אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם (דברים ב, ו)
בדיני בישול עכו"ם
במשנה (עבודה זרה, לה ע"ב) למדנו שאסור ליהודי לאכול "שלקות", דהיינו ירקות מבושלים, שהתבשלו על-ידי גוי. ובגמ' (שם, לז ע"ב) מבואר שהאיסור נלמד מהפסוק הנ"ל בפרשתנו, שיש להשוות קנית אוכל לקנית מים מן הגוי דהיינו: "מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה". מכאן למדנו איסור על אכילת מאכל שהתבשל על-ידי גוי. אולם, למעשה הגמ' מסיקה שהאיסור על בישול עכו"ם אינו מן התורה אלא מדרבנן, אלא שנסמך בפסוק הנ"ל.
בראשונים מצאנו שנחלקו בביאור טעם האיסור.
בביאורו על המשנה כתב רש"י (ע"ז, לה ע"ב) שסיבת האיסור היא למנוע קירבה בין יהודים לבין גויים, שמא יבואו לידי חיתון. כך גם מבואר ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, פרק יז, ה"ט), ובכמה ראשונים נוספים (ראה בטור, יו"ד סימן קיג).
אולם, בפירושו לגמרא, פירש רש"י טעם אחר לאיסור, והוא שבא האיסור מחשש שמא יבוא הגוי להאכיל את היהודי מאכלות אסורות, שלא ישים (היהודי) לב לאיסורם, טעם שמבואר גם בדברי האור זרוע (עבודה זרה קצב). בהתבססו על טעם זה, ביאר הגהות אשרי (עבודה זרה, פ"ב, סימן כח) שלכך לא נאסרו אלא מאכלים מבושלים: בנוגע למאכלים חיים, שלא השתנו ממראיתם הטבעי, ניתן להכיר בקלות בין מאכל למאכל, ולכן אין חשש שמא יבוא יהודי לאכול מאכלות אסורות.
איזה מאכלים נאסרו
לא כל המאכלים נכללו באיסור בישול עכו"ם. הגמרא (ע"ז לח ע"א)מבארת, [ובעקבות כך השולחן ערוך (יו"ד סימן קיג)], שהאיסור לא ניתקן על מאכלים שנאכלים בין מבושלים ובין לא מבושלים, וכמו כן אין איסור זה חל על מאכלים שאינם "עולים על שולחן מלכים" – מאכלים שאינם חשובים.
הסיבות לסייגים הללו עולות מהטעמים הנ"ל ליסוד האיסור.
הר"ן מבאר שמאכלים הנאכלים חיים אינם נחשבים למאכלים חשובים, ולכן אין חשש שמא יביאו לידי קירבה בין יהודים לידי גויים, ולכן אין בהם חשש חיתון. מאידך, רש"י (ביצה, טז ע"א) מבאר שמאכלים אלו אינם נקראים בשם "מבושלים", משום שהם נאכלים כשהם חיים, ואין הבישול פועל בהם "תיקון". כזכור, מאכלים חיים נבחנים בקלות, ולכן לא חל האיסור אלא על מאכלים "מבושלים", להוציא הן מאכלים חיים והן מאכלים מבושלים שנאכלים חיים, שאין עליהם תואר "מבושל".
כמו כן, מצאנו שני ביאורים להיתר מאכלים שאינם "עולים על שולחן מלכים": אחד, שהאוכל אינו חשוב מספיק לגרום קרבה וחשש חיתון בין יהודים לבין גויים, ושני, שאין באוכל די חשיבות לגרום ליהודים וגויים לסעוד יחדיו, כך שאין חשש שמא יבוא יהודי לאכול אוכל לא כשר.
מבושל בבית יהודי
תוספות (ע"ז, לח ע"א) בשם הראב"ד כותבים הגבלה חשובה בנוגע לאיסור בישול עכו"ם: לדעת הראב"ד, אין האיסור חל על אוכל שהתבשל בבית יהודי, אלא רק על אוכל שהתבשל בבית של גוי. אולם, רבינו תם, כפי שהובא בדברי התוספות שם, חולק על קולא זו, ופוסק שהאיסור חל גם על בישול בתוך בית של יהודי.
[ניתן לתלות את שני צדדי השאלה בשני הטעמים שהבאנו לעיל: אם האיסור הוא משום חשש אכילת מאכלות אסורות, אזי נבין שאין האיסור חל בבית יהודי, כשבעל הבית עצמו מביא את המאכלים לבישול לגוי. מאידך, אם האיסור משום קרבה וחשש חיתון, אזי מובן שחל האיסור גם בבית יהודי, וכמו שכתב הנימוקי יוסף שעיקר חשש חיתון הוא בבישול טבחית גויה בבית יהודי. אולם, מדברי התוספות לא משמע כן, אלא מתוך דבריהם נראה שיש לחשוש לעירוב אוכל לא כשר גם בתוך ביתו של יהודי, כנראה מחשש שהגוי יביא מאכלי עצמו לתוך הבית].
השולחן ערוך (יו"ד סימן קיג, ס"א) פוסק לחומרא, דהיינו שגם אוכל שהתבשל בבית יהודי אסור באיסור בישול עכו"ם. אולם, בדברי הרמ"א (שם, ס"ד) מצאנו היתר בנוגע למשרתת העובדת בבית יהודי, ע"ש שכתב שיש לסמוך בזה על הדעה המקילה (שהובאה בשולחן ערוך כאחת משתי דעות) ולהתיר את בישולי המשרתת. רמ"א מבאר את הסיבה לקולא זו משום שניתן להניח שאחד מבני הבית היהודים יגיס את הסיר, ובאופן שמשתתף יהודי בתהליך הבישול לא חל איסור בישול עכו"ם.
הרשב"א, מקור ההיתר, כותב טעם אחר: לדבריו, אין איסור במשרתת העובדת בבית יהודי משום שכל החשש לקרבה וחיתון נאמר דווקא בגוי המבשל מרצון עצמו, ואילו בגוי העובד מתוך כפייה אין חשש קרבה וחיתון (תשו' סימן סח; מיוחסות סי' קמט, הו"ד בש"ך, שם, סק"ז).
בניגוד לביאור נוסף, הסומך על העובדה שהשפחה "קנויה" ליהודי ונחשב בישולה כבישול יהודי (ר' בבית יוסף, יו"ד סימן קיג, ובט"ז שם), ניתן ליישם את הטעם הנ"ל גם בזמן הזה בנוגע לטבח מקצועי שעובד תמורת משכורת. כיון שהטבח אינו מבשל מרצונו הטוב, אלא מתוך חובת עבודה תמורת המשכורת, הרי שלא יחול איסור בישול עכו"ם על בישוליו. אכן, בש"ך הנ"ל מבואר שניתן לסמוך בדיעבד על קולא זו, ושלא כדעת הב"ח שכתב שלא נאמר ההיתר אלא בשפחה "אמיתית" (הקנויה לישראל), ולא בעובד רגיל.
צוות המטבח
נקודה מעשית למחשבה עולה בבתי אבות יהודיים, בהם עובדים לא מעט פועלים גויים, העוסקים, בין היתר, בבישול מזון. לספרדים לכאורה קשה למצוא בזה צד היתר, שהרי השולחן ערוך החמיר בנושא הנ"ל (גם במשרתת בבית יהודי), ואילו לאשכנזים ניתן, בשעת הדחק, למצוא היתר ע"פ הדברים הנ"ל. [כמובן, בכל שאלה למעשה חובה להפנות את השאלה לרב פוסק].
ברוב המקרים, מסתמכים מוסדות (כגון בתי אבות, מסעדות, וכדו') על היתר של הדלקת האש על-ידי יהודי. כידוע, לדעת הרמ"א אין צורך אפילו בהבערת האש על-ידי יהודי, אלא די בקש שיוסיף היהודי "קיסם למדורה", ובזה ניצל מאיסור בישולי עכו"ם, כיון שהבישול בא מכוח אש של יהודי. ראוי לציין שיש פוסקים החולקים על היתר זה, כגון הגר"א ועוד, וסברו שאין לסמוך על הדלקת האש על-ידי יהודי.
אולם, לכאורה גם ההיתר הנ"ל יועיל בעיקר לבני אשכנז, ולא לבני ספרד, שכן נחלקו בו השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד סימן קיג, ס"ז). לדעת הרמ"א ההיתר נאמר בצורה גורפת, דהיינו על כל אופני בישול עכו"ם, אבל לדעת השולחן ערוך לא נאמר ההיתר אלא על אפיית פת עכו"ם, ואילו על בישול מאכלים לא נאמר כלל ההיתר של הבערת האש על-ידי יהודי. יתרה-זו, מצאנו בכף החיים (שם) שעיקר ההלכה היא כדעת השולחן ערוך, עד כי יש לאסור מאכלים שהתבשלו באופן זה אפילו בדיעבד. לפי זה שוב יקשה לן איך נמצא היתר ליהודים בני ספרד לאכול מאכלים שהתבשלו על-ידי גויים?
אולם, ייתכן וגם בני ספרד יכולים לסמוך על ההיתר הנ"ל (של הבערת האש על-ידי יהודי), משום שיש לצרף שני טעמים להיתר: האחד, שהתבשל המאכל בבית יהודי (שיטת הראב"ד, כנ"ל), ושנית, הבערת האש על-ידי יהודי. הרב יעקב מאיר שטרן (בית הלוי, קובץ יב) כתב שגם בני ספרד רשאים להקל בנסיבות אלו.
בשולי הדיון, ראוי להזכיר את דברי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שכתב שבזמננו, כששיעורי הנישואין בין העדות גבוהים, ראוי שגם אשכנזים ינהגו כחומרת שיטת בני ספרד (כדעת השולחן ערוך), לאסור בכל גווני.
בישול במיקרוגל
בהגהה על דברי השולחן ערוך המחלקים בין אוכל מבושל (אסור) לבין אוכל ומלוח ומעושן (מותר), כותב הרמ"א את הכלל: "גם כבוש אינו כמבושל, דלא אסרו אלא בישול של אש" (יו"ד סימן קיג, סי"ג). מכאן שיש מקום לדון על בישול עכו"ם במיקרוגל: האם דין בישול במיקרוגל כדין בישול באש, או שמא אין דינו כדין בישול באש?
מחד, קריאה פשטנית של דברי הרמ"א, שמקורם בדברי הטור, מורה שלא נאמר האיסור אלא על בישול באש בלבד, ואילו כל שאר אופני בישול והכנת מזון אינם בכלל האיסור. מאידך, ניתן לומר שהחילוק האיכותי שבין מאכל המבושל באש (דהיינו, במים העומדים על האש, או בתנור אש) לבין מאכל המבושל במיקרוגל הוא חילוק דק, ואינו דומה להבדל הבולט שבין אוכל מבושל לבין אוכל מעושן או מלוח. עקב ההבחנה הגסה בין אוכל מלוח לבין אוכל מבושל, התירו חז"ל את המלוח, ואילו אוכל המבושל במיקרוגל יהיה בכלל האיסור.
אמנם בדרכי תשובה (סימן קיג, סקט"ז) מצאנו שהתיר מאכלים שהתבשלו בחמה, כיון שאין על בישול בחמה שם בישול – למרות שבמבחן התוצאה לכאורה אין חילוק בין בישול בחמה לבין בישול באש, והוסיף שם להביא מחלוקת בין הפוסקים לעניין בישול באדים, עיי"ש. ומכאן לכאורה מקום להתיר בישול עכו"ם במיקרוגל, שאינו חמור מבישול בחמה, וגם מה שהביא שם פוסקים שהחמירו בבישול באדים הוא רק משום שמקור האדים באש, ולא משום התוצאה הדומה לבישול דעלמא.
אך בס' שבות יצחק הביא בשם הרב אלישיב שיש להחמיר בבישול במיקרוגל, וכן כתב בשבט הלוי (ח"ז, סימן קפה, וח"ט, סימן קסב), עיי"ש טעמו, ועדיין צ"ב.
חטיפים וקורנפלקס
שאלה שכיחה בדין בישול עכו"ם נשאלת לעניין חטיפים למיניהם, כגון צ'יפס, בייגלך, וכדו': האם מאכלים כגון אלו כלולים באיסור בישול עכו"ם, או שמא לא?
לפום ריהטא, היה נראה שלא שייך במאכלים אלו איסור בישול עכו"ם. בגמרא מבואר שרק מאכלים שעולים על שולחן מלכים "ללפת את הפת" נאסרו באיסור בישול עכו"ם, וכ"ה לשון הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז, הלכות יח-יט). מכאן שלא חל האיסור אלא על אותם מאכלים שמוגשים כחלק מסעודה, ולא על חטיפים שאינם מהווים חלק בסעודה.
הרמב"ם אמנם מוסיף שכמו כן יש איסור ב"פרפרת", אבל "פרפרת" מוגדר בדרך כלל כחלק מסעודה, דהיינו מאכל שמביאים בתחילת הסעודה לגרור את התיאבון, או בסוף הסעודה בתור מנה אחרונה (רש"י מגדיר פרפרת כמאכל דגים או משקה יין המצטרף לסעודה בתחילתה או בסופה). בנוגע לחטיפים, מאידך, שאינם נוטלים שום חלק בסעודת פת, לא מצאנו מקור לאסור.
לכן, הגם שגם מלכים אוכלים חטיפים, לא ייאסרו המאכלים משום שאינם עולים על שולחן מלכים כחלק מסעודה. בנוסף, הגדרת הגמרא של "שולחן מלכים" נושאת משמעות של "סעודה חשובה", וכל מאכל שאין לו מקום בסעודה חשובה לא יחול עליו האיסור – כשהטעם לדבר הוא משום שאין בזה חשש קרבה בין יהודים לבין גוים. אכן, לדעת הפרי חדש (קיג, ב) מבואר שאין איסור במאכלים המוגשים כמנה אחרונה בלבד, וכן עולה מדברי החתם סופר (הגהות על השו"ע, סימן קיג, א; אמנם ראה בית מאיר, סימן קיא) – וכש"כ שיש להתיר חטיפים למיניהם (אולם, עי' בדרכי תשובה, סימן קיג, ס"ק יב, שהביא מדברי התורת חיים ע"ז לח, א שלא סבר כדעת הפר"ח הנ"ל, וכן הביא מעוד מקורות).
הסברא הנ"ל לכאורה תועיל גם להיתר קורנפלקס ושאר דגני בוקר, שאינם נוטלים חלק בסעודת פת. אולם, בחתם סופר הנ"ל מבואר שאין היתר במאכלים אלו, משום שהם מהווים סעודה בפני עצמם, ואם אסרנו מאכלים הנוטלים חלק בסעודה, ק"ו שיש לאסור מאכלים שאוכלים כסעודה בפ"ע (לדעת החת"ס, כוונת הגמרא היא לאסור אפילו מאכלים שהם חלק מסעודה, ומה שאסר הרמב"ם "פרפרת" הכוונה למאכלים שמהווים סעודה מחוץ לסעודת פת). גם הערוך השולחן (יו"ד, סימן קיג, סעיף ו-ז) מחמיר בשאלה זו.
אבל בנוגע לחטיפים יש להקל טפי, כי בכלל אינם עולים על שולחן מלכים, לא כסעודה בפני עצמה ולא כחלק מסעודה, ולכן לא יהיה בהם שום איסור של בישול עכו"ם. אם כי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד, סימן מח, סעיף ה) נוטה לאיסור מפני בישול עכו"ם, קשה להורות על-פי התשובה, כי לא נתבררו שם דברי השואל, וההוראה נכתבה בקצרה וללא נימוקים. אולם גם בספר אמת ליעקב (יו"ד סימן קיג) הורה לאיסור, ע"ש שכתב שכיון שהמין עולה על שולחן מלכים, יש לאסור אפילו מאכל צ'יפס שאינו עולה על שולחן מלכים, כי הולכים אחר המין ולא אחר המאכל המסוים.
אך דברים אלו צריכים עיון, כי מניין לן שנלך אחר המין ולא אחר המאכל המסוים (ומה שהביא שם באמת ליעקב מבשר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, יש לדחות ששם מדובר במאכל שעולה על שולחן מלכים, אלא שלא נתבשל כראוי), שלכאורה סברה ברורה היא שיש להכריע כל שאלה לפי המאכל עצמו, ולא לפי המין, וכן משמע מדברי השו"ע (יו"ד סימן קיב, א), ע"ש בעניין פת של אורז ודוחן שאין בו איסור משום בישול עכו"ם.
וראה במה שביאר בשו"ת שולחן הלוי (הרב ישראל בעלסקי, בירור הלכה סימן כה), שמטעם זה אין איסור בישול עכו"ם בצ'פיס תפוחי אדמה, וביאר שם שגם לדעת האיסור והיתר (סימן מד, ג) שאוסר פת אורז, אין טעמו מפני שמינו עולה על שולחן מלכים, אלא מפני שהוא עצמו יכול לעלות על שולחן מלכים, ע"ש, וכך נראה למעשה.
