פרק ראשון

חרישה האסורה מן התורה

המלאכה במשכן

איתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "מה חרישה היתה במשכן, שהיו חורשין ליטע סממנין" (וכך עולה מדברי הבבלי שבת ק"ג ע"א – "דכוותה גבי משכן, שכן ראוי לקלח אחד של סמנין").

תולדות

איתא בגמ' (שבת ע"ג ע"ב): "תנא, החורש והחופר והחורץ (פירש"י, החורץ – עושה חריצין בקרקע), כולן מלאכה אחת הן". פירש"י: "אינו חייב אלא אחת, דכולהו לרפויי ארעא עבידי".

עוד איתא בגמ' (שם): "אמר רב ששת, היתה לו גבשושית ונטלה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש (פירש"י, דמרפי ארעא). אמר רבא, היתה לו גומא וטממה, בבית חייב משום בונה, בשדה משום חורש". פירש"י, גומא וטממה בעפר היינו חורש, שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה, והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה"[1].

בירושלמי (שם) נוספו תולדות רבות: "החופר, החורץ, הנועץ, המדייר, המעדר, המזבל, המכבד, המרבץ, המפעפע גושים, המברה בחרשים, המצית את האור בחישת קנים ובאגם תמרים, וכר' זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה, המסקל, הבונה מדריגות, הממלא את הנקעים שתחת הזתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להניית קרקע, חייב משום חורש"[2].

גדר המלאכה

בירושלמי (שם) איתא: "לכל דבר שהוא להניית קרקע, חייב משום חורש". הגדרה דומה מצאנו בבבלי (שם): "לייפות את הקרקע".

וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' ע"ה): "הנה הרמב"ם לא הביא כל זה (כלומר, את כל התולדות הנזכרות בירושלמי), אף דשמעתתא דירושלמי לא פסקה מספרו. ובבינת אדם בהלכות שבת כלל יו"ד הביא תחילת דברי הירושלמי, ועמד על השמטת הרמב"ם דמסקל ומזבל חייב משום חורש, ומ"מ סיים דנראה דהרמב"ם כללה במה שכתב דכל שהוא ליפות הקרקע חייב משום חורש, ע"ש. וכל המעיין יראה כמה מהדוחק בתירוץ זה, חדא דהרמב"ם לא כתב בפירוש כל המיפה קרקע, עיין בדבריו ריש פ"ח, אלא מכללא דמזרד שריגים נשמע כל זה, ועוד דבירושלמי איתא כל דבר שהוא הניית קרקע, ובגמרא דילן איתא ליפות קרקע. ועוד דלכאורה מדברי הרמב"ם ההיפך נמי שמעינן, מדכתב – וכן המשוה פני השדה, כגון שהשפיל התל ורדדו וכו' חייב משום חורש, משמע דוקא בכה"ג דקעביד בגוף קרקע, שמכשירו ועושהו ראוי לזריעה, אבל במסקל (דחשיב בירושלמי), דהיינו שנוטל רק האבנים המונחים בשדה, אינו חייב משום חורש. ומכל זה היה נראה, דהרמב"ם סובר דגמרא דילן לית לה האי דירושלמי, דלש"ס דילן דוקא במיפה קרקע חייב, דהיינו דקעביד בגוף הקרקע, דזה דומה לחרישה בצד אחד, שהוא נמי עושה פעולה בקרקע להכשירו לזריעה, אבל כל שאינו עושה בגוף קרקע רק להניית קרקע, דהיינו כגון המסקל וכה"ג שהם רחוקים מחרישה, אינו חייב מן התורה".

החילוק בין בית לשדה

האגלי טל (חורש ס"ק ט') כותב על דברי רב ששת ורבא הנ"ל – "היתה לו גבשושית ונטלה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש, היתה לו גומא וטממה, בבית חייב משום בונה, בשדה משום חורש": "ולכאורה מקום שאינו לא בית ולא שדה, אין בו חיוב כלל. וא"כ בכל הני דגזרינן דילמא אתי לאשויי גומות (כגון כיבוד והדחת קרקע, משחק באגוזים ע"ג קרקע, הובאו דיניהם להלן), יהיה הדין דבמקום דאינו לא בית ולא שדה, יהיה מותר, ולא מצינו זה, ובפשטות משמע דבכל מקום אסור. על כן נראה, דהא ודאי בית לאו דוקא בית ממש, רק מקום המוכן לדירה, בית חצר ומבוי, וכן הוא במג"א סי' רמ"ג (צ"ל רמ"ד ס"ק ח') ברחוב העיר, דחייב בו משום בונה, שמתקן הרחוב. ושדה נקרא כל מקום שראוי לזריעה ואינו עומד לדירה ולהילוך בני אדם. דבעומד לדירה וכו' אינו חייב משום חורש, שאם יזרע בו ביטל דירתו, דזרעים מבטלין דירה, ועל כן לא חישב מתקן במה שמכין המקום לזריעה, שאם יזרע בו יקלקלנו ממה שעומד עכשיו. דעכשיו עומד לדירה, ובזריעה יבטל הדירה. ולפי"ז לא ימלט שום מקום מהיות אחת משתי אלה, בית או שדה. שאם עומד לדירה ולהילוך בני אדם, יחשב בית ויתחייב עליו משום בונה. ואם אינו מוכן לדירה, הרי חייב עליו משום חורש. לבד ממתונתא המוזכר בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ז ע"ב, וצע"ג, דאדרבא בגמ' שם מבואר להיפך, שהחורש ביו"ט חייב רק במתונתא, דלא שייך הואיל), שאינו ראוי לזריעה, בזה פטור משום חורש, אף שאיננו מוכן לדירה".

אמנם העירני הרה"ג יחיאל פלק שליט"א, שבמג"א (סי' תקכ"ו ס"ק י') מפורש להיפך. שצידד שם שלדעת הלבוש אין איסור דאורייתא לכסות קבר, וביאר: "הסותם גומא בשדה חייב משום חורש ובבית משום בונה, משמע דבשדה שאינה חרושה לא מחייב כלל".

פרק שני

איסורים דרבנן

משחק בגולות וכיו"ב על קרקע

מקור הדין

איתא בגמ' (עירובין ק"ד ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב, נשים המשחקות באגוזים  (פירש"י, לגלגלן דרך דף, ומכות זו את זו, כדרך שמשחקות הנשים), אסור. מאי טעמא… דלמא אתי לאשוויי גומות (פירש"י, להכין דרך לגלגל האגוז). וכ"פ הרמב"ם (הלכות שבת פכ"א ה"ג) ובש"ע (סי' של"ח סעי' ה').

ולכן אסור לשחק בשבת בגולות או בגרעיני משמש, או לשחק "קלאס", וכן אסור לשחק במשחקי כדור שמשחקים על גבי קרקע, כגון כדורגל או טניס. וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' ו') שאסור לשחק בכדור על גבי קרקע, וסיים (ומקור דבריו בתוס' עירובין ק"ד ע"א): "ומ"מ אין למחות בנשים וקטנים, לפי שבודאי לא ישמעו, ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", וכ"פ במ"ב (סי' ש"ח ס"ק קנ"ח).

ומ"מ נראה, שאין לאסור אלא משחקים כאלה, שצריכים לשחק בדוקא על קרקע ישרה, שאז חוששים שיתקן את הקרקע לצורך המשחק, כמ"ש רש"י. אבל אם אין נחוץ לצורך המשחק, שהקרקע תהיה ישרה, מותר, כיון שאז אין חשש שיבא להשוות גומות. וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה (פט"ז סעי' מ' והערה ק').

על קרקע מרוצפת

מיד אחר איסור המשחק באגוזים על גבי קרקע, כתב הרמב”ם: "אסור לכבד את הקרקע, שמא ישוה גומות, אלא א"כ היה רצוף באבנים". ומשמע מסידור דבריו, שלא חילק לענין משחק באגוזים בין מרוצף באבנים לאינו מרוצף, שלשחק באגוזים אסור אפילו אם הקרקע מרוצפת. וכן עולה גם לפי דברי המגיד משנה שם, שרק לענין כיבוד הקילו במרוצף, כיון שיש בו צורך, וא"כ מסתבר שלענין משחק לא חילקו בזה, ואסרו אפילו בקרקע מרוצפת. וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' ו') ובמחה"ש (שם ס"ק ז'). ובשעה"צ (שם ס"ק כ"ג) הוכיח כן מדברי הרמ"א (שם), שפסק בשם רבינו ירוחם: "ודוקא על גבי קרקע, אבל על גבי שלחן שרי, דליכא למגזר שם משום גומות". ומשמע שדוקא על גבי שלחן מותר, ולא על קרקע מרוצפת.

לפי מה שביארנו בספר הלכה ערוכה בנין ואהל (עמ'??), שאין לסמוך על דברי התוס' והריב"ש, להקל כשכל בתי העיר מרוצפים, אלא כצירוף לצדדים אחרים להקל, עולה שלענין משחק באגוזים אין להקל, אפילו אם כל בתי העיר מרוצפים, כיון שדעת כל הפוסקים לאסור (ורק הפמ"ג, הו"ד בשעה"צ שם, הסתפק בזה).

ולכן אסור לשחק בשבת בגולות או בגרעיני משמש, או משחק "קלאס", וכן במשחקי כדור על גבי קרקע, כגון כדורגל או טניס, אפילו בתוך בית, ואע"פ שכל בתי העיר מרוצפים. וכ"פ בשביתת השבת (מלאכת חורש סעי' כ"ח) ובקצות השלחן (סי' קמ"ו בדה"ש סס"ק ס'), לאסור משחק באגוזים, אפילו כשכל בתי העיר מרוצפים.

וזה דלא כמו שכתב בשמירת שבת כהלכתה (שם סעי' ה'): "מותר לשחק בגולות, והוא שישחק בהן בתוך הבית, ובתנאי שקרקע הבית יהא מרוצף, אבל מחוץ לבית, גם על פני שטח מרוצף אסור", והסתמך על דברי הבה"ל, שהתיר לכבד בית, כשכל בתי העיר מרוצפים, שאין ללמוד מכיבוד קרקע, למשחק על גבי קרקע, כמשנ"ת.

ומכל מקום מותר לשחק טניס שלחן וכיו"ב, שהרי לא גזרו שלחן אטו קרקע, כמשנ"ת בשם רבינו ירוחם.

יש לעיין, אם גוזרים גזירה זו גם במשחקים שאי אפשר לשחק אלא על קרקע מרוצפת (כגון "חמש אבנים"), שהרי גזרו במרוצף רק אטו אינו מרוצף, כדלהלן עמ'??, וא"כ כשלא שייך חשש איסור באינו מרוצף, לכאורה לא גזרו, וצ"ע לדינא.

גרירת רהיטים כבדים על קרקע

איתא בגמ' (שבת כ"ט ע"ב): "אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא (פירש"י, רצפה של שיש, דלא עביד בה חריץ), לעילא מרבי יצחק בן אלעזר (פירש"י, לעילא מר' יצחק, לפניו). אמר ליה, אי שתוקי לך… נפיק מיניה חורבא (פירש"י, וינהגו היתר בדבר, ור' יצחק סבירא ליה כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור). גזירה עליתא דשישא, אטו עליתא דעלמא" (פירש"י, ואף על גב דבשייש לא עביד חריץ, גזר אטו עיליתא דעלמא).

וכתבו התוס' שם: "גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא, והא דקאמר בסוף המצניע (שבת צ"ה ע"א), אמימר שרא זילחא במחוזא, ומפרש דטעמא מאי אמור רבנן, דילמא אתי לאשוויי גומות, הכא ליכא גומות, ומפרש בקונטרס, דכולה מחוזא רצפה היתה (כלומר, וא"כ גם גרירת ספסל אין לגזור במקום מרוצף), התם אין לגזור מחוזא אטו שאר עיירות, אבל בעיר אחת, גזרינן עלייה זו אטו עלייה אחרת". והריב"ש (סי' שצ"ד ד"ה והטעם האחר) ביאר יותר: "לא התיר רבינא, אלא במחוזא, שכולה או רובה רצופה, ולא שייך למגזר רובה אטו מעוטה, ולא עיר אחת, אטו עיר אחרת".

בגמ' (שבת מ"ו ע"ב) מבואר עוד, שאפילו אם עושה חריץ במתכוין ע"י גרירת ספסל, אין בזה איסור דאורייתא. בטעם הדבר כתב רש"י שם: "חריץ ליכא איסור דאורייתא, דחופר כלאחר יד הוא, דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב, הני מילי חופר כדרכו במרא וקרדום".

להלכה קיימא לן כרבי שמעון, ולכן מותר לגרור ספסל בשבת, ואפילו על קרקע שאינה מרוצפת, וכ"פ הרמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ה) והש"ע (ריש סי' של"ז). וכתב הרוקח (סי' נ"ח, הו"ד בב"י ריש סי' של"ז): "אבל גדולות מאד אסור, דהוי פסיק רישיה ואסרינן אפילו בעיליתא דשישא". והו"ד להלכה במג"א (שם ס"ק א'), בש"ע הרב (שם סעי' א), ובמ"ב (שם ס"ק ד')[3].

וכתב בש"ע הרב (שם): "הגדולים מאד אסור לגרור, שבודאי עושין חריץ, ופסיק רישיה ולא ימות הוא. ואע"פ שחופר כלאחר יד הוא, ואינו חייב אלא כשחופר במרא וכיוצא בו, מהכלים שדרך לחפור בהם, וגם מקלקל הוא קרקעית הבית, וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אעפ"כ אסור מדברי סופרים. ואפילו בקרקע המרוצף בשיש וכיוצא בו, שאי אפשר לעשות בו חריץ, אסור לגרור, גזירה משום שאינו מרוצף".

כשכל בתי העיר מרוצפים, כפי שהוא בזמננו, כתב המ"ב (בשעה"צ שם ס"ק ב'): "מסתברא… יש להקל בזה. ואפילו אם נחמיר בכיבוד, הכא קיל טפי. דאפילו באינו מרוצף, לית בזה גררא דאורייתא מכמה אנפי. חד, דהחריץ שיעשה, הוא בזה רק חופר כלאחר יד, ועוד דהוא מקלקל ע"י הגומות שנעשים בבית ולא מתקן, ועל כולם, הלא אינו מכוין לזה, והוא רק פס"ר דלא ניחא ליה, וגם בזה לכ"ע הוא רק איסור דרבנן, ומבואר בסי' שט"ז סעי' ג' בהגה, דדעת הרמ"א שם מוכח דס"ל בעלמא, דאם הוא תרי דרבנן, מותר בפס"ר דלא ניחא ליה. ואף דהכא מחמירין בזה בגדולים ביותר… עכ"פ במרוצף כל העיר יש לצרף לזה דעת התוס' בדף כ"ט ע"ב, דלא גזרינן בזה אטו אינו מרוצף" וכו'.   

קינוח רגליים בקרקע ובכותל

איתא בגמ' (שבת קמ"א ע"א): "אמר אביי ואיתימא רב יהודה, טיט שעל גבי רגלו, מקנחו בקרקע, ואין מקנחו בכותל. אמר רבא, מאי טעמא בכותל לא, משום דמיחזי כבונה, הא בנין חקלאה הוא (בנין גרוע, שאין דרך לבנות בכך – לבושי שרד סי' ש"ב למג"א ס"ק י"ב). אלא אמר רבא, מקנחו בכותל, ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. איתמר, מר בריה דרבינא אמר, אחד זה ואחד זה אסור (פירש"י, זה משום בונה, וזה משום אשוויי גומות), רב פפא אמר, אחד זה ואחד זה מותר. למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה, מקנחי ליה בקורה" (פירש"י, בעץ המוטל על הקרקע).

רש"י מפרש את טעמו של רב פפא להתיר: "אין דרך מתכוין בכך, וקיימא לן כר' שמעון". לדעת האמוראים האוסרים לקנח בקרקע, אף שקיי"ל כרבי שמעון, שדבר שאין מתכוין מותר, צריך לומר כמו שפירשו התוס' והרשב"א והר"ן שם, דחיישינן – "דילמא אתי לאשוויי גומות בכוונה. לפי שאדם מחזר על מקום הגומא לקנח בו רגלו, שהטיט מתקנח שם היטב, ומתוך שהוא מקנח שם, חישינן שמא ישכח ויכוין להשוות גומא".

הראשונים נחלקו איך להכריע להלכה. הרי"ף כתב שיש מי שפסק הלכה כמאן דאמר בין בכותל בין בקרקע אסור ולא שרי אלא בקורה, ושהבה"ג פסק שבכותל מותר ובקרקע אסור. גם הרמב"ם (פרק כ"א ה"ב) פסק כהבה"ג, שבכותל מותר ובקרקע אסור. אבל הרא"ש (שם) פסק כרב פפא דאמר אחד זה ואחד זה מותר, משום דבתראה הוא.

גם הפוסקים נחלקו בדין זה. בש"ע (סי' ש"ב סעי' ו') כתב המחבר: "טיט שעל רגלו, מקנחו בכותל אבל לא בקרקע, דלמא אתי לאשוויי גומות. ויש מי שאוסר אף בכותל". והינו שנקט לעיקר כדעת הבה"ג והרמב"ם.

הרמ"א שם כתב: "ויש מי שמתיר בשניהם". ומפרש הב"ח (על הטור שם) שכך דעתו להלכה. וכ"כ הט"ז שם (סס"ק ג'), שבמידי דרבנן יש לסמוך על המקילין. וא"כ לדעתם יש להקל בין בכותל ובין בקרקע.

בש"ע הרב (שם סעי' י"ד) מסכם כדעה זו: "ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל, ומותר לקנח מן הדין בין בקרקע בין בכותל של חומה. אלא שלכתחלה טוב לקנח בקורה או בכותל של עץ, שהוא מותר לדברי הכל…ואם אין לפניו אחד מכל אלו, יותר טוב לקנח בכותל אפילו של חומה, מלקנח בקרקע, לפי שרבו המתירין על האוסרין לקנח בכותל של חומה"[4].

אבל הב"ח (שם) נוקט להלכה כדעת היש מי שאוסר שהביא המחבר, ואוסר לקנח בין בכותל ובין בקרקע, והא"ר (שם ס"ק י"ז) הביא את דבריו וכתב: "וכן נראה לי, כי ראיתי במרדכי וברמב"ן ורוקח שפסקו לאיסור בשניהם".

והמ"ב (שם ס"ק כ"ח) כתב: "ולענין הלכה, הט"ז כתב דבמידי דרבנן יש לסמוך על המקילין דמותר בשניהם. ויש מן האחרונים שסוברין דנכון להחמיר לאסור בשניהם. ונראה דבכותל בודאי יש לסמוך להתיר כדעת המחבר, שכן דעת רוב הראשונים".

והנה לא נתבאר בדברי הפוסקים, אם יש להחמיר שלא לקנח בקרקע, אפילו אם היא מרוצפת. ונראה לענ"ד, שבזמננו אפשר להקל לקנח בקרקע מרוצפת אם המקום מקורה, כיון שרוב בתי העיר מרוצפים, ואם כן כיון שלדעת הרמ"א והט"ז מותר לקנח אפילו בקרקע שאינה מרוצפת, וכבר נתבאר לעיל עמ'?? בשם המשנה ברורה, שבמקום שיש לצרף היתרים נוספים, אפשר לסמוך על דעת התוס', סה"ת  והריב"ש, שלא גזרו משום אשוויי גומות, במקום שרוב בתי העיר מרוצפים.

לשוף רוק ברגלו

איתא בגמ' (שבת קכ"א ע"ב): "אמר רב יהודה, רוק דורסו לפי תומו". פירש"י: "רוק דורסו לפי תומו, שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות. דאף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מיכוין שרי, משום מאיסותא". וכ"פ הרמב"ם (שם): "לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות, ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו". וכ"פ בש"ע (או"ח סי' שט"ז סעי' י"א).

הט"ז (שם ס"ק י') מפרש את כוונת הגמ' והש"ע – "אע"ג דממילא ממרח הוא": "פירוש, והוי פסיק רישיה דסור בלא מתכוין, הכא מותר משום מאיסותא". אבל המ"ב (שם ס"ק נ' ונ"א) כתב בשם ספר תוספת שבת לפרש: "כלומר דלפעמים ממרח, ואיכא למיחש שמא ישכח ויכוין וישוה גומות, הכא שרי משום מאיסותא… כיון דלא משפשף הנה והנה ולא הוי פסיק רישיה".

עוד כתב במ"ב (שם ס"ק נ"א): "ודוקא כשהוא בדרך הלוכו, אף שהוא מתכוין לדרוס על הרוק, אבל אינו מתכוין למרחו. אבל אסור לילך למקום הרוק כדי לדרוס עליו, דזה אינו נקרא לפי תומו, אלא ילך ויציג רגלו על הרוק, ויזהר שלא ישפשף כלל, דזה מותר בכל גוונא".

פרק שלישי

נידונים שונים

הולכת עגלה על קרקע שאינה מרוצפת

לכאורה לפמשנ"ת, שאסור לגרור ספסל כבד על גבי הקרקע, כי עושה חריץ בדרך הילוכו, היה מקום לאסור להוליך עגלה כבדה, על קרקע שאינה מרוצפת, ולגזור קרקע מרוצפת אטו שאינה מרוצפת, שהרי הולכת עגלה יוצרת בדרך כלל חריץ בקרקע.

אבל במשנה (ביצה כ"ג ע"ב) איתא: "עגלה של קטן (פירש"י, שעושין לו לשחוק, ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה)… ואינה נגררת (פירש"י, בשבת) אלא על גבי כלים (פירש"י, על גבי בגדים, מפני שעושה חריץ בקרקע, וחופר חייב משום חורש). רבי יהודה אומר, כל הכלים אין נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת (פירש"י, חריץ הנראה בהלוכה, לא על ידי חפירה הוא, אלא כובשת ודורסת הקרקע, ונדוש תחתיה ונעשה מקומה נמוך, אבל אינו זז עפר ממקומה[5]). ובגמ': "ואינה נגררת אלא על גבי כלים, על גבי כלים אין, על גבי קרקע לא. מאי טעמא, דקא עביד חריץ. מני רבי יהודה היא, דאמר, דבר שאין מתכוין אסור. דאי רבי שמעון, האמר, דבר שאין מתכוין מותר. דתנן – רבי שמעון אומר, גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אימא סיפא, רבי יהודה אומר, אין הכל נגררין בשבת, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת. מפני שכובשת אין, אבל חריץ לא עבדא. תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה".

מדברי הגמ' עולה, שאליבא דרבי שמעון שמתיר דבר שאינו מתכוין, אין מקום לאסור גרירת עגלה, כיון שאין זה פסיק רישיה שיווצר חריץ. ואם העגלה גדולה מאד, וגרירתה יוצרת בודאי חריץ, לדעת תנא קמא דמתניתין, אסור לגוררה בשבת, ואליבא דרבי יהודה דמתניתין, מותר לגוררה, מפני שאין היא חורצת את הקרקע, אלא כובשת אותה.

ובכף החיים (שם ס"ק ד' בשם מצודות יששכר) כתב: "עגלה של קטן, אפילו גדולה מאד, מותר לגרור ע"ג קרקע, דעגלה שאני, דכובשת ואינה עושה חריץ"[6].

בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ח סעי' מ"ב) מוסיף בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל: "ולא רק להסיעה בקו ישר, כי אם גם להפנותה לצדדים מותר". ומבאר (בהערה צ"ט): "שהרי הוא רק דוחה את החול לצדדים במקום שכבר נכבש. וגם אפשר שהחול שהוא דוחה, הוא כעין עפר תיחוח" וכו'[7]. אבל בספר חוט שני (שבת ח"א, מלאכת חורש) כתב שאין לחוש במה שהגלגלים מסתובבים לצדדים תוך כדי נסיעת העגלה, אבל כשמסובב את העגלה לצד, צריך להזהר שלא יהיה פסיק רישיה של עשיית חריץ.

נעיצה והוצאת דבר נעוץ

מקור הדין

שנינו במשנה (שבת ל"ח ע"ב): "ביצה… לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה". ובגמ' (שם ל"ט ע"א): "רבה אמר, גזרה שמא יטמין ברמץ. רב יוסף אמר, מפני שמזיז עפר ממקומו". פירש"י: "שמא יזיז עפר, שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך, ואתי לאזוזי עפר הדבוק, והוי חופר גומא".

והתוס' כתבו: "פירש רבינו תם בספר הישר, שמזיז עפר ממקומו והוי חופר שהוא תולדה דחורש… וקשה לפירושו, דאמאי פליג רבה ארב יוסף ולא חייש למה שמזיז עפר… ויש לומר דרבה סבר דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא, אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא, לפי שאינה ניכרת".

לשיטת רבינו תם עולה, שרבה ורב יוסף נחלקו, אם נעיצת דבר לתוך עפר נחשבת לעשיית גומא, כיון שעד להוצאת הדבר הנעוץ, לא ניכרת עדיין הגומא, ואליבא דרבה אין איסור בנעיצת דבר לתוך עפר.

עוד מצינו בגמ' (שבת קי"ג ע"א): "איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל, כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת… אבל לא את העמודים (פירש"י, העמודים – טריור"ש בלע"ז, אותם המנוקבות שאורגין בהן הנשים). אמר ליה רבא לרב נחמן, מאי שנא עמודים דלא. אילימא דקעביד גומות (פירש"י, כשחולצן מן הארץ, שהן תחובות בגומא, מזיז העפר ועביד גומא מקום העמוד), גומות ממילא קא הויין, דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם מקצת עליו מגולין (פירש"י, דאי לא הוי מגולין, אין לו במה לאוחזה)… ניטלין בשבת… בשדה לא אתי לאשוויי גומות, הכא בבית אתי לאשוויי גומות". הרי שאין איסור בהוצאת הדבר הנעוץ בעפר, משום עשיית גומא, כיון שאינו מתכוין לעשיית גומא, והגומא נעשית מעצמה.

וכתב באגלי טל (חורש ס"ק ל"א ד"ה אך): "והנה לר' יוסף דבנעיצת ביצה חשוב עושה גומא, אף שהביצה בתוכה, פשוט שאין איסור בלקיחת העמודים והלפת, ולא שייך לאסור משום עושה גומא, כיון דאף קודם לקיחתם חשוב גומא. אך לרבה דקיימא לן כוותיה לגבי רב יוסף, וסובר דתחילה לא היה נחשב גומא, לפי שאינה ניכרת, הוא דיש מקום לאסור הלקיחה, כיון דתחלה לא היתה נכרת, ולא היה נחשב גומא, אך בזה אמר הגמ', גומא ממילא הוי. והיינו דהא אף תחלה היתה גומא, רק שלא היתה נכרת, שהעמודים היו מכסים הגומא, והוא מעביר המכסה וגומא ממילא הוי" (ועיי"ש שנו"נ להוכיח שאפילו אם גם נעץ בשבת וגם הוציא אח"כ, אין בדבר איסור אליבא דרבה)[8].  .

והנה במג"א (סי' תצ"ה ס"ק ל"ב) כתב: "מה שתוחבין ביום טוב נר שעוה לתוך החול הקשה או כשנוטלין אותו ממנו, לאו שפיר עבדי, דעושה גומא. דהר"ן כתב דאסור להטמין ביצה בעפר תיחוח… וכ"כ התוס'. אבל בשבת דף קי"ג איתא – עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן, מאי טעמא, אילימא משום דעביד גומות, גומות ממילא הוין, דתנן הטומן לפת וצנונות וכו' מותר להוציאן (כמ"ש סי' שי"א ס"ח), ומשני – בשדה לא אתי לאשווי גומות, בבית אתי לאשווי, ע"כ, ש"מ דמותר להוציא דבר התחוב, אע"פ שעושה גומא, אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא, כמו שכתבו התוס' והר"ן לעיל". ובספר תוספת שבת (סי' שי"ג, הו"ד בגליון רעק"א בסי' תצ"ח שם) הקשה: "ודבריו תמוהין, דהתוס' לא כתבו כן אלא לרב יוסף דלא קיימא לן כוותיה". וכן הקשה בחיי אדם (נשמת אדם כלל צ"ג ס"ק ב'), והניח את דברי המג"א בצ"ע[9]. ומכל מקום בש"ע הרב (סי' תקי"ד סעי' ט') ובמ"ב (סי' תצ"ח ס"ק צ"א) פסקו כהמג"א, שאסור לתחוב נר לתוך חול.

ישיבה על כסא במקום שאינו מרוצף

לדעת התוס' שבת והחיי אדם הנ"ל עולה שאין איסור בישיבה על כסא במקום שאינו מרוצף, אף שרגלי הכסא שוקעות בקרקע, כיון שהגומא אינה ניכרת. ואפילו לדעת המג"א וש"ע הרב והמ"ב יש לצדד להיתר, על דרך שכתב המ"ב, הו"ד לעיל עמ'??, להקל בגרירת ספסל גדול במקום מרוצף – "לית בזה גררא דאורייתא מכמה אנפי. חד, דהחריץ שיעשה, הוא בזה רק חופר כלאחר יד, ועוד דהוא מקלקל ע"י הגומות שנעשים בבית ולא מתקן, ועל כולם, הלא אינו מכוין לזה, והוא רק פס"ר דלא ניחא ליה, וגם בזה לכ"ע הוא רק איסור דרבנן, ומבואר בסי' שט"ז סעי' ג' בהגה, דדעת הרמ"א שם מוכח דס"ל בעלמא, דאם הוא תרי דרבנן, מותר בפס"ר דלא ניחא ליה"[10]. אמנם אם הכסא אינו יציב, וניחא ליה שיכנסו רגליו לתוך הקרקע, יש לחוש לדעת המג"א וש"ע הרב והמ"ב. וכן לעמוד על גבי סולם המונח על הקרקע אסור, אם רגליו נכנסות לתוך הקרקע, כי ודאי ניחא ליה בזה, שע"י כך מתייצב הסולם במקומו.

עפר תיחוח

שנינו במשנה (ביצה ב' ע"א): "השוחט חיה ועוף ביום טוב… בית הלל אומרים, לא ישחוט אלא ,אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, ומודים שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה". ובגמ' (שם ז' ע"ב): "אמר רבי זריקא אמר רב יהודה, והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. והא קא עביד כתישה, אמר רב חייא בר אשי אמר רב, בעפר תיחוח. והא קא עביד גומא, כדרבי אבא, דאמר רבי אבא, החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה, פטור עליה". למדנו, שיש איסור משום חופר גומא, אפילו בעפר תיחוח.

ואילו במקום אחר (שבת ל"ח ע"ב) שנינו במשנה, שאסור להטמין ביצה בשבת בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה. ובטעם האיסור מפרש בגמ' (שם ל"ט ע"א): "רבה אמר, גזרה שמא יטמין ברמץ, רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו". ובתוס' שם הביאו את דברי רבינו תם בספר הישר שמפרש: "שמזיז עפר ממקומו, והוי חופר שהוא תולדה דחורש". ובהמשך הגמ' שם איתא: "מאי בינייהו, איכא בינייהו עפר תיחוח" (כלומר, שאז יש איסור רק משום חשש הטמנה ברמץ, ולא משום חפירת גומא). הרי שבעפר תיחוח אין לאסור משום חפירת הגומא.

בראשונים יש שתי דרכים ביישוב סתירה זו. רבינו תם בספר הישר (שם) כתב: "חופר שהוא תולדה דחורש, אפילו בעפר תיחוח, כגון חול ואבק דרכים, כדמוכח בביצה, דקאמר – והא קעביד כתישה, בעפר תיחוח, והא קעביד גומא, אלמא בעפר תיחוח שייך נמי גומא. והא דקאמר הכא – איכא בינייהו עפר תיחוח, היינו כל כך תיחוח, כשמניח ביצה עליו נשקעת מאליה, דבההוא ודאי לא שייך חורש". אבל בדעת רש"י כתבו התוס' (שבת שם): "דהתם איירי שיש מעט עפר תיחוח וסביבו קרקע קשה, דכשמסיר עפר תיחוח, תשאר הגומא קיימת. אבל הכא כשיש עפר תיחוח הרבה, כשיעשה גומא אינה מתקיימת, כי דופני הגומא יפלו, ולא יוכלו להתקיים, לפי שאין הקרקע קשה". ולהלכה פסק במג"א (סי' תצ"ח ס"ק כ"ה) ובש"ע הרב (שם סעי' כ"ט) ובמ"ב (שם ס"ק ע"ג ופ"ט וצ"א) כמו שכתבו התוס' לדעת רש"י, שאם אין דופני הגומא מתקיימים, מותר.

לפ"ז מותר לשחק בחול שבארגז חול (שהוכן לשחק בו, ואינו מוקצה), ואין לחשוש לעשיית גומא, כיון שבחול אין הגומא מתקיימת. ורק אם החול נרטב והתקשה, אסור לשחק בו, כיון שאז הגומא מתקיימת.

שימוש במקל שיש בראשו מסמר

כתב הפרי מגדים (סי' ש"א מש"ז ס"ק י"א): "לענין מקל שיש בראשו מסמר, שודאי עושה גומא בהליכתו, הוה פסיק רישיה, אלא דלא ניחא ליה בכך, איכא לעיוני בהולך במקום שאין רצפה שם, דיש לומר דגומא זו אין צריך לו כלל, והוה דרבנן, ופסיק רישיה בדרבנן בדלא ניחא ליה יש לומר דשרי… ועיין מג"א סי' שי"ד אות ה' האריך בענין פסיק רישיה, דאף בדרבנן אסור, כדמוכח סי' של"ז בגרירה דספסל, שלא יהא פסיק רישיה… א"כ במקל במסמר שודאי עושה גומא, איני יודע היתר. ומיהו י"ל דמקלקל ברשות הרבים וחופר כלאחר יד ושאר היתרים, ומכל מקום צ"ע"[11].