה].

האיסור הוא רק לקבל מערכת חוקים השונה מדין תורה, אך מותר לקבל מנהג מסוים שנח לכולם, שלא מחמת החוק

לכאורה יש לתמוה על מנהג כל בתי הדין כיום, שמחייבים את המעביד לתת לעובדים פיצויים כפי החוק, אף שמדין תורה אין חיוב כזה, והרי לכאורה זהו ממש נגד דברי הרשב"א, שאוסר לקבל את דיני הגויים במשפטי הממון, אפילו אם כולם נוהגים כן.

וכדי ליישב זאת נראה דצריך לומר שאף לדעת הרשב"א כל האיסור הוא כאשר כוונת האנשים היא להחליף את דיני התורה בנידון מסוים במערכת חוקים אחרת, וכגון בדיני ירושה, שבזה דיבר הרשב"א, האיסור הוא להחליף את דין התורה שהבעל יורש את אשתו במערכת דיני ירושה האומרת שאין הבעל יורש את אשתו. והוא הדין אם היו מחליפים את דין 'המוציא מחבירו עליו הראיה' בכלל אחר, וכדומה. אבל אם ראו בני העיר צורך לנהוג ביניהם מנהג מסוים שהוא נח וטוב להם כעת יותר, אפילו אם לא התנו ביניהם כן תנאי גמור אלא רק נהגו כן, הרי מותר ללכת לפי הכללים שהנהיגו אף שאינו כתוב בתורה. ויש להוכיח כן מסוגיית הגמרא בב"מ (קטז, ב) שמצד הדין כשקורה קלקול בגג צריכים שניהם לתקנו בשוה, ואף על פי כן אמרו חכמים שכל אחד יתקן את שלו, כיון שראו שחלוקה זו נוחה להם יותר, וכמבואר בנתיבות המשפט (סי' קסד סק"א ).

עוד נראה לומר, שמותר לקבל את הסכמת ומנהג הגויים בדברים מסוימים ולנהוג כן, והאיסור הוא רק לקבל את החוקים שלהם, שנובעים ממערכת כללים אחרת בדיני ממונות. וכן מדוקדק מלשון הרשב"א, שהוכיח בתשובה שם שאין לנהוג כדיני הגויים, כי אם כן אין הלוה נאמן לומר פרעתי, והוסיף שאין לומר שזהו כאילו אמר הלוה למלוה 'מהימנת לי', שהרי גם בלוקח אומרים הגויים שאינו נאמן. וביאור דבריו נראה, שאם היה גדר הדבר כאילו מאמין הלוה למלוה, היה ניתן לקבל את דין הגויים, אך כיון שהם אומרים כן גם בלוקח הרי זו הוכחה שהם חולקים על דין מוחזקות ועל דין המוציא מחבירו עליו הראיה, וא"כ חוקים אלו הם הפך מחוקי התורה, וא"א לקבלם.

ויתרה מזו כתב הגאון רז"נ גולדברג, (ישורון כרך יא) שניתן לתקן שכל בעל יתחייב לאשתו מזונות ושאר חיובים במידה ויתגרשו, כפי שמחייב החוק [כדי למנוע אח"כ מהאשה סיבה לילך לערכאות], וכתב שאין זה דומה למה שכתב הרשב"א לאיסור, כי אין שום איסור להתחייב לאשה כסף או חיובים אחרים יותר ממה שחייבה התורה, אלא שקבלת חוק הגויים נגד דין תורה, כגון להחליט שאין הבעל יורש את אשתו, היא קבלה אסורה. אבל קבלה המוסיפה על האדם חיובי ממון, אינה אסורה. [ולפי זה יש ליישב גם את דברי מהרש"ך הנ"ל, שדבריו מיירי בחיובים מעין אלו שאינם סותרים לדיני התורה אלא מוסיפים עליהם].

ולפי זה יש לדון בענין חוק בתים משותפים, ש'התקנון המצוי' אינו מערכת חוקים מחייבת, אלא הסכמה לנהוג לפי הכללים האמורים שם כל עוד לא הוחלט אחרת [וכל בית יכול לקבל על עצמו תקנון אחר, לפי ראות עיניו], נמצא שאין כאן קבלת חוקי גויים, אלא הסכמה משותפת לנהוג בענינים אלו בצורה מסוימת, וכגון שכל שכן אחראי על היזקים שיקרו כתוצאה מרכושו, אף שלפי דין תורה יתכן ואינו חייב, כיון שאין זו קבלת חוק אלא הסכמה ממונית, וכמו תנאי שבממון, שהוא קיים. וסברא זו מבארת גם את הענין שפתחנו בו, כיצד מחייבים בתי הדין את המעבידים לתת פיצויים, והיינו כנ"ל, שלא קיבלנו את חוקיהם כדבר המחייב, אלא הסכימו העובדים והמעבידים לנהוג לפי הסכמה זו של חיוב פיצויים מהמעביד, ובתי הדין דנים עפ"י הסכמה זו ((אמנם בענין זה יש לדון האם יש ללכת בחיוב פיצוים אחר כל דיני הראיות הכתובים בחוק, או לפי דיני הראיות של דיני התורה. ובפשטות היה נראה לומר שהראיות צריכות להיות לפי תורה, וכיצד ניתן להוציא ממון שלא כדין לפי ראיות התורה. אלא שגם בזה שייך לומר שקיבלו ע"ע להאמין ולהתחייב לפי הסכמות אלו. וכמו שמצינו ברשב"א ששייך לנהוג שאין הלוה נאמן לומר פרעתי דהוי כאילו התנו שמאמינו לומר שלא נפרע [לולא טענת הרשב"א שנוהגים כן גם בלוקח, וזו ראיה שחולקים על הכלל של המע"ה]. אלא שבזה יש מקום לומר כי אם נהגו כן מכח החוק יש איסור של לפניהם ורק מה שנובע מכח הסכמה מותר ולא מה שנובע מכח חוק.)).

לסיכום, אופני ההיתר בקבלת הסדר ממוני שאינו לפי דין תורה

  • אסור לאדם  לנהוג לפי חוקים שונים מדיני התורה, גם בדיני ממונות, שכן מייקר הוא חוקים אלו על פני תורתינו הקדושה.
  • כאשר החוק משפיע על לשון בנ"א, ודאי מפרשים על פיו את לשון בני האדם [נתיה"מ רמח וחת"ס חו"מ קמב].
  • כאשר הצדדים מקבלים עליהם להדיא באופן פרטני חוק מסויים, יש לומר שמהני,  שהחוק הוא כמראה מקום בלבד [לבוש, אולם המשפט, ולמש"כ  בדעת הלבוש, א"כ כשהתנו ביניהם מותר בכל גווני].
  • כאשר נוהגים כן מחמת מנהג שנהגו ולא בעקבות קבלת החוק, מותר ככל תנאי בדיני ממונות [ע"פ דברי הרשב"א]. וכן כאשר החוק עצמו מדבר על הסכמות בנ"א, ואינו קובע כללים מצד עצמו, נראה שמותר.
  • יש אומרים שכל חוק גוים שענינו התחייבות ממונית נוספת יתירה על חיובי התורה, ולא כנגדה, מותר לקבל [הגרז"נ גולדברג].
  • בעניני משא ומתן באופן שאי אפשר לסחור על פי כללי התורה, מותר [בעי חיי ע"פ מהרש"ך].

מסקנת הדברים: נראה כי אין לאסור  על הדיירים לקבל על עצמם את כללי חוק בתים משותפים והתקנון המצוי. ובמידה וקיבלו עליהם יצטרכו לדון לפי כל הכללים הכתובים שם אף אם לפי הדין היה אמור להיות אחרת. לא רק במה שמגדיר את הבעלות דשל כל אחד אלא גם בהתחייבויות ההדדיות בין הדיירים

כלל זה נכון גם לגבי הסכמים של עיסקאות עם חברות גדולות, או התחייבויות בחוזים שונים ללכת לבית משפט, שאמנם אין זה ראוי לכתחילה ואיסור גמור הוא להתדיין לפניהם אבל לקבל החיובים שלהם יש מקרים שאין ברירה, כגון בחתימה לבנקים או ברכישת דירות וכדומה, ששייכים בזה חלק מההיתרים הנ"ל ((עי' בברכי יוסף (סי' כו אות ח) שהאריך בזה, באופן שמקבל בפירוש שידונו בדיני ערכאות, ונוטה לומר שמהני לגבי זה שידונו בביה"ד לפי הכללים של הערכאות, ומשמע שזהו דלא כרשב"א, אא"כ נחלק ג"כ בין קבלה של היחיד לציבור כנ"ל, או כמהרש"ך, או כחילוק שהבאנו לעיל כשאין החוק כנגד כללי התורה. ועי' מנחת יצחק (ח"ו סי' קע אות כ) שאף כשכתבו כן,  ובערכאות  מחייבים באסמכתא, מכל מקום אין אסמכתא מועיל ללא קנין בבד"ח.)).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *