רחיצה בתשעת הימים
הרב שמואל ברוך גנוט
נראה לברר דין רחצה בצונן ב"תשעת הימים", כאשר כוונתנו להעביר את הזיעה ותו לא. והדבר מסור ללב האם כוונתנו להעברת זיעה המותרת או לתענוג האסור.
א] בפסחים (נ"ד ב') אמר ר"א שאסור לרחוץ בתשעה באב, בין בחמין ובין בצונן. וכ"פ השו"ע. ובאבי העזרי (כמובא במרדכי תענית רמז תרל"ט) כתב שאף שאסור ברחיצה רק בט' באב, מיהו נהגו אבותינו שלא לאכול בשר ולשתות יין ולא לרחוץ מראש חודש, ועלינו לקיים "ואל תיטוש תורת אמך", עכ"ל. ובשו"ע (תקנ"א ט"ז) כתב שיש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש ויש שאינן נמנעים אלא משבת שלפני תשעה באב. והנה הרמב"ם (תענית ה' ו') כתב: נהגו שלא ליכנס במרחץ בשבוע שחל בו ת"ב, ודייקו האחרונים דמשמע מיניה דדוקא במרחץ ובחמין אסור. אמנם התרומה"ד (סי' ק"נ) כתב דגם בצונן אסור, וכ"פ הרמ"א שם.
והנה ישנם שני הסברים לאיסור רחיצה. א) שאסרו לטפל בצרכי הגוף בתשעה באב, ורחיצה בכלל צרכי הגוף הוא. (והיינו דגם אם אדם מזיע, זהו אסור. משום שבט' באב עלינו להמנע מלהתעסק בצרכי הגוף, כאכילה, כשתיה וכרחיצה). ב) דוקא רחיצת תענוג אסורה.
ומדברי השו"ע ורמ"א ומשנ"ב חזינן שאסרו דוקא רחיצת תענוג: הרמ"א (תקנ"א ט"ז) כתב שהלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בשאר שנה הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה. ובשו"ע (תקנ"ד ח') כתב שלהעביר הליכלוך שרי, וביאר המשנ"ב דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג. והנה בהלכות יוה"כ (תרי"ג א') נאמר שיוה"כ אסור ברחיצת תענוג. וכתב המשנ"ב (סק"ב) שמלשון זה (של איסור רחיצה משום תענוג) משמע דאם הזיע הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה מותר, כיון שאינה רחיצה של תענוג. ומ"מ מי שאינו איסטניס ואינו צריך לרחיצה זו כ"כ, נכון להחמיר בשביל העברת הזיעה, עכ"ל המשנ"ב. ואף דיתכן ודין יוה"כ שונה הוא, דמשום עינוי נאסר. מ"מ חזינן לענין גדר "רחיצת תענוג" דרחיצה מזיעה אינה נכללת בגדר זה.
ולפי זה הראנו לדעת שרחיצה מזיעה אינה בגדר רחיצת תענוג, וכשאסרו רחיצת תענוג מותר לרחוץ מזיעה. אמנם רחיצה בחמין היא רחיצת תענוג, וכמש"כ הפוסקים (ועי' תוס' שבת ל"ט ב' ד"ה וב"ה דכתב כן בפירוש).
והנה ראיתי בספרי פוסקי זמנינו שרצו לדמות דין רחיצה בצונן דאבל לדין רחיצה בצונן בתשעת הימים. ודנו בדברי השו"ע שאוסר רחיצת כל הגוף בצונן ובדברי הש"ך שמתיר לרחוץ בצונן. ומדבריהם משמע דסברו שרחיצה בצונן מותרת משום דאינה נחשבת לתענוג.
אולם באמת פשוט דרחיצה בצונן גם היא נחשבת לרחיצת תענוג, דהנה בתענית (י"ג, א') אמר ר' חסדא דכל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב ואבל, אסור בין חמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג, כגון תענית ציבור, בחמין אסור בצונן מותר. אולם אין פירוש דברי הש"ס דצונן שרי משום שאינו תענוג, אלא דבתענוג כזה לא אסרו, וכדמשמעות ד' הש"ס לקמן, דאמר רבא אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה, מידי דהוה אבשרא וחמרא. ופירש רש"י: דתענוג הן כצונן, עכ"ל. הרי דס"ל שצונן גם נחשב לתענוג, ובכ"ז התירוהו לאבל (או אסרוהו, לר' חסדא). אמנם אם מותר לרחוץ בצונן, הוא משום שלצורך הסרת זיעה לא נחשב לתענוג כלל. ועי' שו"ת רב פעלים (ח"ד כ"ט) שמותר ללמוד שחיה בבריכה בתשעת הימים, כיון שאינה רחיצת תענוג וכן באורחות רבינו התיר בשם מרן החזו"א ללכת לים בתשעת הימים לצרכי בריאות.
ואכן האגר"מ (אבהע"ז ח"ד, פ"ד) נקיט בפשיטות שמותר לרחוץ לצורך ניקוי הגוף מהזיעה. ובשו"ת שבט הלוי כתב שבארץ ישראל נהגו להקל בזה, אך ירחץ אבר אבר ולא בבת אחת. ובס' הלכות בין המצרים (להגרמ"מ קארפ שליט"א) הביא שהגר"א דושניצר והגר"מ קלירס הקילו בדבר, ושהגרי"ש אלישיב אמר שלאיסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום יש להקל, ובלא"ה יש להחמיר.
ובתשובות והנהגות (ח"ד קכ"ט) כתב שאף שמפורסם שמרן החזו"א ז"ל נשאל בזה ואסר אף שמצטערים מן הזיעה, הרי שאין למדים הלכה מפי מעשה, ואולי נתכוין אצלם גם מאיזה טעם אחר, שהרי אפילו אבל בתוך שבעה מותר אם הוא איסטניס שמצטער הרבה וכ"ש כאן, עכ"ל הגרמ"ש. ובהמשך דבריו כתב שאף אם יש להחמיר, הוא דוקא בשבוע שחל בו ת"ב. שאז ישנו יסוד לאיסור רחיצה. אך בתשעת הימים שאינו אלא מנהג (וכ"ש לספרדים שנהגו מנהג זה רק בשבוע שחל בו ת"ב), אם הוא מצטער מזיעה ומחמיר מלרחוץ בצונן הרי הוא מהמתמיהין (!), עכ"ל.
ומ"מ כבר נקטו פוסקי זמנינו שהדבר מסור ללב, שיידע אדם האם כוונתו למנוע את צערו או שכוונתו לתענוג, וה' יראה ללבב. והיינו שפשוט שלא כל זיעה מורגשת ולא צריך להתרחץ בעקבות כל יציאה אל הרחוב החמים. והנה ההגדרה לענ"ד היא שאם היה האדם מתרחץ בתשעה באב עצמו משום הזיעה, יכול הוא להתרחץ משום אותה זיעה גם בתשעת הימים. ומובא שבחור שאל את מרן הגרא"מ שך זצ"ל האם מותר להתרחץ בתשעת הימים והשיב לו שאם היה מתרחץ כשנפטר אביו במצב שכזה, יכול הוא להתרחץ כעת. והלימוד גדול בזה, שאם היינו חשים במנהגי האבלות על החורבן כמנהגי האבלות על פטירת קרובים היינו בודאי נזהרים בדבר ושוקלים את הענין בכובד ראש הראוי, ולא ממהרים להתרחץ בכל תחושה לא נעימה. וה' יראה באבלנו ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו.
