מלאכת קוצר

הרב אברהם צבי הכהן
י"א אב ה'תשע"ג

מלאכת קוצר- 2

פרק ראשון

גדרי המלאכה

אב המלאכה

פסק הרמב”ם (הל’ שבת פ”ח ה”ג): “הקוצר כגרוגרת חייב. ותולש תולדת קוצר הוא”. למדנו, שאב המלאכה הוא קצירה באמצעות כלי, ואילו תלישה ביד נחשבת לתולדה.

הפסקת יניקה או הפסקת חיבור

איתא בירושלמי (שבת פ”ז ה”ב): “רבנן דקיסרין אמרין, הדן דצייד כוורא (כלומר, מי שצד דג ומוציאו מן המים), וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר”. בספר דבר אברהם (ח”א סי’ כ”ד ס”ק י”ד) מדקדק מדברי הירושלמי: “זהו אופיה ויסודה של מלאכת קוצר, מה שמפסיק החיות”. כלומר, שעיקר מלאכת קוצר היינו הפסקת היניקה ולא הפסקת החיבור (וראה להלן עמ’ ?? מחלוקת הים של שלמה עם המג”א, איזה יניקה מפסיק, כשמוציא את הדג מן המים).

והנה בגמ’ (עירובין ק’ ע”א) מצינו: “תנו רבנן, שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים, או שיש חלל תחתיהן שלשה טפחים, אף על פי שצידו אחד שוה לארץ, הרי זה לא ישב עליהן, לפי שאין עולין באילן, ואין נתלין באילן, ואין נשענין באילן (פירש”י, טעמא… שלא יתלוש מן המחובר במתכוין)… תני חדא, אחד אילן לח ואחד אילן יבש (פירש”י, שאין בו לחלוח, ולאו מחובר הוא), ותניא אידך, במה דברים אמורים, בלח, אבל ביבש מותר… לא קשיא, כאן בימות החמה, כאן בימות הגשמים” (פירש”י, בימות החמה יבש מותר, דליכא אפילו משום מראית העין, שהרי ניכר לכל שהוא יבש, שאינו מוציא עלין. והא דקתני אסור, בימות הגשמים, שאין ניכר בין לח בין יבש, ואיכא משום מראית העין). למדנו מדברי הגמ’ ורש”י, שאין חיוב קוצר באילן יבש.

עוד איתא בגמ’ (חולין קכ”ז ע”ב): “אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל, תאנים שצמקו באיביהן (פירש”י, שיבשו באילן), מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת – חייב חטאת”. וכ”פ הרמב”ם (שם ה”ד): “תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת חייב, אף על פי שהן כעקורין לענין טומאה”.

המג”א (סי’ של”ו ס”ק א’) מדקדק מדברי הרמב”ם, שנקט שיש איסור משום תולש אפילו ביבש, וכתב שצריך ליישב לפי דבריו את דברי הגמ’ בעירובין. והאליה רבה (שם ס”ק ט”ז) תירץ: “דודאי אילן יבש כתלוש, אלא דהכא מיירי באילן לח, רק שהפירות נתייבשו”. אבל החיי אדם (נשמת אדם שבת כלל י”ב ס”ק ב’) והחזון איש (יו”ד סי’ רי”ד לדף קכ”ז ע”ב) נקטו, שכוונת הרמב”ם לחייב אפילו אם גם האילן יבש (והוכיחו כן מדבריו בהל’ טומאת אוכלין, ויישבו לשיטתו סוגית הגמ’ בעירובין הנ”ל).

ובדבר אברהם (שם) כתב להוכיח מדברי הגמ’ לענין תאנים שיבשו: “חזינן, דיש קוצר גם במקום שאין הפסקת חיות… שהרי תאנים שיבשו, פסקה כבר יניקתם וחיותם, ואי אפשר לומר דהבדלת החיות חשובה כתולדה דקוצר”. והוכיח הדבר אברהם שהבבלי והירושלמי נחלקו במהות מלאכת קוצר, שלפי הירושלמי, מהות המלאכה היא הפסקת היניקה, כמשנ”ת לעיל, ולפי הבבלי, מהות המלאכה היא הפסקת החיבור.

ואח”כ כתב, שאין להוכיח להיפך, מדברי הגמ’ דלא שייכא קצירה באילן יבש: “דבהנך אין הפטור משום שחסרה הבדלת החיות, אלא משום דכיון שיבש, לא חשיב כבר כמחובר כלל, וכשם שהתוחב קנה בארץ וחזר והוציאו, אין בו משום קוצר, דלא הוי מחובר לקרקע, אלא דמי כמאן דמנח בכדא, כמבואר בסנהדרין (דף מ”ו ע”ב)… הכי נמי יבש, כיון שפסקה יניקתו, לא הוי כמחובר, אלא כקנה בעלמא התחוב בארץ, וכמבואר להדיא ברש”י ותוס’ שם טעם זה דלאו כמחובר. אבל היכא דעדיין חשיב כמחובר, אה”נ דלא איכפת לן כלל, במה שאין בו הבדלת חיות. ובתאנים שצמקו באיביהן, שהתולשן חייב, בודאי צריך לומר דחשיבי עדיין כמחוברין לקרקע” (ועי”ש ס”ק ט”ז, שביאר החילוק בין תאנים לאילן בטו”ט, שהתאנים מחוברים בעצם לאילן, אף שפסקו לינק ממנו, אבל האילן אינו מחובר בעצם לקרקע, ומה שנחשב מחובר לקרקע הוא רק מכח זה שיונק מן הקרקע, ולכן אם אינו יונק מן הקרקע, אינו נחשב גם מחובר לקרקע).

והנה איתא בגמ’ (שבת ק”ז ע”ב): “אמר מר בר המדורי אמר שמואל, הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, חייב. מאי טעמא, אמר רבא, בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת, האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי, מיחייב משום עוקר דבר מגידולו (פירש”י, ואף על פי שאינו מחובר לקרקע, כדאמרינן בעלמא (עירובין כח, ב), מאוירא רבי), הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי, האי מאן דתלש פיטרא (פירש”י, פטריות) מאונא דחצבא (פירש”י, פעמים שהוא גדל בשפת הדלי, ממים), מיחייב משום עוקר דבר מגידולו”. ופסק הרמב”ם (הלכות שבת פ”ח ה”ג), שחיובו משום קוצר. מדברי הגמ’ והרמב”ם משמע לכאורה, שחיוב קוצר הוא על הפסקת היניקה, ולא על הפסקת החיבור, ודלא כדברי הדבר אברהם.

הדבר אברהם (שם ס”ק י”ז) מיישב גמ’ זו לפי דרכו: “לאו משום הבדלת החיות הוא דמחייבי, אלא משום דכיון שיונק וגדל שם, הוי מחובר אליו, ולכן המבדילו חייב משום קוצר, מפני שמעתיקו מחיבורו ממש”.

תלישה בפה

שנינו בתוספתא (שבת פ”ט הי”ד): “התולש בין בימינו בין בשמאלו, הרי זה חייב. באחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו, או שהיה מהלך על גבי הארץ, ונתזו צרורות מתחת רגליו, ונפלו על גבי עשבים ותלש, פטור”.

והנה בגמ’ (סוכה ל”ז ע”ב) איתא: “אמר רבה, הדס במחובר, מותר להריח בו, אתרוג במחובר, אסור להריח בו (פירש”י, לענין שבת נקט לה, כל ימות השנה). מאי טעמא, הדס דלהריח קאי, אי שרית ליה, לא אתי למגזייה (פירש”י, כלומר, אף על גב דשרית ליה להריח, לא אתי למיתלש, דהא במחובר נמי מריח ליה שפיר, ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו), אתרוג דלאכילה קאי, אי שרית ליה, אתי למגזייה”. ופירש”י: “אבל אתרוג דלאכילה קאי, כי מורח ליה, מינשי ותליש ואכיל ליה, ואף אם אוכלו במחובר, אין לך תולש גדול מזה”.

המגן אברהם (סי’ של”ו ס”ק י”א) הביא את דברי רש”י וכתב: “ומכל מקום אפשר דאין חייב עליה, דאין דרך תלישה בכך, כדאמרינן [שבת] דף ע”ג, שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו, פטור, דאין דרך תלישה בכך, אלא ביד או בכלי”. והיינו שנדחק לפרש שכוונת רש”י במה שכתב שאם אוכלו במחובר, אין לך תולש גדול מזה, שיש בתלישה בפה איסור דרבנן. וכ”פ בש”ע הרב (שם סעי’ ט”ז): “אף שאין דרך תלישה בפיו, אלא ביד בלבד, ופטור הוא מן התורה, מכל מקום אסור מדברי סופרים”.

אבל בספר בכור שור (שבת ע”ג ע”ב) ובטל אורות (מלאכת קוצר) פירשו, שכוונת רש”י לחייב מדאורייתא. וכתב בחזון יחזקאל (לתוספתא שם) ליישב הסתירה מדברי התוספתא, שיש לחלק אם כוונתו לתלוש בפיו כדי לאכול במקום אחר, שאז נחשב לשינוי, או שכוונתו לאכול ע”י התלישה, שאז חייב מן התורה (וע”ע חילוק אחר בטל אורות מלאכת קוצר, ובאגלי טל קוצר סי’ כ”ט ס”ק ה’).

כשאינו צריך לדבר הנקצר

מקור הדין

איתא בגמ’ (שבת ע”ג ע”ב): “אמר רב כהנא, זומר וצריך לעצים, חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע (פירש”י, וצריך לעצים להסקה, משום דצריך להם, הויא תולדה דקוצר, דצריך נמי לקצור). אמר רב יוסף, האי מאן דקטל אספסתא  (פירש”י, אספסתא, שחת, וקוצרין אותו שלשה פעמים בחדש, וחוזר וצומח), חייב שתים, אחת משום קוצר, ואחת משום נוטע. אמר אביי, האי מאן דקניב סילקא (פירש”י, חותך תרדין מן המחובר, וחוזרין וגדלין), חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע”.

מפרש בתוס’ רי”ד (שם קכ”א ע”ב): “האי דבעינן צריך לעצים לחיוביה משום קוצר, נ”ל דלא אתיא אלא כרבי שמעון [דפטר במלאכה שאין צריך לגופה], אבל לר’ יהודא אע”ג דא”צ לעצים, חייב משום קוצר. דהא תלש מן המחובר, ואין זה קלקול, אלא מלאכה. ואע”פ שא”צ לה לתלישה זו, הוא חייב משום קוצר. בודאי אם היתה התלישה קלקול, כגון שקטם נטיעה בלי שום צורך, שלא היה צריך לא לעצים ולא פירותיה, הוה פטר ר’ יהודה, מפני שהוא מקלקל, ורבי יהודה סבירא ליה כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר, דיליף ממילה ומבת כהן. ואלו היה צריך לעצים או לפירות, כגון שהיו פירות בראשה, ולא היה מגיע אליהן, וקטמה כדי לטלטלן, אע”פ שאין עצים ופירות שוין אלא פרוטה, והנטיעה יפה כמה סלעים, חייב בין לר’ יהודא בין לר’ שמעון. שכיון שהוא צריך לאותה התלישה, מלאכה הצריכה לגופה היא… זומר דהוי נוטע או לייפות את הקרקע דהוי חורש, הוי פלוגתא דר”ש ור’ יהודא, דלר”ש פטור משום קוצר, כיון שאין צריך למה שתלש, ולר’ יהודא חייב נמי משום קוצר, אע”פ שאין צריך לאותם עצים שתלש. כיון שתלישה זו אינה קלקול אלא תיקון, הרי מלאכת הקצירה עשויה”.

אבל התוס’ כתבו: “נראה דאפילו לר’ יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, בעינן צריך לעצים, דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב, וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ’ חבית (קמ”ה ע”א) – אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. ואמאי שרי לגופן, ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך”.

והנה מלשון הגמ’ משמע לכאורה, שרק בעצים אינו חייב משום קוצר, אלא אם צריך לעצים, אבל באספסתא ובסילקא חייב בכל אופן, וכך נקט בחיי אדם (כלל י”א ס”ק ה’ ובנ”א שם ס”ק ב’) בדעת התוס’, שרק בעצים שהקצירה קשה להם אינו חייב אלא אם צריך לדבר הנקצר. אבל המאירי כתב: “וכן הקוצר את השחת, שקצירתו צריכה לו לגרף השחת ולהצמחת הנשאר, חייב שתים, וכן הדין בחותך את התרדין בשיש שם יותר מדאי, שנמצא קוצר לצורכו, לאכילה ולתקן” (וכן הוכיחו באמרי בינה שבת סי’ ל”ב ובדבר אברהם ח”א סי’ כ”ה סס”ק י”ד מדברי המאירי, ובאמ”ב הוכיח כן גם מדברי חי’ הר”ן שבת צ”ד), ומוכח מדבריו שזהו דין כללי במלאכת קוצר, שאין חייב אלא אם צריך לדבר הנקצר.

וכ”כ בשו”ת שבט הלוי (ח”א סי’ ע”ו), וביאר: “ואמנם מה דלא הוזכר וצריך להדבר אלא בעצים, נראה משום דבירק וכיוצא בזה, מן הסתם הקצירה לצורך ולא לאבוד, משא”כ בעצים ששכיח מאד שעושים קצירה לצורך זמור ומאבדים העצים, לזה אשמעינן וצריך לעצים. ואם אמנם פשטות דברי התוס’ יורה כהחיי אדם, ממה שכתבו – דלא מקרי בעצים קוצר וכו’, דמשמע דאיכא איזה חידוש בעצים, אמנם אין זה מוכרח כ”כ בלשון התוס’, והואיל בשארי ראשונים מבואר בפשיטות להיפך, נראה דהכי נקטינן”.

החיי אדם (בנשמת אדם שם) מפרש עוד בדעת התוס’: “דדוקא בזה שעיקר כוונתו לזמור כדי שיצמיח, בזה לא מקרי קוצר, אלא אם כן צריך לעצים. אבל אם אין כוונתו רק לחתוך עצים מן האילן, אע”פ שאין צריך לעצים, מכל מקום חייב משום קוצר… וצ”ע” (עיי”ש שהוכיח כן מגמ’ בעירובין ק’ ע”ב, ובדבר אברהם שם כתב שאינו מוכרח). אמנם בחי’ הר”ן (שם) כתב: “דכל היכא שהוא צריך לעצים הויא דומיא דקצירה, דהא קצירה צריך למה שקוצר”, ומשמע שאם אינו צריך לדבר הנקצר, אין זה בכלל מלאכת קוצר. וכ”כ באמרי בינה (שם) לדקדק מדבריו (בדף צ”ד הנ”ל).

ביאור הדין

בביאור סברת התוס’, שאין לחייב משום קוצר, אם אינו צריך לדבר הנקצר, כתב בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סי’ קכ”ב ענף ז’): “כוונתם, דמקורע על מנת לתפור שמצריך במתניתין, ולא סגי בתיקון שאינו ניכר שהוא בא מקריעה, אף שעכ”פ עתה הוצרך לקריעה דוקא, שמעינן דלא עצם המעשה לבד היא המלאכה, והתיקון הוא רק פרט ותנאי בדין החיוב, שצריך שגם יתקן בהמלאכה שעושה, דא”כ היה סגי בכל תיקון שיהיה אף שלא ניכר, כיון שעכ”פ עשה עצם המלאכה והיה בתיקון, אלא ודאי דגם התיקון הוא שייך לעצם המלאכה, דהמעשה עם התיקון יחד הוא המלאכה, ולכן כיון שהתיקון אינו ניכר שהוא מהקריעה, אינו שייך לו להצטרף, ונשאר רק מעשה הקריעה לבד, דאינה חשובה מלאכה. וא”כ הוכיחו מזה, שגם בזומר להצמיח האילן ואין צריך לעצים, אף שהמעשה שעושה הוא מעשה קוצר, והיה לו להתחייב גם משום קוצר, ואף שצריך שיהיה תיקון, הרי יש כאן תיקון שנצמח מזה האילן, דמאי שנא תיקון דצריך לעצים, או תיקון דצמיחת האילן, ואף שגם משום נוטע חייב, דמעשה זו דזמירה בגפנים הוא מצמיח, היה לו להתחייב תרתי, אף באין צריך לעצים כלל, כגון שמשליכם לאבוד, או שאינם ראוין לעצים, משום תיקון זה דצמיחת האילן לבד. ובשלמא לרבי שמעון דבעי צריכה לגופה, ניחא שאין לחייבו משום קוצר, דהא אם לא היה נצמח שם ענפים מרובים ולא היה צריך לזימור, נמי היה ניחא לו, ולכן אין לחייבו על המעשה, רק מצד הצמיחה, שלכוונה זו עשה בזמירתו, שהוא רק חדא משום נוטע. אבל לר’ יהודה דמחייב באינה צריכה לגופה, מאי טעמא לא מחייב תרתי, גם משום קוצר, כיון שעשה מעשה הקצירה, והוא מתקן בזה לענין צמיחה ולא מקלקל. אבל מכיון שמקורע שמצריך על מנת לתפור, ולא סגי בתיקון שאינו ניכר, שמעינן שהתיקון הוא מהמלאכה גופה, שהמעשה יחד עם התיקון הוא המלאכה, לכן כיון שהתיקון הוא לצמיחה אינו שייך זה למלאכת קוצר, אלא למלאכת נוטע, ולכן אינו חייב אלא חדא משום נוטע. ורק בצריך לעצים, שיש בכאן שני תיקונים, תיקון מה שצריך לעצים, ששייך למלאכת קוצר, ותיקון הצמיחה ששייך לנוטע, חייב תרתי. וכן הוכיחו מהא דכבשים ושלקות שסחטן לגופן, שמותר אף שלמימיהן חייב חטאת לר’ יוחנן, שלא נחשב תיקון מה שסוחט שלא יהיו שם המים, אף לר’ יהודה שמחייב באין צריכה לגופה, משום שכיון שהתיקון הוא מהמלאכה גופה, שאין שייך זה בתיקון זה שלא יהיו שם מים, שלא שייך למלאכת דישה, דאין דרך דישה בכך, והוי כמעשה בלא תיקון, שחסר עדיין עיקר המלאכה. וזהו פירוש נכון ואמת בתוס'” (וע”ע בקהלות יעקב שבת סי’ ל”ה).

לבדוק תוספת הסבר, אולי באמ”ב, שמלאכת קורע ומוחק וסותר וקוצר הן מלאכות השחתה, ולכן אם אין צריך לתיקון, אין בהן חשיבות מלאכה.

ומכל מקום מדרבנן אסור, אף אם אין צריך לדבר הנקצר, כמו שהוכיח באמרי בינה (שם) מדברי הגמ’ (שבת פ”א ע”ב): “אמר רב הונא, אסור לפנות בשדה ניר (פירש”י, חרישה ראשונה, ועומד לזריעה) בשבת. מאי טעמא, אילימא… משום עשבים (פירש”י, שמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור, וכשהוא מקנח בו נתלשים), והאמר ריש לקיש, צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת, חייב חטאת” (פירש”י, והתולש ממנו במתכוין חייב, דמקום גידולו הוא, אף על פי שהוא צרור ואינו עפר). בטעם הדבר שמותר לקנח בצרור מפרש רש”י: “דאינו מתכוין לתלוש, ומותר, דהלכה כר’ שמעון”. וכתב האמרי בינה, שמדברי רש”י שפירש שמותר לקנח בצרור, מפני שהלכה כר”ש שדבר שאינו מתכוין מותר מוכח, שאף שאינו צריך לעשבים שתולש, אסור עכ”פ מדרבנן, אם מתכוין לתלוש.

פרק שני

הגבהת עציץ וקצירה ממנו

עציץ נקוב ושאינו נקוב

איתא במשנה (דמאי פ”ה מ”י): “עציץ נקוב הרי זה כארץ”. מפרש הרמב”ם (בפיה”מ): “עציץ הוא כלי שזורעין בו, וכשיהיה נקוב כפי שיעור שורש קטן, והוא פחות מכזית, היא נחשבת כארץ, מפני שהיא נחברת לארץ, ומה שצומח בכלי ההוא כמו הצומח בארץ, ומה שצומח בארץ הוא חייב בתרומה ומעשרות מן התורה. והצומח בכלים שאינם נקובים אינם חייבים בתרומה ולא במעשרות אלא מדרבנן, לפי שהם נבדלין מן הארץ”.

מדברי המשנה ומפירוש הרמב”ם למדנו, שהגדל בעציץ נקוב נחשב כאילו גדל ממש על הארץ. ואילו הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו נחשב מן התורה כגדל על הארץ.

גדר עציץ נקוב

שיעור הנקב שבו נחשב העציץ לנקוב

מדברי הרמב”ם הנ”ל (וכ”ה בהל’ תרומות פ”ה הט”ו) למדנו, ששיעור הנקב שעל ידו נחשב עציץ לנקוב הוא – “כפי שיעור שורש קטן, והוא פחות מכזית”. מקור דבריו הוא במשנה (עוקצין פ”ב מ”י): “כמה הוא שיעורו של נקב, כדי שיצא בו שרש קטן”, ובגמ’ (שבת צ”ה ע”ב): “אמר רבא, חמש מדות בכלי חרס… ניקב ככונס משקה, טהור מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ניקב כשורש קטן, טהור מלהכשיר בו זרעים, ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים”. הרי שכלי שניקב כדי שיעור שורש קטן, ראוי עדיין להניח בתוכו זיתים, ואין הזיתים נופלים מן הנקב.

מדברי הרמב”ם עדיין אין אנו יודעים, בכמה פחות שיעור נקב בשיעור שורש קטן משיעור כזית. אך מדברי רבא אפשר ללמוד, ששיעור שורש קטן גדול יותר משיעור נקב הראוי להכנסת משקין, שהרי בדבריו מפורש, שכלי שניקב ככונס משקה, נחשב עדיין כלי להכשיר זרעים.

בשיעור נקב ככונס משקה מצינו בגמ’ (נדה מ”ט סע”א): “תנו רבנן, כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו, יביא עריבה מלאה מים ונותן קדרה לתוכה, אם כנסה, בידוע שכונס משקה, ואם לאו, בידוע שמוציא משקה… היה טורד טיפה אחר טיפה, בידוע שכונס משקה (פירש”י, כלומר, וזו נמי בדיקה, אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף, בידוע שכונס משקה). וכ”פ הש”ע (או”ח סי’ קנ”ט סעי’ א’), הב”ח (שם) ש”ע הרב (שם סעי’ ד’) והמ”ב (שם ס”ק ז’).

למדנו, ששיעור הנקב שבו נחשב העציץ לנקוב הוא בין שיעור פחות מכזית ובין שיעור נקב שמים מטפטפים ממנו, ששיעורו קטן מאד, ועדיין אין אנו יודעים את השיעור המדוייק. לכאורה יש ראיה מדברי המאירי (שבת שם), שכתב שהשיעור הוא פחות מעט מכזית. אך בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ צ”ב) כתב (לענין ערלה): “והנראה דהמאירי דייק מדנקט הרמב”ם פחות מכזית, ולא יותר מכונס משקה מעט, ש”מ דס”ל להטות המדה למעט פחות מכזית, היכא דהוי לחומרא כן“. וא”כ לענין שבת שהחומרא היא כשמחשיבים את העציץ כנקוב, עדיין אין ראיה, שאין להחשיבו לחומרא כנקוב, אפילו בשיעור קטן יותר.

החזון איש (שביעית סי’ כ”ב ס”ק א’) כתב: “נקב קטן להוציא מים לא חשיב נקב. ובבד שלא יהיה כשרש קטן, והוא פחות מכזית, ואין אנו בקיאין בו בדיוק. ויעשו רק כפי הוצאת משקין בריוח”. מבאר בשו”ת מנחת יצחק (שם): “כוונתו שיהיה הנקב רק כפי הוצאת משקין בריוח, אבל לא יגיע עד ככונס משקין. דאם הגיע לידי כך, יש לחוש דאי אפשר לצמצם, ויהיה מעט יותר”. לפי פירוש זה, שיעור הנקב לענין שבת קטן מאד, שהרי צריך להיות נקב קטן כל כך, שמים אינם מטפטפים דרכו בתכיפות. וכ”כ בדרך אמונה (בהל’ תרומות שם) בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א, שרק אם הנקב פחות ממילימטר אחד נחשב כאינו נקוב (ועי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ רל”ב ס”ק ה’, לענין ערלה).

מקום הנקב

רש”י (שבת צ”ה ע”א) מפרש את דברי המשנה – “התולש מעציץ נקוב חייב”: “דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב, שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו“. והרשב”א (שו”ת ח”ג סי’ שמ”א) ביאר יותר: “אפילו נקוב בצדו, כל שהוא נקוב כנגד מה שהזרעים טמונין בעפרו של עציץ, לפי שהזרעים יונקים מן הקרקע, אפילו דרך נקב שבצדו של עציץ… ודוקא כשהנקב כנגד מה שטמון הגזע בעפר העציץ. אבל למעלה ממה שטמון לא, שאם כן, אפילו שאינו נקוב כנקוב, דמאוירא קא רבו וינקי מלחלוחית הקרקע (ועי’ מל”מ הל’ ביכורים פ”ב סה”ט). למדנו מדבריהם, שגם אם אין שום נקב בתחתית העציץ, אך יש נקב בצד העציץ כנגד הזרעים הטמונים בעפר שבו, נחשב העציץ לנקוב. וכ”פ במ”ב (סי’ של”ו ס”ק מ”ב).

נוף היוצא מחוץ לעציץ

איתא במשנה (עוקצין פ”ב מ”ט): “קישות שנטעה בעציץ, והגדילה ויצאת חוץ לעציץ, טהורה”. מפרש רש”י (חולין קכ”ח ע”א): “קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב, כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין, או אם היתה טמאה, הרי היא בטומאתה. ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר, כמחובר דמיא, וטהרה כל הקישות שבעציץ, לפי שחוזרים ויונקין מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ”. וכתב המשנה למלך (שם): “שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין, פשיטא שיחשב כמחובר לשאר דברים”.

למדנו מכאן, שאפילו אם עציץ אינו נקוב, אם יש ענפים הבולטים אל מחוץ לעציץ, דינו כנקוב. וכ”כ החזון איש (שם): “ויש ליזהר שלא יצאו הנופות חוץ לעציץ, שאז דינו כמחובר”. ובמקום אחר (עוקצין סי’ ד’ ס”ק ב’) הוסיף ביאור, מדוע יש יניקה מתחת לנוף, ואילו מן הצד אין יניקה כנגד הנוף, אף שיש יניקה מן הצד כנגד השרשים: “הא דמהני נקב מן הצד, היינו דאדי הקרקע עולים למעלה, וטבע הזרעים לשאוף לקרבם, ואין נפקותא בין הנקב למטה או מן הצד, דהיניקה מזנקת אף באלכסון, אבל לא מלמעלה למטה. ומיהו דוקא בנקב כנגד שרשי הזרעים, אבל לא בנקב כנגד הנוף… אע”ג דנוף היוצא חוץ לעציץ כנגד הקרקע, חשיב עי”ז כמחובר… מ”מ ע”י נקב מן הצד לא אלים יניקת הנוף למחשב מחובר”[1].

החומר שממנו עשוי העציץ

מקור הדין

איתא בגמ’ (מנחות פ”ד ע”ב): “תני חדא, שבספינה (כלומר, פירות עץ שגדל בתוך ספינה), מביא (ביכורים) וקורא, ותניא אידך, מביא ואינו קורא… ספינה אספינה לא קשיא, כאן בספינה של עץ, כאן בספינה של חרס”.

פירש”י: “בספינה של חרס מביא וקורא משום דשל ארץ היא”. והקשה רבינו תם (בתוס’ שם ובגיטין ז’ ע”ב): “דבפ”ב דגיטין (כ”א ע”ב) אמרינן – כתבו על חרס של עציץ נקוב, משמע דחרס בעי נקיבה. ואמרינן בסוף המצניע (שבת צ”ה ע”ב) – ה’ מדות בכלי חרס, ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים. ועוד דסתם עציץ של חרס הוא… ועוד הביא רבינו שמואל, מהא דתניא בתוספתא דשביעית, הטומן את הלוף בשביעית, ר”מ אומר טומנו בעציץ כדי שלא יצמח, ואע”פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (ירמיה לב), ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, אלמא סתם עציץ של חרס הוא”. וכתבו התוס’ (בגיטין שם): “ונראה לר”ת להפך, דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי נקיבה, שהוא מתלחלח יותר מן החרס” (אבל במנחות שם כתבו שכן פירש רבינו תם מתחילה, אבל לבסוף פירש: “דבשל חרס מהניא נקיבה, אבל בשל עץ אפי’ נקוב לא מהני מידי”).

השלחן ערוך בהלכות שבת (סי’ של”ו סעי’ ח’) חשש לחומרא לשתי הדעות, ואילו את דבריו בהלכות ערלה (יו”ד סי’ רצ”ד סעי’ כ”ו) מפרש הגר”א (שם ס”ק ס”ד) כרבינו תם (ואת דברי הטור כרש”י, ועיי”ש מה שפירש בשיטת הרמב”ם). הרמ”א (חו”מ סי’ ר”ב סעי’ י”ב) הביא את שתי הדעות ולא הכריע. .

והנה איתא בירושלמי (ערלה פ”א ה”ב): “הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. רבי יוסי אומר, מפני שהשרשים מפעפעים אותו. רבי יונה מפיק לישנא, כלי חרס עומד בפני שרשים”. מפרש הר”ש (חלה פ”ב מ”ב): “שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת. ומפיק לישניה, אומרה בלשון אחרת, בתמיה, וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן”.

מדברי הירושלמי עולה, שעציץ מחרס נחשב כנקוב, רק כשנטע בו אילן. לפירוש הר”ש (חלה פ”ב מ”ב), משום שכח יניקתו של אילן גדול, ובוקע דרך העציץ, ולפירוש הפני משה (שם) והאגלי טל (קוצר ס”ק י”ב) והמנחת שלמה (ח”א סי’ ע’) בדעת הרמב”ם, משום ששרשי אילן מרוב חוזקם מפעפעים, ועתידים ודאי לנקוב את העציץ ולעבור לארץ, אבל אם נטועים בו זרעים אין הוא נחשב כנקוב. ומשמע מדברי הטור (באו”ח וביו”ד שם) שגם כוונת רש”י להחשיבו כנקוב, רק כשנטע אילן בעציץ, ולא כשיש בו זרעים. וכ”כ החזון איש (ערלה סי’ א’ ס”ק ט”ז), שרש”י מיירי דוקא באילן[2].

חומרים שונים

לענין ערלה באילן הגדל בעציץ של מתכת כותב החזון איש (בדינים שבסוף הלכות ערלה ס”ק ל”ב): “נטע בעציץ שאינו נקוב, אם הוא של חרס, חייב בערלה ורבעי מן התורה. ואם הוא של מתכת, אינו חייב אלא מדרבנן. ואם הוא של עץ יש בזה פלוגתא” וכו’. הרי שנקט שעציץ של מתכת נחשב עציץ שאינו נקוב.

אבל הגרש”ז אויערבך זצ”ל (מנחת שלמה ח”ג סי’ קנ”ח ס”ק ג’) כותב: “כמדומה לי דלפי מה שכתב הר”ש אהא דהשרשים מפעפעין” שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת, יתכן שיונק גם דרך מתכת… והרי לא נזכר בגמ’ רק חילוק בין עץ לחרס. וכיון שהרמב”ם כתב בשניהם שהרי הם כארץ, מנין דמתכת שאני”. לפי דברי הגרשז”א עולה, שיש להתייחס לכל חומר חוץ מחרס ועץ, כאילו הוא נקוב, כיון שלא נזכר בגמ’ שדינו כאינו נקוב, ויתכן שהיניקה עוברת דרכו. וכ”כ בדרך אמונה (הל’ שמו”י פ”א ציון הלכה ס”ק ק”ז) בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א (וצ”ע איך מתיישבים דברים אלו עם דברי הגרי”ש אלישיב המובאים להלן, שע”י רצפת פי.וי.סי. נחשב העציץ כאינו נקוב).

אמנם לסברת האחרונים שהזכרנו לעיל, שכוונת הירושלמי שחרס נחשב כנקוב, מפני שבכח השרשים לנקוב את החרס, מודה הגרשז”א (מנחת שלמה ח”ג סי’ קנ”ח ס”ק י”ב אות ג’) שאפשר לבדוק כל חומר, אם בכח שרשי אילן לבקעו, וא”כ עציץ ממתכת לא יחשב כנקוב, כיון ששרשים אינם יכולים לבקעו (ועי’ בשו”ת מנחת יצחק ח”ח ס”ס צ”ב, לענין ערלה בעציצי פלסטיק).

ובשו”ת שבט הלוי (ח”ו סי’ קס”ז) כתב: “בדבר הפלסטיק לענין עציץ שאינו נקוב… אם ימצא שהוא פחות עביר למים ולחות מעץ, אם נוכל להקל להחשיבו לעציץ שאינו נקוב בשביעית… אם יתברר ברור גמור דפלסטיק אינו עביר כלל ועדיף במציאות זה מעץ, א”כ לענין ירק שפסק החזון איש להקל גם בחרס כמ”ד הכי, מסתבר דפלסטיק לא גרע ממנו”, ומשמע ג”כ שלא היקל אלא בירק, אבל באילן מחמיר כהגרשז”א.

עציץ המונח על גבי אבן, מרצפות ופי. וי. סי.

כתב החזון איש (שביעית סי’ כ”ב ס”ק א’): “בעומד על רצפה של אבן, אינו יונק מן הארץ”. והיינו שאפילו אם העציץ עצמו נקוב, אפשר לדונו כעציץ שאינו נקוב, אם הוא עומד על רצפת אבן. כמו כן למדנו, שעציץ מאבן חוצץ מן הקרקע.

וכתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ו סי’ קס”ז): “דע דמה שכתב החזון איש… אין כוונתו רצפה רגילה שלנו שקורין באלאטען. דבדידי היה עובדא עם הגאון חזון איש זה לי שלשים שנה, שדעתי היתה אז שרצפה הרגילה הנ”ל הו”ל כאבן, ומפסקת בין עציץ לקרקע ונקרא לעולם אינו נקוב, והחזון איש התווכח אתי ואמר דרצפה זאת אינה מפסקת והעציץ יונק מבעדה מן הקרקע. ושוב אחרי זמן הרימותי עציץ כזה ואבן הרצפה מן הקרקע, וראיתי ברור שכנגד נקב העציץ היה חלול כמו נקב באבן הרצפה על השכבה העליונה, וניכר לעיניים שזה מכח משיכת קרקע העציץ ע”י נקב שלו ואין האבן מפסיק, ואמרתי ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם. ועל כרחך מה שכתב החזון איש… בעומד על רצפה של אבן, רצונו לומר אבן ממש, אבל אבני רצפה דידן אינם מפסיקים”.

הגרי”ש אלישיב שליט”א (בתשובה במשפטי ארץ שם) נוקט, שאם הרצפה מכוסה בפי. וי. סי., אפשר לדון את העציץ כאינו נקוב.

עציץ שאינו נקוב הקבוע בקרקע – אדניות

כתב הרא”ש (שו”ת הרא”ש כלל ב סי’ ד’): “וששאלת, בכרם הנטוע על הגג, ובנין הכרם כך הוא, בנה תחלה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקין זה בזה, ואחר כך רצפו כלו ברובדין של אבן ומלאו עפר ונטע כרם. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב, שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור מן הערלה. תשובה, יראה לי דכל כה”ג חייב בתרומה ובערלה. דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה, דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך. ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך, כדרך שהעולם זורעין, והיוצא השדה שנה שנה וגו’, ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל. אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ, כי השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה היוצא השדה, וגם דרך לזרוע כך. וכן לענין שבת תנן בפ’ המצניע (שבת צ”ה ע”א) – התולש מעציץ נקוב חייב, ושאינו נקוב פטור. וכן לענין טומאה והכשר חשוב נקוב כמחובר, ושאינו נקוב כתלוש, משום דכתיב גבי טומאה, על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ואין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתלוש, הילכך הוי כתלוש לכל מילי. אבל בנדון זה, שמילא הגג עפר ונטע בו כרם, שהוא דבר קבוע, עדיף טפי מעציץ נקוב”.

וכתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ח סי’ רל”ב): “הנה יסוד דברי הרא”ש ברור, דאין סיבת היות כרם על הגג, כרם גמור לכל מילי, מטעם שהגג והבית מחובר לקרקע שלמטה, אלא מטעם שמילוי העפר שעל הגג בפני עצמו כרם גמור ושדה גמורה היא ונדון בפנ”ע כשדה, היות שדרך בני אדם לזרוע ולנטוע כן. [אבל] מה דמהני עציץ נקוב הוא רק שמתוך שהוא נקוב, והשרשים יונקים מן הארץ שלמטה, נעשה חלק בלתי נפרד מן השדה. ואע”פ שאין דרך לנטוע בעציץ, מכל מקום בטל לשדה ע”י יניקת השרשים”.

כתב האגלי טל (קוצר סעי’ ג’): “מה שנזרע בעליה בעפר המעזיבה חשוב מחובר. ויראה לי שהוא הדין הנזרע על גבי כלי גדולה שאינה מיטלטלת, אף שאינה נקובה חשוב מחובר”. וביאר (שם ס”ק י’): “זה נלמד מתשובת הרא”ש, דתלי טעמא דעציץ שאינו נקוב דחשוב תלוש, משום דהוא דבר המטלטל, משמע דאי לא הוה מטלטל, היה דינו כמו בעליה דחשוב מחובר”, וציין שם לדברי הרמב”ם (הל’ טו”מ פי”ב ה”ב), שכלי בגודל ארבעים סאה נחשב לאהל ולא לכלי.

למדנו מכאן, שגידולים באדניות המחוברות למקומן, וכן באדניות בגודל ארבעים סאה ויותר, נחשבים כאילו גדלו בקרקע ממש.

תלישה מעציץ

איתא בגמ’ (שבת ק”ח ע”א): “אמר אביי, האי מאן דתלש פיטרא (פירש”י, פטריות) מאונא דחצבא (פירש”י, פעמים שהוא גדל בשפת הדלי, ממים), מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב רב אושעיא, התולש מעציץ נקוב, חייב, ושאינו נקוב, פטור (פירש”י, משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא)… התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה” (פירש”י, לאו היינו רביתיה, דאין דרך זריעה שם, אבל אלו שאמרנו, הוא עיקר גידולן).

וכ”פ הרמב”ם (שם): “צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גב החבית, התולש מהן חייב שזה הוא מקום גידולן. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ, והתולש ממנו חייב”. וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ה’ וח’).

הגבהת עציץ

עציץ נקוב

איתא בגמ’ (שבת פ”א ע”ב): “אמר ריש לקיש, צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת, חייב חטאת. אמר רב פפי, שמע מינה מדריש לקיש (פירש”י, מדריש לקיש דאמר מותר לקנח בו, ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין, וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן), האי פרפיסא (פירש”י, עציץ נקוב שזרעו בו) שרי לטלטולי (פירש”י, ולא אמרינן תולש הוא). מתקיף לה רב כהנא, אם אמרו לצורך (פירש”י, קינוח, כבוד הבריות), יאמרו שלא לצורך. אמר אביי, פרפיסא, הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא – היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות, מיחייב משום תולש. היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע, חייב משום נוטע”.

פירש”י: “חייב משום תולש, דאינו נהנה שוב מריח הקרקע. ולי נראה, דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור משום דדמי לתולש. דאי חייב ממש קאמר, לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח. ודומה לו במסכת סנהדרין (פב, א), הבא על הכותית חייב משום נשג”ז, דלאו מדאורייתא היא, אלא מדרבנן”. וכך כתבו התוס’: “והניחו ע”ג יתדות מיחייב משום תולש – האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש”.

אבל הרמב”ם (הל’ שבת פ”ח ה”ד) פסק: “גבשושית של עפר שעלו בה עשבים, הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש. היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע” (ועי’ בדברי יחזקאל (סי’ ב’) מש”כ בכמה דרכים ליישב לשיטת הרמב”ם, מה שהתירו לקנח בצרור).

ביאור שיטת רש”י ותוס’, שהגבהת עציץ נקוב אסורה רק מדרבנן, עולה מדברי ההגהות אשרי (שבת פ”ח סי’ ב’) שכתב: “מפני שאף על פי שמונח על גבי יתדות יונק מן הקרקע קצת, הילכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע. ואם כן משמע שאם הפסיקו לגמרי בעצים או בבגד, דפסיק יניקתו לגמרי, שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא”.

לכאורה משמע מדברי ההגהות אשרי, שחיוב קוצר הינו על הפסקת היניקה, ולא על הפסקת החיבור. אבל בדבר אברהם (ר”ס כ”ה) מפרש, שמה שאינו חייב לשיטת רש”י ותוס’ על מיעוט היניקה, היינו משום שמהות מלאכת קוצר הינה הפסקת החיבור ולא הפסקת היניקה (כמשנ”ת לעיל עמ’ 2), ומה שחייב כשהפסיק היניקה לגמרי, היינו משום שהפסקת היניקה נחשבת בכה”ג גם להפסקת החיבור. והוסיף, שגם לדעת הרמב”ם שחייב מן התורה על הגבהת העציץ, היינו משום שסובר שעציץ המונח על גבי יתידות נחשב כתלוש, וא”כ חייב על הפסקת החיבור (וע”ע בדברי יחזקאל (סי’ ב’), שנו”נ אם לדעת הרמב”ם הנ”ל חייב על הפסקת היניקה, או על הפסקת החיבור).

בתהלה לדוד (שם ס”ק ו’) כתב: “דליטלו מע”ג קרקע ולהניחו ע”ג קרקע שרי, ודוקא להניחו על גבי יתדות אסור. ואף דכשנוטלו מעל גבי קרקע, הוא מרחיקו מן הקרקע, לא דמי להניחו על גבי יתדות, דבשעה מועטת כזו אינו דומה לתולש, כיון שמניחו תיכף על גבי קרקע”

עציץ שאינו נקוב

המאירי (שם פ”א ע”ב) הביא את דברי הגמ’, שאסור להגביה עציץ נקוב, וכתב שדברי רש”י נראים, שאין בזה אלא איסור, ולא חיוב דאורייתא, ואח”כ כתב: “ומכל מקום בשאינו נקוב יראה שאין איסור בדבר”.

והנה בש”ע (שם סעי’ ח’) פסק: “עציץ אפילו אינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות או איפכא, בין שהוא של עץ בין של חרס”. מפרש המשנה ברורה (בה”ל שם ושעה”צ שם ס”ק ל”ז) בשם הגר”א: “דחשש לשיטת הסוברים דאחד מהני כלים, אינו נקוב כנקוב דמיא, וחש לשני הפירושים”.

לפמשנ”ת לעיל עמ’ ?? בדין עציצים ממתכת ומפלסטיק עולה, שהגבהת עציצים ממתכת ופלסטיק, תלויה ג”כ במחלוקת הפוסקים, אם יש יניקה דרך חומרים אלו. ולמשנ”ת עוד לעיל עמ’ ??, אם הנוף יוצא מחוץ לעציץ, נחשב לכולי עלמא כנקוב, ואם העציץ משיש או שעומד על רצפת שיש או על רצפת פי. וי. סי., נחשב ודאי לאינו נקוב.

טלטול עציץ

כתב המאירי (שם): “בתלמוד המערב (שבת פ”ז ה”ב) אמרו – הנותן עציץ נקוב על עציץ נקוב, חייב משום קוצר ומשום זורע. ויש מפרשים בזה שקוצר התחתון, שהעשבים שבו אין יכולים ליגדל, וזורע העליון, שמוסיף לו יניקה מן התחתון. ונמצא לדבריהם, שאם אין מוסיף לו יניקה, אלא שמשנהו ממקום למקום פטור. ולי נראה, שמהעתיקו ממקומו נקרא קוצר, וכשהניחו במקום יניקה, אפילו אינה ביניקה (נדצ”ל – כיניקה) ראשונה, נקרא זורע. ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל”.

מפרש בדבר אברהם (סי’ כ”ה בהגה”ה): “דמשום הכי חייב במושכו על גבי קרקע, דאע”ג דלא פסק מלהיות מחובר, מכל מקום מעיקרא היה מחובר במקום זה, וכשמעתיקו למקום אחר ונתחבר שם, חשיב כעוקר ממקום הראשון ונוטע במקום השני. והיינו משום דדין החיבור שיש לזרעים שבעציץ נקוב, משוי להו כאילו הם נטועים למטה בקרקע עולם שתחת העציץ, ולא שיש להם רק דין חיבור במקום שהם, ולכן כשמעתיקם הוי כתולשם ממקום זה ונוטעם במקום אחר… ולפי דרך כ”ג [הגרי”י רבינוביץ מפוניבז’ זצ”ל], דעיקר הקוצר משום פסיקת החיות הוא, ולאו משום תלישה מן המחובר, דברי המאירי נוחים יותר, דכשמושכו ממקום למקום הוא מפסיק יניקתו שהיה לו ממקום הראשון, ומה שנשאר מחובר ויונק, לא הוי עוד מכח אותה יניקה הראשונה, אלא שנותן לו יניקה חדשה ממקום אחר, והרי הוא זורע”.

אבל בפמ”ג (א”א שם ס”ק י”ט) דן רק אם יש לאסור עציץ בטלטול משום מוקצה, וציין בשעה”צ (שם ס”ק ל”ח) לדבריו, ומשמע דלא חשיב קוצר (וכך נקט בדברי יחזקאל סי’ ב’ ס”ק ז’ בדעת הרמב”ם).

הגבהת וטלטול עציץ המונח על גבי יתדות ומעל תקרה

לעיל הובאו דברי ההגהות אשרי, שאפילו כשהעציץ מונח על גבי יתדות, יונק מן הקרקע קצת, ואינו נחשב כתלוש מן התורה, ורק אם הפסיקו לגמרי בעצים או בבגד, מפסיק יניקתו לגמרי, ונחשב לתלוש (ועי’ בדברי יחזקאל סי’ ב’ ס”ק ב’, שגם הרמב”ם מודה לזה).

וכן הוכיחו התוס’ (גיטין ז’ סע”ב), שעציץ נקוב, אפילו אם הוא מונח באויר, באופן שאין דבר חוצץ בינו לבין הקרקע, הריהו נחשב כמחובר לקרקע, מהא דאיתא בגמ’ (שם ל”ז ע”א): “תנן התם, אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע (פירש”י, אם יש קרקע ללוה)… אמר רב יהודה, אפי’ השאילו מקום לתנור ולכירים (פירש”י, להניח בו תנור או כיריים המטלטלין), כותבין עליו פרוסבול. איני, והתני הלל, אין כותבין פרוסבול אלא על עציץ נקוב בלבד (פירש”י, שהוא מחובר, וכל שכן על קרקע עצמו אם שלו היא), נקוב אין, שאינו נקוב לא. אמאי, והא איכא מקומו (פירש”י, דהא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו, הואיל ועציץ שלו הוא). לא צריכא דמנח אסיכי” (פירש”י, על גבי יתדות, ואין הקרקע שלו. הלכך נקוב הוי כמחובר, ושאינו נקוב אין כאן קרקע).

אבל מדברי רש”י שכתב – “דאינו נהנה שוב מריח הקרקע”, משמע שאפילו כשהעציץ מונח באויר, נפסקת היניקה לגמרי[3].

שיטה שלישית מצינו בריטב”א. דהנה בגמ’ (גיטין ז’ ע”ב) איתא: “תנן, עפר חו”ל הבא בספינה לארץ, חייב במעשר ובשביעית. א”ר יהודה, אימתי בזמן שהספינה גוששת, אבל אין הספינה גוששת פטור… א”ר זירא, עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן”. ופירש הריטב”א (שם): “דרבנן יונק ואפילו למעלה מי’, ולרבי יהודה דוקא למטה מי’, אבל לא למעלה”. הרי שלשיטת הריטב”א אליבא דרבי יהודה, יונק העציץ באויר, והיניקה נפסקת לגמרי בגובה עשרה טפחים.

והנה נתבאר לעיל, שאסור להגביה עציץ נקוב מהקרקע ולהניחו ע”ג יתדות, ולשיטת הרמב”ם יש בזה חיוב חטאת, ולמשנ”ת שגם באויר יש יניקה, על כרחך הטעם, כיון שממעט את היניקה, אף שאינה נפסקת לגמרי. מעתה יש לאסור להגביה אפילו עציץ המונח באויר, כיון שממעט יניקתו יותר. ואם מניחו על גבי דבר המפסיק, חייב חטאת, דמפסיק היניקה לגמרי, ולכאורה היינו אפילו אם היה מקודם מונח באויר, דמכל מקום מקודם ינק, ועכשיו אינו יונק כלל. ולפ”ז באופנים שאסור להגביה או לטלטל עציץ נקוב, יש להזהר בזה אפילו בעציץ המונח בקומה גבוהה.

פרק שלישי

קוצר בבע”ח

מקור הדין

איתא בירושלמי (שבת פ”ז ה”ב): “רבנן דקיסרין אמרין, הדן דצייד כוורא (כלומר, מי שצד דג ומוציאו מן המים), וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר”.

ובגמ’ (שבת ק”ז ע”ב): “אמר שמואל, השולה דג מן הים (פירש”י, השולה דג שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום), כיון שיבש בו כסלע (פירש”י, כרוחב סלע), חייב (פירש”י, משום נטילת נשמה, דתו לא חיי). אמר רבי יוסי בר אבין, ובין סנפיריו. אמר רב אשי, לא תימא יבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי (פירש”י, שנוגעין בו, וחוט הרירין נמשך מן האצבע). אמר מר בר המדורי אמר שמואל, הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב (פירש”י, דלדל – עקר, שהפילתו על ידי דלדול זה). מאי טעמא, אמר רבא, בר המדורי אסברא לי (פירש”י, טעמא דהא מילתא), לאו אמר רב ששת, האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי (פירש”י, כשותא – הומלו”ן, וגדל מתוך ההיזמי, מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו), מיחייב משום עוקר דבר מגידולו (פירש”י, מיחייב ואף על פי שאינו מחובר לקרקע, כדאמרינן בעלמא (עירובין כ”ח ע”ב) – מאוירא רבי), הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו”.

להלכה

כתב הרמב”ן (שם): “הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. קשה לי, דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין (שבת ע”ד ב’) לא מחייבינן להו תרתי, חדא משום עוקר דבר מגידולו, וכן הנוטל שערו וצפרניו ושפמו (שם צ”ד ב’) אין בהן דין עוקר דבר מגדולו דליחייב תרתי, אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע. והכי נמי משמע בבכורות (כ”ה א’) גבי תולש צמר מבכור, דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו”ט מותר, דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו. ועוד דודאי קוצר ודש תרוייהו בחד גוונא גמרינן להו ממשכן. כי היכי דאמרי רבנן (ע”ה א’) אין דישה אלא בגדולי קרקע, הכי נמי אמרי ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע, ואפילו ר’ יהודה (שם, דס”ל יש דישה שלא בגידולי קרקע), אפשר דמודה בקצירה דהיא ממש מן הקרקע, ותולש מבעלי חיים בכלל גוזז הוא. וי”ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב, והכי קאמר, אע”ג דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה, כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו, העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו. דלאו מי א”ר ששת בגידולי קרקע כן, דמאן דתלש כשותא מהיזמי, שיניקתו תלוי בהיזמי כדאמרינן בעירובין בפ’ בכל מערבין (כ”ח ב’) דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא, ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, הכי נמי בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה, דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד, וסירכא דלישנא נקט. וכן נראה הפירוש הזה מדברי ה”ר משה הספרדי ז”ל בפ’ אחד עשר מהלכותיו[4]. ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול – רבנן דקסרין אמרין, ההין דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, לא אתיא כשיטתא דגמ’ דילן”.

אבל הים של שלמה (ביצה פרק ג’ סי’ ב’) כתב לאסור לדוג דגים ביו”ט אפילו מביבר קטן, שהדגים נחשבים ניצודים ועומדים בו, ואע”פ שאינם גידולי קרקע, וביאר: “ומכל מקום נראה לי דוקא בביבר שהדגים שטים במים כמו בבריכה, ואוכלין מעפר הארץ ועשבים, א”כ הצד אותם הוה כעוקר אותם ממקום גידולם, ומשום הכי אמרינן נמי בירושלמי… ההוא דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, ומסתמא לא איירי כשהניחו בחוץ עד שמת כדאמר שמואל, דא”כ ס”ל (נדצ”ל ה”ל) חייב משום נטילת נשמה… אלא איירי בכל גווני, אפילו החזירו אח”כ למים, מכל מקום חייב משום צידה, דתחילת צידתו הוה כאילו מבדילין מחיותו וממקום גידולו, ומשום הכי מחייב בכל ענין, אפילו אינו מחוסר צידה… ומכל מקום דוקא בביברין שהן על הארץ, אבל מה שיש ארגז מנוקב בתוך המים, לא שייך בהו צידה כלל”.

ובמג”א (סי’ תצ”ז ס”ק ו’) הביא דבריו, ותמה על מה שכתב שכשנמצאים בארגז אין איסור משום עוקר דבר מגידולו: “ולא ידעתי, דהא דאיתא בירושלמי – כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, מיירי בדג שהוא ניצוד ועומד בספל של מים והעלהו מן הספל בשבת, חייב, שגורם לדג שימות, וכן הוא בגמרא דילן סוף דף ק”ז ברש”י ותוספות. ואע”ג דבגמ’ פירש”י משום נטילת נשמה, יש לומר דהירושלמי סבירא ליה משום עוקר דבר מגידולו” (ועיין בדבר אברהם שם שהאריך). למדנו מדברי היש”ש והמג”א שנקטו להלכה שיש חיוב קוצר בבעלי חיים.. .

גם מדברי הט”ז עולה כן, שכתב (ס”ס של”ו): “יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים, דהוי כמחובר לקרקע, דכן משמע ריש סנהדרין, דאדם הוי כקרקע” (ועי’ בדבר אברהם שם ס”ס כ”ד שנו”נ בדבריו)[5].

פרק רביעי

שבותים

ריצה על עשבים

איתא בגמ’ (עירובין ק’ ע”ב): “אמר רמי בר אבא אמר רב אסי, אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר (משלי י”ט) – ואץ ברגלים חוטא (פירש”י, אלמא הלוך נמי חטא קרי ליה, והכא איכא חטא, שתולש עשבים). תני חדא, מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך, אסור, לא קשיא, הא בלחים, הא ביבשים (פירש”י, לחים אסור, דהוי תולש, יבשין כתלושין דמי). ואי בעית אימא, הא והא בלחים, ולא קשיא, כאן בימות החמה, כאן בימות הגשמים (פירש”י, בימות החמה זרע יש בגבעולין ומשירן). ואיבעית אימא, הא והא בימות החמה, ולא קשיא, הא דסיים מסאניה (פירש”י, שרי), הא דלא סיים מסאניה (פירש”י, אסור, שעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין). ואיבעית אימא, הא והא דסיים מסאניה, ולא קשיא, הא דאית ליה עוקצי, הא דלית ליה עוקצי (פירש”י, עוקצא – אשפי”א, כפול מתחתיו, והעשבים נדבקים שם ותולשן). ואיבעית אימא, הא והא דאית ליה עוקצי, הא דאית ליה שרכא, הא דלית ליה שרכא (פירש”י, פתילה ארוכה שהעשב ארוך, אסור). והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון (פירש”י, דאמר דבר שאין מתכוין מותר), כולהו שרי”. וכ”פ בש”ע (שם סי’ של”ו סעי’ ג’): “מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו מתכוין לתלוש”.

וכתב בביאור הלכה (שם): “והנה נמצא בסמ”ג דבר פלא, שכתב במלאכת קוצר – אין עולין באילן, גזירה שמא יתלוש, ואמרינן נמי בעירובין פרק המוצא תפילין – אסור להלך ע”ג עשבים בשבת במקום שאי אפשר לו שלא יתלוש. והוא פלא, דהא מסקנא דתלמודא התם דשרי בכולהו גוונא שהוזכרו שם, כיון דקיימא לן כרבי שמעון, יעו”ש בגמרא… אכן באמת דברי הסמ”ג מועתקים מספר יראים בתולדה דחורש, עי”ש. ונ”ל לבאר דבריהם בדרך פשוט. והוא, דלא היה ניחא לו לומר דגם מימרא דרמי בר אבא דאסור לילך ע”ג עשבים משום דאץ ברגלים יהיה קאי רק אליבא דס”ד, ודעתייהו דהאי מימרא קאי אפילו אליבא דמסקנא דקיימא לן כרבי שמעון, ומיירי היכי דהוי פסיק רישיה, כגון שהוא הולך במהרה ורץ ע”ג עשבים והעשבים הם ארוכים, דאז בודאי אי אפשר שלא יהיו נתלשים. וזהו מה דמסיים על זה – ואץ ברגלים חוטא, היינו שהוא אץ ונמהר ברגליו לילך עליהם”. למדנו מדבריו, שאסור לרוץ על גבי עשבים ארוכים (ולא נתבאר בבה”ל, אם בכה”ג שרץ על עשבים ארוכים, יש לאסור אפילו כדסיים מסאניה).

עליה באילן

לכתחילה

שנינו במשנה (ביצה ל”ו ע”ב): “אלו הן משום שבות, לא עולין באילן”. ובגמ’: “לא עולין באילן, גזרה שמא יתלוש”. פירש”י: “דהוי אסורא מדאורייתא, דהיינו קוצר, שתולש מן המחובר”.

עוד איתא בגמ’ (עירובין ק’ ע”א): “תנו רבנן, שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים, או שיש חלל תחתיהן שלשה טפחים, אף על פי שצידו אחד שוה לארץ, הרי זה לא ישב עליהן, לפי שאין עולין באילן, ואין נתלין באילן, ואין נשענין באילן. ולא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו”.

וכ”פ בשולחן ערוך (שם סעי’ א’): “אין עולים באילן, בין לח בין יבש… גזרה שמא יעלה ויתלוש”.

עוד שנינו במשנה (ראש השנה ל”ב ע”ב): “שופר של ראש השנה, אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה”. וכ”פ בש”ע (או”ח סי’ תקפ”ו סעי’ כ”א). למדנו, שאסור לעלות באילן אפילו לצורך מצוה.

בדיעבד

איתא בגמ’ (עירובין שם): “תני חדא, אם עלה מותר לירד, ותני חדא, אסור לירד (פירש”י, אם עלה באילן, אסור לירד, דכל דרך ירידתו הוא משתמש במחובר). לא קשיא, כאן מבעוד יום, כאן משחשיכה (פירש”י, עלה מבעוד יום וקדש עליו היום, לא קנסינן ליה, ויורד). ואיבעית אימא, הא והא משחשיכה, ולא קשיא, כאן בשוגג, כאן במזיד. ואיבעית אימא, הא והא בשוגג, והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, מר סבר קנסינן, ומר סבר לא קנסינן”.

ופסק הרמב”ם (הל’ שבת פכ”א ה”ט): “עלה באילן בשבת, בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד”. מבאר המגיד משנה (שם): “פסק הדין שאם עלה מבעוד יום אפילו במזיד על דעת לישב שם בשבת, מותר לירד. עלה משחשכה, במזיד אסור לירד, בשוגג מותר לירד… ולזה כתב רבינו – עלה באילן בשבת, לומר שאם היתה העליה מבעוד יום, בכל צד היה מותר לו לירד”.

אבל הטור (שם) כתב: “עלה מבעוד יום כדי לירד וחשכה, או שעלה בשוגג משחשיכה – ירד, במזיד – לא ירד”. מדקדק הב”י (שם): “דדוקא בשהיה דעתו לירד מבעוד יום הוא דשרי לירד, אבל כל שלא היה דעתו לירד מבעוד יום, כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור, לא ירד”.

ע”פ זה נפסק בש”ע (שם): “עלה באילן בשבת, בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד. ואם עלה מבעוד יום, בכל גווני מותר לירד משחשכה. ויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום, אבל אם לא היה דעתו לירד מבעוד יום, לא ירד משחשכה, כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור”. וכתב בש”ע הרב (שם סעי’ ב’): “ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המקל”. וכ”פ במשנה ברורה (שם ס”ק י’), מפני שכן דעת רוב הראשונים.

וכתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל (שמירת שבת כהלכתה פכ”ו הערה מ”א ומ”ב): “יש לעיין אם זה שקונסין אותו לא לרדת מן העץ, מותר לו לטפס באותו העץ עצמו ממקום למקום, כיון שגם בישיבתו על העץ חשיב כמשתמש במחובר… מכיון שרש”י מסביר דכל דרך ירידתו הוא משתמש במחובר, אפשר דבקפיצה אחת מותר לקפוץ מהאילן, כיון דגם בישיבתו על האילן עושה איסור, וגם אי אפשר כלל שלא יזוז ממקומו על האילן, וכיון שכן, אפשר דמוטב לקפוץ מלשבת כל השבת על העץ, שהרי מסתבר שאם עבר וישב על ענף או שורש שגבוה ג’ טפחים, שחייב לקום תיכף, ולא להשאר במקומו עד מוצאי שבת”.

השענות באילן

איתא בגמ’ (עירובין ק’ ע”א): “תנו רבנן… אין עולין באילן, ואין נתלין באילן, ואין נשענין באילן”. וכ”פ בש”ע הרב (שם סעי’ א’) ובמשנה ברורה (שם ס”ק ב’).

וכתב בביאור הלכה (שם סעי’ י”ג): “דע כי בפ”ב דחגיגה (דף ט”ז) מבואר, דאין איסור אלא כשנשען בכל כחו, עי”ש היטב [ואף כי שם לענין בהמה מתניא, הוא הדין גבי אילן, דכולהו חד טעמא נינהו, וכן משמע שם ברש”י, עי”ש. וכן כתב בהדיא במאירי בשבת קנ”ד] וכן הוא שם בירושלמי, ומסיים שם, דאל”כ וכי אסור ליגע בבהמה, עי”ש. וכה”ג איתמר בירושלמי פ”ה דיו”ט וז”ל – אית תני נשענין בבהמה, ואית תני אין נשענין. מאן דאמר נשענין, בבריא, ומ”ד אין נשענין, בתש. והאו”ז הביא לדברי ירושלמי אלו, עי”ש היטב, והעתיק דבריו גם בהגהת אשר”י [ונדפס שם איזה אותיות בטעות], וכן הביא דברי הירושלמי אלה המאירי בשבת קנ”ד והרוקח בהלכות יו”ט, אלא שהם גרסו להיפך, דנשענין בתש ואין נשענין בבריא, עי”ש היטב. ואע”פ שמחולפים המה בגרסתם, אעפ”כ בעיקר הסברא מודו כולהו, דהיכי דסומך בכל כחו אסור, ואם לא מותר, וכמו דמסיק הירושלמי שם בלשון אחר – מאן דאמר דנשענין, בההוא דמסתמך צבחר [פי’ מעט], מאן דאמר אין נשענין, בכובש את כבדו [פי’ שכובש בכל כחו על הדבר], והכל הולך אל מקום אחד, וכמו שהביא המאירי לתרי לישני אלה בלא פלוגתא. אלא דצ”ע על הרמב”ם ושארי ראשונים שלא הביאו זה, ואפשר משום דלא איתמרא בהדיא שם בחגיגה, כי אם מדיוקא, לא העתיקוהו כדרכם. אמנם עכ”פ קשה שלא העתיקו דברי הירושלמי דאיתמרא בהדיא [ובאמת היה מקום לומר דדברי הירושלמי אזלי לטעמייהו בההוא דאין רוכבין על בהמה עי”ש, משא”כ לפי טעם הבבלי אינו מוכרח כלל האי דינא, אבל הלא מש”ס דחגיגה הנ”ל מוכח דגם שיטת הבבלי כן וצ”ע]. ודע כי האחרונים הביאו דין זה והעתקתי אותו במ”ב וכפי מה שפירשו המחה”ש והפמ”ג. והחיי אדם ועוד אחד מאחרוני זמננו פירשו באופן אחר, דהיינו שיש חילוק בין אם האילן בריא או תש, וטעם דתש אסור משום דהוא מתנדנד, ואישתמיט מינייהו הירושלמי הלז, דמוכח בהדיא דאאדם קאי. והאמת הוא דלהשען באילן אסור אף אם אינו מנידו, דהא תשמיש גמור הוא, ולא אשכחן בש”ס דמותר להשתמש באילן במקום שאינו מנידו, רק דמש”ס משמע דהיכא דמנידו אסור אפילו בלא שמוש, דזה גופא שמוש הוא, ועיין היטב במאירי ובאו”ז פ”ה דיו”ט. ומה שכתב החיי אדם דאם האילן הוא עב מותר, על כרחך מיירי דאינו סומך עליו כי אם מעט, דאי לאו הכי אסור בכל גווני”.

השתמשות באילן

מקור הדין

איתא בגמ’ (שבת מ”ה ע”א): “אמר רב, מניחין נר על גבי דקל בשבת, ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב”. פירש”י: “מניחין נר מבעוד יום על גבי דקל, וידלק שם בשבת, דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר, דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות, איתקצי לכולי יומא. ואין מניחין כו’ ביום טוב, דשקיל ומנח ליה, ומשתמש באילן”. וכ”פ בשולחן ערוך (שם): “אין משתמשין במחובר לקרקע כלל, גזרה שמא יעלה ויתלוש”.

גדר הדין

לכאורה אין לאיסור להשתמש באילן מקור במשנה. אך רש”י מפרש את דברי הגמ’ (עירובין ל”ב ע”ב) שמקשה על דברי המשנה שם, שהמניח עירובו באילן למטה מעשרה טפחים, עירובו עירוב – “והא קא משתמש באילן”: “והא משתמש באילן כי שקיל ליה, ואמאי עירובו עירוב אפילו למטה מעשרה, והא לא מצי שקיל ליה, דשימוש אילן שבות הוא, כדתנן (ביצה לו, ב) – אלו הן משום שבות, לא עולין באילן”. הרי שפירש שבכלל איסור העליה באילן נאסרה כל השתמשות באילן.

אבל הרא”ש (שבת פ”ה סי’ ב’) כתב לדקדק מדברי הירושלמי (שם ה”א): “הא דאין נותנין נר על גבי דקל ביו”ט, לא בשביל שיהא נקרא משתמש במחובר אם נוטלו משם, אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו, דלא אמרו חכמים אלא אין עולין על גבי בהמה ואין עולין על גבי אילן ביו”ט”. למדנו מדברי הרא”ש שנוקט שאין איסור בעצם ההנחה והלקיחה, אלא שנאסר להניח ולקחת, שמא יעלה באילן.

והקשה המג”א (סי’ של”ו ס”ק ב’), שהרי מצינו – “בהדיא בגמ’ (שבת קנ”ד ע”ב), דאפילו מהכלכלה [שתלויה על גבי אילן] אסור ליטול, קל וחומר מאילן גופא דאסור ליטול. ואין לומר דבכלכלה גופא הטעם שמא יעלה על האילן, דמהיכי תיתי יעלה, כיון שהיא למטה מי’. ואפשר דסבירא ליה, כיון דלמעלה יש לגזור, א”כ גם למטה מי’ אסור, דלא פלוג… ודוחק, דא”כ למאי נפקא מינה כתב הרא”ש דאם נוטלו לא מקרי משתמש במחובר, כיון דעכ”פ אסור ליטול חפץ משם”.

עוד הקשה המג”א (סי’ תקי”ד ס”ק ט”ז) במקום אחר על דברי הרא”ש: “וצ”ע דהא איתא בעירובין דף ל”ב כשנוטל עירובו מעל גבי אילן – הא קמשתמש באילן, עי”ש. ואין לומר דפריך דלגזור שמא יעלה באילן, דהא על כרחך מיירי שמונח למטה מי’, ולמה לו לעלות. ועוד דהוה ליה לשנויי דגזירה לגזירה הוא, דעליה גופא גזירה הוא שמא יתלוש”.

מתרץ האליה רבה (שם סי’ תקי”ד ס”ק כ”ו): “[דאין זה גזירה לגזירה] דבעלייתו קרוב לודאי שיתלוש… או צריך לומר – כולה חדא גזירה היא… ובדעת הרא”ש נראה לומר דסבירא ליה דמותר ליטול חפץ מאילן בשבת ויו”ט, רק לכתחילה אין להניח מבעוד יום דבר הצריך לשבת או יו”ט, ואם הניחו לא יטול, ובזה מיושבין כל הקושיות. ומכל מקום לדינא בכל ענין לא יטול” (וע”ע מש”כ בזה הקרבן נתנאל על הרא”ש שם).

ובשו”ת שבט הלוי (ח”ז סי’ מ”ד) מבאר הנפקא מינה העולה מדברי הרא”ש, אם ממה נפשך אסור משום לא פלוג, כמו שצידד המג”א לשיטתו: “למה שכתב המג”א סי’ תמ”ז ס”ק א’, דלעולם לא פלוג אינו חמור כמו האיסור עצמו, וא”כ יש לומר דהא דאנן אמרינן לא פלוג, וגם למטה מי’ אסור, היינו באילן גבוה, דיש בו מעלה מי’ ומטה מי’, וגזרינן לא פלוג למטה מעשרה אטו למעלה. אבל באילן שכולו נמוך פחות מעשרה, אולי אין מקום לגזור כלל. והש”ס דעירובין מקשה, משום דמשמע ליה נמי דנתנו באילן וכו’, אותו אילן עצמו למעלה מעשרה ולמטה מעשרה”.

בדיעבד כשהונח מבעוד יום

כתב הריטב”א (עירובין שם): “אם הניח שום דבר על גבי דקל אפילו מבעוד יום, אסור ליטלו בשבת, שלא התירו אלא כשעלה הוא עצמו שם, שאפילו בעמדו שם נעשה איסור, דקא משתמש במחובר, משא”כ בזה, שאין שם איסור בהיות כלים במחובר בשבת, והכי מוכח מהא דאמרינן – מניחין נר ע”ג דקל בשבת מבעוד יום, ולא חיישינן דילמא אתו לטלטולי בתר דכבה ומשתמש במחובר דבשבת, מיבדל בדילי אינשי מיניה, דהוה ליה מוקצה מחמת איסור, ושמע מינה שאסור ליטלו משם בשבת, ואע”ג שניתנו שם מבעוד יום בהיתירא”. וכך פסק הרמ”א (שם): “אם הניח שם חפץ מבעוד יום, אסור ליטלו משם בשבת”.

בדיעבד כשהונח באונס או בשוגג

בשו”ת שבט הלוי (שם) כתב לענין טלית של מצוה שנפלה על אילן פחות מעשרה טפחים בשבת, אם מותר לקחתו מהאילן, והתיר. ומבאר שאפילו לדעת הפוסקים שיש איסור השתמשות בעצם הלקיחה, ודלא כהרא”ש: “מכל מקום עדיין לא מוכח מזה מילתא דלא שכיח לגמרי, שפרח הדבר מעצמו ע”ג אילן, ועוד הוא למטה מעשרה, דלהחמיר בזה לא שמענו. ועוד בר מן דין, איזה איסור השתמשות יש בלקיחה לבד מיד שנפל על האילן נגד רצונו. דעד כאן לא פליגי אהרא”ש, אלא בהנחת הנר, דהחולקים על הרא”ש סבירא להו, כיון שהניח הנר מדעתו ורצונו על האילן עד שיצטרך לו, א”כ לקיחת הנר הוא גמר השתמשות במה שהיה מונח עליו לדעת. לא כן בנדון דידן שהנחה אין כאן וסילוק יש כאן, ואינו בגדר השתמשות כלל… על כן בעניותי אין להחמיר בזה”.

הנחה מבעוד יום

ע”פ דברי הגמ’ שהובאו לעיל, נפסק בש”ע (או”ח סי’ רע”ז סעי’ ד’): “מותר להניח נר של שבת מבעוד יום על גבי אילן וידלק שם בשבת, דליכא למיחש דלכשיכבה לשקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר, אבל אין מניחין נר של יו”ט ע”ג אילן, דשקיל ומנח ליה ונמצא משתמש באילן”. עוד פסק (שם סי’ תקי”ד סעי’ ו’): “אין נותנין נר על גבי אילן מערב יו”ט, דחיישינן שמא יבא להשתמש באילן”.

וכתב במשנה ברורה (שם סי’ של”ו ס”ק י”ב): “דע דאסור להניח בע”ש על האילן כלים המותרים לו להשתמש בשבת, דמתוך שהוא משתמש בהם, אתי להורידם מן האילן בשבת”.

מפרש הגרש”ז אויערבך זצ”ל (שמירת שבת כהלכתה פכ”ו הערה נ’): “דאסרו דוקא כעין נר ביום טוב, שהאדם נהנה ממנו בשבת וביו”ט. אבל להניח מבעוד יום על העץ חפץ שלא על מנת להסירו, ולא ליהנות ממנו בשבת, נראה שמותר, דלא מצינו איסור לתלות סל על העץ מבעוד יום, או חיוב להוריד כל דבר מן העץ מבעוד יום”.

השתמשות בצדדי אילן

בגמ’ (שבת קנ”ד ע”ב) מחדש אביי לענין איסור השתמשות בבהמה, שנזכר במשנה (ביצה ל”ו ע”ב) יחד עם איסור העליה באילן: “צדדין לא גזרו בהו רבנן” (פירש”י, שאינו מרכיבו עליו, אלא משפשפו על צדי גבו, ואין זה דרך תשמישו, ורבנן לא גזרו בה). ובהמשך הגמ’ שם: “לימא כתנאי, [שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה, ו]אין עולין לה ביום טוב (פירש”י, גבי סוכה תנן, שכשירה בשלש דפנות, ואם עשה שתים כהלכתן והשלישי עשה באילן, כשירה, דפנות לא איכפת לן אם מחוברות הם, והוא הדין אם כולן נקבעות באילן. והא דנקט שתים בידי אדם, רבותא אשמועינן, דאפילו הכי אין עולין לה לאכול ולישן באותה סוכה ביום טוב, מפני שסככה קשור בדופניה ונשען עליה, והוא משתמש על סככה ונותן כליו, ונמצא משתמש באילן), רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר עולין לה ביום טוב. מאי לאו, בהא קמיפלגי, דמר סבר צדדין אסורין, ומר סבר מותרין (פירש”י, וכגון דחק באילן, ומותיב קנים בצדדין, וסיכך עליהן, דהוה ליה משתמש בצדדין כשמשתמשין על ידי סככה, דאי לא בהא פליגי, במאי מוקמא פלוגתייהו, דהא כולי עלמא סברי אסור להשתמש באילן). אמר אביי, לא, דכולי עלמא צדדין אסורין, והכא בצדי צדדין קמיפלגי (פירש”י, אמר אביי, אי נמי בהכי פליגי ליכא למימר דסבירא ליה לר’ מאיר צדדין מותרין, דהני לאו צדדין נינהו, אלא צדי צדדים, שהקנים הנתונים בנקבים צדדין, והסיכוך הנתון על גבן צדי צדדים, ובצדי צדדים פליגי). מר סבר צדי צדדין אסורין, ומר סבר צדי צדדין מותרין. רבא אמר, מאן דאסר בצדדין – אסר נמי בצדי צדדין, מאן דשרי בצדי צדדין – שרי נמי בצדדין… והלכתא, צדדין אסורין, צדי צדדין מותרין. אמר רב אשי, השתא דאמרת צדדין אסורין, האי דרגא דמדלא (פירש”י, סולם שעולין בו לסוכת נוצרים שעושין על גבי קונדיסין גבוהין, והיא סמוכה לאילן), לא לינחיה איניש אדיקלא, דהוו להו צדדין (פירש”י, לא יסמוך ראש הסולם לצד דקל, דכי סליק משתמש בצדדין), אלא לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא (פירש”י, יתקע יתד בצדי האילן ויסמוך הסולם עליו, דהוה ליה יתד צדדים, וסולם צדי צדדין), וכי סליק, לא לינח כרעיה אגוואזי, אלא ליתנח אקנין” (פירש”י, וכי סליק לא לינח כרעיה על היתד, אלא אקניא, על שליבות הסולם או קנים היוצאים מהקונדיסין).

מפרש במשנה ברורה (סי’ של”ו ס”ק נ”ט): “דבר התחוב או קשור באילן מקרי צדדי האילן, אבל דופני האילן עצמו לא מקרי צדדין אלא גוף האילן הוא. וצדי צדדין הוא דבר הנשען בדבר התחוב באילן” (ואף שלגבי בהמה צדדים היינו צדדי הבהמה עצמה, נראה לפרש ע”פ מה שכתב רש”י שצדדי בהמה מותר, כי אין זה דרך תשמישו, ורבנן לא גזרו בה. דלפ”ז י”ל שבאילן צדדי האילן עצמו דרך תשמישו הם ושפיר גזרו בהם).

ע”פ זה נפסק בש”ע (שם סעי’ י”ג): “אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר. לפיכך אסור לסמוך הסולם לצדי האילן, דכי סליק ביה משתמש בצדדין, אבל אם יש יתד תקועה בצדי האילן מותר לסמוך סולם עליו, דהוה לה יתד צדדין, וסולם צדי צדדין. ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה, היתד נקרא צדדין, והכלכלה כצדי צדדין”.

מבאר המשנה ברורה (שם ס”ק ס’): “אין הלשון מדוקדק. ושיעור הדברים, דאין לסמוך סולם לאילן מערב שבת לעלות עליו בשבת דכי סליק ביה וכו’. ולסמוך הסולם בשבת בודאי אסור, אפילו אינו סומכו באילן גופא, רק על היתד התקוע בו, דזהו גופא משתמש בצדדי אילן מקרי”.




[1] אמנם הטל אורות והבית דוד (הו”ד בתשובת הגרי”ש אלישיב שליט”א שבספר משפטי ארץ שביעית עמ’ 284) חולקים על המל”מ, וסוברים שאין לדמות שאר דינים לטומאת אוכלין, ולדבריהם נחשב כאינו נקוב לענין שבת, אפילו אם הנוף נוטה לחוץ

[2] אבל העיר שמלשונו בגיטין משמע שמיירי גם בזרעים. גם המל”מ שם מפרש שרש”י מיירי גם בזרעים, וכתב שקשה עליו מהירושלמי.

[3] ולפ”ז צ”ב, למה כשמגביהו אינו חייב מן התורה לפירש”י, וכבר תמה כן בחלקת יואב??. ואולי דברי רש”י נאמרו רק לפני שהוכרח שאינו חייב מה”ת, ואליבא דאמת מודה דאין היניקה נפסקת לגמרי.

[4] עיין במנחת חינוך מוסך השבת מלאכת קוצר, שחולק וסובר שדעת הרמב”ם שיש קצירה אף שלא בגידולי קרקע, ותמה גם על ראית הרמב”ן מבכורות, ועיין בדבר אברהם ח”א סי’ כ”ד שיישב ראיות הרמב”ן.

[5] והנה המנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת קוצר) תמה, אם יש חיוב קצירה בבעלי חיים, למה כשדנה הגמ’ (שבת ע”ה ע”א) – שוחט משום מאי חייב, לא אמרו שחייב משום קוצר. ולענ”ד לק”מ, דפשוט שגם הקוטל אילן ע”י סם הממית את חיותו, אינו חייב משום קוצר, והיינו משום שצורת המלאכה היא רק כשמבטל היניקה בדרך של עקירה והפרדה, ולא כשממית החיות בלא לנתק כלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים