משמעות ההלכתית של אשה שאינה גרה עם בעלה

הרב משה קליין
י"ד אב ה'תשע"ג

אונגוואר – מודיעין עילית

מחבר הספרים משנת הגר ומשנת הכתובה

מתוך ספרו משנת הכתובה פרק כח

אשה שאינה דרה בבית בעלה

מכלל חיובי האישות, חייבו חכמים את האשה לדור עם הבעל בביתו ולשמשו בכל דבר שיזדקק לו. בפרק שלפנינו נדון בדינה של אשה שיצאה מבית הבעל מחמת קטטה או מחמת חולי, אם דינה כמורדת המפסידה את כתובתה, ונבאר את האופנים השונים שיש בדין זה וחילוקי הדינים שביניהם.

לא בנקל ניתן לברר את הסיבה שבשלה יצאה האשה מן הבית, ובדרך כלל לא ניתן למצוא שני עדים כשרים היודעים להעיד על כך בבית דין, משום כך הקלו חכמים באופן בירור הענין בכמה פרטים, וכפי שיבואר להלן.

כמו כן נברר, שהבעל אינו רשאי לכוף את אשתו לדור במקום שאינו נוח לה, או להכניס לתוך ביתו אנשים זרים שלא ברצונה, חילוקי הדינים שבזה יבוארו לפנינו.

חובת האשה לדור בבית הבעל וגדריה

גדר החיוב

א. חיוב גמור מוטל על האשה לדור עם הבעל יחד בבית אחד כדרך אישות, ואין היא יכולה לצאת מביתו ולדור במקום אחר אפילו ימים מספר בלא רשותו [על חיובה לדור עמו בביתו שלו דוקא ולא בקרב בני משפחתה, ראה להלן פרק כט][1]. במקרה שהאשה אינה מקיימת את חובתה זו, ומסרבת לדור עם הבעל בבית אחד, פטור הבעל מחיוביו הממוניים כלפיה, ואינו חייב לספק לה כסות ומזונות עד שתשוב לדור עמו יחד[2].

אלא שג’ שיטות נאמרו בדבר:

א. יש סוברים, שאין האשה מפסידה את מזונותיה אלא אם כן יצאה מביתו מחמת שהיא מואסת במגורים עמו, או שנתקוטטו ביניהם והיא זו שגרמה לקטטה זו, אולם, אם היא נצרכת לצאת מן הבית מחמת אונס של חולי וכדומה, או אפילו אירע הדבר מחמת רשלנותה, וכגון שהרגה בשגגה והוצרכה לגלות מביתו לעיר מקלט, חייב הבעל לספק לה את מזונותיה בכל מקום שהיא שם[3].

כמו כן אם הבעל הוא שגרם ליציאתה, וכגון שהתקוטט עמה והיא מצטערת במגוריה עמו, מחייבים אותו ליתן לה את מזונותיה אף שאינה דרה עמו בביתו[4].

ב. ויש סוברים, שאף כאשר היא יוצאת מבית הבעל לבית אביה מחמת מחלה, ולא מחמת קטטה ומריבה, אין הבעל חייב במזונותיה, לפי שבדין יכול הוא לטעון שאף בביתו מזומנים לה כל צרכי הרפואה כפי שהם מזומנים לה בבית אביה [לפיכך, במקרה שהיא נזקקת לאישפוז וכדומה ואינה יכולה לדור עמו בבית ולקבל את כל צרכי רפואתה כיאות, הכל מודים שאנוסה היא בכך ואין להפסידה את מזונותיה. ולהיפך, כחלק מחיובו של הבעל לדאוג לרפואתה, עליו אף לדאוג שתתאשפז במקום בו תקבל את הטיפול הנכון והמתאים למחלתה][5].

ג. אחרים חולקים, וסוברים שאף במקרה שארעה הקטטה מחמת האשה חייב הבעל ליתן לה את מזונותיה במקום שהיא שם, אלא שמנכים לה מדמי המזונות כדמי הרווח שהיה לו לבעל משהותה בביתו[6].

מחמת חולי

ב. כאמור לעיל, סברו חלק מהראשונים, שאשה שחלתה והוכרחה לצאת מבית הבעל מחמת מחלתה אינה מפסידה את מזונותיה, לפי שאנוסה היא בכך, ואין היא נחשבת “מורדת” ביציאתה.

אולם, אם יצאה מביתו מתוך מרידה וקטטה ואחר כך חלתה, אף שעתה היא אנוסה על כך ואינה יכולה לשוב ולדור עמו בבית כבתחילה, דינה כמורדת ומפסידה את מזונותיה משעה ראשונה[7].

מחמת אונס

ג. אדם שנשא אשה גרושה, ולאחר הנישואין נודע להם שהיא מעוברת מבעלה הראשון, אף על פי שחייב הוא לפרוש ממנה עד תום כ”ד חודשי ההנקה[8], יש לחייבו לדאוג לצרכיה כל אותם הימים, שכן סוף סוף יש תוקף לנישואיהם ואנוסה היא בכך שאינה רשאית לדור עמו בביתו[9].

מחמת קטטה ובושה לחזור

ד. אשה שיצאה מבית הבעל מחמת קטטה ולאחר זמן נתפייסה ונתרצתה לשוב אליו כבתחילה, אלא שהיא בושה לחזור לביתו עד שיקרא לה ויפייסנה בדברים, אינה נחשבת “מורדת”, ועל הבעל לספק לה את מזונותיה[10]. אולם, אם היא מסרבת לשוב לביתו כדי לכופו שיפרע לה את חובותיה שנטלה למזונותיה כל אותם הימים שהיתה חוץ לביתו [אף על פי שאכן מחוייב הוא לפורעם], דינה כמורדת ואין הבעל חייב לדאוג לכלכלתה עד שתשוב לביתו[11].

יצאה ברשות

ה. אשה שיצאה מבית הבעל ברשות, וכגון שהלכה לדור תקופת מה בבית אביה לצורך מסויים ברשות הבעל, יש לדון אם נחשב הדבר כמניעה הבאה מחמתו וחייב הוא במזונותיה, או כמניעה הבאה מחמתה, וממילא, אף אם לוותה מעות מאחר לצורך מזונותיה בכל אותם הימים אין הבעל חייב לפרוע לה את חובה, ובצדדי הספק ראה הערה[12].

מנעה מלחזור ונתפייס

ו. יש לדון, כאשר היתה המניעה מצד הבעל, וכגון שהוא גרם לקטטה שביניהם, ולאחר זמן שב בתשובה שלימה ורצונו לדור עמה בשלום ורעות והיא מסרבת להתפייס, אם מכאן ואילך נחשב הדבר כמניעה הבאה מצידה ומחמתה, או שהואיל והיא מואסת בו מחמת הנהגותיו הרעות עמה כל הימים, שוב אין הוא רשאי לתובעה שתדור עמו בביתו[13].

הרחיקה מקרוביה

ז. אשה שמסרבת לדור עם הבעל בביתו מחמת שלעיתים רבות הם באים לידי מריבה, והיא חוששת שרצונו להרחיקה מקרוביה ובני משפחתה כדי להקשות עליה את עולו, אין היא נחשבת כמורדת ואין להפסידה מזונותיה [אף שאינה טוענת שמחמת הקטטות אינה יכולה לדור עמו, אלא שרצונה למנוע ממנו להרחיק אותה מקרוביה][14].

כשמסרבת לדור בשכנות משפחתו

ח. אשה שאומרת: “אין רצוני שיבואו לביתנו אביך ואמך ואיני שוכנת עמם בחצר אחת מפני שמריעין ומציקין לי” – שומעין לה, ואין היא חייבת לדור עמו בשכנות קרובה לבני משפחתו[15].

אלא שיש לדיין לברר היטב שאכן יש ממש בטענתה, והאמת כדבריה שבני משפחתו מריעין ומציקין לה וקשה עליה הדבר לדור עמהם[16]. ומכל מקום, אם היו דרים בבית אמו של הבעל או אחותו, שמדרך העולם הוא שעינם צרה באשת הבן או האח, יש להאמינה בכל מקרה שאכן אינה יכולה לדור עמם בבית אחד, ואין הדיין צריך לעכב בעדה עד שיתברר שהאמת איתה[17].

כשדרים בשכנות אנשים חטאים

ט. אשה המסרבת לדור בבית הבעל מחמת שדרים בשכנותם אנשים רעים וחטאים וקשה עליה הדבר להמצא בחברתם, אין הבעל רשאי לתובעה לדור עמו שם[18].

חובת הבירור מפני מה יצאה מביתו

נטל ההוכחה

י. במקרה שהבעל טוען שהיא זו שגרמה לקטטה שמחמתה היא יוצאת מן הבית, ואילו היא טוענת כנגדו שהוא זה שגרם לכך, על האשה להביא ראיה שכדבריה כן היה, לפי ש”המוציא מחבירו עליו הראיה”[19]. אולם, יש שחילקו לענין זה בין אם הבעל מודה לדבריה שאינם ראויים לדור יחד, שבמקרה זה עליו לספק לה את מזונותיה אף שהוא טוען שהיא זו שגרמה לכך [עד שיביא ראיה לדבריו], לבין אם הוא תובע ממנה לשוב ולדור עמו בביתו, שבמקרה זה עליה להוכיח שכדין נהגה[20].

בירור בעדים

יא. בירור זה המוטל על האשה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים, שעליה להביא עמה שני עדים כשרים המעידים שבעלה הוא זה שגרם בהנהגותיו הרעות ליציאתה מן הבית. ויש סוברים, שדי בכך שהיא מביאה אחת משכנותיה שתעיד על הנהגותיו של הבעל בפני בית דין[21].

הנהגותיהם בזמן הדיון בבית דין

יב. בכל אותו הזמן שבני הזוג מתדיינים ביניהם בשל מי פרצה הקטטה, ומי הוא שגרם ליציאתה מן הבית, אין לחייב את האשה לדור עם הבעל בביתו. על מקור הדברים ראה הערה[22].

אופנים שהבעל והאשה מוחלים זה לזה על זכות התביעה

פטור ממזונות מיום התביעה

יג. יש שכתב, שבכל אותם מקרים בהם פטור הבעל מלתת לאשה כסות ומזונות, וכגון שלא הביאה ראיה לדבריה שמחמת הבעל באו לידי קטטה, יש לפוטרו ממזונותיה רק מיום שקבל עליה בפני בית דין ושלחו להתרות בה שמחוייבת היא להשמע לו בכך, ולא מיום יציאתה מביתו, ובטעם הדבר ראה הערה[23].

יצאה בטענה ואינה תובעת מזונות

יד. אשה שיצאה מבית הבעל לדור במקום אחר, ולא תבעה ממנו את מזונות אותם הימים, אומדים דעתה שמן הסתם מחלה לו על חיובו. ולכן, אף אם יצאה מביתו מחמת טענה מבוררת לא תוכל לשוב ולתבוע ממנו את דמי אותן מזונות[24].

אולם, אם לוותה מעות מאדם אחר לצורך קיומה ופרנסתה בכל אותם ימים, אין להניח שמחלה לבעל על חיוביו, לפי שמן הסתם עיקר סמיכות דעתה ודעת המלווה היה לפרוע דמי החוב מהבעל בעת שיזדמן להם הדבר, ולא תבעתו עד עתה כדי שלא לבוא עמו מיד לידי ריב ומדון[25].

דינים שונים הנוהגים באשה שאינה דרה בבית הבעל

לעכבה מלדור בבית אביה

טו. בכל אותם המקרים בהם האשה מותרת לצאת מבית הבעל למקום אחר, בידה לדור בכל מקום שתבחר, ואין הבעל רשאי לעכב בעדה שלא תלך לבית אביה וכדומה. אלא שאם המזונות נמכרים בעירו במחיר מוזל יותר מאלו שבמקום מגורי אביה [ענין זה בא לידי ביטוי רב כשאביה דר בארץ אחרת, שלעיתים יש הפרש רב בין שני המקומות לענין מחיר המחיה], יתן לה כפי שווים במקומו[26].

מינקת שיצאה מבית הבעל

טז. בכל אותם אופנים שהאשה מפסידה את מזונותיה מחמת יציאתה מבית הבעל, אם היא מינקת לו את בנו עליו ליתן לה שכר הנקה, שכן החיוב לדאוג למזונות הבנים מוטל על האב ולא על האם [ראה להלן פרק לד פרטי הדינים בזה בהרחבה][27].


[1] עי’ רמב”ם (הל’ אישות פכ”א הל’ ג). וע”ע טור ושו”ע סי’ עד, עה פרטי הדינים על דבר מקום מגורי הבעל והאשה, ויתבארו הדברים לפנינו להלן פרק כט.

[נפק”מ נוספת בהלכה זו, הובאה בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סי’ קנח, ואבהע”ז ח”א סי’ נט), לענין חיובה של האשה לנהוג במנהגי הבעל ואנשי מקומו. לדעתו, הואיל והאשה משועבדת לבעל לדור עמו בביתו, כל מנהגי מקומו חלים עליה מיד, כדין אדם העוקר דירתו ממקום למקום, שחייב לנהוג בכל חומרי המקום שבא לשם (וראה בדבריו, שאף מוסיף ומחדש, דאשה הנשאת לאיש אף אינה חייבת לנהוג כחומרי מקום שבאה משם). והוסיף עוד, שאע”פ שחיובה לעשות במלאכה עבור הבעל אינו אלא מדרבנן, מ”מ החיוב לדור עמו הוא מדאורייתא, וכלשון הכתוב בפרשת נדרים (במדבר ל, יא): “ואם בית אישה נדרה”, הרי שהאשה מצויה תמיד בבית בעלה. וכן כתוב בפרשת גירושין (דברים כד, א): “ושלחה מביתו“, ובפרשת בכורים נאמר (דברים כו, יא): “ושמחת בכל הטוב וכו’ ולביתך“, והיינו משום שהיא מחוייבת לשהות תמיד בבית הבעל. וראה בהרחבה להלן פרק לג].

[2] שו”ע ורמ”א (סי’ ע סעי’ יב). מקור הדברים, הוא מהא דשנינו לענין מזונות אלמנה (כתובות קג ע”א): “אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא, יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה” [וראה טוש”ע סי’ צד סעי’ ו. וחידוש יש בדבר, שהרי מיד עם מות הבעל מתחייבת האשה שנית בכיבוד אב ואם כמו לפני נישואיה, ועצם הביקור בביתם מצוה יש בו, עי’ שו”ת התעוררות תשובה מהדו’ תש”ן יו”ד סי’ קכ, ואעפ”כ מבואר שאינה יכולה לתבוע מן היורשים שיזונו אותה שם].

וראה ריטב”א שם שהוסיף: “והוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה חייב הבעל לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה, אינו חייב לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו“. ומבואר, שאם יצאה מביתו לדור במקום אחר אין הבעל חייב לספק לה את מזונותיה [ומה שאמרו בגמ’ קג ע”א לענין אלמנה, שאף אם יצאה מבית היתומים נותנים לה מזונות לפי “ברכת הבית”, היינו דוקא באלמנה ולא באשת איש, וע”ע להלן בסמוך מדברי הרשב”א].

והוסיף עוד, שלענין השעבוד ההדדי שבין הבעל לאשה לדור יחד בבית אחד, יש חילוק מהותי בין הבעל לאשה: הבעל רשאי לצאת מביתו לזמן מוגבל, ולהניח את אשתו ביד שליש שיספק לה את מזונותיה כראוי [ראה רמב”ם פי”ב מהלכות אישות הל’ יב, וראה פרטי הדינים בזה לעיל פרקים ב, ה]. אולם, האשה מחוייבת להמצא תמיד בבית הבעל, ואם אינה יושבת בביתו אין הוא חייב לדאוג לפרנסתה וסיפוק צרכיה. לפי שכאמור לעיל, מתחילה לא תיקנו חכמים מזונות לאשה אלא כשהיא יושבת תחתיו ומשמשתו [ומשמעות דבריו שם שחיוב גמור מוטל עליה להשאר בביתו ולשמשו, ואין זה תנאי בעלמא לחיוב המזונות, עיי”ש].

ולכאורה, עיקר החידוש שבדבריו, הוא שאם יצאה מביתו מחמת טעם וסיבה עליו לתת לה את מזונותיה במקום אחר, אולם, מה שאינו חייב לזונה אלא בהיותה תחתיו, יש ללמוד בק”ו מאלמנה. ושמא יש לחלק ולומר, דאלמנה שאני, דהטעם שהיתומים אינם חייבים לדאוג למזונותיה אלא בהיותה בביתם, הוא משום שכל זכותה ליטול מהם מזונות אינה אלא מדין הכתובה שנאמר בה “את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך”, אולם, חיוב המזונות באשת איש הוא מחמת עצם חלות הנישואין, ואינו תלוי לכאורה בהיותה בביתו, ובהא קמ”ל הריטב”א, שאף מזונותיה תלויים בכך שהיא יושבת בביתו ומשמשתו כדרך הנשים. עכת”ד הריטב”א.

[יש לדון ולומר, שדברי הריטב”א הללו, שחיוב המזונות אינו נוהג אלא בהיות האשה יושבת תחתיו ומשמשתו, אינם אמורים אלא למאן דס”ל שחיוב המזונות אינו אלא מדרבנן ומתנאי כתובה, ולכך ס”ל דהוא תלוי בניהוגי האישות. ואילו לדעת הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ ד) שחיוב מזונות הוא מדאורייתא, אפשר שהוא חל בכל מקום שהיא שם. אכן לפי המבואר בסמוך מדברי הרשב”א, אשה שאינה דרה בבית הבעל נחשבת מורדת, ובהא פשיטא שכל חיוביו כלפיה בטלים, אף אלו שעיקרם מדאורייתא].

כדבריו אלו כתב המרדכי (שם סי’ רעג), שאשה היוצאת מבית בעלה מפסידה את מזונותיה, אלא אם כן היא נותנת טעם וסיבה לדבריה, דכיון שהיא מצטערת בישיבתה בביתו, חייב הוא לתת לה מזונות בכל מקום שהיא שם, ד”לחיים ניתנה ולא לצער”, וכ”כ בהגה’ מימוניות (הל’ אישות פי”ב אות ק).

כמו כן כתב בשו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן (סי’ קנ), לענין אשה שברחה מבית הבעל מחמת חמותה שהיתה מצערת אותה, שהבעל מחוייב לתת לה מזונות בכל מקום שהיא שם. דכיון שמחמת חמותה היא בורחת, ודאי רצונה לקבל את בעלה במקום שהיא שם ולחיות עמו כנהוג, אלא דלא איתדר לה בביתו מחמת חמותה, ובאופן זה אינה נחשבת מורדת. ומ”מ אף מדבריו מבואר, שאם היא יוצאת מביתו בלא טעם וסיבה דינה כמורדת [אף שאינה מונעת ממנו תשמיש במקום מגוריה] ואינו חייב לתת לה מזונות, וכ”כ בפסקי רקאנטי (סי’ תקיא) בשם רב פלטוי גאון.

נמצא לדעה זו, שאשה שיוצאת מבית הבעל לדור במקום אחר בלא רשותו ובלא טעם וסיבה, מפסידה את כל מזונותיה, ולא רק כשיעור שניזוק הבעל מחמת יציאתה [שצריך לשכור משרתות שיעשו במלאכות הבית], וכן פסקו חלקת מחוקק (ס”ק מג) ובית שמואל (ס”ק לה). על סתירת דברי הריטב”א בזה ראה להלן בסמוך.

[3] ראה פרטי דין זה ומקורותיו בהערה הקודמת. לענין אשה שגלתה מעיר מקלט, ראה רמב”ם (הל’ רוצח פ”ז הל’ ב), ז”ל: “אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב לזונה, ואינו יכול לומר לה שאי מעשה ידיך במזונותיך, אלא אם כן היו מספיקין לה”. ומבואר, שאף שגלתה ואינה יושבת תחתיו ומשמשתו – חייב הבעל במזונותיה.

יש לדון, באשה שחטאה למלכות במזיד ונחבשה בבית האסורים, אם נחשב הדבר שבגרמתה נעשה הדבר שאינה יכולה לדור בביתו, וממילא פטור הוא ממזונותיה, או שהיות וסבורה היתה שלא יוודע הדבר לרשויות השלטון ולא תענש על מעשיה, נמצא שלא נעשה ריחוקה מבית הבעל במזיד ובכוונה תחילה.

ובפתחי תשובה (סי’ עח ס”ק א) הובא, שיש מן הפוסקים שסוברים, שאשה שחלתה מחמת רשלנותה או נשבתה לבית האסורים מחמת שגנבה וכדו’, אין הבעל חייב ברפואתה ובפדיונה, לפי שהיא גרמה לעצמה. ויש לדון האם כמו כן פטור הוא ממזונותיה לדעה זו.

ולכאורה נראה, שיש לחלק טובא בין הנידונים: דלענין חיוב רפואה ופדיון, אפשר שמתחילה לא חייבו חכמים את הבעל אלא באופן שהיא אנוסה על כך ולא באופן שהיא גרמה לעצמה. משא”כ לענין חיוב מזונות, שאינו תלוי כלל במעשיה, אלא שאם הוחלט שיש לה דין “מורדת” קונסים אותה שתפסיד את המזונות. ולכן, כל שנעשה הדבר שלא בכוונה תחילה, וכגון כאן שסבורה היתה שלא יתפסוה, אין היא נחשבת כמורדת, והדר דינא דמחמת עצם הנישואין יש לבעל לדאוג לפרנסתה וכלכלתה [מיהו לדעת הריטב”א דלעיל אין מקום לחילוק זה, שכן גם חיוב המזונות נתקן מתחילה רק לאשה היושבת תחת בעלה ומשמשתו, ודו”ק], וצ”ע לדינא.

[4] עפ”ז כתב בנודע ביהודה (תנינא אבהע”ז סי’ פט), לענין בעל שאין לו גבורת אנשים, ורפואתו שיהיו פרודים זמן מה, דכל אותם הימים חייב הוא לספק לה את כל מחסורה כאשר היתה באמנה איתו. לפי שמחלתו היא זו שגרמה להם להפרד.

[5] שו”ת עצי הלבנון (סי’ צו). דכיון שבעלה מטפל במחלתה כיאות אין לה לעזוב את ביתו בלא סיבה. אמנם, אם גלוי וידוע לדייני בית הדין שאביה ואמה ישתדלו ברפואתה יותר מבעלה, מן הראוי שיתירו לה לצאת מביתו, כ”כ בית יוסף (סי’ עז) בשם הרשב”א בתשובותיו, וע”ע שו”ת תבואות שמש (סי’ סט).

ולכאורה לפי”ז יש לדחות קצת את ראית חוט השני המובא להלן דין ב מן הראבי”ה, עיי”ש, דאפשר שלכך נקט שחלתה לאחר שהלכה, דאל”ה לא ברירא כ”כ שתהא מפסדת מזונותיה, ועל הדיין לחקור ולדרוש שמא כדין נהגה ואכן אביה ואמה ראויים יותר לעסוק ברפואתה, וע”ע שו”ת שואל ונשאל (ח”ו סי’ סג).

ומכל מקום לענין חיובו של הבעל בדמי רפואתה, ראה שו”ת עצי הלבנון שם, דכיון שחל על הבעל חיוב זה עוד בהיותה בביתו, אין חיוב זה פוקע במה שיצאה והלכה לבית אביה [אע”פ שאינה מותרת לצאת מביתו]. ודבריו צ”ע טובא, שהרי להדיא כתבו הראשונים (ראה לעיל פרק כג), שיש חילוק לענין זה בין דין הפדיון לדין הרפואה, דחיוב הפדיון חל על הבעל כולו מיד, לפי שהשבאי תובע ממנה את כל דמי שוויה בבת אחת, ואילו דמי הרפואה מתחדשים על הבעל בכל יום לפי צרכיה באותה שעה, ולפיכך, מן הדין לפוטרו מתשלום צרכיה המתחדשים לאחר שיצאה מביתו, וצ”ע, ועי’ שו”ת שואל ונשאל (ח”ו סי’ סג) דאכן נקט בפשיטות, דכל שיצאה מבית בעלה שלא ברשותו, אף שהיתה כבר חולנית, אין הבעל חייב ברפואתה.

[6] שו”ת הרשב”א (ח”ד סי’ עב). וזאת ע”פ מה שהקשו בגמ’ שם (קג ע”א) לענין מזונות אלמנה: “וליתבו לה לפי ברכת הבית, (ומשני) ה”נ וכו'”. וסבר הרשב”א דאין חילוק לענין זה בין אלמנה הניזונת מן היורשים לאשה הניזונת בבית הבעל, ובכל אופן אינה מפסידה את מזונותיה לגמרי אלא לפי “ברכת הבית”.

בעיקר גדר חיוב זה ליתן לה מזונות כ”ברכת הבית” נחלקו ראשונים:

א. רש”י מבאר: “ברכת הבית ברובה – בני אדם שעוזרים זה את זה משתכרים, ומזל דרבים עדיף”. כלומר, יש לנכות לה ממזונותיה את שיעור המעות שהיה הבעל מרוויח מחמת מזלה שנחסר ממנו ביציאתה מן הבית [וכעין מה שאמרו בב”מ (קה ע”א): “מזלא דבי תרי עדיף”, ועי’ שו”ע יו”ד סי’ קעז ובט”ז שם ס”ק מא]. וצ”ע כיצד שמין חסרון זה, וראה תוס’ (ב”ב קמד ע”ב) דמהאי טעמא ניידו מפי’ רש”י. ובשם ר”ת הביאו שם שמבאר בדעת רש”י, שיש לשום כמה מעות הוציאו בצרכי הבית בשנה הקודמת – בהיותה בביתו – וכמה הוציאו עתה, ואותו ההפרש הוא השיעור שהפסיד מחמת מזלה שנחסר ממנו.

ב. תוס’ (כתובות שם) מבארים בשם רבינו חננאל, שיש מהוצאות הבית שהן בבחינת “נר לאחד נר למאה”, וכגון שמן למאור וכדו’, שאף אם היתה דרה עמו בביתו לא היה צריך להוסיף בהם עוד מחמתה, ולכן, אף עתה שאינה דרה עמו בביתו אין הוא מחוייב ליתנם לה, ורק הוצאות שבלאו הכי היה מוציא עליה בהיותה בביתו, כגון הפת שהיתה אוכלת וכדו’, באלו מחוייב הוא לה גם כשהיא דרה במקום אחר.

במאירי שם הוסיף, שאף לענין שיעור המזונות יש חילוק בין סעודה המשותפת לכמה אנשים הסועדים יחדיו, לבין אם כל אחד מהסועדים מבשל לעצמו וסועד בנפרד, וגם את אותו ההפרש ינכה לה, וכן נראה מדברי הרמב”ם (הל’ אישות פי”ח הל’ ד).

אכן, אם יצאה מביתו כשלא היה מצוי בעיר, שאין בכך משום מרידה כלל, הכל מודים שנותן לה את כל מזונותיה בכל מקום שהיא שם ואינו מנכה לה מהן כלל, אלא אם כן הוצרך לשכור עליה שפחות שיעסקו במלאכות שהיא היתה עוסקת בהן [ראה רמ”א שם, ע”פ תשובת הרשב”א המובאת בבית יוסף סו”ס עז]. ונתבארו הדברים באורך בעיונים סי’ מא.

ובאמת עיקר שיטת הריטב”א בזה צ”ע, דבסוגין הסכים לשיטת המרדכי דנקט שאם יצאה מביתו בלא טעם וסיבה יש להפסידה את כל מזונותיה, וכדלעיל, ואילו בתשובותיו (סי’ קנ) נראה שהסכים לשיטת הרשב”א בזה, וצע”ג.

[7] שו”ת חוט השני (סי’ לב). לדעתו, אף על פי שהאשה יכולה לקבל את כל צרכי רפואתה בבית הבעל, אין הוא רשאי לכופה לכך, לפי שבלאו הכי אין היא ראויה עתה למלאכה, ואינו מפסיד כלום במה שהיא יוצאת מביתו. ועיי”ש שלמד דבריו מן המרדכי (כתובות סי’ קפד) בשם ראבי”ה, לענין אשה שמרדה בבעלה ואח”כ חלתה שאינה ניזונת משל הבעל, ומשמע שאם מחמת מחלתה היא יוצאת מביתו, חייב הבעל לזונה כיאות. וע”ע מש”כ בזה הרמ”א (סי’ עז סעי’ ב), חלקת מחוקק (שם ס”ק יח) ובית שמואל (שם ס”ק כב).

והדברים צ”ע לכאורה, שהרי כאמור לעיל הסיבה לכך שאשה שאינה דרה בבית הבעל מפסידה את מזונותיה, אינה מחמת ההפסד הנגרם לו מכך שהיא נמנעת מלעשות עבורו במלאכות הבית, אלא משום שהיא פוגמת בכך בניהוגי האישות שביניהם. ולכן, אף כשהיא חולה ואינה ראויה למלאכה ולתשמיש, נמי יש להפסידה מזונותיה, שכן עדיין משועבדת היא לדור עמו יחד בבית אחד כמנהג העולם.

ואפשר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים המובאת לעיל בביאור גדר דין זה, אם הוא משום שביציאתה מן הבית היא נחשבת “מורדת”, או משום שכל עיקר חיוב המזונות אינו אמור אלא כשהיא דרה עמו ומשמשתו, דלשיטה זו ודאי שאינו חייב לדאוג למזונותיה אלא בהיותה תחתיו בביתו, ואין לזה ענין האם היא יכולה לעסוק במלאכה. וכנראה שדבריו אמורים בשיטת הרשב”א המובא לעיל, שאשה היוצאת מבית הבעל אינה מפסידה ממזונותיה אלא כשיעור “ברכת הבית”, דלדבריו אה”נ דטעם דין זה הוא משום הפסדו של הבעל ולא משום הפגם שנעשה ביחס האישות שביניהם, וראה ביאור ענין זה בעיונים סי’ מא.

ומ”מ נראה פשוט, שאם יציאתה מן הבית מועילה לה לרפואתה, וכגון שהאויר בבית מגורי אביה יפה לה יותר, או שע”י שהיא שוהה שם תנוח יותר מטרדות הבית, אין הבעל יכול לעכב בעדה וחייב הוא ליתן לה את כל מזונותיה שם [ולא גרע מהא דנקטינן לעיל שאם יצאה ברשות הבעל אין הוא רשאי לעכב את מזונותיה, משום שיציאתה מן הבית אינה מהווה פגם וחסרון ביחס הנישואין שביניהם].

[8] ראה שו”ע (אבהע”ז סי’ יג סעי’ יא, יב), ובבית שמואל שם (ס”ק כח) דכיון שנישאו בשוגג ולא ידע שטרם חלפו כ”ד חודש מלידתה, סגי לה בהפרשה בעלמא, וראה פתחי תשובה (ס”ק כו) דפלוגתא היא בין הפוסקים. ובביאור פלוגתא זו, ראה שו”ת מהר”ם מרוטנבורג (אחרונים סי’ ה) שמבאר, שנחלקו בגדר החיוב לגרשה, אם משום קנס הוא על שעבר על דברי חכמים ונשא אותה לאשה בהיותה מעוברת או מינקת, דממילא בשוגג אין טעם לקונסו, או חיוב גמור הוא מדינא, ומשום תקנת הולד. דלסברא זו אין טעם לחלק בין שוגג למזיד, וע”ע שו”ת ישועות מלכו (סי’ יא).

[9] שו”ת תעלומות לב (ח”א סי’ לב), ושו”ת רבי ידידיה טיאה וויל (אבהע”ז סי’ ו). דכיון שהיא רוצה לחיות עמו, אלא שחובת הפרישה היא המפרדת ביניהם, אינה נחשבת “מורדת” לענין זה. ועי’ עיונים סי’ מא שהארכנו לדון בזה ע”פ שיטות הראשונים בביאור הלכה זו [דלשיטת הריטב”א דלעיל דמעיקרא לא חייבו חכמים את הבעל במזונות אשתו אלא בהיותה יושבת תחתיו ומשמשתו, אפשר שכאן ששניהם אנוסים בכך יש לפוטרו. אולם להצד שטעם הפטור הוא משום מרידתה, אין מקום לפוטרו].

ועי’ שו”ת תעלומות לב שם, שהוכיח דבריו מהא דאיתא ביבמות (פה ע”א) לענין אלמנה לכהן גדול, דקנסינן לה שתפסיד את מזונותיה כדי שלא תשהה עמו, ומשום דכל ימיו בעמוד והוצא קאי. ומבואר, שאף שהיו נישואיהם באיסור, אי לאו דמחייבינן ליה להוציאה שפיר הוי חייב במזונותיה, ולפי זה, כאן שאינו חייב לגרשה אלא ממתינין עמה עד תום ימי הפרישה, ודאי חייב הוא במזונותיה.

אכן, אם בזדון ליבה העלימה ממנו האשה את דבר היותה מעוברת, יש לצדד ולומר שבגרמתה בא לה הדבר, וחשיב שהיא המונעת את שבתם יחד ופטור הוא ממזונותיה, ומ”מ לא מצינו לאותם פוסקים שחילקו בזה, וצ”ע.

[10] בית יוסף (סי’ עז) בשם הרשב”א (נדפס בס’ אדעתא דרבנן סי’ יג), הובאו הדברים ברמ”א (סי’ פ סעי’ יח). והטעם, דכיון שאם יחפוץ בה ויקראנה תשוב מיד לביתו, אין היא נחשבת מורדת.

[11] רשב”א שם. וטעמו, כי אף שהיא מורדת בבעל מחמת טעם וסיבה – כדי לכופו שיפרע לה את חובותיה – אין בכך להתיר את מרידתה. שכן כל אשה המורדת בבעלה יכולה ליתן טעם למרידתה, ואפ”ה הפקיעו חכמים את זכותה למזונות עד שתברר את תביעותיה בפני בית דין.

[12] בשו”ת שואל ונשאל (ח”ז סי’ כד) נשאל בכגון דא, שנתן לה הבעל רשות לילך למקום שתרצה אם חייב הוא לדאוג לפרנסתה באותו הזמן, ומצדד לומר, שאפשר שמתחילה היתה כוונת הבעל להתנות את רשותו בכך שהאשה תדאג למזונותיה בעצמה. ומכל מקום למדנו מדבריו, שלולי סברא זו מן הדין היה לחייבו במזונותיה משום שהלכה ברשותו [ונפקא מינא, כאשר היא אינה ראויה למלאכה, ולא ניתן לפרש שכוונתו שתהיה ניזונת ממעשה ידיה, אם חייב לדאוג לפרנסתה משלו].

אולם, המגיה על דברי השואל ונשאל תמה טובא על סברא זו, דסו”ס כיון שע”פ בקשתה נעשה הדבר, נמצא שהיא זו שגרמה לכך שאינם יושבים יחד, ואם כן מה טעם יש לחייב את הבעל לדאוג למזונותיה במקום שהיא שם. וכנראה סבר השואל ונשאל, דכיון שעיקר הטעם שהאשה מפסידה את מזונותיה מחמת יציאתה מבית הבעל, הוא משום שהדבר מהווה חסרון ופגם בהנהגת האישות שביניהם, ודינה כמורדת, כל שנעשה הדבר ברשות הבעל אין בכך חסרון, וחיוב גמור מוטל עליו לזונה. וראה עיונים סי’ מא.

[13] וראה שו”ת ישכיל עבדי (ח”ה סי’ נ), שמצדד לומר שהואיל ומאסה בו מחמת מעשיו הרעים אינה מפסדת את מזונותיה.

[14] שו”ת שיבת ציון (סי’ פח ד”ה וסוף דבר). עיי”ש שהאריך לפרש, דכל שנותנת אמתלא מבוררת לדבריה מפני מה היא מסרבת לישב עמו בביתו אין לדונה כמורדת. ומה שאמרו שהבעל רשאי להעביר את אשתו מנווה יפה לנווה יפה כמותו אף כנגד רצונה (עי’ שו”ע סי’ עה, ופרטי הדינים בזה להלן פרק כט), היינו דוקא כשאינה נותנת אמתלא לדבריה, אלא שאומרת ש”חן המקום על יושביו”, ואין רצונה לעקור מן הבית שהתרגלה אליו כל הימים. אבל אם נתנה אמתלא לדבריה – אינו רשאי לכופה.

[15] רמב”ם (הל’ אישות פי”ג הל’ יד), ז”ל: “האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך – שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי – שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו”, וכ”ה בשו”ת מהר”ם (קרימונה סי’ רצא) בשם רב פלטוי גאון, רבינו ירוחם (נתיב כג ח”ה), ושו”ע (סי’ עד סעי’ י). ומשמעות הדברים, דכיון דלא ניחא לה לדור עמם שם, אין הבעל רשאי לכופה לכך.

אולם, הראב”ד בהשגותיו שם כתב: “א”א, אימתי, בזמן שהן באות בגבולה, אבל אם באה היא בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן אע”פ שהמדור שלו ואין להן בו זכות, הואיל והוא רוצה בעמידתם, אבל מבקשים ממנו לצדד להן ענין שלא יצערו אותה בדירתן”.

ומשמע מדבריו, שאין האשה יכולה להמנע מלדור עם בעלה בביתו מחמת טענה זו, אלא שכאן טענה אחרת יש לה, דכיון שהיא קדמה להם אין הוא רשאי להצר את צעדיה ולהרע לה בבואם. ומשום כך סבר, שאם קדמה ישיבתם לישיבתה חייבת היא לילך אחריו לשם אף שהם מצירים ומריעים לה.

ולפי”ז, היה אפשר דאף הרמב”ם מודה לסברא זו, אלא שלדעתו, אף אם קדמה ישיבתם לישיבתה ניתנת לה הזכות למנוע את כניסתם לשם, מאחר שהיא בעלת הבית. אלא שבבית יוסף (סי’ עד) הביא מתשובת הרי”ף (סי’ רלה) דלא כן הוא טעם הדברים, אלא שהואיל ואין אדם דר עם נחש בכפיפה, אין הבעל רשאי לכופה לדור עם בני משפחתו כשהיא טוענת שלא נוח לה בכך, וכ”כ בשו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן (סי’ קג), ופסקי רקאנטי (סי’ תקיא) בשם רב פלטוי גאון.

[עוד יש לדקדק בדברי הרמב”ם, דברישא כתב שהבעל רשאי למנוע את כניסת בני משפחתה לביתו, משום “שאין כופים את האדם שיכנסו אחרים ברשותו”, ומשמע שדין זה אמור אף באופן שאינו טוען שהם מצירים ומריעים לו, דכיון שבית זה שלו הוא, בידו לקבוע מי יכנס ויצא בו. אולם, האשה אינה יכולה למנוע את כניסתם של בני משפחת בעלה רק כשהיא טוענת שהם מריעים מציקים לה, וכן הוא להדיא ברמ”א שם סעי’ י, וראה מה שהארכנו בזה בעיונים סי’ ל].

[16] ערך לחם סי’ עד בשם מגיד משנה, ועי’ מש”כ עוד בתשובותיו אהלי יעקב (סי’ נ) בשם מהר”א מונסון. וע”ע שו”ת פרח מטה אהרן (ח”א סי’ ס), ושו”ת דבר משה (ח”א אבהע”ז סי’ לג) מש”כ בזה.

[17] בית מאיר (סי’ עד סעי’ י). עיי”ש שבדוקא נקט הרמב”ם “אמו ואחותו” לומר שבמקרה זה יש להאמינה שאינה יכולה לדור עמם.

[18] שו”ע (סי’ עד סעי’ יב). ויש לעיין אם דין זה נוהג גם באופן שכוונתו לדור שם בשכירות לזמן קצר, ואינו קובע שם דירתו לגמרי.

[19] מרדכי (סי’ רעג), וכן פסקו לדינא בחלקת מחוקק (סי’ ע ס”ק מב) ובית שמואל (שם ס”ק לד). דלא סגי במה שבאה בטענה, אלא צריכה לברר שהאמת איתה [וראה עיונים סי’ מא, דהדבר תלוי בסברות הראשונים הנ”ל בגדר פטור הבעל ממזונות אשתו כשאינה דרה עמו בבית]. וע”ע בסמוך מס’ שבילי דוד (שם ס”ק יא), דפשיטא ליה שעל האשה להוכיח שכדבריה כן היה, אלא שנסתפק אם היא צריכה להוכיח זאת בעדים או די בעדות נשים וכדומה.

[20] ס’ אבני האפוד (שם). וטעמו, דכיון דידעינן בודאי שנתחייב לה הבעל בעת הנישואין לכלכלה ולפרנסה, ואין כאן אלא ספק בעלמא שמא נפטר מחיובו זה מחמת יציאתה מן הבית – “אין ספק מוציא מידי ודאי”, וחייב הבעל לספק לה כל צרכיה.

ויעויי”ש שכתב עוד: “ואל תשיבני מדברי החלקת מחוקק ובית שמואל דנקטי בפשיטות שעל האשה להעמיד דבריה דמחמת טענה הלכה, דשאני התם שהוא טוען כנגדה שתשוב לדור עמו, ולכך עליה להוכיח דלא מיתדר לה וע”פ דין מסרבת היא לדבריו, אבל בגוונא ששניהם מודים שאינם יכולים לדור יחדיו, אלא שהנידון הוא מחמת מי המניעה, כל זמן שלא יביא הבעל ראיה לדבריו יש לחייבו במזונותיה”. ובעיקר דברים אלו עי’ מש”כ בעיונים שם.

[21] במרדכי שם משמע שצריכה לברר את הדבר ע”י עדים בדוקא. אולם בס’ שבילי דוד (סי’ ע ס”ק יא) דן לומר, דא”צ לזה שני עדים כשרים אלא סגי עדות נשים וכדו’. ונתן טעם לדבר, ע”פ מש”כ הרמ”א (חו”מ סי’ לה סעי’ יד), דתקנת הקדמונים היא שבכל מקום שאין מצויים אלא נשים יהיו אלו נאמנות להעיד כאנשים, ולא הזכיר מדברי המרדכי.

מקור לדבריו מצינו בשו”ע לענין חיוב “מעשה ידים” (סי’ פ סעי’ טז), ז”ל: “טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן, מושיבין אשה ביניהם או שכנים” [ובטעם הדבר, ראה חלקת מחוקק שם ס”ק כח, שהואיל וקשה הדבר להוכיח בעדים אם היא מסוגלת למלאכה ואימתי נמנעה מעשיית מלאכה, נמצא שיבואו לקטטה בכל עת ותהיה היא נצרכת להשבע היסת שכדין היא נוהגת, ומשום כך תיקנו שאף אשה נאמנת להעיד עליהם].

כעין זה מצינו בקידושין (עג ע”ב): “נאמנת חיה לומר זה יצא ראשונה וזה יצא שניה”, וכ”פ שו”ע (אבהע”ז סי’ ד סעי’ לה). וביסוד הדברים עי’ שו”ת זכרון יוסף (יו”ד סי’ יט) שהוסיף עוד, שאף שעל פי עדותה זו שהוא בכור ירש בן זה בנכסי אביו פי שנים, והלכה פסוקה היא לענין ממון ד”לא יקום עד אחד באיש” (דברים יט, טו) – וכ”ש אשה, הכא שאני, לפי שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיה, וכמו כן נמי לענין מעשה ידים ונידון דידן [וע”ע שו”ת בית שערים (יו”ד סי’ רפג), שפי’ עפ”ז מה שמצינו שאשה נאמנת לומר שראתה דם שלא בהרגשה, אף על פי שחזקתו שבא בהרגשה וכמבואר ברמב”ם הל’ איסורי ביאה פ”ט הל’ א. דאף שכלל הוא בידינו דעד אחד אינו נאמן כנגד חזקה, כאן שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיה, היא נאמנת אף כנגד חזקה זו].

אולם, בס’ אבני האפוד (שם ס”ק כב) כתב להחמיר בזה, ולדבריו, תקנת הקדמונים לסמוך על עדות נשים אינה אמורה אלא במקום שאין מצויים אנשים כלל, אבל כאשר מצויים בין שכניהם אנשים ונשים כאחד, אלא שדרך הנשים לידע יותר את הנעשה בבית רעותיהם, לא הקלו הקדמונים לסמוך על עדות נשים, הואיל ויוכל הדבר להתברר גם על פי עדות אנשים כדין. ולכן, אם תטען שמחמת טעם וסיבה יצאה מביתו עליה להוכיח את דבריה בעדים ממש. וצ”ע מה יענה לראיה הנ”ל מדברי השו”ע לענין חיוב מעשה ידים.

[כמו כן נראה פשוט, שאין להשביע את האשה שהאמת איתה, שכן כלל נקוט בידינו, דאין להשביע את הנתבע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר ע”י עדים, שמא יתברר שלשקר נשבע (עי’ חו”מ סי’ פז סעי’ לג ובסמ”ע שם ס”ק צה). ואפי’ קפצה ונשבעה נראה דלא מהני, דלא מצינו שבועה להוציא ממון מלבד אלו המנויים במשנה (שבועות פרק ז)].

[22] שו”ת נשאל דוד (להג”ר דוד אופנהיים, ח”ג אבהע”ז סי’ י). וטעמו בזה, ע”פ האמור ביומא (עה ע”א): “וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי, והיא אומרת הוא סרח עלי. אמר להם משה: לבוקר משפט (ע”פ ירמיהו כא, יב). למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה – בידוע שהיא סרחה עליו [ויכול לגרשה בלא כתובה, רש”י], נמצא עומרה בבית אביה – בידוע שהוא סרח עליה” [ועי’ הגה’ הב”ח ועין יעקב שם שיש גורסים להיפך]. ומבואר, שקודם שנתברר הדבר על ידי העומר לא היתה חייבת לשוב לביתו, אלא להיפך, היתה נשארת במקומה וע”י כך היה מתברר מי סרח על מי [מיהו יש לפלפל בראיה זו, שהרי שם הנידון הוא האם זינתה תחתיו, דאם האמת כדבריו אסורים הם להתייחד בבית אחד, ואפשר שמשום כך היו ממתינים לבירור הדבר בבוקר, ודו”ק וצ”ע].

[23] שו”ת תבואות שמש (סי’ סח). וצ”ע מפני מה פטרינן ליה רק מיום שקבל עליה בפני בית דין ולא מיום שמרדה בו ויצאה מביתו. וכנראה סבר, שיסוד הפטור בזה הוא משום שביציאתה מן הבית היא נחשבת מורדת, ולא משום טעמו של הריטב”א דאינו חייב במזונותיה אלא בהיותה יושבת תחתיו ומשמשתו. ומשום כך סבר, שכל זמן שלא התרו בה בית דין שאינה נוהגת עמו כשורה אינה נחשבת מורדת.

[24] ריטב”א (שם קג ע”א). וכעין מה שמצינו לענין אשה שהלך בעלה למדינת הים, דאין פוסקין לה מזונות אלא מיום שתבעה בבית דין שיגבום עבורה מנכסיו, עי’ לעיל פרק ז [ולענין הוצאות שהוציאה לצורך הנקה, ראה להלן בסמוך].

[25] בית יעקב (סי’ ע סעי’ יב). עיי”ש שדברי הריטב”א אמורים כשמכרה מנכסיה לצורך מזונותיה, דבהא אמדינן לדעתה דמדלא תבעתו ש”מ דמחלה. אבל אם לוותה מעות מאדם אחר לצורך מזונותיה לא אמרינן דמחלה, וע”ע מש”כ בזה הרמ”א (סעי’ ח), חלקת מחוקק (שם ס”ק לב), ובית שמואל (שם ס”ק כט) בביאור שיטת הרמב”ן והר”ן בזה.

[26] שו”ת מהרי”ט (ח”א סו”ס קיג). ועיי”ש שהוסיף עוד בטעם הדבר, דמי הוא שיתן ליבו לדאוג לצרכיה יותר מאביה. ומשמע, דאי לאו האי סברא היה ביד הבעל לעכב בעדה שלא תלך מעירו, ונפק”מ בזה כשרצונה לדור בבית חברתה וכדו’, דהבעל רשאי לעכב. ואפשר דלרבותא בעלמא נקט ולאו דוקא, וצ”ע בזה [וע”ע שו”ת רמ”ע מפאנו (סי’ פט) דאשה הדרה בבית אביה חייבת בכיבוד אב ואם אפי’ היתה נשואה].

[27] מנחת פתים (סי’ ע סעי’ יב), דלא גרע ממש”כ בית שמואל (סי’ עז ס”ק יד) לענין אשה המורדת בתשמיש, עיי”ש. וביותר, למה שנתבאר בפוסקים שאף לאחר שגירשה חייב הוא ליתן לה את הנצרך לה להנקת בנו (ראה שו”ע סי’ פב סעי’ ה).

ואפשר, שאף אם לא תבעה חוב זה בפירוש מן הבעל, מחייבינן ליה בהכי משעה ראשונה, ויסוד לדברים נראה להביא ממש”כ הרא”ש (כלל פה סי’ ב), דקרובים שהוציאו מעות לרפואת קרובם נפרעים לאחר מותו מנכסיו, אף שלא ציוה אותם לכך, משום שכך הוא מנהגו של עולם.

מיהו, בשו”ת רמ”ע מפאנו (סי’ פט) הביא דברי הרא”ש, וכתב דאפשר דדבריו אמורים לענין החולה עצמו, ולא כשבאים ליטול מנכסיו לצורך אשתו ובניו. עוד כתב, דאפשר דהרא”ש לשיטתו דס”ל כרבינו תם דדין “מבריח ארי” נאמר רק לענין מזונות האשה ולא בשאר פורע חובו של חבירו [ראה לעיל פרק י דין א], אולם לדידן דס”ל דבכל גוונא אינו חייב לפורעו ה”ה בהא, וצ”ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים