מלאכת טוחן

הרב אברהם צבי הכהן
כ"ט תמוז ה'תשע"ג

פרק ראשון

גדר המלאכה

אב המלאכה ותולדתה

אחת מן המלאכות המנויות במשנה (שבת ע”ג ע”א) היא מלאכת טוחן. ופסק הרמב”ם (הל’ שבת פ”ח הט”ו): “הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן, וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא. אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה”.

עוד פסק הרמב”ם (שם פ”ז ה”ה): “המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה. שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן”.

למדנו מדברי הרמב”ם, שאב המלאכה הוא טחינה או כתישה במכתשת, ותולדת המלאכה היא חיתוך לחלקים רבים.

ביתר ביאור כתב הרמב”ם בפירוש המשנה (שם): “כל אלו האבות הם רק דוגמאות… וזהו שאומרים בו מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. והתולדה הוא שתחשוב בלבך על תוצאות פעולת אותה מלאכה המנויה באבות, וכל מקום שתמצא אותה פעולה, זהו תולדה לאותו האב. כגון זה שאמרנו שטוחן מאבות מלאכות, וענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת, או נסירת העץ לקחת הנסורת שלו, או שיפת המתכת לקחת הנסורת שלה, או בקוע העצים להסקה, כל זה תולדת טוחן”.

כלומר, שאב המלאכה הוא הפיכת חלק גדול לחלקים קטנים באמצעות כתישה וטחינה, וכשמגיע לתוצאה זו ע”י צורת פעולה אחרת, כגון חיתוך, ניסור או שיוף, הרי זו תולדה.

הפרדת החלקים זה מזה

לעיל הובאו דברי הרמב”ם (בפיה”מ), שכתב: “ענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים קטנים”. וכתב החזון איש (סי’ נ”ז ד”ה לענין): “לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים, ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב, שהרי דבילה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש, ומכל מקום יש בהן משום טוחן (א.ה. כדאיתא בתוספתא ביצה פ”א הי”ט)… וכן הדין נותן, דחיבור הנעשה ע”י הלחות לא חשיב חיבור, וכמבואר ברמב”ם (פ”ו מטומאת אוכלין הי”ד) שאין חיבורי אדם חיבור. והנה קודם ששחק את הבננה, טמא שנגע בה טימא את כולה, ואם נגע בשחוקה, אין מטמא אלא מקום מגעו. ובננה שחתכה דק דק חייב משום טוחן, ושחוקה שהפרידה בסכין לפרורין דקין, אין טחינה אחר טחינה”.

אבל בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ע”ד, טוחן ס”ק ב’) כתב: “ענין טחינה הוא כשנעשו פירורין ורסיסין דקין כטחינת קמח וכדומה… [אבל בבננה] נשאר רק חתיכה אחת, אך שנעשה רך מאד בלחות הרבה, וגם המראה לא נשתנה… לכן לא שייך טחינה כלל בריסוק בננות. ולכן לא מובן מה שכתב החזון איש, דבשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת איכא איסור טחינה, ומה שכתב אחר זה לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב, שהרי דבלה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש, ומכל מקום יש בהן משום טוחן, דלא דמי כלל. דגרוגרות הא הם תאנים יבשים שנטחן לרסיסים, אך מפני שיש בהגרוגרות דבר המדביק, נדבקים הרסיסים זה לזה, ואף אחר שנדבקו, ניכרין שהם רסיסים שנדבקו זה לזה, לכן הוא טחינה… לעולם ניכרין שהם דברים מפורדין שנתדבקו. ואינו כן שחיקת בננות, שאי אפשר ע”י שחיקה לעשותן רסיסין, אלא הוא בכל שחיקה שיהיה, לא מתפרדין לפירורין, אלא שהוא דבר אחד כמתחלה, אלא שנעשה רך מאד בלחות הרבה כידוע, וגם בדקנו בעצמנו, ששחקנו גרוגרות ושחקנו בננה על ריב אייזין (מגרדת) וראינו שהוא כן. ולכן יש להתיר לשחוק בננות לתינוקות סמוך לאכילתן גם במזלג, כדרך שהנשים שוחקות להתינוקות” (א.ה. צ”ע למה התיר האגר”מ רק סמוך לאכילה, כיון דס”ל שאין בזה משום טוחן כלל).

הן מדברי החזון איש והן מדברי האגרות משה עולה, שלטחינה נחשבת רק חיתוך או כתישה המחלקים את הגוש לחלקים נפרדים, ולא הפיכת גוש מוצק לעיסה שחלקיה דבוקים זה לזה (אלא שנחלקו במציאות הדברים בבננה), וטחינת גרוגרות ודבלה אסורה רק משום שהדבלה מתפוררת בתחילה לגמרי, וחוזרת ונדבקת רק אח”כ.

פירורים דקים

איתא בגמ’ (שבת ע”ד ע”ב): “אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן”. עוד איתא בגמ’ (שבת קי”ד ע”ב): “אמר רב מנא, תנא, מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק (פירש”י, ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות, דקטרח משבת לחול, אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי, דהא בשאר יום הכפורים ששאר שבות אסור זה מותר, השתא דחל בשבת, לא שרו רבנן), תלמוד לומר (שמות ט”ז) – שבתון, שבות. למאי, אילימא למלאכה, והכתיב (שמות כ’) – לא תעשה כל מלאכה. אלא לאו אקניבת ירק, שמע מינה”.

וכתבו התוס’: “נראה לר”י דאסמכתא בעלמא הוא. דאי מדאורייתא, ביום הכיפורים נמי ליתסר… ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול – האי מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן, דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד, והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות”.

וכן עולה מדברי רש”י על דברי רב פפא הנ”ל, האי מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן, שפירש: “דפרים סילקא… מחתכו הדק”. משמע מלשונו, שאין חיוב משום טוחן, אלא אם חותכו “הדק”, כלומר לחתיכות דקות.

וכ”פ הרמב”ם (שם פכ”א הי”ח): “המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת טוחן וחייב”.

וכתב בספר יראים (השלם מצוה רע”ד): “הלכך יזהר אדם שלא ישליך (נדצ”ל – יפרר) פירות לפירורין דקין. ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר”.

שלא על מנת לאכול חי

על דברי הגמ’ (שם ע”ד ע”ב) שהובאו לעיל – “אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן”, כתבו התוס’ (שם): “דוקא בסילקא שייך טחינה, אבל שאר אוכלין שרי”. וצריך ביאור מה שונה סלק משאר אוכלין.

מפרש בתרומת הדשן (סי’ נ”ו): “איכא למימר, דהא דהתירו התוס’ לטחון אוכלין, היינו משום דאין צריכים טחינה, דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו, אבל אי לא האי טעמא לא”.

וביתר ביאור כתב במנחת חינוך: “דוקא באינו נאכל כמו שהוא חי שייך טחינה, אבל ירק הנאכל חי לא שייך טחינה, על כן כתבו סילקא, והיינו דסילקא אינו נאכל כמו שהוא חי… וזהו דסיימו – שאר אוכלין שרי, היינו כל הנאכל כמו שהוא חי הוי ליה אוכל, ובאוכל לא שייך טחינה, רק בסילקא דלא הוי אוכל, דאינו נאכל כמו הוא חי, וסילקא לאו דוקא, דמסוף דבריהם נראה דהחילוק בין שאינו אוכל ובין אוכל, ובלאו הכי למה נשתנה סילקא דוקא, אלא עיקר הכוונה סילקא וכל דדמי ליה דאינו אוכל השתא, אבל בדבר שהוא אוכל השתא, לא הוי טוחן”.

גם הרמב”ם (שם פ”ז ה”ה) פסק: “המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה”. וכן כתב הרמב”ם עוד (שם פכ”א הי”ח): “המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת טוחן וחייב. לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה, מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, שאין טחינה בפירות”.

רבי אברהם בן הרמב”ם (בחידושים שבראש ספר מעשה רוקח) מפרש את דברי אביו – “שאין טחינה בפירות”: “יש לומר שדעתו לומר שאין טחינה בדבר הנפרד אוכל מאוכל, לשון זה נגזר מאוכלא דאפרת, ואינו דומה למחתך ירק, שזה צריך לו כדי לבשל, ולא לריסוק השחת והחרובין, מפני שאינם נאכלין בלא ריסוק – מספר הבתים”.

וכך כתב הבית יוסף (או”ח סי’ שכ”א וכן בכס”מ בפכ”א שם): “נראה שהוא ז”ל מפרש דדוקא נקט סילקא, שחותכין אותה דק דק לבישול, והוא הדין לשאר ירקות שחותכין אותן דק דק לבישול. ואפשר דאפילו הן נאכלות כמו שהן חיות, אם חתך אותן דק דק לבשל, נמי מיחייב. אבל אם רוצה לאכלן חיות, אפילו חתכן דק דק, לית בהו משום טוחן. ואפשר דאפילו איסורא דרבנן לית בהו, דאין דרך טחינה בכך”.

כלומר, שירק הנאכל חי וחתך אותו על מנת לאוכלו חי, אין בו חיוב משום טוחן, ויתכן שאין בו אפילו איסור דרבנן. ואם חתך אותו על מנת לבשל, יש להסתפק אם חייב משום טוחן[1].

אבל בספר יראים (סי’ רע”ד) סתם וכתב: “אמר רב פפא (שבת ע”ד ע”ב), האי מאן דפריס סילקא, חייב משום טוחן, אמר רב מנשה, האי מאן דסלית סילתיה חייב משום טוחן, הלכך יזהר אדם שלא ישליך (יפרר) פירות לפירורין דקין”. ומשמע שכוונתו לאסור מדאורייתא משום טוחן בכל הפירות, ואפילו באותם הנאכלים חיים.

המגן אברהם (שם סי’ שכ”א ס”ק י”ד) כותב על דברי הרמ”א (שם סעי’ י”ב) שאוסר לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים: “משמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי”. וכתב הביאור הלכה (שם): “לענ”ד אין דבריו מוכרחין, דנקט לפני זקנים, משום אורחא דמילתא, שהם אינם יכולין לאכול אם לא יחתכום דק דק, אבל לעולם בדבר שהוא משום גדולי קרקע שייך בו טחינה בכל גווני” (ועיי”ש שכתב שכן נראה מדברי ביאור הגר”א). ועי’ להלן עמ’ 5 ו6??, שלהלכה אין סומכים על דעת המקילים, אלא לענין דבר שאינו גידולי קרקע, או כשטוחן לאלתר.

צורך בדבר הנטחן

כתב הסמ”ק (מצוה רפ”ב): “אמרינן בפרק תולין (שבת דף קמ”א) – טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים. פירוש, משפשפו”. וכתב רבינו פרץ בהגהות הסמ”ק (שם ס”ק ט”ו, הו”ד בטור או”ח סי’ ש”ב): “פירש בתוס’ רבינו יהודה, דוקא בטיט לח, דאי ביבש הוי טוחן ואסור, ואף על גב דאינה צריכה לגופה, מכל מקום אסור לכתחלה”. וכך הביא בש”ע (שם סעי’ ז’) בשם יש אומרים. והט”ז (שם ס”ק ו’) כתב: “ונראה לענ”ד דלדעת הר”ן ושאר פוסקים גבי סחיטה, שאין חיוב אלא במה דניחא ליה במה שנסחט, א”כ גם כאן בטוחן הוה כן, וכאן דלא ניחא ליה במה שנטחן, אין כאן משום טוחן”.

אבל מדברי רש”י, מוכח להדיא כרבינו פרץ, שכתב על דברי הגמ’ (שם ע”ד ע”ב) – “אמר אביי, האי מאן דעבד חלתא (פירש”י, כוורת של קנים), חייב אחת עשרה חטאות”: “זומר הקנים והוא צריך להם, חייב משום קוצר ומשום נוטע… עשאן דקות, מאחת שתים או שלש, הרי זה טוחן. ויש מפרשים, שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי, ומחייב ליה משום טוחן. ולא נהירא לי, דההיא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות, והוי כמאן דסלית סילתי”. הרי שכתב שאף שאינו צריך לנסורת, נחשב טחינה, אלא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.

וכך עולה מדברי הלחם משנה (שם פ”ח הט”ו), שפירש על מה שכתב הרמב”ם (שם) בכלל תולדות טוחן- “הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן”: “כלומר, דלא יהא שלא ליהנות לא מעצים ולא מהנסורת, דזה מקלקל הוא, אלא שדעתו ליהנות מהנסורת או מהעצים שיהו מנוסרים, דבהא ודאי חייב, אע”פ שאין דעתו ליהנות מהנסורת עצמו, לדעתו ז”ל שפסק פרק א’ ה”ז, שהמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב”.

אמנם בביאור הלכה (שם סעי’ ח’ ד”ה אין מגרדין) כתב: “כל עיקר דינו של רבינו פרץ לא ברירא כל כך, ולא הביאוה בשו”ע, רק בשם יש אומרים” (ועי”ש שעולה מדבריו שהכלבו ודאי חולק על רבינו פרץ).

פרק שני

אופני היתר

בדברים שאינם גידולי קרקע

כתב בתרומת הדשן (סי’ נ”ו): “שאלה, מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו, ויש לפניו בשר שאינו רך, כגון צלי שהוא קשה ללעוס, שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח”כ, או לאו. תשובה… איכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנדון דידן, כולי עלמא מודו דשרי. ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ, יש לומר דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך בהו טחינה. והכי מצינו לענין מלאכת מעמר, דקאמר אביי בפרק כלל גדול (שבת ע”ג ע”ב) – אין מעמר אלא בגידולי קרקע. אע”ג דרבא פליג עליה התם, יש לומר דלענין טחינת אוכלין דבלאו הכי לא שייך בהו טחינה כולי האי, מודה דיש לחלק משום גדולי קרקע. דכיון דכתבו התוספות בהדיא דבאוכלין לא שייך טחינה, וכן כתב אשירי דהוי תמיה, איך שייך טחינה באוכלין, אין לסתור דבריהם מדברי שאר הגאונים, אלא א”כ מצינו שנחלקו עליהם בהדיא, אבל כל כמה שנוכל לחלק, לומר דבהך מילתא מודו אלו לאלו, אמרינן הכי. אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא, לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן, דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה, איכא למימר דהא דהתירו התוס’ לטחון אוכלין, היינו משום דאין צריך טחינה, דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו, אבל אי לא האי טעמא לא. וא”ת א”כ מי שאינו יכול ללעוס, אפילו בבשר מבושל או צלי יהא אסור, הא ליתא, דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס, לכך לא שייכי בהו טחינה, אפילו למי שאינו יכול ללעוס. אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם, ואע”ג דחזי לכלבים ולשאר חיות, לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו, ולכך אין להתיר”.

למדנו מדברי תרומת הדשן, דלא פשיטא ליה להתיר טחינה במה שאינו גידולי קרקע, אלא בצירוף סברת התוס’ להתיר באוכלין, דהיינו במה שאפשר לאכול חי, אפילו בלי טחינה.

וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ט’): “מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין. הגה, אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות,  דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל”.

והנה בירושלמי (שבת פ”ז ה”ב) מצינו: “ההן דשחק… חסף (חרס)… חייב משום טוחן”. וכתב בפמ”ג (שם במש”ז סס”ק י’): “הטוחן רגב עפר הוה טוחן, דבמשכן סמנים נמי הכין הוא, שיש מהם כאבנים באדמה. ומה שהקשה התוספת שבת, דסכך אסור בעפר, התם מגרנך ומיקבך כתיב, בעינן דוקא גדולי קרקע ולא עפר, משא”כ טחינה, עיקר טחינה שייך בדברים כאלו”.

מדברי הפמ”ג עולה שפירש, שכוונת התרומת הדשן, שמה שאינו גידולי קרקע, אינו בכלל טוחן (אלא שלא התיר על סמך סברא זו, אלא בצירוף שיטת התוס’ וכנ”ל), ולכן הוקשה לו למה יש טחינה ברגב עפר. אבל החיי אדם (נשמת אדם כלל י”ז ס”ק ב’) האריך לפרש כוונת התרומת הדשן באופן אחר, דאינו פוטר במה שאינו גידולי קרקע, אלא אם אין דרכו בטחינה, ואינו טוחנו דק דק. וכעין זה כתב החזון איש (שם ס”ס נ”ז): “מה שכתב בתרומת הדשן דאין טחינה אלא בגידולי קרקע, אין כונתו ממש כעין שאמרו בעימור ובדישה, דהא כותש רגבים חייב משום טוחן, כמו שאמרו שבת ע”ד ע”ב בעושה חביתא ובביצה ח’ ע”ב, אלא כונתו באוכלא דוקא, וכעין שכתבו תוס’, דאין טחינה באוכלין הנאכלין חיין ואין צריכין הדקה, כן יש לומר דאפילו אלו דפליגי בשאר ירקות, מודים בבשר, דכיון שהן אוכלין ואינן גידולי קרקע כלל, אין עליהן שם טוחן… והזכיר מה שאמרו בגמ’ – אין עימור אלא בגידולי קרקע, היינו לסמוך דלפעמים אם אינו גידולי קרקע, מאבדת צורת המלאכה, דזהו הטעם שאין עימור אלא בגידולי קרקע, שצורת העימור אינו אלא בגידולי קרקע. דאי לא דהוי שינוי בצורת המלאכה, לא היינו תופשין גידולי קרקע לעיקר בגדר המלאכה, אף דבמשכן היה המלאכה בגידולי קרקע. דהפרטים שאנו קובעין אותן דבעינן דומיא דמשכן, הן דוקא בדברים שמביאים שינוי בצורת המלאכה, דהא לא בעינן עורות אילים ועורות תחשים וכיוצא בזה”.

טוחן אחר טוחן

כתב הר”ן (שבת ל”ב ע”א בנד’): “לפרר לחם לתרנגולים… בספר המצוות התירו, לפי שאין טחינה אחר טחינה”.

בביאור הגר”א (שם סי’ שכ”א ס”ק י”ב) מציין מקור לשיטת הסמ”ג מדברי התוספתא (שבת ספט”ו): “ר’ דוסתיי בר’ יניי אמר משם ר’ ליעזר, מוללין על המלול ומציעין על המוצע ואופין על האפוי ומבשלין על המבושל”, וכתב הגר”א: “והוא הדין לכל מלאכה, כמו שכתב שם”.

וכ”פ הרמ”א (שם סעי’ ח’) בשם הכל בו: “מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכן בסכין, כמו שחותך הפת”.

מבאר החזון איש (או”ח סי’ נ”ז ד”ה ענין): “ענין אין טחינה אחר טחינה שהזכירו הפוסקים, אינו ענין לאין בישול אחר בישול שנחלקו הפוסקים, דלכולי עלמא ארתח כופרא והדר ואקושי וחזר וארתחה חייב, וכן במתכת, דכל דהדר ואקושי הדרא לקמייתא, אלא בבשר לא הדרא לקמייתא, דבשר צונן מבושל נמי מבושל הוא, ובמים נחלקו הפוסקים, אי מים מבושלים צונן יש בהן כח הבישול. אבל הא דאין טחינה בפת היינו שאין טוחן אלא בהפרדה של חיבור טבעי, אבל הפרדה של חיבורי בני אדם אינו בכלל טוחן, אפילו בחיבור דבר שלא נטחן מעולם, אלא בא לעולם מפורד”.

והדברים רמוזים בלשון הפמ”ג (שם במש”ז ס”ק י’) שכתב: “והוי יודע דטוחן לא שייך אלא… שהיה בתולדה גוף אחד ומפוררו” (אמנם לפי דברי התוספתא שציין הגר”א, משמע שאין טחינה אחר טחינה הוא אותו דין כמו אין בישול אחר בישול, וצ”ע).

לאלתר

מקור הדין

כתב בשו”ת הרשב”א (ח”ד סי’ ע”ה): “מסתברא, דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפילו לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשעת בשולו, וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר, שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע”ד ע”א) לענין בורר, היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח לא יברור, ואם בורר, חייב חטאת, ופירשה אביי דהכי קאמר – בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת, דאלמא כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול, אע”פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת, בשמניח לאחר זמן, ואפילו לבו ביום, והכי נמי דכוותה היא”.

אבל בשלטי גבורים (שבת ל”ב ע”א בנד’) כתב: “ותמיהני עליו, דכיון דהאיסור הוא משום טוחן, מה לי טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר. וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה מלאכה לאלתר. ואל תשיבני מברירה שהתירו לברור כשרוצה לאכול לאלתר, דהתם טעמא דבכה”ג שהתירו לא הוי ברירה, ועוד שחכמים עצמם פירשו דין הבורר בכה”ג. אבל הכא שהם פירשו דחתיכת ירק דק הוי טוחן ולא חילקו, מנין לנו לחלק מסברא ולדמות מה שלא דמו הם”.

להלכה

הב”י (שם) הביא את דברי הרשב”א וכתב: “נמצינו למדין, דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד”ה, והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב”א. ואפילו אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי, שהרי התוספות (ע”ד ע”א ד”ה בורר) פירשו, בורר ומניח דהיינו בורר לצורך אחרים. ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב”א בהא, דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר[2]. ובלאו הכי לדברי התוספות פשיטא דכל שאר ירקי בר מסילקא שרו, ולפירוש רבינו חננאל והרא”ש (ז”ל הרא”ש שם פ”ז סי’ ה’ בפירוש פרים סילקא: “פירש רבינו חננאל, עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין, שכשמפרק הנימין הללו, יוצא מביניהם כמו קמח דק, לפיכך המנפצו חייב משום טוחן. ופירוש הגון הוא, דומיא דסלית סילתי דבסמוך. ופירוש רש”י תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק, אין שייך ביה טחינה”) אפילו סילקא נמי שרי. ולדברי הרמב”ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור, ואפשר דמישרי נמי שרי לכתחלה. ולדברי רשב”ם ורא”ם דלא חילקו בכך, איכא למימר דלא מיתסר אלא במחתך כדי לאכול אחר שעה, אבל מחתך כדי לאכול מיד שרי, כדאשכחן בבורר. ועוד דפרים סילקא משמע שמחתכו לחתיכות דקות ביותר, וכדדייק לישנא דרש”י ולישנא דהרמב”ם ומפורש בדברי התוספות, ואינשאלד”ה אין דרך לחתכה לחתיכות כל כך דקות, הילכך נראה דלכולי עלמא שרי. ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר, וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל”.

וכ”פ הרמ”א (שם סעי’ י”ב) על דברי המחבר – “המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן”: “הגה… וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם  לאכלו מיד, הכל שרי, מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי”.

וכתב המג”א (שם ס”ק ט”ו): “ובשלטי גבורים מפקפק על היתר זה, וגם הרב ב”י כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת, עי”ש. אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד, ויש להם על מי שיסמוכו. ועכ”פ אסור לעשות עד יציאת בית הכנסת, דבעינן סמוך לסעודה ממש”.

וכ”כ הט”ז (שם ס”ק י’): “אם לאכלו מיד, פירוש לאותה סעודה, כמו בבורר. ואע”ג דמכין קודם הסעודה לאכלו תוך הסעודה, קרוי לאלתר”. וכ”פ בש”ע הרב (שם סעי’ י’) ובמשנה ברורה (שם ס”ק מ”ה).

ריסוק לאלתר

בש”ע הרב (שם סעי’ י”א) לאחר שכתב שהחותכים לאלתר דק דק יש להם על מי שיסמכו, הוסיף: “וכל זה לחתוך דק דק בסכין. אבל לדוך במדוך אפילו של עץ אסור אפילו כדי לאכול מיד, ואפילו באוכל גמור, כגון גרוגרות וחרובים לפני זקנים. וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלין הנידוכין, אסור לדוך אותם אפילו לאכול מיד”.

והחזון איש (שם ד”ה ואמנם) תמה על שיטת הרשב”א: “מהא דתניא בתוספתא, אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני זקנים, ולשון לפני זקנים מתפרש שהן מסובין לאכול”. וכתב גם כן: “ולכן נראה דלא התיר הרשב”א רק חיתוך דק דק, כיון דעיקר החיתוך הוא דרך אכילה, אין חילוק בין חתיכות קטנות וגדולות, והכל מקרי דרך אכילה. אבל ריסוק היינו כתישה כמעשה הטחינה ממש, ואין זו דרך אכילה, אלא תיקון המאכל על צורה אחרת, אין אכילתו מיד פועלת כאן כלום. ולהאמור נראה דריסוק פירות יש בהן חיוב חטאת אפילו סמוך לסעודה”.

בכלי מיוחד לטחינה

בשו”ת ריב”ש (סי’ קפ”ד) כתב: “מהו לגרוד את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות, הנקרא בערבי אסכרפא”ג… תשובה, דעתי נוטה לאסור, דהוה ליה כההיא דרב פפא, דהאי מאן דפרים סלקא, חייב משום טוחן. ואף אם נאמר, דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב”א ז”ל, ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין, שאינו מיוחד לטחינה. אבל המורג חרוץ, שמיוחד לטחינה זו, הרי היא כנפה וכברה לבוררו, מכתשת לשחיקת תבלין, וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת, אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי… ועוד, שהיה אפשר להחמיר ולאסור לגרוד הגבינה בכלי זה, אפילו ביום טוב, לפי שהוא מיוחד לטחינה זו, והוי כפלפלין בריחים שלהם, שאסרו חכמים, כדאיתא (פ”ב דביצה כ”ג), אע”ג דקיי”ל דכל התבלין נדוכין כדרכן במדוכה, וכתב הרשב”א ז”ל, דהוא הדין לחרדל, שאין שוחקין אותו בריחים שלו. וטעמא בתרוייהו, משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא. אלא שבזה אפשר לחלק, דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן, שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה, אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו”. וכ”פ בש”ע (שם סעי’ י’): “אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי”ו”.

וכתב המגן אברהם (שם ס”ק י”ב): “ראליי”ו – בלשון אחר רי”ב אייזן [פומפיה]. דכיון שהכלי מיוחד לכך, הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור [ריב”ש]. וא”כ אפי’ לאכול מיד אסור. ונ”ל דהוא הדין בכלי קטן מאד העשוי כזה אסור, דעכ”פ כלי הוא. אבל מותר לחתכו בסכין דק דק, וכמו שכתוב לעיל סעי’ ט’ (לענין בשר דאינו גידולי קרקע, וה”ה לענין גבינה דאינה גידו”ק)”.

בכלי שאינו מיוחד לטחינה

בביאור הלכה של הלכות שבת (שם סעי’ ט’) כתב על דברי הרמ”א שהתיר לחתוך לאלתר: “ולכאורה הלא בבורר לא התירו כי אם ביד ולא בכלי, דאז חשיב בורר בכל גווני, וא”כ היה לנו לאסור בעניננו כשמחתך בכלי, כי אם במפרר ביד. ועיין בריב”ש סימן קפ”ד שמעורר שם ג”כ בזה, אבל מכל דברי הפוסקים משמע דבעניננו אפילו כשמחתך בסכין שרי. והטעם כתב הפמ”ג, דכמו בבורר דרך אכילה הוא כשבורר בידו לאכול לאלתר, הכי נמי בעניננו דרך אכילה הוא אפילו כשמחתך בסכין לאכול לאלתר, דדרך אכילה הוא בסכין, אם לא כשמחתך בכלי המיוחדת לטחינה, כמו לגרור גבינה על רי”ב אייזי”ן וכיו”ב [אך שמפקפקים בזה משום דאינו גידולי קרקע], דאז דמי לנפה וכברה, דשייך שם בורר אפילו בלאלתר. ויש לעיין אם חותך הבצלים והצנון דק דק בסכין גדול המיוחד לזה [שקורין בלשוננו הא”ק מעסע”ר], אולי עכ”פ דומה לקנון ותמחוי, דאינו מיוחד כ”כ כמו נפה וכברה, ואפילו הכי אסרו רבנן לכתחלה, כיון דמיוחד קצת לברירה, וכנ”ל בריש סימן שי”ט, עי”ש, ואפשר דהוא הדין בעניננו”.

דבר שנתרסק כבר

שנינו במשנה (עדיות פ”ב מ”ו): “שלשה דברים אמר רבי ישמעאל, ולא הודה לו רבי עקיבא. השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, שרבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך, ורבי עקיבא אומר לא יגמור”.

ע”פ זה פסק הרמב”ם (שם פכ”א הי”ג): “השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, אם מחוסרין דיכה אסור לו לגמור דיכתן בשבת, ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש”.

וכן כתוב בתשובות הרמב”ם (הו”ד בב”י או”ח סי’ שכ”א) על ענין זה: “ודאי שכל זה מותר הוא, שהרי בפירוש תנינא – השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו’, וקל וחומר להריפות שכבר דכו אותם במדוכה כל צרכן ונתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרין אלא מעט שחיקה ועירוב ונתינת מים חמין לתוך הקדרה מותר”.

למדנו, שמותר למעוך ירק שנתבשל ונתרכך (כגון תפוחי אדמה וגזר), ואין בזה משום טוחן.

עוד כתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל (שמירת שבת כהלכתה פרק ו’ סעי’ ז’ והערה י”ח), שאם הפרי רך כל כך, שכשאוחז במקצת הפרי, אין השאר נגרר אחריו, הרי הוא כטחון ועומד.

בשינוי

איתא בתוספתא (שבת פט”ו הט”ז וי”ז): “אין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין בעץ הפרוד ואינו חושש. אין מרסקין דבילה וגרוגרת וחרובין לפני זקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין בעץ הפרוד ואינו חושש”.

עוד מצינו בגמ’ (שבת קמ”א ע”א): “אמר רב יהודה, הני פלפלי מידק חדא חדא (פירש”י, לאו טוחן הוא, אלא כלאחר יד) בקתא דסכינא שרי, תרתי אסיר. רבא אמר, כיון דמשני, אפילו טובא נמי”.

וכ”פ הרמב”ם (שם פכ”א ה”כ): “הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל במכתשת חייב, מפני שהוא טוחן”.

וכתב בשבלי הלקט (סי’ צ”ב): “כתב אחי ר’ בנימין נר”ו, נראה לי שמותר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא או בשולי הקערה או לפררה בידיו, והוא הדין לפלפלין. דהא גבי יום טוב אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח. ואפילו לרב דאמר ליה לרב אדא בר דלא אצלי ודוק דווקא בהטאה, ומכל מקום אפילו במכתשת שרי ובלבד בהטאה, הלכך בשבת כי דייק ליה בקתא דסכינא או פריר ליה בידא, דהוי שינוי דשינוי, שפיר דמי. והא דגרסינן בירושלמי – ההן דשחיק מלח חסף ופלפלין חייב משום טוחן, בההוא דלא משני כל עיקר. וכן כתב רבינו ישעיה זצ”ל, מהא דרב יהודה ודרבא למדנו, שכדרכו במדוך חייב משום טוחן, אבל על ידי שינוי בקתא דסכינא שרי אפילו טובא, והוא הדין למלח. ובתוספתא תאנא – אין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא בידו של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש. ואי איכא דקשיא ליה, כיון דבדרכו חייב משום טוחן, על ידי שינוי פטור אבל אסור ליהוי. [תשובה], קתא דסכינא שינוי גמור הוא. דבין מדוך של אבן למדוך של עץ הוי שינוי, כדתנן בפרק קמא דביצה, וקתא דסכינא הוי שינוי גמור, הלכך מותר לכתחלה. כדאמרינן גבי בורר, בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי דהוי שינוי, פטור אבל אסור, ביד דהוי שינוי גמור, מותר לכתחלה”.

וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ז’): “מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה”. מפרש המגן אברהם (שם ס”ק ט’): “פירוש, או בקערה, שידוכם בשולי הקערה, דהוי שינוי גמור, כנ”ל פירוש הרמב”ם. דאין לומר דבעינן תרי שינוים, [ד]קשה, דהא בגמרא לא הזכיר אלא חד שינוי דהיינו בסכין, וכן הוא בתוספתא”. וכ”פ בש”ע הרב (שם סעי’ י”ב) ובתהלה לדוד (שם סס”ק ז’, עיי”ש).

אבל הט”ז (שם ס”ק ז’) כתב שמותר בקערה דוקא: “אבל לא במכתשת, דהוה דומיא דחול”, וכסתימת לשון הרמב”ם.  הגר”א (שם) מפרש את שיטת הרמב”ם: “למד הרמב”ם ממה שכתוב בספ”ב דיו”ט [י”ד ע”א] – אין שוחקין [תבלין במכתשת גדולה] וכו’, ופירשו תוס’ שם י”ד ושבת קמ”א א’ משום עובדא דחול… ואע”ג דבמלח לא הצריך בקערה, פלפלין חמור יותר בשבת, מדרב יוסף דאמר חדא חדא דווקא, משא”כ במלח, ובשבת הוי מכתשת [קטנה] ג”כ עובדא דחול”. וכ”פ המשנה ברורה (שם ס”ק כ”ה).

לענין ריסוק בננה בשינוי כתב בשמירת שבת כהלכתה (שם הערה כ’) בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שעצם הריסוק בכף במקום במזלג הוה דרך שינוי, ואין צורך לרסק דוקא בידית הכף, ואדרבא, אם מרסקים בננה בכף, רגילים להשתמש בידית הכף, ולא בכף עצמה, ולכן בכף עצמה נחשב שינוי גדול יותר[3].

פרק שלישי

ביום טוב

טחינת חיטים

מקור הדין

איתא בירושלמי (ביצה פ”א ה”י): “מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין, ר’ אחא בשם רשב”ל, כל מלאכה לא יעשה בהם, עד – ושמרתם את המצות (קרבן העדה, כל מלאכה וכו’ וסמיך ליה ושמרתם את המצות, ללמד מלישה ואילך מותר, אבל לא טחינה והרקדה)… ר’ יוסה לא אמר כן, אלא ר’ יוסי בשם רשב”ל – אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, עד – ושמרתם את המצות (תוס’ שם ג’ ע”א בשם רבינו נתנאל מקינו”ן, אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות, דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין). תני חזקיה ופליג – אך הוא לבדו, הרי אילו מיעוטין, שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב” (קה”ע, הרי אלו תלתא מיעוטין, למעט שלשה, קצירה וטחינה והרקדה, ואיכא בינייהו ברירה).

ובביאור הגר”א (סי’ תצ”ה ס”ק ה’) הביא מקור גם מן התלמוד הבבלי (מו”ק י”ב ע”ב) – “טוחנין קמח במועד לצורך המועד”: “משמע דביום טוב אסור”.

מדאורייתא או מדרבנן

מלשון הירושלמי והתוס’ משמע, שהמלאכות שעד לישה אסורות מן התורה, אפילו לצורך אוכל נפש. וכך נקט הט”ז (או”ח סי’ תצ”ה ס”ק ב’). גם הרשב”א בעבודת הקדש, הו”ד בביאור הגר”א שם, נקט שאסור מן התורה משלשת המיעוטים שבירושלמי, ומסרו הכתוב לחכמים, איזה מלאכות להתיר (ועי’ בשעה”צ שם ס”ק י”ח שהביא עוד ראשונים ואחרונים שסוברים כך).

אבל הרא”ש (שם פ”ג סי’ א’) כתב: “רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה… ובירושלמי מסמיך ליה אקרא”.

גם הרמב”ם (הל’ יו”ט פ”א ה”ה – ה”ח) נקט שמלאכות אלו אסורות רק מדרבנן: “כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה… כיצד, אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואין בכך הפסד ולא חסרון. אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו”.

וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ב’), שאין איסור אפילו במלאכות אלו אלא מדרבנן.

טעם הדין

הרא”ש (שם פ”ג סי’ א’) כתב: “רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה, לפי שאדם רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד, לכן אסרו כל אלו, דדמי לעובדא דחול”.

הרמב”ם (הל’ יו”ט פ”א ה”ה – ה”ח) כתב טעם אחר: “כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה, גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות”.

מפרש המגיד משנה (שם): “דעת רבינו, שכל מלאכות שהן באוכלין ומשקין מותרות גמורות דבר תורה, כגון הקצירה והטחינה וכיוצא בהן, אלא שחכמים אסרו אותן מפני הטעם שהזכירו, כדי שלא ימנע משמחת יו”ט, ולזה אסרו כל דבר שאין בו הפסד אם נעשה מערב יו”ט, והניחו היתר מה שיהיה בו הפסד אם נעשה מבערב”.

טעם נוסף כתב במגיד משנה (שם): “מלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו, ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן, אלא שוכרין אחרים לעשותן, לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו. אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו, לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים, אלא אף האדונים עושין אותה. ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה, דרך לעשותה על ידי אחרים, כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה. אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה, ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן”.

טחינת תבלינים

מקור הדין

שנינו במשנה (ביצה י”ד ע”א): “בית שמאי אומרים, תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור (פירש”י, מדוך הוא בוכנא, שמכין בו כדרכו, ואין צריך שנוי. אבל במלח, במקום שיש מלח גסה, בפך של חרס ידוכנו, ולא במדוכה, או בעץ פרור, כף גדולה שקורין פוקי”א, דמלח בעי שנוי). ובית הלל אומרים, תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ” (פירש”י, שנוי בעי, אבל סגי בהאי שנוי זוטא). ובגמ’: “דכולי עלמא מיהת מלח בעיא שנוי. מאי טעמא, רב הונא ורב חסדא, חד אמר, כל הקדרות כולן צריכות מלח (פירש”י, כל מיני תבשיל צריכות מלח, הלכך מאתמול הוה ידע דאיבעי ליה לדוכה), ואין כל הקדרות צריכות תבלין (פירש”י, ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר). וחד אמר, כל התבלין מפיגין טעמן (פירש”י, ממירין טעמן אם ידוכן מאתמול, ריחו לא נמר (ירמיהו מ”ח) מתרגמינן – לא פג), ומלח אינה מפיגה טעמה. מאי בינייהו, איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי (פירש”י, ללישנא קמא בעי שנוי, ללישנא בתרא לא בעי שנוי), אי נמי במוריקא” (פירש”י, תבלין של מוריקא איכא בינייהו, שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום, ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבעוד יום, והוא לא היה יודע מה יבשל מחר, ללישנא בתרא בעי שנוי, ללישנא קמא לא בעי שנוי).

עוד בגמ’ שם: “אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנדוכין, נדוכין כדרכן, ואפילו מלח. והא אמרת מלח בעיא שנוי. הוא דאמר כי האי תנא דתניא, אמר רבי מאיר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנדוכין, שנדוכין כדרכן ומלח עמהן (פירש”י, מלח ותבלין כאחד). לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה (פירש”י, כדרכה כשאר תבלין), שבית שמאי אומרים, מלח בפך ובעץ הפרור לצלי (פירש”י, על ידי שנוי, ולא כדרכה, ולצלי דהיינו דבר מועט), אבל לא לקדרה, ובית הלל אומרים… לכל דבר (פירש”י, ואפילו לקדרה). אמר ליה רב אחא ברדלא לבריה, כי דייכת  (פירש”י, כי דייכת מלח), אצלי אצלויי ודוך” (פירש”י, הטה המדוכה על צדה, דסבר כשמואל, דאמר נידוכת כדרכה במדוך של אבן, ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי).

טעם הדין

לפי דברי הרמב”ם שהובאו לעיל, שורש הדין של שחיקת תבלין ומלח ביום טוב, אחד הוא עם דין טחינת חיטים ביום טוב, שכל מה שאפשר לעשותו מאתמול בלא הפסד, אסרו חכמים לעשותו ביום טוב אפילו לצורך אוכל נפש, ולענין מלח נוסף דין, שאע”פ שאין טעמו נפסד אם עושהו מאתמול, מותר לשוחקו בשינוי. וכ”כ הרמב”ם בהמשך דבריו (שם ה”ח): “וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן” (והקשה במגיד משנה (שם ה”ה), למה לענין קצירה לא חילקו, ואסרו לקצור אפילו דברים שמפיגים טעמם אם קצרם מבעוד יום, ואילו לענין טחינה התירו במה שמפיג טעמו).

אבל לדעת הרא”ש, יש לכאורה שני דינים נפרדים, טחינת חיטים אסרו חכמים, מפני שדרך לעשותה לימים רבים והוה עובדא דחול, ובטחינת מלח הצריכו שינוי, משום שאפשר לעשותה מאתמול.

וכ”נ כוונת הרמ”א (שם סעי’ א’) שכתב: “ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו, כל שאינו מפיג טעם כלל, אם עשאו מערב יום טוב”.

וכך עולה להדיא מדברי ש”ע הרב, שהעתיק (שם סעי’ ט’) את דברי הרא”ש, וכתב שאסרו “טחינה של כל מינים הנטחנים בריחיים, שדרך לטחון אותם הרבה ביחד”, ואח”כ כתב: “אבל התירו שחיקת המלח והתבלין וברירת מיני קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים, אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד, אלא שכל שאפשר לעשותו מערב יו”ט, אסור לעשותו ביו”ט כי אם ע”י שינוי”.

אבל מדברי הר”ן (שם ו’ ע”ב בנד’) עולה שדרך לטחון תבלין ומלח לימים רבים, ואעפ”כ הותר בשינוי. שכתב: “מתוך דאדם עשוי לדוך תבלין ומלח לימים הרבה, ואיכא למיחש דמיתחזי כעביד לצורך חול, אסרוה עליו בלא שינוי, אלא שהתירו בתבלין, לפי שלא פשע כשלא דך מאתמול, אי נמי משום שמפיגין טעמן, ואי משום דלא ידע מאי קדרה בעי בשולי, ואין כל הקדרות צריכות תבלין. אבל היכא שהיה לו לדוך ולא דך, החמירו להצריכו שינוי, שמא יחשוב הרואה דלצורך חול קא עביד”.

מסתימת הש”ע (שם) שכתב שרק מכשירים שאפשר לעשותם מאתמול אסורים, משמע שבאוכל נפש עצמו מותר אף באופן כזה, ופירש בביאור הגר”א (שם ס”ק ב’), שנוקט כהר”ן, שלא אסרו אלא מה שדרך לעשותו לימים רבים, וגם אפשר לעשותו מאתמול, ומלח ג”כ אפשר לטחון לימים רבים ואינו מפיג טעמו.

להלכה

התוס’ (שם) כתבו: “איכא בינייהו דידע כו’ בעי לבשולי, דללישנא קמא בעי שנוי, וללישנא בתרא לא בעי שנוי. אי נמי בהאי שאינו מפיג טעמו ולא ידע, דללישנא בתרא צריך שנוי, וללישנא קמא לא צריך שנוי. ופסק ר”י שיש לאסור בכל ענין, דאזלינן לחומרא. אע”ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל, הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד, עבדינן לחומרא” (והוסיפו: “ומיהו שומין מותר לתקנם ביו”ט בלא שנוי, מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יו”ט. ועוד דאמרינן דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה”). והיינו, שאין להתיר דיכת תבלין כדרכו, אלא אם תבלין זה מפיג טעמו, וגם לא ידע אתמול שיזדקק לו.

אמנם התוס’ המשיכו וכתבו: “ומיהו מהאי פיסקא לא נפיק לן מידי, דהא קיימא לן כשמואל בסמוך, דכל הנדוכין נדוכין כדרכן, וכדתניא דמייתי, בר ממלח שצריך אצלויי דרך שנוי מעט. וכן פסק רב אלפס, דהואיל ואזלי וגררי אמוראי אליבא דהאי ברייתא, אע”ג דבמתניתין פליגא עלה, קיימא לן כברייתא. וכן פסק רב יהודאי גאון בהלכות פסוקות, וכן יש מנהג הלכה למעשה, דהך מלתא תליא באשלי רברבי”. והיינו שלהלכה מותר לדוך כל תבלין כדרכו, ואפילו אם ידע אתמול שיזדקק לו.

וכך פסק הרמב”ם (הל’ יו”ט פ”ג הי”ב) כרבי מאיר וכשמואל בברייתא, שכל התבלינים נידוכים כדרכם: “דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותן מבערב יפוג טעמן, אבל מלח אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה, שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפוג טעמו”.

ורבינו פרץ (בהגהות הסמ”ק סי’ קצ”ד אות א’, הו”ד בב”י שם) כתב: “נהגו העולם כששוחקין פלפלין ביו”ט במדוך של אבן, לעשות שינוי קצת – או דרך הטייה או לדוך מעט מעט. ושמא היינו טעמא, משום דמתוך כך הם זכורים שלא לדוך יותר מן הצורך ליום טוב, והא ודאי אסור לדוך פלפלין הרבה יותר מצורך, אעפ”י שדכה כולם יחד”.

בשולחן ערוך (שם סי’ תק”ד סעי’ א’) העתיק את לשון הרמב”ם: “דכין את התבלין כדרכן, שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן. אבל מלח אינו נידוך ביו”ט, אלא א”כ הטה המכתש, או שידוך בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה, שאם שחק המלח מעי”ט לא יפיג טעמו”.

והרמ”א בד”מ (ס”ק ב’) העתיק את מנהג העולם שהביא הסמ”ק וכתב: “ונ”ל דכן יש לנהוג, דבזה יוצאים גם שיטת התוס’ דבעי שינוי”. ובש”ע הגיה הרמ”א: “ומיהו נוהגין לשנות קצת בדיכת תבלין, וכן ראוי להורות”.

ונחלקו האחרונים, אם כוונתו לחוש להלכה לשיטת ר”י בתוס’, שיש להחמיר כשידע מאתמול מה יצטרך, או למנהג העולם, שיש להחמיר אפילו אם לא ידע  (עי’ בט”ז ס”ק א’ ובמג”א ס”ק ד’ ובביאור הגר”א ס”ק ה’ ובמ”ב ס”ק י”א). במשנה ברורה (שם) לא הכריע, ובש”ע הרב (שם) הכריע (כדעת הט”ז שם), שיש להורות כרבינו פרץ – “להמון עם שאינם יודעים לחלק בין ידע מאתמול שיצטרך לתבלין למחר, לשלא ידע אם יצטרך”[4].

לכאורה לדעת הסוברים שהרמ”א בהגהות לשלחן ערוך הורה לנהוג כמנהג העולם, שלא לדוך בלא שינוי, אפילו מה שמפיג טעמו מערב יו”ט, שמא ישחק יותר ממה שצריך, יש להחמיר אפילו בשום, שמפיג טעמו הרבה. אבל רעק”א (בהגהות לש”ע שם) כתב: “מכל מקום שום דמפיג טעמו הרבה, בוודאי לא בעי שינוי”. וכ”פ במשנה ברורה (שעה”צ שם ס”ק י”ח).

טחינת פלפלים בריחיים ובמדוכה

מקור וטעם הדין

שנינו במשנה (שם כ”ג ע”א): “שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים… ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן”.

התוס’ (שם), לאחר שהביאו את שיטת הרי”ף, שמותר לטחון כל מה שמפיג טעמו בלא שינוי, כתבו: “ומכל מקום אסור לטחון פלפלין ברחים שלהם, משום דמחזי כעובדא דחול כשטוחנין ברחים שקורין מוליני”ט בלע”ז, אבל במדוך של אבן מותר לדוכן בלא שנוי. ואף לפירוש התוספות [כלומר, לפירוש ר”י] דאזלינן לחומרא, מכל מקום שמא דפלפלין מותרין, היכא דלא ידע מאי קדרה בעי לבשולי, לפי שהן מפיגין טעמן, ופלפלין נמי מפיג טעמן, מדלא קאמר איכא בינייהו פלפלין. אבל לפי מה שפירש בשם הגדולים [כלומר, הרי”ף ורבי יהודאי גאון], דקיימא לן דכל הנדוכין נדוכין כדרכן, יש להתיר אפילו כי ידע מאי קדרה בעי לבשולי, ואפילו לא מפיג טעמו. והמחמיר לדוכן מערב יו”ט הרבה ביחד, יתברך באלקים ובשם המיוחד” (ופירש בים של שלמה ביצה פ”א ס”ס ל”ט: “והטעם, לפי שעינינו רואות שהפלפלין אינן מפיגין טעמן”).

מדברי התוס’ עולה, שהאיסור לטחון פלפלים בריחיים שלהם, אינו משום טוחן, אלא משום דמחזי כעובדא דחול.  וכ”פ בש”ע (שם): “אין שוחקין את הפלפלין ולא את החרדל בריחים שלהם, משום דהוי כעובדא דחול, אלא דך אותם במדוכה, ככל התבלין”.

אבל המשנה ברורה (בבה”ל שם ד”ה ואין) כתב: “הנה טעם של המחבר כתבו הרשב”א בחידושיו ביצה י”ד, אבל בחדושיו לשבת דף קמ”א כתב דהוי טוחן, ודבריו נובעין שם מדברי הרמב”ן בחידושיו, וכ”כ שם הריטב”א. ובעבודת הקדש כתב עוד יותר, שזו היא טחינה גמורה. וכ”כ הט”ז בשם ר”ת דהוי כטוחן חיטין, וכבר נזכר מזה באליה רבא. ואם כן אפשר דלפ”ז להרשב”א שנוטה לומר דכל מלאכות שקודם לישה הוא מדאורייתא, גם בזה הוא מדאורייתא”.

טחינת פולי קפה

כתב בשו”ת פנים מאירות (ח”ב סי’ מ”ד): “נשאלתי אם מותר לטחון הקאפ”ע בי”ט ברחיים שלהם. תשובה, (ד)נראה פשוט דדמי לשום וחרדל שכתב הטור או”ח סי’ תק”ד דמותר לדוך אותם בי”ט משום דמפיגין ביותר, וכתב הב”י בשם הרשב”א שאסור לטחון החרדל ברחיים שלו, שהרי זה דומה לשחיקת הפילפלן שאסורה משום עובדן דחול, אבל נדוך הוא כדרכו, וכן פסק בש”ע. ולפ”ז קל וחומר בקאפ”ע שאינו מפיג טעמו כל כך, דיש לאסור לטחון ברחיים משום עובדן דחול. ומכל מקום נראה דמותר לדוך, דאף דאינו מפיג טעמו כל כך, מכל מקום כיון דמפיג טעמו קצת, וכתב הט”ז בשם רש”ל דסוגיות דשמעתא מוכחת אפילו מפיג טעם קצת נמי מותר, אלא שיש לשנות קצת במדיכות תבלין, וכתב בים של שלמה דאין צריך לשנות אלא א”כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין”.

ובמחצית  השקל (שם ס”ק ד’) הביא דבריו וכתב: “ולענ”ד בזמן הזה הוי קאפ”ע כמו ידע מאי קדרה בעי לבשולי, דדרך בני אדם לשתותו כל יום ויום, ואפילו מפיג טעם הרבה צריך שינוי קצת”.

ובביאור הלכה (שם) כתב שלפי דברי הרשב”א שהובאו לעיל, שטחינת פלפלין בריחיים אסורה משום טוחן: “א”כ הוא הדין לטוחן קאוו”י בריחיים שלהם, שאיסור גמור הוא, ואף אם יפיג טעם קצת כשיכתוש במכתשת, ג”כ לא מהני, דעכ”פ קודם לישה לא הותר מלאכה. אלא דיש לחלק בזה ולומר, דעל כרחך גם להרשב”א שאיסור תורה הוא, מכל מקום נמסר הדבר לידי חכמים, והם לא אסרו רק במלאכה שדרך לעשותה הרבה בפעם אחת לימים רבים. דאל”כ מאי נפקא מינה בין מכתשת לריחיים, הלא גם כותש במכתשת חייב בשבת משום טוחן, כמבואר ברמב”ם פ”ח דין ט”ו עי”ש, ורק משום דבמכתשת דרך לכתוש רק ליומא. וכ”כ הרשב”א להדיא בעבודת הקודש, דאסרה תורה להני משום שנעשים לימים הרבה. וא”כ אפשר לומר דגם בריחיים שאסרו היינו דוקא בכגון פלפלין או חרדל, שמפני מרירותם בטחינת פעם אחת בריחיים מספיק לימים הרבה. וכ”כ בריב”ש סי’ קפ”ד, דפלפלין וחרדל אסור בריחיים משום דדרך לטחון לימים רבים. אבל בטחינת קאוו”י, אם הריחיים קטן כנהוג אצל בע”ב בביתם, ידוע שאין נכנס קאוו”י לתוך המטחן רק בכדי שיעור לפעם אחת או לשני פעמים, אפשר דבזה לא גזרו חכמים, וכן הביא באמת בשע”ת (שבספר מור וקציעה כתב להתיר בריחיים של כל איש בביתו, ולאסור בשל חנוני), וכ”כ בבגדי ישע”.

ובחיי אדם (כלל פ”ג ס”ק ב’ ובנ”א ס”ק א’, הו”ד בבה”ל שם) כתב: “קאווע, נראה לי דדינן כפלפלין, ואסור עכ”פ בריחיים שלהם. ונראה לי דע”י נכרי מותר אפילו בריחיים שלהם, רק שהנכרי יטחן בשינוי קצת (וביאר בנשמת אדם: “נ”ל דזה דומה לתחילת הרקדה בנפה, שכתב רמ”א בסי’ תק”ו ע”פ תוס’, דמותר ע”י נכרי בשינוי, כיון דיש מתירין ע”י שינוי אפילו ע”י ישראל, וא”כ הכא נמי בפלפלין בריחיים שלהן, אינו אלא משום עובדין דחול, וא”כ לפ”ז בודאי בעי שינוי. וא”כ עכ”פ בזה יש להתיר אפילו להרשב”א ע”י נכרי, דמאי שנא טחינה מהרקדה, דשניהם הם מלאכות האסורות ביו”ט, ומאי שנא נפה וכברה מריחיים” וכו’). ושמעתי בקהלת קדש פראג, שאם נוטל התיבה הקטנה שעשוי לקבל הקאווע השחוק ומניח שם נייר, זה נקרא שינוי” (וע”ע בשמירת שבת כהלכתה פרק ז’ הערה ל’ בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שטוב להמנע משימוש במטחנה לטחינת קפה בכל אופן).

ריסוק גבינה וחזרת במגרדת

בשו”ת ריב”ש (סי’ קפ”ד), בהמשך לדבריו שהובאו לעיל עמ’ 9, שאסור לגרד גבינה במגרדת, משום שנחשב כמו ברירה בנפה וכברה, כותב שמותר לגרד גבינה במגרדת ביו”ט, ואינו דומה לשחיקת פלפלין בריחיים שלהם – “דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן, שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה, אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו”. וממשיך וכותב: “ומכל מקום נראה, שאפילו ביו”ט צריך לעשות איזה שנוי, דומיא דמלח, שהרי אם היה עושה מערב י”ט לא היה מפיג טעמו. ואם הוא מפיג טעמו, אינו צריך שנוי, דומיא דתבלין, שנדוכין כדרכן ביו”ט”.

וכ”פ הרמ”א (שם סעי’ ג’): “מותר לגרור גבינה בי”ט על הכלי שהוא מורג חרוץ, מיהו צריך שינוי מעט, כמו דיכת מלח”. וכתב המג”א (שם ס”ק ח’): “ואם מפיג טעם אין צריך שינוי, דהוי כתבלין (ריב”ש ב”י יש”ש). מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול, כמו שנתבאר לעיל”. וכ”כ במשנה ברורה (שם ס”ק י”ט). ובש”ע הרב (שם סעי’ ה’) כתב: “אפילו אם היה טעמה מפיג, יש להחמיר ולעשות שינוי מעט, אם היה יודע מאתמול שיצטרך לגרור למחר”.

המגן אברהם (שם ס”ק ז’) כותב על דברי הריב”ש, שגירוד גבינה במגרדת אינו דומה לשחיקת פלפלין בריחיים שלהם, מפני שאין דרך לשחוק בכלי זה אלא מה שצריך לשעתו: “ולפי זה התמכא שקורין קרי”ן אסור לגרדו בי”ט (בלי שינוי, כמו גבי מלח), שדרך לגרד הרבה לשני או לג’ ימים”. וכ”פ בש”ע הרב (שם סוף סעי’ ד’).

אבל האליה רבה (שם ס”ק ט’) השיג עליו: “ולא נהירא, דלא הוי עובדא דחול, אלא כמו בריחיים, שטוחן הרבה מאד, דומיא [ד]טעם דטחינה (א.ה. כלומר, דומיא דשורש איסור טחינת חיטים ביו”ט, שהוא משום שדרך לעשותו לימים רבים). והיינו שכתב הריב”ש גופיה, אבל בכלי זה אין דרך וכו’. גם וודאי גם בגבינה דרך לגרור לאיזה ימים, שהרי אינו מפיג טעמא” וכו’.

גם החיי אדם (שם ס”ק ג’ ובנ”א ס”ק ב’) התיר מטעם אחר: “כלי זה אינו דומה לריחיים כלל, אע”פ שדרך לשחוק לימים הרבה מותר, כיון דאינו דומה לריחיים”.

וכ”פ במשנה ברורה (שם ס”ק י”ט), והוסיף: “ומיהו עכ”פ יש לשנות קצת. וכשטוחן התמכא שלא ע”ג קערה אלא על המפה או על השולחן מקרי שינוי” (ועי’ בשעה”צ שם ס”ק ל”ב ול”ג).

ולענין מרור בפסח כתב (סי’ תע”ג ס”ק ל”ו): “והנה במדינותינו אין שאר המינים מצויים, ועל כן המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי”ן). ויש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם, שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה, שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול, ולכן צריך לפררו על ריב אייזי”ן ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו. והגר”א הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מביהכ”נ כדי שלא יפיג הטעם, דאז אינו יוצא בו, אלא יפרר אותו אחר ביאתו ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח בשבת יפרר אותו מבע”י ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר] ואז יפזר אותו על קערה, וע”י זה יפיג חריפותו… ויכול לאכלו בטוב”. ולפי דבריו הנ”ל בהלכות יו”ט, צריך עכ”פ לעשות  בשינוי.  וכך נהג גם בעל הקהלות יעקב זצ”ל (ארחות רבינו ח”ב עמ’ ע”ג), לפרר החריין במגרדת בליל יו”ט, והעיד שכן נהג גם החזון איש זצ”ל, ונהגו לגרד בלא שינוי. וביאר בעל הקהלות יעקב טעמם, שכיון שאם יעשה מבעוד יום יפיג טעמו, אין צריך שינוי (ואולי כוונתו, שכיון שכדי לקיים מצות מרור, צריך שלא תפוג החריפות, הרי זה כשומין, שלא החמירו לשנות בטחינתם. ולפ”ז א”ש גם מה שלא הזכיר המ”ב בהלכות פסח שצריך לשנות).

והנה מנהג זה אתי שפיר רק לדברי האליה רבה והחיי אדם, אבל לשיטת המג”א וש”ע הרב, אין היתר לפרר את החריין במגרדת (ריב אייזי”ן) ביו”ט, וחייבים לפרר את החריין מבעוד יום”.

טחינת מצות

בספר מנהגי מהרי”ל (הל’ יו”ט ס”ק ח’) כתב: “לדוך מצה ביו”ט של פסח מותר, דקיימא לן דאין טחינה אחר טחינה”, וכ”פ הרמ”א (שם סעי’ ג’), ומפרש שמותר לטחון – “בלא שינוי, משום דאין טחינה באוכלין שהיו טחונין תחלה”. במשנה ברורה (שם ס”ק כ’) מוסיף ביאור: “רצונו לומר… דמותר לכתוש בכלי המיוחד כמו שנהגו, ולטחון אותם על מורג. אכן בזה קיל יותר, דמותר אפילו בלא שינוי כלל משום דאין טחינה אחר טחינה”.

חיתוך ירק דק דק וריסוקו

בחיי אדם (שם) ובמשנה ברורה (שם ס”ק י”ט בשם ספר עבודת הקדש להרשב”א) פסקו, שמותר לחתוך ביו”ט ירקות דק דק בלי שינוי. ובמשנה ברורה (שם) הוסיף: “אכן… אינו מותר רק בכדי שיעור שצריך לאותו היום”.

וכתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק ז’ סעי’ ב’) שמותר גם לרסק פירות וירקות כרגיל בלא שינוי, שהרי יתקלקל טעמם אם ירסקם מבעוד יום.




[1] מדברי ש”ע הרב שם סעי’ י”א עולה, שכל זה לענין חיתוך דק דק, אבל על דיכה וכתישה יש חיוב משום טוחן, אפילו באוכלין הנאכלים כמות שהם, גם לדעת ראשונים אלו. וכ”כ החזון איש שם סד”ה אמנם, עיי”ש.

[2] החזון איש (או”ח סי’ נ”ז ד”ה ובעיקר וד”ה והנה) חלק על מה שכתב הב”י, ששאר הראשונים מסכימים לסברת הרשב”א, להתיר טחינה לאלתר, וכתב: “בעיקר דינו של הרשב”א נראה, דהרשב”ם וסמ”ג והמרדכי והרא”מ אינם מחלקים בין סמוך לסעודה או לא, דלא לישתמיט שלא יהו מפרשים הדבר, ובתרומת הדשן מבואר בהדיא שהבשר לפניו לאכול ואינו יכול ללעוס ורוצה לחתוך דק דק, ולא הביא כלל דברי הרשב”א והר”ן. ובסברא יש לחלק בין בורר לטוחן שמשנה צורה הראשונה טפי, וגם אינו דרך אכילה”, והוסיף: “ואע”ג דצדד [הב”י] לומר, שאין מי שחולק על הרשב”א, מכל מקום לא סמך על זה, והיה מסתפק דהראשונים דסתמו, לא סבירא להו כן”.

[3] ועי’ בדברי הפוסקים שהובאו במלאכת לש פרק ?? עמ’ 2??, אם יש בריסוק בננה איסור גם משום לש.

[4] וכ”נ להדיא במנהגי מהרי”ל הל’ יו”ט ס”ק ז’ שכתב: “אמר מהר”ש, לדוך פלפלין ביו”ט יש מתירין, משום דמפיג טעמו בלינה, ויש אוסרין, שמא ידוך יותר מכדי צרכו כסמ”ק. לכך נהגו לדוך ביו”ט בהטיית המדוכה דהוי על ידי שינוי ומותר”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים