גדרי דין “מורדת” וטענת מאיס עלי

הרב משה קליין
י"ד אב ה'תשע"ג

הרב משה קליין

אונגוואר – מודיעין עילית

מחבר הספרים משנת הגר, ומשנת הכתובה

מתוך ספרו משנת הכתובה ח”א פרק כז

האופן בו נעשית האשה “מורדת”

הקנס ודיניו

א. אשה המורדת בבעלה ומסרבת לקיום מצות “עונה”[1], או שאינה טובלת לנדתה כדי למנוע ממנו תשמיש[2], או אפילו היא מתרצה לו לתשמיש, אלא שהיא מסרבת לעשות זאת בפשיטת בגדים [אף על פי שכוונתה בכך לצניעות ופרישות][3] נחשבת “מורדת”, וקונסים אותה להפחית מכתובתה ז’ דינרין בכל שבוע, עד שתחזור בה ממרדה.

אולם, חכמי הגמרא ביטלו תקנה זו, ותיקנו שאשה המורדת על בעלה מכריזים עליה ומתרים בה שתחזור בה ממרדה, ואם עדיין היא במריה, קונסים אותה שתפסיד את כל כתובתה מיד. לאחר מכן הוסיפו לתקן, שלא יוכל הבעל לגרש אשה זו המורדת בו מיד, אלא ממתינים עמה עד י”ב חודש שמא תחזור בה ממרידתה. פרטי דין זה יבוארו להלן בסמוך[4].

מלבד הפסד הכתובה עצמה, קנסוה חכמים שתפסיד את כל הנכסים שהכניסה עמה לבית הבעל מבית אביה בנישואיה [“נכסי צאן ברזל”]. אלא שאם תפסה מהם אין מוציאין אותם מידה[5]. אולם, “נכסי המילוג” שגם בעודם נשואים אינם שייכים לבעל אלא לפירותיהם, אינה מפסידה מחמת מרידתה[6].

דין זה היה נוהג עד חתימת התלמוד, אולם, בזמן הגאונים תיקנו תקנה הנקראת “דינא דמתיבתא” ולפיה, במקרה שהאשה מואסת בבעל ומביאה אמתלא מבוררת לכך שיש לה טעם וסיבה למאוס בו, חייב הבעל ליתן לה את כל הנכסי צאן ברזל שהכניסה לו בעת הנישואין מבית אביה[7].

מלבד הקנס האמור על שלביו ואופניו השונים, כתבו ראשונים, שכאשר האשה מורדת בבעל ומונעת ממנו תשמיש, אף הוא נפטר מכל חיוביו כלפיה, ואינו חייב לספק לה כסות ומזונות כל ימי מרידתה[8].

מרדה ומת קודם שהספיק לגרשה

ב. אשה שמרדה בבעלה ומת קודם שהספיק לגרשה, מפסדת כתובתה [על צדדי הספק בזה ראה הערה][9].

נמנעה מניהוגי קירבה

ג. אשה חולה שבלאו הכי אינה ראוי לתשמיש, אלא שראויה היא לשאר אופני הקירבה הנהוגים בין בני זוג, כגון חיבוק ונישוק וכדומה, והיא נמנעת אף מכך, אינה מפסדת את מזונותיה. לפי שיכולה היא לטעון שהואיל ואינה יכולה לשמש עמו, קשה עליה הדבר לנהוג עמו בניהוגי קירבה שטבעם להביאה לידי הרגל דבר, משום שעל ידי כך היא מצטערת יותר ממניעת התשמיש[10].

טוענת שגירשה אם מפסדת מזונותיה

ד. אשה המסרבת לחיות עם בעלה יחד וטוענת שגירשה – אינה נאמנת, ומכל מקום כיון שהיא נאסרת עליו בתשמיש מדין “שויא אנפשה חתיכה איסורא”, יש להפסידה על ידי כך את כתובתה ומזונותיה ככל מורדת[11].

מרדה כדי שישלם חובותיה

ה. אשה המורדת בבעלה במניעת תשמיש או שמסרבת לדור עמו בבית אחד, כדי לכופו לעשות עבורה דבר שאינו חייב לעשותו, וכגון שרצונה שיפרע לה את חובותיה – דינה כמורדת לכל דבר ומפסדת את כתובתה ומזונותיה[12].

במה דברים אמורים, שהתרו בה בית דין שתשוב לביתו והיא מסרבת, אולם, אם לא נתבעה על כך בבית דין אינה נעשית מורדת מחמת מעשה זה, לפי שמן הסתם דרך גוזמא בעלמא היא אומרת שלא תשוב לביתו, כדי לגרום לו שיפרע את חובותיה, ואינה נחשב מורדת בכך[13].

אולם, אם רצונה לכופו לעשות דבר שהוא מחוייב לעשות עבורה, אינה נחשבת מורדת, כיון שכוונתה לקרב ולא לרחק[14].

מורדת ממלאכה

ו. המורדת ממלאכה [כלומר, שהיא נמנעת מעשיית ז’ המלאכות שהן מצרכי הבית, כגון טחינה אפייה וכדומה, או שהיא נמנעת מלעשות עבורו במלאכת הצמר או שאר מלאכה שיש בה רווח ממון שאשה חייבת לעשות עבור בעלה, ראה פרטי הדינים בזה לעיל פרקים טו-טז], אינה מפסדת בכך את כתובתה ומזונותיה[15]. אך, הבעל רשאי לנכות מדמי המזונות את המעות שנזקק להוציא בשכר השפחות שלקח לו כדי שיעשו עבורו את מלאכות הבית במקומה[16].

נתרצתה לדור עם צרתה וחזרה בה

ז. אשה שקיבלה עליה בעת הנישואין לדור עם צרתה או עם חמותה באותו הבית, ולימים חזרה בה בטענה שאינה מסוגלת לכך יותר, אף שאינה נחשבת כמורדת לענין הפסד הכתובה, מכל מקום הבעל פטור מלספק לה את מזונותיה[17].

הסכימו להפרד וחזרו בהם

ח. בני זוג שנתרצו להפרד זה מזו, כל זמן שעומדים הם בדעתם אין בכך מרידה, אבל אם קודם שנתגרשו חזר בו אחד מהם, חובה גמורה מוטלת על בן זוגו להשלים עמו [אלא אם כן בדין הוא תובע להתגרש, וכגון שעושה כן מחמת מאיסות וככל אותם אופנים המבוארים להלן], ואם לא עשה כן, דינו כמורד לכל דבריו[18].

טענת “מאיס עלי”

גדר הדין

ט. על גדר דין “מורדת” נחלקו ראשונים: יש סוברים, שאין האשה נחשבת “מורדת” אלא אם כן היא מונעת ממנו תשמיש כדי לצערו ולהקניטו לפי שעה [וכגון שהיא אומרת להדיא “בעינא ליה ומצערנא ליה”]. אבל אם היא מורדת בו בטענה שמאוס הוא בעיניה ואינה חפצה לחיות עמו יחד, והיא תובעת שיוציאנה בגט – אינה נעשית מורדת בכך, ויכולה היא לתבוע מן הבעל שיגרשנה ואינו רשאי לעכב, ואף על פי כן אין לה כתובה.

אולם, אחרים סוברים, שבכל אופן בו האשה אינה עומדת בחיובה לנהוג עמו מנהג אישות, דינה כמורדת המפסידה את זכויותיה.

להלכה, נראה כדעה השניה, שאף אם מרדה בו מחמת שהיא מואסת בחייהם המשותפים, די בכך כדי להפסידה את מזונותיה[19].

כשמוכח שאינה מואסת

י. אף על פי שכאמור לעיל אשה המורדת בבעל בטענת “מאיס עלי” מפסידה את מזונותיה וכתובתה, מכל מקום אין מתרים ומכריזים עליה ד’ שבועות ככל מורדת [ראה להלן דין טו], לפי שאין כל תועלת בהכרזה זו, שהרי לדבריה היא קצה בחייהם המשותפים וודאי לא תחזור בה, ולכן היא נעשית “מורדת” מיד[20].

במה דברים אמורים, כשהיא תובעת ממנו גט ואינה מזכירה בתביעתה שרצונה ליטול את דמי הכתובה, וממילא, ניכר מתוך מעשיה שהיא מואסת בו וכל רצונה אינו אלא להתגרש. אולם, במקרה שהיא תובעת ממנו גט וכתובה, יש לחשוש שמא אינה מואסת בו, אלא עיניה נתנה באחר, ורצונה לקבל את דמי הכתובה ולהנשא לשני. ולכן, דינה ככל מורדת שאומרת “בעינא ליה ומצערנא ליה”, ונוהגים בה כל הפרטים הנזכרים לעיל ולהלן לענין התראת בית דין וכו’[21].

כשיש לה אמתלא

יא. דין זה האמור לעיל, שאשה המואסת בבעלה ובחייהם המשותפים נחשבת כמורדת ומפסידה את מזונותיה וכתובתה, אינו אמור אלא באופן שלא נראית כל סיבה אמיתית להיותה מואסת בו, ושלא כדין היא נוהגת עמו כך. אבל אם היתה לה אמתלא ברורה מפני מה היא קצה בחייהם המשותפים, אין היא נחשבת כמורדת, ואינה מפסדת את כתובתה ומזונותיה[22]. על פי זה יש שכתבו, שאשה המואסת בבעלה מחמת חוליו וכדו’, אינה נחשבת מורדת[23].

מחמת מעשיו הרעים

יב. כאמור לעיל, אשה המורדת בבעלה בטענה שהיא מואסת בו, ויש לה לכך אמתלא מבוררת, אינה נחשבת מורדת. על פי זה כתבו הפוסקים, שאם היא מורדת בו מחמת שאינו מקפיד על שמירת המצוות, או מחמת שאינו נוהג כשורה בעניני ממון וכדו’, אין להפסידה את כתובתה ומזונותיה. מטעם זה, אשה המורדת בבעלה בטענה שנוהג הוא לשמש עמה בימי נדותה כנגד רצונה, ואינה יכולה לדור עמו בבית אחד, אינה מפסידה את כתובתה ומזונותיה[24].

כשחוששת שיגרום לה הפסד ממון

יג. במה דברים אמורים, כשמחמת מעשיו אלו היא מואסת בו, ולטענתה אינה יכולה לשמש עמו, אבל אם היא חוששת לדור עמו יחד פן יכלה את כל ממונה וכדו’, אין בכך כדי להתיר לה למנוע ממנו ניהוגי אישות, ודינה כמורדת לכל דבר[25].

כשמצטערת בחייה עמו

יד. כמו כן, אשה המורדת בבעלה מחמת שהוא מונע ממנה מזונות ומצער אותה בכל מיני צער, אינה נחשבת מורדת[26]. ויש שהוסיפו, שאף אם היא מורדת בו מחמת שלטענתה הוא תשוש כח ואינו ראוי לחיי אישות, אינה נחשבת “מורדת”. אלא שאם נראה לדיין שגם לולי טענה זו לא היתה דרה עמו, וכגון שכבר היתה קטטה ביניהם קודם שחלה ונעשה תשוש כח, הרי היא מפסידה את כתובתה ומזונותיה מחמת מרידתה הראשונה שנעשתה קודם שחלה[27].

דיני ההתראת וההכרזה במורדת

הנהגת ב”ד עם מורדת

טו. כאמור לעיל, אין האשה נעשית מורדת להפסידה כתובה ומזונות עד שיתרו בה בית דין שתחזור בה ממעשיה הרעים ועדיין היא מסרבת. וכך הוא דין ההתראה: תחילה, בית הדין מזמנים אותה לדון בפניהם, ואם נתברר להם שאינה נוהגת עמו על פי דין מתרים בה שתחזור ממרדה. לא חזרה בה ממרדה, מכריזין עליה ד’ פעמים בד’ שבתות זו אחר זו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואומרים: “פלונית מורדת על בעלה”, כדי לביישה. ואם אף לאחר ד’ שבועות אלו עדיין היא עומדת במריה, שולחין לה: “הוי יודעת, שאפילו כתובתך ק’ מנה הפסדת”, ומותר לגרשה בלא כתובה.

לאחר זמן הוסיפו לתקן, שלא יוכל הבעל לגרשה בלא כתובה מיד לאחר ד’ שבועות אלו, אלא יש להמתין עמה עד י”ב חדש, ורק אם לאחר זמן כה רב עדיין היא עומדת במריה רשאי הבעל לגרשה בלא כתובה[28].

ונחלקו ראשונים: יש סוברים, שלפי תקנה זו אין האשה מפסידה את כתובתה מחמת המרידה עד תום כל אותם י”ב חודש שאינה חוזרת בהם ממרידתה[29]. ויש סוברים, שמיד בתום ד’ שבועות ההכרזה מפסידה את כתובתה, אלא שהבעל אינו רשאי לגרשה בעל כרחה עד תום י”ב חודש אלו[30].

במה דברים אמורים, לענין הפסד כתובתה, אולם לענין חיוב המזונות, הכל מודים שאין הבעל חייב לספקם לה אלא עד תום ד’ שבועות של הכרזה, שכבר נתברר בודאי שהיא מורדת בו[31].

יש לידע, כי את אותם י”ב חודש מונים מיום שפסקו עליה בית דין שהיא מורדת, ולא מיום שהתחילה למנוע ממנו תשמיש, ולכן, אף אם נשתהה הרבה עד שתבעה לבית דין אין למהר ולהתיר לו לגרש אותה בלא כתובה עד חלוף י”ב חודש מיום התביעה[32] [על הנידון אם מותר לישא אשה אחרת בתוך אותם י”ב חודש, ראה הערה[33]].

קטנה

טז. אשה קטנה [כלומר, פחותה מי”ב שנה ויום אחד], שאינה אחראית למעשיה ולא ניתן להתרות בה, אף שאין מכריזין עליה ד’ שבועות ופוסקים עליה דין “מורדת”, מכל מקום אין הבעל חייב במזונותיה[34]. כמו כן, אם תעמוד בסורה עד לאחר שתגדיל, יש לבית הדין להכריז עליה ד’ שבועות מעת שגדלה ככל מורדת, ולהפסידה על ידי כך את כל כתובתה מיד[35].

חזרה בה ממרידתה

יז. אשה שמרדה בבעלה, וקודם שעברו י”ב חודש מיום מרידתה חזרה בה ממעשיה הרעים, ועתה רצונה לדור עמו יחד בשובה ונחת – אינה מפסדת את כתובתה ומזונותיה. אולם אם עמדה במרידתה עד לאחר י”ב חודש, אף שעתה חזרה בה, אין הבעל חייב במזונותיה[36]. ויש מן הראשונים שהעיר, שאף אם חזרה בה בתוך י”ב חודש, עליה להוכיח את כנות כוונותיה, שאם לא כן יש לחשוש שאינה חוזרת בה אלא מן השפה ולחוץ כדי ליטול ממנו מזונות[37].

דינים שונים שנאמרו במורדת

חיובה בז’ מלאכות

יח. אשה המורדת בבעלה, נחלקו הפוסקים אם היא חייבת לעשות עבורו ז’ מלאכות שהן מצרכי הבית [ראה פרטיהן לעיל פרק טז]. ויסוד הספק בזה, הוא אם חיוב זה המוטל על האשה נתקן כנגד המזונות הניתנים לה מיד הבעל [וכמו חיובה לעסוק עבורו במלאכת הצמר ושאר מלאכות שיש בהן רווח ממון], וממילא, כאן שבלאו הכי היא מפסידה את מזונותיה מחמת מרידתה אין טעם לחייבה לעשות במלאכות הבית עבורו. או שהעיסוק בצרכי הבית הוא מכלל חיובי האישות והנהגותיה, ואינו חיוב ממון בעלמא ככל תנאי הכתובה, ועליה לעשותן כל זמן שהיא נשואה לו[38].

הוציא הוצאות על נכסיה

יט. כלל יש בידינו, שאם הוציא הבעל הוצאות על ה”נכסי מילוג” של אשתו במהלך ימי נישואיהם והשביחם ולאחר מכן גירשה, אין הוא רשאי לתובעה שתשלם לו מעות אלו שהוציא, לפי שכנגד הוצאות אלו נהנה מאכילת פירותיה. וכתבו הפוסקים, שדין זה אינו אמור אלא באופן שגירשה מדעתו וברצונו, אבל אם מרדה בו ובגרמתה נעשו הגירושין, ישבע הבעל כמה הוציא ויטול, ודינו בזה ככל “יורד לשדה חבירו” שידו על התחתונה [כלומר, שנוטל או את השבח שהשביחו הנכסים או את הוצאותיו, לפי הפחות שבשניהם][39].

נתן לה מתנה ומרדה

כ. אשה המורדת בבעלה חייבת להשיב לו את כל המתנות שנתן לה במשך שנות נישואיהם. לפי שאומדים אנו דעתו שלא נתן לה מתנות אלו על דעת שתמרוד בו ותצא מביתו [על דין מתנת קרקע, ראה הערה][40].

תפסה מתנותיו

כא. אשה המורדת בבעלה בטענה שמאוס הוא בעיניה [שכאמור לעיל אינה נחשבת “מורדת” להפסידה כתובה ומזונות], אינה חייבת להשיב לו את המתנות שנתן לה בימי נישואיהם, אולם, כאשר הם מוחזקים תחת יד הבעל אין הוא חייב להניח לה לקחתם[41].

“הלך אחר הנתבע”

כב. הלכה פסוקה היא מסדרי הדין והמשפט, שכאשר אדם תובע את חברו לדין, רשאי הנתבע לדרוש שהדין יעשה בפני בית הדין שבעירו. אולם, כאשר יש דין ודברים בין בעל לאשה על דבר חיובי האישות שביניהם, חייבת האשה להתדיין עם הבעל במקום שירצה, אף שהיא זו שנתבעת, ובטעם הדבר ראה הערה[42].


[1] כלומר, שהיא נמנעת לגמרי מלשמש עמו, אבל אם היא נמנעת מכך לפי שעה, וכגון שהוא מהטיילין שעונתם בכל יום והיא אינה רוצה בריבוי התשמיש, אין היא נחשבת כמורדת בכך, “שאינה שבויית חרב אצלו להזדקק לו בכל שעה” (שו”ת מהרי”ט ח”א סי’ ה, הובא בבאר היטב סי’ עז ס”ק ז).

[על הנידון אם מותר לבעל להתיחד עם אשתו, כאשר היא מסרבת לטבול כדי שלא יבוא עליה בזמן מסויים או כדי שלא תתעבר, ראה שו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ קעח, ושו”ת ישכיל עבדי ח”ח אבהע”ז סי ו].

[2] אגרות הרמב”ם (סי’ ז), הובא בבאר היטב (סי’ עז ס”ק ז). ונראה, שאע”פ שכאמור לעיל אין האשה נעשית מורדת אא”כ בדעתה למנוע מן הבעל תשמיש באופן קבוע, אם היא מסרבת לטבול בזמן המיועד לכך בלא סיבה אמיתית, נחשבת היא כמורדת אף שאין דעתה למנוע ממנו תשמיש באופן קבוע. דכיון שהכל מקפידים על הטבילה בזמנה, וכפי שאמרו חז”ל “טבילה בזמנה מצוה” [ראה יומא ח ע”א], אין היא רשאית להבטל מכך אפילו לפי שעה. [וראה זוה”ק (ח”ב פ’ משפטים [קיא ע”א]) שכתב, דאשה המאחרת טבילתה ומונעת את בעלה מלשמש עמה, מביאה על עצמה ח”ו קללות רבות “ולית דאשגח בה”. וראה עירובין סב ע”ב דיהושע בן נון נענש על ביטול פו”ר לילה אחד].

וראיתי למי שדן, בבני זוג שנישאו בעודם חילונים ולאחר זמן חזרו בתשובה, ועתה האשה מסרבת לטבול במקוה לנדתה, ומונעת בכך את הבעל מתשמיש, אם היא נחשבת מורדת, או שהואיל ומתחילה נישאו על דעת שלא תטבול במקוה, ולא שינתה כלום בהנהגותיה עמו מכפי שהוסכם ביניהם מתחילה, אין היא נחשבת כמורדת בכך. ולדינא נראה פשוט, דכיון שהאשה מחוייבת לשמש עם הבעל, נכלל בזאת שתעשה את כל הנצרך כדי שיוכל לשמש עמה, ואין חילוק לענין זה בין חיובה להזדמן לו בעיתים הראויים לכך, לבין שאר ענינים הנצרכים לו כדי לשמש עמה, וכמו הטבילה במקוה. ולכן, אף שמתחילה לא היה נצרך לכך שתטבול במקוה, עתה שנצרך הוא לכך עליה לטבול.

אולם, במקרה שרק הבעל חזר בתשובה, והאשה מסכימה לטבול במקוה כדי שיוכל לשמש עמה, אלא שהוא אינו סומך עליה שתעשה זאת כפי כל כללי הדין ותקפיד על עניני העיון והחציצה וכו’, והוא דורש ממנה לעשות זאת בפני אשה אחרת וכדומה והיא מסרבת, נראה שאין היא נחשבת כמורדת בכך, ואף אם ידוע שלא תקפיד כיאות על כל אלו הענינים. דסו”ס אין היא מורדת בו בהנהגותיה, אלא להיפך, היא משתדלת במידה מסוימת לטרוח עבורו לקיים את דיני הטהרה אף שאינה מאמינה בצורך זה, ונמצא שאינה פוגמת ביחס האישות שביניהם, ומה שאשמה יש בה שאינו מאמינה שתטבול כדין [נידון זה שייך אף בסתם אשה, וכגון שבמקוה שבעירם נוהגים קולא מסוימת על פי מורי הוראה מובהקים, והוא אינו רוצה לסמוך על כך ותובע ממנה להרחיק לעיר אחרת ולטבול שם, דאף שהיא מסרבת לתביעתו זו לא תחשב מורדת בכך].

[3] ראה כתובות (מח ע”א), וחי’ הריטב”א שם (מז ע”ב), טוש”ע (סי’ עו סעי’ יג) וברמ”א שם [ואע”פ שלדעת הב”ח שם אינה נחשבת מורדת בכך כיון שאין כוונתה לצערו, כבר חלקו עליו בזה הבית שמואל וחלקת מחוקק שם]. וראה מג”א (סי’ רמ ס”ק כב) שדן באופן ששניהם מרוצים בכך אי שרי בכהאי גוונא, וראה מור וקציעה שם דלא מהני מחילתה [על דברי האריז”ל דבעינן שיהיה מעוטף בטלית קטן בשעת התשמיש, ראה שו”ת משנה הלכות ח”ה סי’ ד, וח”י סי’ א].

[4] ראה משנה בכתובות (סג ע”א), וסוגית הגמ’ שם (ע”ב).

[5] כתובות (סג ע”ב-סד ע”א), רמב”ם (הל’ אישות פי”ד הל’ יג) ושו”ע (סי’ עז סעי’ ג). אולם, הרשב”א (סי’ תתס) נקט, שדין זה אינו אמור אלא באשה המורדת בבעלה בטענת “מאיס עלי” [ראה להלן דין ט], אבל אם היא מורדת בו כדי לצערו או להקניטו, אף אם תפסה מנכסים אלו מוציאים אותם מידה. וראה חלקת מחוקק (שם ס”ק כג) שתמה מדוע לא הביא הרמ”א את דברי הרשב”א האלו לחלוק על פסק השו”ע בזה [אך, לדעת הרמב”ם, בטענת “מאיס עלי” אינה מפסדת כלל את נכסי הצאן ברזל שלה, ונותנים לה אותם אף אם לא תפסתם מיד הבעל, כמבואר בדבריו שם בהל’ ח].

[6] טור ורמ”א (שם סעי’ ג).

[7] ראה אריכות דברים בזה ברמ”א שם, חלקת מחוקק (שם ס”ק כה), ובית שמואל (ס”ק כז).

[8] בסוגית הגמ’ בכתובות (סד ע”א) שנינו: “ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל”. ועי’ בית יוסף (סי’ עז) בשם הרשב”א שכתב וז”ל: “וכל זה שאבדה מזונותיה במרדה זהו לדעת הרמב”ם והרי”ף ז”ל, אבל מעיקר הגמ’ אין נראה כן, ואין במורדת אלא פחת כתובה לבד”. ודבריו צ”ב, דהא להדיא אמרו בגמ’ דמפסדת מזונותיה, וראה עיונים סי’ מ מש”כ בביאור דבריו.

[9] בעיקר גדרו של קנס זה שקנסו חכמים את המורדת, ניתן לפרש בשני דרכים: 

א. אף על פי שמעיקר הדין חייב הבעל המגרש את אשתו ליתן לה מנה או מאתיים מתנאי כתובה, תיקנו חכמים, שאם מרדה בו ולא נהגה כלפיו כמנהג אישות כפי שנתחייבה לו מתנאי כתובה, יש לקונסה ולהפקיע ממנה את כל זכויות הממון הנובעים מכתובתה. 

ב. מעיקרא כשתיקנו חכמים לבעל שיהא חייב ליתן לאשתו מנה או מאתיים בעת גירושיה, לא חייבוהו בכך, אלא כשהוא הגורם לגירושין וברצונו נעשו, אבל אם מרדה בו ומחמת כן הוצרך לגרשה, מעיקרא לא תיקנו לה חכמים שתיטול מנה מאתיים אלו משלו.

וראה אבן האזל (הל’ אישות פט”ז הל’ א) שעמד על חקירה זו, וכתב, דהנפק”מ בזה הוא גבי נידון דידן, באשה שפחתו לה מכתובתה כדין המשנה ז’ דינרים בשבת, ומת הבעל קודם שהספיק לגרשה. דלהצד הראשון, שקנס זה ניתן לה מחמת מרידתה, וענינו להפקיע ממנה את זכויות הממון שכבר זכתה בהם בקנין הכתובה, אף במקרה זה הוא כך, ואין לה ליטול בכתובתה אלא כפי השיעור הקצוב לה לאחר הפחיתה. אולם, להצד שקנס זה אינו חל עליה כלל עד זמן הגירושין, ועיקרו הוא, דכיון שהגט נעשה מחמתה אין לה כתובה, הכא דמשמיא קא גרמו ליה, שמת קודם שגירשה וביטול הנישואין לא אירע מחמתה – אינה מפסדת כתובתה.

לדינא, הארכנו להוכיח בעיונים סי’ לח, שלדעת רבים מן הפוסקים ראשונים ואחרונים גדר הקנס הוא כעין פיצוי ותשלום לבעל על צערו במניעת התשמיש, ולפי זה נראה עיקר כהצד הראשון שאף במקרה זה יש לקונסה ולהפסידה כתובתה.

[10] שו”ת כתב סופר (אבהע”ז סי’ קב). אגב אורחין יש לעיין, באשה שאינה ראויה לתשמיש היאך מותר הבעל לנהוג בה שאר מיני קריבה כחיבוק ונישוק, הרי בנקל יוכל לבוא ע”י כך לידי הוצאת שז”ל ח”ו. ויעוי’ שו”ת אגרות משה (אבהע”ז ח”א סו”ס סח) שדן בזה, לענין היוצא לדרך בעונה הסמוכה לוסתה לדעת המתירים לו לנהוג בה קירבה בחיבוק ונישוק, וכתב, שדין זה אמור באופן שהוא יודע בעצמו שלא יבוא על ידי כך להרהור והוצאת שז”ל. ודמי להא דאמרינן בברכות (כד ע”א) דהישן עם אשתו במיטה אחת אפי’ נוגע גופו בגופה מותר להסב פניו ולקרוא את שמע, ובלבד שיודע בעצמו שאינו בא לידי הרהור תוך כדי אמירת דבר שבקדושה (עי’ שו”ע סי’ עג סעי’ ב, ועי’ פר”ח שם). ומחמת קישוי אבר בעלמא עי’ שו”ת אגרות משה (אבהע”ז ח”ד סי’ סו) דלית ביה איסורא, כל שאינו בא על ידי כך להוצאת שז”ל. מיהו יש שחלקו בזה, ועי’ שו”ת משנה הלכות (ח”ט סי’ קסח) מש”כ בזה.

על טבילה בשבת לאשה שאינה ראויה לביאה אלא לשאר קריבות, ראה שו”ת אבני שוהם (סי’ יד, והובא בפת”ש יו”ד סי’ קפד ס”ק כב) שמתיר, ואפי’ סמוך לוסתה. וע”ע שמתיר נמי לאשת אבל בתוך ז’ ימי אבלותו, כיון שמותר בשאר קריבות, וכ”ה בשו”ת זרע אמת יו”ד סי’ קנא. אולם, בערוך השולחן (סי’ קפד סעי’ מג) אסר לאשה לטבול סמוך לוסתה, משום דחיישינן שמא לא ישלוט ביצרו ויבוא עליה.

[11] בסוגית הגמ’ בבבא מציעא (יז ע”ב) איתא: “הוציאה גט ואין עמו כתובה – גובה כתובתה”. ובתוס’ (שם ד”ה הוציאה) הוסיפו בביאורם למשנה, דבמקרה ההפוך, שהוציאה כתובה ואין עמה גט, והיא טוענת שגירשה ולא שילם לה את כתובתה, ואין לה עדים או ראיה על עצם הגירושין, והבעל טוען כנגדה שאמנם גירשה אלא שפרע לה את הכתובה ואבד שוברו, נאמן הבעל במיגו דאי בעי אמר “לא גרשתיך”. ויעויי”ש שהקשו: מפני מה נאמן הבעל במיגו, הרי מן הסתם לא ניחא ליה לטעון שלא גירשה, שאם יאמר כן יתחייב לה בשאר כסות ועונה. ובישוב קושיא זו כתבו: “וי”ל דטענו חיטין והודה לו בשעורין פטור אף מן השעורין”. כלומר, כיון שהיא תובעת כתובה ולא מזונות, גם אם הוא מכחישה בדברים ואומר לא גרשתיך, אינו חייב במזונותיה.

[וראה הפלאה (קו”א סי’ ק ס”ק כו) שהוסיף, שאין דברי התוס’ אמורים אלא לדעת הסוברים שהטעם לכך שבטענו חיטים והודה לו בשעורים פטור הוא מדמי השעורים, הוא משום שכאשר הוא תובע חיטים נחשב הדבר כמחילה על שעורים (ראה רש”י ותוס’ ב”ק לה ע”ב). אולם, לפי המפרשים שטעם הפטור הוא משום שהנתבע יכול לומר “משטה הייתי בך” ואיני חייב לך אפילו שעורים (ראה רא”ש שם פ”ג סי’ טו, טז בשם הרמ”ה, ונימוק”י שם יז ע”א מדפי הרי”ף), לא שייכא סברא זו הכא. אכן, אף להצד שהטעם הוא משום מחילה, תלוי הדבר בפלוגתת הראשונים אם ניתן למחול על חיוב המזונות או שזהו “דבר שלא בא לעולם” ו”דבר שאינו קצוב” דלא מהני ביה מחילה (ראה לעיל פרק יט דין כ)].

מיהו, בס’ דברי יחזקאל (סי’ טז) כתב בישוב קושייתם, שכאשר האשה טוענת שנתגרשה היא אוסרת על עצמה לשמש עם הבעל עד שתחזור ותתקדש לו, ואף אם אינה נאמנת בכך, מכל מקום כיון ד”שויה אנפשה חתיכה דאיסורא” אינה יכולה לשמש עמו לעולם, ומשום כך היא נחשבת מורדת בתשמיש שאין הבעל חייב לזונה [כמו כן, כשהיא אומרת שזינתה ברצון, אף שאינה נאמנת בכך, מ”מ כיון דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא הרי היא מורדת בתשמיש ומפסדת כתובתה ומזונותיה מיד. ולכאורה ה”ה נמי באשה שהכשילה את בעלה ושמשתו בנדתה, דקיי”ל דשוב אינה נאמנת לומר טהורה אני, וכמבואר בחוות דעת (יו”ד סי’ קפה ס”ק א), ועי’ פרדס רימונים (ריש סי’ קפה) דאינה נאמנת עד שיוודע שנזדמן לה נסיון כעין זה ועמדה בו ולא נכשלה, וממילא קשה להתירה לבעלה בעודה תחתיו. דלפי”ז אפשר שמפסדת מזונותיה, כיון שהיא גרמה לעצמה שתאסר ונחשבת היא כמורדת בתשמיש. מיהו, חילוק רב יש בין הנידונים, דהתם אין רצונה לצאת מתחת בעלה, אלא שנכשלה בעבירה, משא”כ כאן שאומרת נתגרשתי כדי להאסר עליו, ופשוט].

וע”ע נתיבות המשפט (סי’ פח ס”ק ג) דנקט אף הוא דבכהאי גוונא פטור הבעל ממזונותיה, ובטעם הדבר כתב: “דאין לך ‘איני ניזונת ואיני עושה’ גדולה מזה”. ונראה כוונתו, דכיון שרצונה לצאת מביתו ולהנשא לאחר, מונח בדבריה שהיא מוחלת לו על חיוב המזונות.

[12] שו”ת פני משה (ח”א סי’ נו). דכיון שאינו חייב להשמע לתביעתה זו, נמצא שנהגה עמו שלא כדין. וראה להלן פרק כח דין ד, בשם הרשב”א, שאם יצאה מביתו מחמת קטטה ומריבה ונתפייס עמה, אין היא רשאית לעכב את שובה לביתו עד שישלם לה את הוצאות מזונותיה של כל אותם הימים שהיתה חוץ לביתו [אף שמחוייב הוא בכך], ומבואר מדבריו, שאף אם כדין היא תובעתו נחשבת היא כמורדת מחמת יציאתה מן הבית.

[13] ספר יהושע (סי’ צח).

[14] בשו”ת מחנה חיים (ח”ב סי’ כח) נשאל, באשה שהורה לה בעלה שתצא מביתו ותדור לבדה בבית שבחצר, ולא תהא סמוכה על שולחנו מלבד עיתים מיוחדים, והיא יראה לדור לבדה ואף מתרעמת על שיחסו אליה הוא כאל אחת מן השפחות, ולכך נמנעה מלילך אל בית הטבילה זה י”ב חודש, האם רשאי הוא לגרשה בלא כתובה מחמת שהיא מורדת בו בתשמיש.

והשיב, דמהות ענין המרידה הוא שהאשה נמנעת מלשמש עם הבעל כדי לנקום בו ולצערו, ולפגום על ידי כך בקשר הנישואין שביניהם, משא”כ כאן, שעושה כך כדי שיחזירנה לביתו וינהג בה מנהג אישות, דכוונתה לקרב ולא לרחק, ולכן, אף שמנעה ממנו תשמיש וביטלה מחיוביה כלפיו, אין היא נחשבת כמורדת ואינה מפסדת כתובתה. וראה מו”מ ארוך בדבריו בעיונים סי’ מד, ושם דקדקנו מדברי כמה ראשונים דלא ס”ל הכי.

[15] שנינו בכתובות (סג ע”א): “המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו'”. ובגמ’ שם: “מורדת ממאי, רב הונא אמר מתשמיש המטה, רבי יוסי ברבי חנינא אמר ממלאכה”.

ובביאור שיטת רב הונא מצינו כמה דרכים בדברי הראשונים:

א. התוס’ (ד”ה רב הונא) מבארים, שהואיל ויש כח ביד האשה להפקיע את זכות הבעל במעשה ידיה ע”י שתאמר “איני ניזונת ואיני עושה”, אף שלא אמרה כך בפירוש אין היא נחשבת מורדת על ידי שהיא נמנעת ממלאכה.

ב. הראב”ד בהשגותיו על הרי”ף שם (כו ע”ב מדפי הרי”ף) מבאר, שדברי רב הונא אמורים באופן שהאשה אומרת בפירוש “איני ניזונית ואיני עושה”. לדעתו, כאשר אינה אומרת כך והיא מורדת במלאכה אף רב הונא מודה שדינה כמורדת לכל דבר [ועיי”ש שמוסיף, דפירוש זה אינו אלא לדעת הסוברים שכאשר האשה אומרת “איני ניזונת ואיני עושה” היא נפטרת מכל ז’ המלאכות שאשה עושה לבעלה, דלהצד שאינה נפטרת אלא ממלאכת הצמר, נמצא שכאשר היא נמנעת משאר המלאכות דינה כמורדת אף לרב הונא].

ג. לשיטת רמב”ן בס’ הזכות שם, טעמו של רב הונא המחלק בין המורדת מתשמיש למורדת ממלאכה, הוא משום שהתשמיש הוא עיקר האישות, ונמצא שבמרידתה היא מפקיעה את עיקר יחס האישות שביניהם ודינה כמורדת. אולם, חיובה לעסוק במלאכה עבור הבעל, אינו מעיקר האישות, אלא הוא פרט בדיני הממון הנובעים מתנאי הכתובה, ולכן אין היא נעשית “מורדת” מחמת מניעתה מלעסוק במלאכה, וראה עיונים סי’ כא, וסי’ מב, שם הארכנו הרבה בביאור דברי הראשונים אלו.

להלכה, פסק הרי”ף כרב הונא, וזאת ע”פ האמור בגמ’ (שם סג ע”ב): “היכי דמיא מורדת, אמר אמימר, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה”. ומבואר שעיקר דין מורדת אינו אלא כשהיא נמנעת מתשמיש. כמו כן כתב הרמב”ם (הל’ אישות פי”ד הל’ ח): “אשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת”, ונראה שכוונתו לאפוקי מורדת ממלאכה. ועי’ הגה’ מימוניות שם שכן דעת סמ”ג (לאוין פא), רבינו חננאל, ורבינו שמחה בשם רב האי גאון. כדבריהם אלו פסקו הרא”ש (פ”ה סי’ לב) והר”ן בשם הראב”ד, הרשב”א והריטב”א שם, וכן פסק שו”ע (סי’ עז סעי’ ב). מיהו בראבי”ה (סי’ תתקיט) פסק כרבי יוסי ברבי חנינא.

[16] בית יוסף (סי’ עז) בשם הרשב”א, הובאו הדברים ברמ”א (סי’ ע סעי’ יב).

[17] שו”ת הרדב”ז (ח”ג סי’ תו). בטעם הדבר כתב שם, כי אף שאין היא נחשבת כמורדת, שהרי היא אומרת “בעינא ליה ולא מצערנא ליה”, ואין כופין אותה לדור עם צרתה משום ד”אין אדם דר עם נחש בכפיפה”, מ”מ כיון שנתחייבה לו בעת הנישואין לדור עם צרתה, ויצאה מביתו שלא ברשותו, אינו חייב במזונותיה.

מטעם זה, אין הבעל חייב לספק לה מדור במקום אחר, לפי שעל דעת כן נישאו שתדור יחד עם חמותה ולא יהיה נצרך להוציא מעות נוספות לצורך מגורים, אך מ”מ אינה מפסדת כתובתה. [מיהו, בשו”ת אור גדול (סי’ ד) נקט בפשיטות, דכיון שקיבלה על עצמה לדור עמו בביתו ועתה היא נמנעת מקיום חובתה, דינה כמורדת לכל דבר. ונראה מדבריו שאף יוצאת בלא כתובה].

ומכל מקום, אין דברינו אמורים אלא כשקיבלה עליה בפירוש לדור עם צרתה או חמותה, אולם, במקרה שלא קיבלה זאת על עצמה אין הבעל רשאי לתבוע זאת ממנה, וכמש”כ בשו”ת הרשב”א (המיוחסות לרמב”ן, סי’ קג): “כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד, יש לבעל לתת לה מזונות שאין זו מורדת וכו’, ולמה תפסיד כל מזונות והוא מכישה במקל שתברח”, עכ”ל. וע”ע שו”ע (סי’ עד סעי’ יא).

[18] הגרי”ש אלישיב (עי’ פסקי דין רבניים ח”ג עמ’ 322).

[19] בגדר דין מורדת מצינו מחלוקת בין גדולי הראשונים: לדעת הרמב”ם (הל’ אישות פי”ד הל’ ט – י) דין זה אמור באשה שרצונה לחיות תחת בעלה, אלא שמורדת בו עתה כדי לצערו ולהקניטו. וכגון שאמרה “בעינא ליה ומצערנא ליה”. אבל אם אמרה שמורדת בו מחמת שמאוס הוא בעיניה ושוב אינה מוצאת בו חפץ, כופין את הבעל לגרשה, ואין היא נחשבת מורדת בכהאי גוונא, נתבארו הדברים באורך בעיונים סי’ לט, ולא נתפרש לדבריו אם הבעל חייב במזונותיה.

אולם, רבים מן הראשונים חולקים, וסוברים שדין “מורדת” נאמר בעיקר באופן זה שהיא אומרת “מאיס עלי”, דבזה הוא שאמרו שמשהין את גיטה י”ב חודש, ובתוך אותם הימים אינה ניזונת משלו. לדעתם, אף שמאוס הוא בעיניה אין היא נחשבת כאנוסה על כך, ודינה כמורדת שיוצאת בלא כתובה ואין כופין את הבעל לגרשה. כ”כ רבינו תם (ס’ הישר סי’ כד), תוס’ (שם סג ע”ב), רמב”ן (שם), רשב”א (שם, ובתשובות המיוחסות סי’ קלח), ריטב”א (שם), וכ”ה בר”ן (שם כז ע”א מדפי הרי”ף), הרא”ש (פ”ה סי’ לד), ומאירי, וכן נראה מדברי רש”י שם, וע”ע הג’ מימוניות ע”ד הרמב”ם שם בשם מהר”ם ועוד ראשונים. כמו כן פסקו לדינא בשו”ת מהר”ם אלשיך (סי’ ח), ובשו”ת עדות ביעקב (סי’ לו).

ולדינא נראה, דכיון שדעת כל הנהו ראשונים דהמורדת על בעלה בטענת “מאיס עלי” נחשבת מורדת, ודלא כדברי הרמב”ם, כן הוא העיקר לדינא, וכ”כ בס’ אבני האפוד (ס”ק ג), ושו”ת שואל ונשאל (ח”א סי’ יד אות ג), וכן נראה מדברי הבית שמואל (סו”ס עז, סיכום דיני מורדת בקצרה). ובפרט, שיש אחרונים שסוברים שאף הרמב”ם לא אמר דבריו אלא באופן שיש רגלים לדבר שאכן היא מואסת בו, ראה עיונים סי’ מ.

[20] עי’ שו”ע (סי’ עז סעי’ ב) פרטי הדינים בזה גבי בלאותיה ונכסי מילוג שלה.

[21] שו”ת הר”ן (סי’ יג), הו”ד ברמ”א (סי’ עז סעי’ ב). הסיבה שמתרים בה, היא כדי שתחזור בה ממחשבתה הרעה, ותקבל עליה את כל חיובי האישות כמתחילה.

[22] הגהות מרדכי (כתובות סי’ רצ) בשם מהר”ם, עיי”ש דכל שנותנת אמתלא ברורה לדבריה מפני מה היא מואסת בו אינה מפסדת מזונותיה, וכדבריו נראה מדברי התוס’ (שם סג ע”ב), וע”ע בית שמואל סו”ס עז (דיני מורדת בקצרה אות א) מש”כ בזה.

[23] בשו”ת המבי”ט (ח”ג סי’ ריב) כתב, שהואיל ואינה חייבת להשאר עמו ולטפל בו כל ימי חוליו, אין להפסידה את מזונותיה כאשר היא יוצאת מביתו למקום אחר, שכן הלכה זו שהמורדת מפסידה את כתובתה ומזונותיה, קנס חכמים הוא על שאינה נוהגת עמו כפי המחוייב מתנאי הנישואין, כמבואר ברא”ש (כתובות פ”ה סי’ לד), וע”ע חזו”א (סי’ קז ס”ק טו).

מיהו בעיונים סי’ מ הובא, שנחלקו ראשונים בטעם הדין שהמורדת על בעלה מפסידה את מזונותיה, ונתבאר שם, דלדעת הריטב”א, הפסד המזונות אינו קנס המוטל עליה מחמת מרידתה, אלא דמעיקרא לא תיקנו חכמים מזונות לאשה אלא בהיותה יושבת תחת בעלה ומשמשתו, ולדבריו יש לצדד ולומר, שכל זמן שאין כופין את הבעל לגרשה, אף שאין טעם לקונסה על מרידתה, מ”מ אין היא בכלל תקנת מזונות, לפי שאינה יושבת תחתיו ומשמשתו, וצ”ע בזה.

אולם, מדברי המרדכי דלעיל שסובר שאשה המואסת בבעלה ויש לה על כך אמתלא מבוררת אינה מפסידה את מזונותיה, מוכח לכאורה שלא חשש לטעמו של הריטב”א, וכבר ציינו שם שכן הסכימו לדינא רבים מגדולי האחרונים. וע”ע שו”ת מהרש”ל (סי’ סט), שו”ת מהר”ם לובלין (סי’ מח), ושו”ת לחם רב (סי’ נג) מש”כ בזה.

[בעיקר שיטת הרמב”ם שאשה המורדת בבעלה בטענת “מאיס עלי” אינה נעשית מורדת וכופין את הבעל לגרשה, נחלקו קמאי, אם צריך שתתן אמתלא מבוררת לדבריה מפני מה מואסת היא בו: בבית מאיר (סו”ס עז) דקדק מלשון הרמב”ם (הל’ אישות פי”ג הל’ יד) דא”צ ליתן אמתלא לדבריה, וכן נראה מדברי התוס’ רי”ד (כתובות סד ע”א) ושו”ת הרשב”א (המיוחסות סי’ קלח), וע”ע שו”ת מהר”י בן לב (ח”ג סי’ יג). אולם, בחי’ המאירי (כתובות סג ע”ב) נקט בפשיטות בדעת הרמב”ם דצריך שתביא אמתלא לדבריה, וכ”ה בשו”ת מהרי”ט (ח”ב אבהע”ז סי’ מ), ולפי”ז אין פלוגתא בזה בין הראשונים, ועי’ שו”ת יבי”א (ח”ג אבהע”ז סי’ יח) שקיבץ כעמיר הגורנה שיטות הפוסקים בזה].

[24] ראה שו”ת מהרש”ל (סי’ סט), ושו”ת עדות ביעקב (סי’ לו). ועיי”ש שהוסיף, כי אף שלדעת הרמ”א (סי’ יז סעי’ ב) האידנא ד”חוצפא יסגא” אין האשה נאמנת לומר גרשני בעלי אפי’ בפניו, ומשום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, מ”מ לא בטלה חזקת נאמנותה לגמרי, וכמו כן כאן, אם תשבע בבית דין שהאמת כדבריה יש להאמינה ואין היא נחשבת כמורדת. עוד כתב שם, דאף אם לענין גירושין אין היא נאמנת בדבריה, מ”מ אינה נחשבת “מורדת” הואיל והיא באה באמתלא מבוררת.

אולם, בשדי חמד (מערכת גרושין סי’ א) האריך לחלוק על דבריו, ולדעתו אין להאמינה כלל אפי’ קיימה דבריה בחרם ושבועה, ולדעתו, כאשר היא נמנעת מלדור עם הבעל כדרך כל הארץ דינה כמורדת לכל דבר, ומפסדת את מזונותיה אף שיש לה אמתלא למרידתה.

[25] שו”ת מהרש”ל (סי’ סט). עיי”ש, כי אף שמעשיו הם שגרמו לכך שתרצה להפרד מעליו בגט כריתות, מ”מ כיון שאינה מואסת בו אינה נחשבת אנוסה, ועליה לקיים עמו את כל דיני האישות עד שיגרשנה.

[26] בשו”ת התשב”ץ (ח”ג סי’ ח) נשאל, באשה שבעלה נוהג לצער אותה בכל מיני צער, ולעיתים מונע הוא ממנה מזונות ומרעיבה עד שהיא קצה בחייה ומואסת בו מרוב צער הקטטות והמריבות, מה יהא בדינה. וז”ל שם: “קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיי”ל לחיים נתנה ולא לצער וכו’. ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ”כ אמרינן יוציא ויתן כתובה, כדאיתא בפ’ המדיר בכתובות בהרבה מקומות, וכ”ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה”.

ועי”ש שהוסיף עוד, דאין להקשות מאי שנא הכא מהא דנקטו רבים מן הפוסקים כדעת שמואל דהאומר “איני זן ואיני מפרנס” אין כופין אותו להוציאה [עי’ לעיל פרק ה דין א]. דשאני התם דאפשר בתקנה, ד”עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון”, משא”כ כאן שהרי זה “מעוות שלא יוכל לתקון”, דכיון שהשנאה מרקדת ביניהם, אינה חפיצה לחיות עמו יותר, וכדכתיב “טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב” (משלי יז, א), וכתיב, “טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו” (שם טו, יז). וביותר, שאף שם יש שפסקו כדעת רב דכופין את הבעל להוציאה. עכת”ד, עיי”ש. וע”ע שו”ת יכין ובועז (ח”ב סי’ פד), וחוט המשולש ע”ד התשב”ץ (טור השלישי סי’ לה ד”ה עוד ראיתי לכתוב).

[27] הגרי”ש אלישיב (פסקי דין רבניים ח”א עמ’ 340). ויסוד דבריו, ע”פ מש”כ במרדכי (כתובות סי’ קפד) והגה’ אשרי (פ”ה סי’ לג) בשם ראבי”ה, שאשה המורדת על בעלה ושוב חלתה, אע”פ שעתה מחמת אונס החולי אינה יכולה לשוב לבית בעלה, כבר איבדה כתובתה משעה ראשונה. ולמד דבריו מן הירושלמי (קידושין פ”א ה”ב), שפסק כך לענין עבד עברי שברח ואח”כ חלה, שקונסים אותו להפסיד זכויותיו כל ימי חוליו ומדמינן ליה למורדת (עי’ עיונים סי’ מב). וכמו כן כאן שהיתה קטטה ביניהם קודם שחלה הבעל דא”צ ליתן לה כתובה ומזונות.

אולם, בס’ נתיבות משפט עמד על דברי הראבי”ה בזה, והקשה דממה נפשך במאי קמיירי, אם עדיין היא עומדת במרדה אף בימי מחלתה ובדעתה שלא לשוב אליו עוד לאחר שתחלים, א”כ ברייתא מפורשת היא בסוגיא דידן (סג ע”א), דדינה כמורדת וקנסינן לה, משום ש”אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו'”. ואם חזרה בה ממרדה ועתה אנוסה היא בכך מחמת מחלתה, א”כ להדיא נתבאר בסוגין דלא קנסינן לה, ועיי”ש שהניח בצ”ע.

ואפשר, שדברי הראבי”ה אמורים באופן שמחמת מחלתה לא תהיה האשה ראויה לתשמיש לעולם, ומשום כך, אף שהיא חוזרת בה עתה ממרדה יש לחוש שעושה כן רק מחמת ידיעתה שבלאו הכי לא תהיה ראויה לו לתשמיש. ולא דמי למה שאמרו בגמ’ שאם חזרה בה אחר שחלתה לא קנסינן לה, ודו”ק. [בגדרי הלכה זו ופרטיה מדברי הראשונים ואחרונים ע”ע עיונים שם].

[28] סוגית הגמ’ בכתובות (סג ע”ב, סד ע”א) וראה טוש”ע (סי’ עז). ומכל מקום, אף על פי שנמנו וגמרו שלא יוכל הבעל לגרשה עד י”ב חודש, לא נתבטלה בזה התקנה הראשונה להכריז עליה ד’ שבועות בבתי כנסיות. וכמבואר בשו”ע (שם סעי’ ב) ז”ל: “ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו וכו’, שולחין לה מבית דין ואומרים לה: הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך ק’ מנה הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל יום, ד’ שבתות זו אחר זו וכו’. ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובתה כלל, ואין נותנים לה גט עד י”ב חדש”. הרי דכולהו איתנייהו בה. וראה בית יוסף וב”ח שם שהאריכו לבאר כן ע”פ דברי הראשונים בסוגין, וכן נראה מדברי הבית שמואל (שם ס”ק ח), ביאור הגר”א (שם ס”ק ז), וס’ בעי חיי (אבעה”ז סי’ עז). וע”ע שו”ת הריטב”א (סי’ מא), שו”ת הריב”ש (סי’ קד), שו”ת הרשב”ץ (ח”ב סי’ קעה), שו”ת הרמ”ע מפאנו (סי’ נה), שו”ת מהר”מ אלשיך (סי’ ח), שו”ת המבי”ט (ח”א סי’ רסט), ושו”ת מהרשד”ם (אבן העזר סי’ קלה) שכן נראה מרהיטת דבריהם, דאף לאחר שתיקנו להמתין עמה עד י”ב חודש לא בטלה התקנה הראשונה להכריז עליה ד’ שבועות.

מיהו הט”ז שם נקט, דלאחר שתיקנו חכמים להמתין עמה י”ב חודש, בטלה תקנתם הראשונה, וא”צ להכריז עליה ד’ שבועות שתחזור בה ממרדה, עיי”ש שהאריך בזה.

ומכל מקום, הא מיהא פשיטא לכולי עלמא, שלאחר שתיקנו חכמים להכריז עליה ד’ שבועות ולהפסידה בכך את כל כתובתה מיד, בטל דין המשנה לפחות לה מכתובתה ז’ דינרים בשבת. שהרי על ידי ההכרזה מחמירים עליה יותר, שמפסדת את כל כתובתה מיד לאחר ד’ שבועות, וממילא, אף תוך אותם השבועות אין פוחתין לה מכתובתה.

ומכל מקום נתבאר, שאע”פ שהלכה פסוקה היא מתקנת רבינו גרשום שאין לגרש אשה בעל כרחה, אשה המורדת בבעלה מתגרשת [לאחר י”ב חודש] אף שלא ברצונה, כ”כ בשו”ת בעי חיי לבעל כנה”ג (אבהע”ז סי’ יז), ושו”ת פני משה (ח”א סי’ נה). וראה שם שדין זה אמור אף באופן שלא התרו בה שתחזור בה ממריה, וא”צ לכל הדינים שנאמרו במורדת [דבעינן התראה והכרזה] אלא לענין הפסד הכתובה.

[29] כ”כ הרמ”א (סי’ עז סעי’ ב) ע”פ הרא”ש (פ”ה סי’ לד). וראה ביאור הגר”א (שם ס”ק כא) שתמה על הרמ”א היאך פסק כן כנגד דעת הרמב”ם והרשב”א דס”ל שהמורדת מפסידה את כתובתה מיד בתום ד’ שבועות של הכרזה, וכפי שיבואר בסמוך.

[30] רמב”ם (הל’ אישות פי”ד הל’ ט), וכ”נ מדברי הרשב”א (סג ע”ב ד”ה כלתיה).

[31] ומכל מקום, אינה מפסדת את מזונותיה למפרע מתחילת ד’ שבועות האלו, וכמבואר בשו”ת הריטב”א (סי’ קנ).

[32] שו”ת מהר”ם (סי’ תתרכא), וכ”ה בשו”ת מהרש”ם (ח”ו סי’ קלג), וראה פסקי דין רבניים (ח”ה עמ’ 308).

[33] בראב”ן (כתובות נז ע”א) כתב, שלאחר שנתקנה תקנת רבינו גרשום שלא לישא שתי נשים, אין למנוע את הבעל מלגרש את אשתו עד י”ב חודש, אלא ישתדל עמה שתתרצה לו להתגרש קודם לכן, ואם היא מסרבת, יש להתיר לו לישא אשה אחרת על פניה. דאין זו מן המידה שמשום תקנתה של המורדת יתעגן הבעל ולא יוכל לשאת אשה עד תום כל אותם י”ב חודש. וכדבריו כתבו להלכה בשו”ת מהרי”ק (שורש קמא), שו”ת מהר”ם פאדווה (סי’ יג), ושו”ת מהר”ם מינץ (סי’ קד), והובאו ברמ”א (סי’ עז סעי’ ב) בשם יש אומרים. וע”ע שו”ת רעק”א (מהדו”ת סי’ פב), שו”ת עונג יו”ט (סי’ קמט), שו”ת צמח צדק ([ליובאוויטש] אבהע”ז סי’ ו), שו”ת עין יצחק (אבהע”ז ח”א סי’ ג), ושו”ת רבי יעקב מליסא (סי’ כד). וראה חלקת מחוקק (שם ס”ק טז), שאף על פי שהבעל רשאי באופן זה לגרשה תוך י”ב חודש, אם עשה כן עליו לשלם לה את כל דמי הכתובה.

אולם, אחרים חולקים, וסוברים שלאחר שנתקנה תקנת רבינו גרשום אין הבעל רשאי לישא אשה אחרת על פניה עד שיגרשנה, וכ”ה בשו”ת הרשב”א (ח”א סי’ תתס), ועי’ רמ”א שם שכדבריהם נראה עיקר. וע”ע שו”ת חתם סופר (אבהע”ז ח”ב סי’ קסז), ושו”ת אגרות משה (אבהע”ז ח”א סי’ קטו).

[34] שו”ת מהר”ם אלשיך (סי’ ח). לדעתו, קטנה אינה נחשבת “מורדת” לענין הפסד הכתובה, משום שאינה בת התראה, אולם, לענין פטור מזונות דלא בעינן הכרזה והתראה, אין חילוק בין קטנה לגדולה [וכל שכן שכך הוא לדעת הסוברים שהמורדת מפסידה את מזונותיה לא משום קנס בעלמא, אלא משום שמעיקרא לא תיקנו חכמים דין מזונות אלא באשה היושבת תחת בעלה ומשמשתו, ראה אריכות דברים בזה בעיונים סי’ מא, דלענין סברא זו ודאי אין חילוק בין קטנה לגדולה].

[35] שו”ת מהר”ם אלשיך (שם). כי אף שלאחר שתיקנו לה ד’ שבועות להכרזה בטל הקנס האמור במשנה לפחות לה מכתובתה ז’ דינרים בכל שבוע, קטנה שאני, דכיון שאינה בת התראה להפקיע ממנה את כל כתובתה מיד, לא נעקר לגביה עיקר הקנס האמור במשנה, לפחות לה מכתובתה ז’ דינרים בכל שבוע.

[36] שו”ת הרשב”א (ח”א סי’ תתסא), עיי”ש שכתב וז”ל: “וששאלתם כי משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דלית לה מזוני מבעל והבעל יכול לעגנה מלתת גט אם תחזור בה, אם חייב במזונתיה או לא. דבר פשוט הוא, היכא דמרדה כ”כ שאבדה כתובתה, אפי’ אם חזרה בה תו לא יהיב לה כתובתה ולא תנאי כתובתה אלא אם כן יתרצה הבעל. אכן זה דוקא לאחר שהכריזו עליה כמורדת ועמדה במרדה עד שאבדה כתובתה, אז אינה יכולה לחזור בה, אבל לפני כן מהני חזרתה”. וכדבריו פסק רמ”א (סי’ עז סעי’ ב).

כמו כן כתב בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ שמח) שאם חזרה בה ממרידתה לאחר י”ב חודש, אין בכך כדי לאסור על הבעל לגרש אותה בעל כרחה, או לישא אשה אחרת על פניה, דכיון שהותר לו הדבר, שוב ליתא לתקנת רבינו גרשום.

ומ”מ, נראה, דכל שלא הכריזו עליה ד’ שבועות כדין מורדת שוב אין להפסידה מזונותיה. דכיון שלא תבע הבעל מבית הדין להכריז עליה כדין מורדת, מסתמא מוחל הוא לה על חיוביה. וכן נראה לכאורה בשו”ת רמ”ע מפאנו (סי’ נה), שכתב: “והני מילי נמי כשהקפיד הבעל וקבל לפנינו עליה וכו’, ונניח דמתשמיש אימרדא מ”מ לא זכו היורשים בטענתם, דאימור מדלא צווח הבעל אחולי אחיל גבה, דכל כי האי גוונא דאיהו שתיק אנן ודאי לא טענינן ליה”. ולפי”ז נראה, שאם מסר מודעה בפנינו שאינו מוחל לה, אף שלא הכריזו עליה בית דין מפסדת מזונותיה.

[37] שו”ת מהר”ם מרוטנבורג (מהדו’ פראג, סי’ תתרכא).

[38] בשו”ת הרשב”ש (סי’ קסח) כתב, שהואיל והאשה מפסידה את מזונותיה מחמת מרידתה, שוב אין היא צריכה לטרוח עבור הבעל במלאכות הבית השונות. והוסיף לפי”ז, שאם היא מיניקה עבורו את בנם, חייב הבעל לתת לה כל מה שהוציאה לצורך הנקה, ולהוסיף לה שכר על טירחתה כפי שמקובל לתת למינקת.

ולכאורה דבריו אלו תלויים במה שנחלקו ראשונים [ראה לעיל פרק יט דין ו] באשה שאמרה “איני ניזונת ואיני עושה”, אם יש בכך כדי לפוטרה מכל ז’ המלאכות שאשה עושה לבעל או רק מן העיסוק במלאכת הצמר, שהוא כעין חוב ממון דתקינו לה כנגד מזונותיה. וכיון שלא הוכרעה ההלכה במחלוקת זו [כפי הנראה מדברי הרמ”א (סי’ פ סעי’ טו), שהביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהן], נראה, שהבעל מצידו אינו רשאי לתבוע מן האשה שתעשה עבורו במלאכות הבית, שהרי היא יכולה לטעון “קים לי” כדעת התוס’ והרא”ש שפוטרים מכך. ומאידך, אם הניקה לו את בנו, אינה יכולה לתבוע את הבעל שישלם לה שכר טורחה, שהרי הוא מוחזק במעות. אלא שא”כ צ”ב, היאך נקט הרשב”ש בפשיטות שהבעל חייב ליתן לה שכר על טירחתה, ולא הזכיר שכבר נחלקו בדבר גדולי הראשונים.

ובדוחק י”ל, שאף הרשב”ש לא נתכוין שהאשה יכולה לתבוע מן הבעל את שכר טורחה על ההנקה, אלא לכתחילה הורה, דכיון שיכולה היא להמנע מעשיית המלאכות וההנקה בכללן [על ידי שתטען “קים לי” כדעת הפוטרים], יש להורות לבעל לשכור אותה במעות כדי שתתרצה לו להניק את בנם. ואה”נ, שאם כבר עשתה במלאכות אלו אינה יכולה לתבוע ממנו על כך שכר.

[39] בשו”ע (סי’ פח סעי’ ז) כתב: “הוציא הוצאות על נכסי מילוג של אשתו, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט וכו’, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל”. כלומר, הבעל אינו רשאי לתבוע מאשתו את ההוצאות שהוציא על נכסיה, אף על פי שלא הספיק להנות מהם כשיעור שהוציא. ובסעי’ ט שם כתב: “במה דברים אמורים, במגרש מדעתו, אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול, ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח”.

[40] רמב”ם (הל’ אישות פי”ד הל’ ח). מקור הדברים בסוגית הגמ’ (כתובות נד ע”א): “איתמר, אלמנה – רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר אין שמין מה שעליה”. ומסיק: “א”ל, לכאורה כשמואל רהיטא, אבל כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב, מ”ט, כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשבק ומיפק לא אקני לה”.

וכתב הרי”ף (שם כא ע”א מדפי הרי”ף): “ושמעינן מינה, מאן דמגרש איתתיה מדעתיה דנפשיה, אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעי למיפק אלא איהו בעי לאפוקי”. ומבואר, דאינו מפסיד את המתנות שנתן אא”כ ברצונו נעשו הגירושין. אולם, כאשר היא גורמת לגירושין, עליה להשיב לו את מתנתו, דאדעתא דהכי שתיטול ממונו ותצא לא נתן.

אולם, הר”ן שם כתב בשם הגאונים, דהלכה זו אינה אמורה אלא לענין מלבושיה ותכשיטיה היקרים, דמסתמא לא נתנם לה אלא כדי שתתנאה בפניו, ועתה שהיא יוצאת מביתו אין לו צורך בכך ובטלה מתנתו. אבל אם נתן לה מתנת קרקע וכדו’, אין היא צריכה להשיבה לו כשיוצאת מביתו.

וראיה לדבר, מסוגית הגמ’ בב”ב (נא ע”ב): “בעל שנתן מתנה לאשתו, קנתה והבעל אוכל פירות”. דלכאורה צ”ע, מאי נפקותא יש לה בההיא מתנה, הרי בעודה תחתיו הפירות שלו, ולכשתצא ממנו תבטל מתנתה. ומכאן למדו הגאונים דבמתנת קרקע לא הוי דינא הכי.

בטעם חילוק זה כתב הלבוש (סי’ צט סעי’ ב), דדבר מצוי הוא שאדם נותן מתנה לאוהבו ולאחר זמן הם באים לידי שנאה, ולא שמענו מעולם שתבטל מתנתו למפרע מחמת הקטטה שנפלה ביניהם, משא”כ לענין מלבושים ותכשיטים שכל תכליתם אינה אלא שתתקשט בהם בפניו, ואומדנא ברורה היא דאדעתא שתטלם ותלך לא נתנם לה.

ויעויי”ש (סעי’ א) שהוסיף עוד, כי מה שאמרו שאם גירשה מדעתו אין שמין לו מה שעליה, היינו דוקא לענין בגדי חול שלה, אבל בגדי שבת שמין בכל גוונא, דודאי לא נתן לה מתנות יקרות כעין אלו אלא על דעת שתתנאה בהם לפניו. כמו כן, אם גירשה משום שמצא בה ערות דבר, יוצאת בלא כלום, ואפי’ בגדי חול שלה צריכה להשיב לבעל. וע”ע שו”ת חתם סופר (אבהע”ז ח”א סי’ קמא). ומבואר מדבריו שחלוק דין סתם מתנה ממלבושים ותכשיטים שכל ענינם אינו אלא לנוי, דבאלו ודאי לא היתה דעתו אלא שתתנאה לפניו.

[41] בבאר היטב (סי’ עז ס”ק י) כתב בשם ס’ מקור ברוך (סי’ יז), דמתנות שנתן לה הבעל שוות בדינן לנכסי צאן ברזל שלה דלענין אשה המורדת בבעלה בטענת “מאיס עלי” נקטינן לגבייהו דאי תפסה תפסה. מיהו במאירי (סד ע”א) נראה לכאורה שלא כדבריו, שכן לאחר שהביא הלכה זו דמהני תפיסתה, כתב שעליה להשיב לו את המתנות שנתן לה, ומשמע שלענין מתנות אלו לא מהני תפיסתה, עיי”ש ודו”ק וצ”ע.

[42] הגה’ חכמת שלמה (למהר”ש קלוגר, חו”מ סי’ יג). ובטעם הדבר כתב שם, דכיון שביד הבעל לכופה לילך עמו לדור בכל מקום שירצה, ממילא גם אם היו דרים עתה במקום מסויים, ורצון הבעל לתובעה לדין בפני בית דין שבמקום אחר, הרשות בידו, דכיון שבידו לעקור דירתו למקום הבית דין, כ”ש שיכול הוא לכופה להתדיין בפני בית הדין שבאותו המקום.

בשו”ת מהרש”ם (ח”ד סי’ כד) דן לומר, שאשה שאינה רוצה לבוא לדון עם הבעל במקומו דינה כמורדת מחמת עצם זה שאינה נשמעת לו. אולם, במסקנת דבריו פקפק בזה, דאפשר שהואיל ונתרצית לדון עמו כדין תורה, אלא שאינה הולכת אחריו לבית דין שבמקומו, אין זו מרידה כ”כ [ועיי”ש עוד שפלפל בהבנת תשובת הברית אברהם סי’ צב אות יד, הובא בפת”ש סי’ עה ס”ק ג].

[וראה שו”ת מהרש”ם (ח”ז סי’ קנט) שאשה שתבעה את בעלה בערכאות, מתירין לו לישא אשה אחרת על פניה ואין לו לחוש לחרם דרבינו גרשום (אלא דמ”מ מהיות טוב ראוי לו ליטול היתר מאה רבנים). על אשה המסרבת לדין תורה, אם נחשבת “מורדת”, ראה ס’ יהושע (סי’ צח), שו”ת מהרש”ם (ח”ז סי’ קצג), ושו”ת מחזה אברהם (אבהע”ז סו”ס ב). וראה שו”ת אגרות משה (אבהע”ז ח”ג סי’ כט) שמכריע בפשיטות דאינה נחשבת בכך כ”מורדת” וכ”עוברת על דת”, כיון שאין ענין זה נראה כאיסור חמור בעיני הבריות, ואילו ידעה מגודל האיסור לא היתה נוהגת כך. וע”ע שו”ת הגרעק”א מהדו”ק סו”ס צז שכתב כעין זה לענין אדם המגלח את זקנו בתער אם פסול לעדות. וע”ע שו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ רלא].

4 תגובות

  • מאת בן טל:

    רבנים מלמדים את הבנות באולפנות שאפשר ללכת בלי גרביונים ואז כשהן פורקות עול, מוצאים להן היתרים משו”תים שונים להתיר אותן לכולי עלמא. כך נראה חורבנו של עולם, ברישא כותב איסור חמור ומחפש כל דרך להתיר אשת איש לכולי עלמא. תתביישו לכם.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לא ממש הבנתי על איזה חלק במאמר יצא הקצף, נשמח אם תסביר את עצמך יותר, ובשפה עדינה ומכבדת…

  • מאת בן טל:

    לקחתם דברי הרשב”א שהביא הבית יוסף ופסקתם לכם הלכה, טיבלתם עם קצת שו”ת “ישכיל עבדי” והמצאתם קולה מסוג חדש. אין פליאה שאחוזי הגירושין בנסיקה עם כאלה “פסקי הלכה” – איפה השקלא והתריא עם ת”ח אחרים? איפה הבאת פסקים של כאלה שלא סוברים כדעתכם? – כך לא נראה פסק הלכה, כך מטעים את הציבור שלא מבין. – “לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה” – ויקרא יט, יד

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לא מצאתי על מה אתה מדבר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים