לתרומות לחץ כאן

מלאכת לש

שינוי המתיר נתינת מים

בבלילה רכה

כפי שנתבאר בפרק הקודם, מותר אפילו אליבא דרבי, להכניס משקה (חומץ) לכלי אחד עם גרגרים (שתית), אם משנה מסדר הנתינה הרגיל, ובתנאי שתיוצר ע"י כך עיסה רכה ולא עבה.

החזון איש (סי' נ"ח ס"ק ח') מקשה, איך מועיל ההיתר לשנות בנתינת המים כדי להתיר יצירת בלילה רכה, הרי בתחילת נתינת המים, תמיד הבלילה עבה, ורק אח"כ היא הופכת לבלילה רכה. ומתרץ: "יש לומר כל זמן שלא פסק קילוח המים לא חשיבא מלאכה. ולפ"ז צריך ליתן בבת אחת מים הרבה, עד שעושהו רכה. אבל אם פוסק הקילוח בעודו עבה, אף שדעתו להוסיף, אסור".

כתב בתרומת הדשן (ח"א סי' נ"ג): "נראה למצוא היתר לכ"ע, אפילו אי לא יהיב כלל משקה מבעוד יום, כגון שיעשה הבלילה רכה… ונראה דאף לדידן, אע"ג דבחול אין לנו מנהג קבוע, איזה מהן ליתן מתחילה, מ"מ סגי לן בהך שינוי דמפרש תלמודא, ובדרך זה שרי לכ"ע לתת המשקה בשלש"ן ובכל מיני טיבולין, אפילו לא יהיה בהו שום משקה מבע"י". וכ"כ האליה רבה (סי' שכ"א ס"ק כ') והו"ד במ"ב (שם ס"ק נ"ז)[1].

אבל הט"ז (שם סס"ק י"א) נוקט בפשיטות, שאם אין מנהג קבוע בימות החול, אסור בכל צורה, וכן דקדק הפמ"ג (במש"ז שם) מסתימת לשון הרמ"א (שם סעי' ט"ז). והחזון איש (סי' נ"ח ס"ק ה') כתב שמסתבר כהט"ז, שלא שייך שינוי כשאין ידוע הסדר (ומ"מ במקום הצורך יש להקל כהפוסקים כריבר"י כמשנ"ת לעיל עמ' 1 ועמ' 6, עיין בחזו"א שם ס"ק ו'. וע"ע באג"מ שם, שהתיר רק בצורך גדול, כגון להאכיל לתינוק).

בבלילה עבה

לעיל עמ' 1 נתבאר, שבמקום הצורך מקילים כדעת ריבר"י, שאין איסור בנתינת המשקה, ומתירים את נתינת המשקה גם כשנוצרת תערובת הראויה להכנת בלילה עבה. לכאורה במקרה כזה, אין מקום להצריך שינוי בנתינת המים. שהרי ממה נפשך, אם מחמירים כדעת רבי, אם כן אין להתיר כלל את נתינת המים, ואילו סומכים על דעת רוב הפוסקים כריבר"י, אין צורך לשנות בנתינת המים. אבל מדברי המ"ב (ס"ק ס"ח ובשעה"צ ס"ק פ"ד) עולה, שגם באופן זה – "טוב להחמיר", לשנות את סדר הנתינה (וכ"נ להוכיח גם מדברי ש"ע הרב סי' תע"ג סעי' ל"ד המובאים להלן עמ' 13, שכתב לשנות את סדר נתינת המשקה לחרוסת, אף שלא כתב לעשותה רכה), וצריך ביאור.

שינוי המתיר גיבול

שינוי בנתינת המים בבלילה רכה

בתרומת הדשן (ח"א סי' נ"ג) כתב לענין מי ששינה בסדר נתינת המים: "נראה אפילו בבלילה רכה, צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו. דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא חשיב גיבול, א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה, דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל, ובעינן שינוי בגיבול".

אבל הדרישה (סי' שכ"א ס"ק ג') נוקט, שאם שינה בנתינת המים, די בכך להתיר גם את הגיבול, אפילו לפי ריבר"י, וכ"פ החזון איש (סי' נ"ח ס"ק ה', וכך עולה מדברי הב"י בשם המ"מ המובאים בקטע הבא). אמנם מדברי המג"א נראה שדעתו להחמיר בזה (שהרי כתב שם ס"ק כ"ד שדברי הרמ"א סעי' ט"ז מיירי ברכה, ואעפ"כ הצריך לערב באצבע, אף ששינה כבר בסדר נתינת המשקה) והו"ד במ"ב (שם ס"ק ס"ו, וכן דקדק בחזו"א שם מדבריו. וע"ע מש"כ בספרנו ויצב אברהם סי' ל"ח ס"ק ה' בביאור דברי הרמ"א, לבאר למה לא הגיה כן לעיל סעי' י"ד על דינא דשתיתא).

שינוי בנתינת המים בבלילה עבה

הבית יוסף (סי' שכ"א) מביא בשם המגיד משנה (פכ"א הל"ג): "דלרבי יוסי ב"ר יהודה בעבה נמי מותר אפילו טובא, והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ". כלומר, שאפילו בבלילה עבה, אם שינה את סדר נתינת המים, שוב מותר לגבל כדרכו אליבא דריבר"י, ואין צריך לשנות בגיבול.

אבל החזון איש (סי' נ"ח ס"ק ב') מדקדק מלשון תרומת הדשן (ח"א סי' נ"ג) שהבאנו לעיל עמ' 3, שכתב: "נראה דבלילה עבה הואיל וחשיבה לישה גמורה, אין חילוק בין נותן המשקה תחילה או אחריו, למ"ד דנתינת משקה זהו גיבולו, כדמשמע פ"ק דשבת (דף י"ח ע"א), דקאמר – אחד נותן קמח ואחד נותן לתוכו המים, האחרון חייב. מדלא קאמר, הנותן מים חייב, אלמא הי מינייהו האחרון, הוא חייב", שאפילו לפי מה שנקטו הדרישה והחזון איש, ששינוי בסדר נתינת המים מועיל להתיר גם את הגיבול, אפילו אליבא דריבר"י, היינו רק בבלילה רכה, אבל – "בעבה לא מהני שינוי זה, דאי חשיב שינוי, היה מותר גם לרבי בשינוי זה, וכן לריבר"י לא היה צריך לעשות על יד על יד, דהרי שינוי דקדם הגיבול חשיב שינוי" (ועי' בחזו"א שם סוף הס"ק, שדחה את ראית הב"י מלשון המ"מ).

גיבול מעט מעט

הבאנו לעיל (עמ' 3) את דברי הגמ' (שבת קנ"ה ע"ב): "תנו רבנן, אין גובלין את הקלי (קמח מחיטים קלויות), ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים, אמר רב חסדא, רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי הוא דמשני (פירש"י, דאי רבי, לא מהני ליה שינוי, דמנתינת מים מיחייב… אבל לר' יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל, הכא גובלין כלאחר יד). היכי משני, אמר רב חסדא, על יד על יד".

בהגדרת "על יד על יד" ובטעם ההיתר כשמגבל כך, מצינו כמה דרכים: הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הל"ג) כתב: "מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט". למדנו מדבריו, שמפרש שהכוונה "על יד על יד", היינו "מעט מעט" (וכך פירשו גם רבינו חננאל והרי"ף), כלומר כמות קטנה בכל פעם. עוד למדנו מדבריו, שלשיטתו אין שינוי זה מועיל להתיר לישה האסורה מן התורה (והיינו לשיטתו שתבואר להלן, שקמח קלי אינו בר גיבול, ושגיבול בדבר שאינו בר גיבול, אסור מדרבנן).

אבל התוס' (שבת י"ח ע"א ד"ה אבל) מפרשים, שקמח קלי נחשב בר גיבול. לפי דבריהם עולה, שאע"פ שלישת קמח קלי אסורה מן התורה, הותר לגבלו ע"י שינוי "על יד על יד". לפי דבריהם כתב הפמ"ג (א"א סי' שכ"א ס"ק י"ז): "נקיט קלי, דראוי לאכול חי בשבת, ה"ה קמח שאין קלוי מותר ע"י שינוי מעט מעט לתרנגולים". למדנו מדברי הפמ"ג, שגם לפירוש התוס', שהשינוי  "על יד על יד" בא להתיר לישה בקמח שלישתו אסורה מן התורה, אפשר לפרש כפירוש הר"ח והרי"ף והרמב"ם, ש"על יד על יד" היינו מעט מעט, ואם כן לשיטתו אפשר להתיר גיבול בכל סוג בלילה, ע"י שיעשה "מעט מעט".

האגלי טל (לש סי' כ"ג) והחזון איש (סי' נ"ח ס"ק ז') מוכיחים, שכך סובר גם הרמב"ן (שבת שם, והו"ד בבה"ל סי' שכ"ד סעי' ג'), שכתב שאין להתיר ללוש מורסן לתרנגולים ע"י שינוי על יד על יד (ודלא כהפמ"ג): "חדא, דכל גיבול לתרנגולין הוי כי אורחיה, שאין צריך גיבול שלם, שהתרנגולין עצמן מגבלין אותו ע"י ניקור. ועוד, דכיון דלא צריכי גיבול, לא טרחינן בכדי". משמע מדבריו, שלבני אדם יש להתיר אפילו גיבול מעט מעט-– "ואי מעט מעט לא חשיב שינוי בדאורייתא, א"כ יש בגיבול מורסן חיוב חטאת במעט מעט. אלא ודאי מעט מעט חשיב שינוי גמור".

גם להלכה נוקטים האגלי טל (שם) והחזון איש (סי' נ"ח ס"ק א' וס"ק ז') כהפמ"ג, ששינוי מעט מעט מועיל להתיר אפילו לישה האסורה מדאורייתא.

האגלי טל (שם) מבאר את טעם ההיתר: "דחילוק יש בין מלאכת לישה לשאר מלאכות, כיון שענין לישה הוא לחבר את כל הקמח להיות גוש אחד (כמשנ"ת לעיל עמ' 2 בשם האג"ט, לדעת ריבר"י). ואם גיבל שתי חצאי שיעור, כל אחד בפני עצמו, עדיין מחוסר חיבור חצי שיעור זה, עם חצי שיעור זה. ואף שכל חצי שיעור בפני עצמו נתגבל, מ"מ הרי עדיין לא נתחבר יחד קמח כשיעור. ולא דמי לשאר מלאכות, כגון אפיה והוצאה וכדומה, שאם אפה שתי חצאי שיעור, הרי עשה מלאכה שלימה בשיעור שלם. וכן אם הוציא שתי חצאי שיעור זה אחר זה. ועל כן אם לש פחות פחות מכשיעור, הוי שינוי גדול מכמו שהוא הדרך לגבל שיעור שלם ביחד".

החזון איש מבאר את טעם ההיתר באופן אחר, ע"פ דברי הרמב"ן (שבת שם) – "שאע"פ שהוא מגבל כל צרכו, אין דרך גיבול בכך, שאין דרכו אלא במרובה" (עי' בחזו"א שם שכצ"ל): "קלי הנאכל, אין אדם טורח לעשות שתיתא בשיעור מועט. ואפשר שטורחו מרובה לדקדק להעמידו על אפנו הראוי". מסתבר, שלפי החזון איש, מותר ללוש בבת אחת אפילו שיעור שלם, אם בדרך כלל לשים כמות גדולה יותר. שהרי לפי החזון איש, טעם ההיתר אינו משום "חצי שיעור", אלא משום השינוי מצורת המלאכה הרגילה.

אבל הביאור הלכה על הלכות שבת(סי' שכ"א סעי' י"ד ד"ה שמא) מביא את דברי הפמ"ג הנ"ל (שהתיר אפילו לישה דאורייתא, ע"י שינוי מעט מעט) וכותב: "ראיתי בספר נשמת אדם (כלל י"ט ס"ק א') שהשיג עליו בזה וכתב, דלפי מאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, בודאי גם במעט מעט אסור מן התורה… ולא הותר זה כי אם בקמח קלי דלאו בר גיבול הוא. ולדעת התוספות וסייעתם, דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא, מפרש מה שאמר הגמרא על יד על יד, דהיינו ע"י שינוי דכלאחר יד, ונסתייע בזה מדברי רש"י (שפירש – גובלין כלאחר יד). אבל באמת חלילה לנטות בזה מדברי הראשונים, היינו הרי"ף כתב בהדיא דפירושו מעט מעט, וכן בפירוש ר"ח, וכן כתב בערוך ערך יד, וכן משמע מהרמב"ם. וכן בגמרא ע"ז י"ט – וקובץ על יד ירבה, דהתם מוכח שפירושו מעט מעט. וכן רש"י גופא בביצה י"ב מפרש – על יד על יד, מעט מעט. וגם בכאן מה שכתב מעיקרא, דהאי גובלין הוא כלאחר יד, ג"כ הכונה, דלפי שהוא ע"י שינוי דמעט מעט, כדמפרש ר"ח, לכך קראו כלאחר יד. אך לפ"ז חזרה קושייתו על מקומה, דהא קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה… ונ"ל דבאמת הדין עם הנשמת אדם דקמח בעלמא יש איסור מן התורה אף בחצי שיעור, ולא הותר בקמח קלי משום זה. וגם דא"כ הי"ל לר"ח לומר – פחות מכשיעור, כמו דאמר לעיל בדף ע"ד, ולמה נקט לישנא דעל יד על יד. אלא ודאי, דאף אם היה כגרוגרת ג"כ מותר בקמח קלי, דגרוגרת הוא ג"כ מעט. ושום פוסק לא ראיתי שיזכיר דדוקא פחות מכשיעור. וכן משמע בספר נתיב חיים, דאפילו כשיעור גרוגרת ג"כ מותר. וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות, משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה, הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל, ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל, אין זה חשיב כמו מלאכת לישה, אלא כמו תיקון אוכל בעלמא, דדרך אכילתו בכך, והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל, ואין זה מלאכה דאורייתא, ולכך הותר מעט מעט, דחשיב קצת שינוי. א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה, ומשום דדרך אכילה בכך… אבל בסתם קמח אין טעם להתיר לישה לתרנגולים אפילו בפחות מכשיעור, משום דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בכל מלאכות, וכמו שכתבנו בסימן ש"מ בבה"ל, ע"ש".

מדברי המ"ב עולה, שע"י שינוי "מעט מעט", אי אפשר להתיר גיבול קמח שאיסור לישתו מן התורה. היתר זה נאמר רק לענין לישת מאכל העומד כבר לאכילה, או כשמגבל בשעת האכילה ממש, שאז מעיקר הדין אין הגיבול נחשב ללישה, והצריכו לעשות "מעט מעט", רק כדי לעשות "קצת שינוי" מן הרגיל  (ובחזו"א שם ס"ק ז' השיג על פירושו, עיי"ש).

חידוש גדול לדינא מצינו בתהלה לדוד (סי' שכ"א סס"ק כ"ה) שכתב: "אפשר לומר דכל לצורך אותו סעודה קרי מעט מעט". אבל מדברי הבה"ל הנ"ל, וכן מדברי שאר הפוסקים שהזכרנו, נראה שאינם סוברים כך. וכן מפורש במג"א (סי' שכ"א ס"ק כ"ד), שכל מה שאסור משום לישה – "אפילו לצורך אותה סעודה אסור".

אפילו לפי החזון איש, שמתיר ע"י מעט מעט אפילו לישה דאורייתא – "דברים אלו משתנים לפי המקומות והזמנים. וצריך לדקדק למעשה, אם אין דרכו אלא במרובה" (חזון איש שם). ולפ"ז כתב (שם ס"ק ח'): "מה שכתב במ"ב (שם ס"ק ס"ה) להתיר ליתן משקה בקמח מצה בעושה מעט מעט (ומבאר בשעה"צ שם ס"ק ס"ה, שנחשב כקמח קלי שמותר מעט מעט גם לפי הרמב"ם), אין ההיתר מוכרע. דאין לומר כאן שאין דרכו אלא במרובה, והשינוי כאן הוא עיקר המתיר, ובלא שינוי אפשר שיש כאן חיוב חטאת" (אמנם לדעת האגלי טל מותר בכל אופן, אם לש בכל פעם פחות משיעור גרוגרת).

לסיכום: האחרונים נחלקו, אם אפשר לסמוך על שינוי "מעט מעט" להתיר לישה דאורייתא. לדעת המ"ב אין להתיר אלא במאכל שהוכן כבר לאכילה, או בשעת הסעודה ממש, לדעת החזון איש אין להתיר אלא אם לש פחות מן הכמות שרגילים ללוש בבת אחת, ולדעת האגלי טל אין להתיר אלא אם לש בכל פעם פחות מכשיעור.

גיבול שתי וערב

איתא בגמ' (שבת קנ"ו ע"א): "לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשיה, דקא גביל וספי ליה לתוריה, בטש ביה. אתא אבוה אשכחיה, אמר ליה, הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב, ומנו, רבי ירמיה בר אבא, גובלין (פירש"י,  גובלין מורסן על ידי שינוי, כדמפרש ואזיל, והוא דקא משני)… והני מילי הוא דמשני. היכי משני, אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי, שתי וערב (פירש"י, פעם אחת מוליך המקל שתי, ופעם אחת ערב). והא לא מערב שפיר, אמר רב יהודה מנערו לכלי" (פירש"י, והוא מתערב מאליו).

ממה שפירש רש"י, ששתי וערב היינו – "פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב" מדייק הב"י (סי' שכ"ד) שסובר: "שאינו רשאי להוליך המקל יותר מפעם אחת שתי ופעם אחת ערב". אבל מדברי הרי"ף (שם) שפירש: "כלומר, מוליך התרווד שתי וערב ואינו חושש, כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד, דייק הב"י: "דאפילו כמה פעמים מוליך התרווד שתי וערב ואינו חושש, כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב אותו", וכ"פ במ"ב (ביאור הלכה שם סעי' ג').

כ"פ החזון איש (סי' נ"ח ס"ק ו'), ומוסיף: "ואפשר דצריך להוציא התרווד בכל פעם בין שתי לערב, דאל"כ הרי יש כאן סיבוב, ואפשר דחוזר מאמצעיתו" (כלומר, דאין צריך להוציא, אלא יכול להוליך את כלי הבחישה בכל פעם עד לנקודת האמצע, ולפנות משם לכיוון אחר, וגם זה נחשב שינוי, כיון שאינו בוחש מקצה לקצה ובסיבובים).

החזון איש אינו מכריע להלכה, אם יש חיוב להוציא בכל פעם את הכף. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד ס"ק י') נשאל, כיצד יש לנהוג למעשה בזה, והשיב: "הנה ודאי לדינא, אם יזהר רק פעם שתי ופעם ערב, יהיה מותר אף בלא הוצאת התרווד. אבל החזון איש חושש, שמא לא יזהר מלעשות סבוב, ובשביל זה כתב בלשון ואפשר, שלכן טוב להוציא את התרווד. אבל אם אשה זהירה היא, וכשיאמרו לה, יש לסמוך עליה שלא תוציא את התרווד, יש להקל".

הורקה מכלי לכלי

מדברי רב יהודה בגמ' הנ"ל למדנו גם, שמותר להעביר את המאכל מכלי לכלי והמאכל מתערב מאליו. וכ"פ הרמב"ם (פכ"א הל"ד): "מנערו מכלי לכלי עד שיתערב", וכ"פ בש"ע (סי' שכ"ד סעי' ג').

בשו"ת אגרות משה (שם ס"ק ה') נוקט מכח משמעות לשון דברי רב יהודה – "מנערו לכלי" (ולא – מכלי לכלי): "למעשה יש להקל להוליך שתי וערב אפילו איזה פעמים, דכן משמע גם בש"ע, דאוסר רק לסבב התרוד, אבל להריק מכלי אל כלי יש להחמיר שרק פעם אחת ולא יותר".

ערבוב באצבע ובקת הסכין

באור זרוע (הלכות שבת סי' ס"א) כתב: "הלכה למעשה היכא שכתש שומין או של"ש או חרוסת, ולא נתן בהם יין מבעוד יום בערב שבת, נותן בהם בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו". למדנו מדבריו, שערבוב באמצעות האצבע נחשב לשינוי, ומתיר אפילו בלילה עבה שאסורה מדאורייתא.

החזון איש (סי' נ"ח סס"ק ח') מבאר, שמקור דברי האור זרוע הוא מגמ' (שבת ק"מ ע"א): "איתמר, חרדל שלשו מערב שבת, למחר, אמר רב, ממחו (פירש"י, במים או ביין) בכלי (פירש"י, משמע זהו שינוי שלו), אבל לא ביד  (פירש"י, דממחו ליה שפיר טפי). אמר ליה שמואל, ביד, אטו כל יומא ממחו ליה ביד, מאכל חמורים הוא. אלא אמר שמואל, ממחו ביד (פירש"י, שאין זה דרכו בחול), ואינו ממחו בכלי". ומוסיף – "ואע"ג דבגמרא אמרו ממחו בידו, ובאור זרוע הזכיר באצבעו, לא מצינו מקור בגמ' לחלק, ובאצבעו היינו בידו".

לפ"ז מסיק החזון איש: "הא דמותר ביד, היינו כסברת שמואל, דמאכל חמורים הוא, אבל הגיבול הוא יפה ביד, וכמו שפירש"י, והוי כטריפה (כלומר, השינוי בגיבול ביד אינו בזה שאיכות הגיבול נפגמת, כי אדרבא, ביד הגיבול יפה יותר, אלא בזה שכך מכינים אוכל לחמורים ולא לבני אדם). ונראה לפ"ז, שאם לובש גמי או שפופרת של מתכת על אצבעו אסור, כדין טורף בכלי".

לפי דברי החזון איש מסתבר, שאין להתיר ערבוב באמצעות כלי שאין דרך לערבב בו. שהרי מפרש שהתירו לערב באצבע, רק משום שהעירוב באצבע אינו דרך ערבוב נאות לבני אדם, ולא בגלל שאין זו צורת הערבוב הרגילה.

אבל בשו"ת אגרות משה (שם ס"ק י"א) נשאל: "היכא דבעי שינוי בערבוב, האם ערבוב בסכין, בידית הכף, בידית המזלג או ביד, הוו שינוי, כעין הא דקתא דסכינא גבי טחינה". והשיב: "פשוט שהוא שינוי" (ולפי דבריו מקור דברי האור זרוע הוא מכך שהתירו בקתא דסכינא בטחינה). ולפ"ז פשוט שמותר אפילו אם לובש גמי או שפופרת של מתכת על אצבעו.

ניעור הכלי

אפשרות נוספת לשינוי למדנו מדברי תרומת הדשן (ח"א סי' נ"ג), שכתב: "רב אלפס ואשירי פסקו כר' יוסי בר' יהודה, דנתינת משקה לא חשיב גיבול, ושרי לתת משקה בתחילה בשבת, ולערבו אח"כ בדרך שינוי, כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו". שינוי זה מובא להלכה באליה רבה (סי' שכ"א סעי' ט"ז) ובמ"ב (שם ס"ק ס"ג).

המנעות מטריפה בכח

לעיל עמ' 4 הבאנו את דברי הגמ', (שבת ק"מ ע"א): "חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש, ולא יטרוף (פירש"י, ולא יטרוף כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף, דרך טריפה שמכה בכח), אלא מערב" וכו', וכ"פ בש"ע (סי' שכ"א סעי' ט"ו וט"ז).

הבאנו שם גם את דברי הבה"ל (שם ד"ה יכול לערבו) שכתב: "צע"ג בזה, האיך התירו חז"ל עצם הגיבול דהוא איסור דאורייתא, ע"י השינוי המועט הזה, דהיינו שאינו טורף בכח, וגם מרמב"ם פכ"ב משמע, דאם יטרוף לא הוי כי אם איסור דרבנן, שחשבהו שם בההוא פרקא דמיירי מעניני השבותין… ולולא דמסתפינא הוה אמינא כפשוטו, דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום. וכן במה שאמר שחלים ששחקן, מיירי ג"כ שנילוש מבעוד יום. ומה שממחו עתה בשבת, אין עושה מעשה לישה כלל, דהא כבר נילוש, ואין מיפה בהמיחוי להלישה, אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל, עושה את החרדל רכה מאד, שיהא ראוי לשתיה, ואין דבר זה מקרי לישה. אלא כשהוא טורף יפה בכף, יש בזה איסורא דדמי ללישה".

לפי דברי הבה"ל עולה, שהמנעות מטריפה בכח, אינה נחשבת שינוי להתיר לישה האסורה מדאורייתא, אפילו בחמרים כאלה שדרך ללושם ע"י טריפה בכח[2].

אבל החזון איש (סי' נ"ח ס"ק ח') כתב: "בלא טריפה בכח מותר, שאין זה עיקר לישתן, וזה חשיב שינוי גמור כמו שתי וערב במורסן"[3]. ונראה כוונתו, שההמנעות מטריפה בכח, נחשבת שינוי גמור, משום שהחרדל ושאר הדברים שהוזכרו שם, אינם מתגבלים היטב, אלא ע"י טריפה בכח, ולכן נחשבת ההמנעות מלטרוף בכח לשינוי גמור.

גם המ"ב עצמו (בס"ק ס"ח) כתב: "מה שחותכין צנון וקשואין שקורין אוגערקע"ס דק דק ושופכין חומץ או שאר דבר לח לתוכן ומערבין אותן ביחד, צריכין ליזהר שלא לערב בכף בכח, או ינענע בכלי עצמו" (וצ"ע בסתירת דבריו).

ולפ"ז למדנו היתר לגבל ע"י המנעות מטריפה בכח, בעיסות כאלה שדרך לגבלן ע"י טריפה בכח, ובלא זה אין הן מתגבלות היטב.

פרק רביעי

מקרים שונים הנדונים בפוסקים

הטלת מי רגליים בעפר ובחול

המג"א (סי' שכ"א ס"ק י"ט) כתב: "נ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול". מבאר המ"ב (שם ס"ק נ"ז): "כונתו אפי' לרוב הפוסקים דס"ל דבדבר שהוא בר גיבול אינו חייב עד שיגבל, מ"מ איסורא מיהו איכא, וה"ה בעפר תיחוח ובחול. ואף דהוא אין מכוין ללישה, מ"מ פסיק רישא הוא. וכלי שרוקק בו או רוחץ בו פיו בשבת ותחתיו יש חול הדק או גס, יש לעיין אם הוא אסור או מותר, דאולי הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה[4]. ומצאתי בספר בית מאיר דמתיר מטעם זה במקום הצורך אפי' להשתין על טיט, ונראה דיש לסמוך ע"ז במקום שהטיט אינו שלו דאז בודאי לא ניחא ליה בלישתה".

עוד כתב המ"ב (שם) בשם החיי אדם: "כשמכסה מי רגלים בחול ואפר, וכשיתן מעט יהיה מתערב במי רגלים והוי כמו לישה (ומוסיף בשעה"צ ס"ק ע': "ונראה דבזה לא שייך פסיק רישיה דלא ניחא ליה, דבאמת ניחא ליה שיבלע המ"ר בתוך האפר וחול, כדי שלא יהיה מינכר"), ומנתינת מים חייב להרבה פוסקים, ולכן יתן הרבה אפר וחול, ואז לא ניכר כלל הלישה".

הכנת מאכל מביצה עם בצל

בספר אשל אברהם (בוטשאטש מהדו"ת סי' שכ"א) כתב: "אולי מה שנהוג ליתן בבצלים חתוכים [ב]דקות שמן או שומן, הוא מטעם שמ"מ אין דרך לישה וגיבול בחתיכות כהם, שאינן מעין קמח דק… ואולי ע"י חתיכות כהם קיל, גם אם נמצא ביניהם דקות כעין קמח או בפירורים (כלומר, כיון שיש בתערובת חתיכות שאינן דקות, מתיר הדבר לערב גם את החתיכות הדקות). ומ"מ כשהדקין הרבה מסויימים, גם אם הם רק מיעוט, אין להקל. וכן בפירורי ביצים בין חתיכות בצלים, שהחלמון נעשה מאליו כקמח, ע"י זה יש להזהר היטב".

ובספר תהלה לדוד (סי' שכ"א ס"ק כ"ה) כתב ליישב את מנהג העולם, לפי מה שהובא בשמו לעיל עמ' 9, שכל לצורך אותה סעודה קרי מעט מעט (וכבר נתבאר שם, שמדברי הפוסקים נראה שאינם סוברים כן).

ובשו"ת האלף לך שלמה (סי' קל"ט) כתב ליישב: "דכיון דהוי ביצים עם הבצלים, והנה בביצים ודאי לא שייך גיבול, כיון דלא הוי גידולי קרקע, כמ"ש התרומת הדשן ובש"ע סי' שכ"א ובמג"א סעי' י' (לענין מלאכת טוחן), ואף להסוברים שם דבבשר שייך לישה דהוי גדולי קרקע, מ"מ ביצים דהוי גדולי גדולים, ודאי אין בו לישה".

אבל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד לש ס"ק י"ג). נשאל: "האם שייך לישה בדברים שאינם גדולי קרקע, כגון הוספת שמן נמי וכדומה לביצים, כבד או דגים המרוסקים דק דק, דאולי נימא דלא שייך בזה לישה, כמו שלא שייך בהם טחינה". והשיב: "בלש הרי משמע דלא אמרינן אין לישה אלא בגדולי קרקע (ראה לעיל עמ'  4)… ולכן בכבד והערינג וכדומה שנרסקו דק דק, צריך לעשות בשינוי".

גם בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' פ"ו) כתב: "לתת השמן או החומץ תחלה ואח"כ הבצלים וביצה", וגם: "שלא לטרוף ולערב היטב" (ולפי דברי החזון איש המובאים להלן בסוף העמ', יש סברא להתיר בלא שינוי, שהרי הבצל חתוך לחתיכות גדולות, והביצה מבושלת ומוכנה לאכילה).

הכנת חרוסת

בש"ע הרב (סי' תע"ג סעי' ל"ד) כתב: "אם חל פסח בשבת, צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת. ואם שכח לרככו מערב שבת, ירככו בשבת ע"י שינוי. דהיינו שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואח"כ יתן לתוכו החרוסת, ויכול לערבו באצבעו, או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב". וכ"כ המ"ב (סי' שכ"א ס"ק ס"ח), והוסיף בשם הפמ"ג שיעשנה רכה, לצאת את שיטת הפוסקים כרבי (ועי' בשעה"צ שם ס"ק פ"ו), וכ"פ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד לש ס"ק י"ד).

יציקת רוטב על פתיתים ופירה תפו"א

מדברי הבה"ל שהובאו לעיל עמ' 9 עולה, שאפילו במאכל המוכן לאכילה ואפילו בשעת האכילה ממש, צריך לעשות שינוי בצורת הלישה (מעט מעט). אבל החזון איש (ס"ס נ"ח) כתב להתיר לישה במאכל מבושל: "נראה, כשם שבישולו מפקיעתו ממלאכת טחינה, כיון שטחינתו נוחה, ואין שם מלאכה עלה, כמו כן לאו שם לישה עלה" (ולא כמו שצידד לעיל שם ס"ק ז' להחמיר). לפי דבריו למדנו, שמותר לצקת רוטב על פתיתים, אף אם הם נדבקים ע"י כך, וכן למעוך תפוחי אדמה מבושלים ולצקת עליהם רוטב, ואין צורך לשנות מן הרגיל.

בזיקת תבלינים

בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ח' סעי' כ' ובהערה ע') כתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שמותר לערב תבלינים בדייסא, ע"פ דברי החזון איש הנ"ל, שבדבר מבושל לא שייך לאסור משום לישה (וצ"ע בכוונתו, הרי הלישה היא בדיבוק התבלינים, והם אינם מבושלים). לענ"ד יש להתיר זאת גם לדעת המ"ב, שהרי גרגרי התבלין אינם נדבקים זה לזה, אלא מתפזרים בדייסא.

הכנת דייסא לתינוק

בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' ק"ה) כתב על הכנת דייסות אינסטנט לתינוקות: "צריך להזהר [לעשות בשינוי], כי בכמה דברים ראיתי שמתעבה ממש, ואע"פ שהוא נשפך, מ"מ נמשך כמו גושים, וגם אם הוא רך ממש, צריך שינוי"[5].

פיזור אבקה לשיניים תותבות

בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' ל"ב) נשאל: "אודות האבקה שמפזרים על השיניים התותבות כדי לחזקן בפה, האם מותר לפזר האבקה הזאת על השיניים הנ"ל בשבת, האם אין בזה חשש איסור לישה. האבקה עצמה היא תרכובת כימי, והיא מתפזרת יבש על שיניים יבשות, ורק כשמשימים השיניים התותבות בתוך הפה, מחמת פעולת הרוק נמסה האבקה, ומתהוה כמין בלילה רכה, כמין דבק המחזיק את השיניים".

והשיב, לאחר שכתב שאין להתיר משום שאינו גידולי קרקע (כמשנ"ת לעיל עמ' 4), וגם שאין מקום לומר שלא שייכת לישה ברוק (כמשנ"ת לעיל שם, שבכל סוגי המשקים יש איסור לישה): "יראה, כיון שהוא מפזר את האבקה בעודה יבש, ורק אחר זמן מה בהיותה בתוך הפה נמסת ונעשית כעין לישה המדבקת, גרע זה מנותן מים בלי פעולת לש, דפליגי בה, דלא קעביד מידי בדידן [כלומר, בנדון דידן], אף דנעשה אח"כ על ידו בתוך הפה, יראה דכה"ג לא שייך גדר לישה. וגדר לישה ודאי מסתבר דליתא תוך הפה, ומכל שכן דלא קעביד מעשה לכך, אלא שנעשה מאליו" (אמנם בסוף התשובה הצריך להלכה לעשות בשינוי, דאולי יש בזה שבות דמתקן).

הכנת מקפא (ג'לי)

בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' מ"א ס"ק ב') דן אם מותר להכין ג'לי מאבקה בשבת: "ואופן עשייתו, מערבים אבקה במים, ואבקה זו נמסה במים והם נעשים כעין מי פטל, ולאחר כמה דקות נעשין כעין מרק סמיך, ואם שמים במקרר ומחכים עוד קצת, באה הצורה הסופית כעין ציר קרוש, והוא הג'לי", ובתוך דבריו שם (שדן גם לענין מכה בפטיש ובונה ונולד) כתב, שאף שבמה שהוא נוזלי ממש, אין איסור לישה – מכל מקום בכהא דידן, שמערבים אבקת הג'לי, אע"פ שבשעתו נראה עוד כנוזל, מכל מקום כיון שאחר דקות ספורות נעשה סמיך, אולי הוא בכלל גדרי לישה, ומאד לבי מהסס בזה וצל"ע" (לענ"ד יש צד נוסף להקל, כי האבקה מתמוססת ומתבטלת במים, ובכה"ג כתב החזון איש, הו"ד לעיל עמ' 6, דלא שייך כלל לאסור משום לישה).

הכנת טחינה

בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ח' סעי' כ"ו ובהערה צ"ב) אוסר לערב מים בטחינה גולמית בשבת, ומבאר, שאין להתיר מהטעם המבואר לעיל עמ' 4, שהוספת משקה לעיסה שיש בה כבר משקה, אינה נחשבת ללישה, כיון שהוספת המשקה אינה מגבשת את העיסה, אלא מדללת אותה, שהרי במהלך הכנת הטחינה, מתחילה היא מתקשה, ואם כן יש איסור לש בשעה זו, אף שאח"כ היא מתרככת.

השקאת בטון

מסתבר לענ"ד, שהמשקה בטון טרי, עובר משום לש (מלבד מוסיף על הבנין), שהרי מטרת ההשקאה היא למנוע סדקים, וא"כ ההשקאה מסייעת להדביק גם את אותם מקומות שלא היו נדבקים בלאו הכי.



[1] בביאור סברת התה"ד יש לומר, שאין צריך בדוקא לשנות מימות החול, אלא שיהיה היכר שאינו נוהג כמו בכל יום, וההיכר הוא ע"י שמקפיד בדוקא על הסדר שבגמ', ואינו נוהג כרצונו.

[2] וכ"נ מספר תוספת שבת שם ס"ק ל"ב: "ולא יטרוף לערבו בכח, לפי שדומה ללישה" וכו', וכן מספר עולת שבת ס"ק כ"ד: "ולא יטרוף לערבו בכח, הטעם מפני שצריך לעשות קצת שינוי, כדי שלא יהא נראה כלש". משמע שכשיש איסור לישה, אין שינוי זה מועיל.

[3] וצ"ע, דהנה החזון איש שם כתב, שדבריו אלו הם כמו שכתב לעיל ס"ק ד'. ושם כתב: "ונראה דלכ"ע אינו לש מן התורה… ואפשר דאפילו טריף בכח אינו אלא מדרבנן. ואף אי נימא דטריף בכח הוי דאורייתא, י"ל דבעירוב לא חשיב לש מן הדין, ולא משום שינוי אתינן עלה". ומשמע שכיון שאינו טורף בכח, ואין החרדל נילוש היטב, אין התוצאה נחשבת ללישה האסורה מדאורייתא, וצ"ע.

[4] בשעה"צ ס"ק ס"ח מוסיף, דהוא פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, וכנראה כוונתו שבמקום הצורך יש לסמוך על המתירים, כמו שהביא להלן בשם הבית מאיר, או שנחשב גיבול כלאח"י, והוי פס"ר בתרי דרבנן, דאל"כ יש להחמיר בפס"ר גם באיסור דרבנן, כמשנ"ת לעיל ריש סי' שי"ד ברמ"א ומג"א ומ"ב.

[5] אמנם בספר שמירת שבת כהלכתה פ"ח סעי' י"ח, אף שלדינא הצריך שינוי, כתב בהערה ס"א בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל: "דכיון שגם תחילת מעשהו הוא רק לשחוק ולהמיס ולא לגבל, ואף שהוא רוצה שיבלעו המים בתוך האבקה, מ"מ הואיל ובשעה שהיא עבה, לא חזי לאכילה, והבלילה היא רק כדי להמיס, אפשר דהבלילה הו"ל כעין פס"ר דלא ניח"ל, וגם הואיל וניכר לכל שהוא מתקן אוכל לעשותו משקה, ולא לגיבול, מסתבר דשפיר שרי עבור תינוק בכל גוונא".

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. שלום הרב.
    ברצוני להבין בבקשה: לגבי שינוי של מעט מעט, הרב הביא מחלוקת הפוסקים האם זה מועיל להתיר אפילו לש דאורייתא. ולגבי שינוי של שתי וערב, הרב לא כתב האם זה מועיל אפילו בדאורייתא. האם יש מקום להסיק מכך שהשינוי הזה מועיל באופן גורף אפילו בדאורייתא? – האם יהיה מותר ללוש בצק בשבת ע"י שינוי של שתי וערב (בהנחה שאכן נצליח למצוא מצב כזה של שינוי בבצק).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל