שהייה והטמנה

הרב אברהם צבי הכהן
כ"ח תמוז ה'תשע"ג

פתיחה

סוגי הכירות והתנורים שבימי חז”ל

במשנה (שבת ל”ו ע”ב ול”ח ע”ב) מוזכרים – כירה, כופח ותנור.

כירה: הרמב”ם (בפירוש המשניות שם) מפרש: “הכירה, מקום בנוי בארץ כדי לשפות בו שתי קדירות ויתנו האש תחת שתי הקדירות בכירה אחת”. וכעי”ז כתב בתפארת ישראל (שם): “כירה הוא כקדירה גדלה ששפתותיה מחוברות לארץ בטיט”. אבל רש”י (שם ל”ו ע”ב ול”ז סע”א) מפרש: “כירה עשויה כעין קדירה ונותנין קדירה לתוכה”… הכירה מטלטלת היא ומושיבים אותה על גבי קרקע”. מלשון רש”י עולה, שהקדירה היא כלי, ולא מקום בנוי בארץ, כמו שפירשו הרמב”ם והתפארת ישראל. וכ”כ רש”י גם על הפסוק (ויקרא י”א ל”ה) – תנור וכירים יותץ: “תנור וכירים, כלים המטלטלין הם, והם של חרס ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה” (ועי’ במזרחי שם שהעיר מדברי הרמב”ם בפיהמ”ש ספ”ה דכלים, ובגור אריה שם שהקשה על רש”י ובפירוש הרא”ש בכלים פ”ה מ”ג, ובקהלות יעקב שבת סי’ כ”ז). וכן נראה גם בגמ’ (לקמן קל”ח ע”ב) – כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה. וכן בר”ח (שם) כתב: “כירה זו כלי מתכות היא”, וכ”כ הב”ח (ר”ס רנ”ג).

עוד איתא בגמ’ (שם ל”ז ע”א), שהיו נוהגים להניח את הקדירה, או על גבה של הכירה (פירש”י, עובי שפתה או כסוי שעל חללה. וראה גם ברש”י בויקרא שהובא לעיל – “שופת את הקדרה על נקב החלל”), או בתוכה, או לסמוך את הקדירה” (פירש”י, אצל דופן הכירה).

כופח: בגמ’ (שם ל”ח ע”ב) מבואר: “היכי דמי כופח, היכי דמי כירה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כופח מקום שפיתת קדרה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדרות”. וברש”י (במשנה שם): “כופח עשוי חלל ככירה, אבל ארכו כרחבו ואין בו אלא שיעור שפיתת קדירה אחת, וכירה יש בה שפיתת שתי קדירות” והרמב”ם מפרש (בפיה”מ שם): “כופח הוא כמו כן בנוי בארץ, והוא מקום ששופתים בו קדירה אחת ונותנין האש תחתיה, ולכן יגדל חמימות הכופח יותר מן הכירה, לפי שהאש מתחלק תחת שתי הקדירות בכירה”.

תנור: רש”י (שבת ל”ח ע”ב) מפרש: “תנור מתוך שקצר למעלה ורחב למטה, נקלט חומו לתוכו טפי מכירה”. בתפארת ישראל (כלים פ”ה מ”ב) מוסיף ביאור, שהתנור בנוי כך: “כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות הפת שנדבק בכתלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול, אין צריך חום רב, דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות, שמושיבין אותן בשני הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מאש שתחתיהן בתוך הכירה, להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה, ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה.

הר”ש והרע”ב (כלים פ”ה מ”א) כותבים: “סתם תנור עשוי כמין קדרה גדולה שאין לה שוליים ומחברים אותו בטיט ע”ג קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור”. אבל מדברי רש”י בויקרא שהובאו לעיל עולה, שתנור הוא כלי המיטלטל, וכך עולה גם מדבריו בפירוש הש”ס (ביצה ל”ד ע”א ד”ה ח דשים, עיי”ש). 

הטמנה: בימי חז”ל היה נהוג גם לחמם קדירה, ע”י הטמנתה (כלומר, עטיפתה וכיסויה) באפר חם – “רמץ” (שבת ל”ד ע”ב), או בחמרים חמים אחרים (שם, ובמשנה מ”ז ע”ב) , וכן לשמר את חומה ע”י הטמנתה בבגדים וכיו”ב (שם ל”ד ע”ב ובמשנה מ”ט ע”א).

גזירת שהייה

מקור הדין

לדעת בית הלל (במשנה שם י”ז ע”ב) מותר לעשות אפילו סמוך לכניסת השבת – “עם השמש”, מלאכה שממשיכה להיעשות מעצמה בשבת, ואין בכך שום איסור. וכ”פ הרמב”ם (הלכות שבת פ”ג ה”א): “מותר להתחיל במלאכה מערב שבת, אע”פ שהיא נגמרת מאליה בשבת. שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה, אלא בעצמו של יום. אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת, מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו”.

עם זאת שנינו במשנה (שבת ל”ו ע”ב ובסוגיית הגמ’ שם), שאף לדעת בית הלל, לא התירו חכמים להשהות קדירה מער”ש לשבת על גבי או בתוך כירה, כדי לשמר את חומה, אלא בתנאים מסויימים. רש”י (שם ובדף ל”ד ע”ב) מבאר את טעם הדבר: “שמא יחתה בגחלים”. הרמב”ם (שם ה”ד) מבאר יותר: “גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצמקו”. כלומר, חששו חכמים שיבא לחתות בגחלים בשבת, כדי לזרז את הבישול, ויכשל באיסור מבעיר.

בדומה לזה שנינו (שם י”ח ע”ב): “מאן תנא להא דתנו רבנן, לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה… כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה… לימא בית שמאי היא ולא בית הלל. אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים” (פירש”י, למהר בישולן).

בגדר הגזירה כתב המג”א (סי’ רנ”ג ס”ק ב’), שאם השהה קדירה שלא באופן שהתירו חז”ל – “צריך לסלקו משחשיכה”. כלומר, שהגזרה היא לסלק בכניסת השבת מן הכירה, כל קדרה שאסור להשהותה (וכ”כ המ”ב שם ס”ק ה’). וכ”כ החזון איש (סי’ ל”ח ס”ק ב’): “אם הקדירה מערב שבת באופן האסור… חייב לסלק את הקדירה. דכל שנמצאת הקדירה בשבת באופן שאסרו חכמים משום שמא יחתה, אסור. ואין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדירה, אלא במציאות הקדירה על הכירה בשבת”.

תבשילים שמותר להשהות בכל סוגי הכירות

דעת רבנן דחנניה

בגמ’ (שם ל”ז) מובאת דעת רבנן דחנניה (וכן להלן שם ל”ז ע”ב דעת רב ושמואל) שסוברים, שתבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק (פירש”י, מתמעט וכויץ) ורע לו, מותר להשהות על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה, דהיינו שלא גזרו בו חז”ל גזירת שהייה. הטעם שלא גזרו בתבשיל כזה מבואר ברש”י (ל”ז סע”א) – “דליכא למיחש לחיתויי”. כלומר, כיון שהתבשיל ראוי בלא”ה לאכילה, לא חששו שיכשל ויחתה בגחלים.

בתשובת גאונים (מובאת במלחמות ט”ז סע”א בד”ו) כתוב: “ולענין מצטמק ויפה לו ששאלתם אם יש לו שיעור, כל דבר שאדם שמח כשהוא יבש ומצטמק, אסור לשהותו, והרי הוא כתבשיל שלא בישל כל צרכו. אבל דבר שאדם עצב בהצטמקו, משהין אותו אם בישל כל צרכו”, והו”ד במג”א (סי’ רנ”ג ס”ק א’). והמ”ב (בשעה”צ שם ס”ק ט’) מבאר: “נראה דדייק לפרש כן, להשמיענו דאפילו התבשיל בעצם יפה לו הצמוק, רק האדם עצוב מזה, מחמת דצריך לאורחין, שרי, וכדאיתא בגמ’ (ל”ז סע”ב)”.

כדעה זו נקטו להלכה רב אחאי גאון (שאילתות פ’ שלח לך סי’ קכח) והרי”ף (שם ט”ז ע”א בנד’) והר”י ברצלוני (ספר העתים סי’ י”ט) והרמב”ם (הל’ שבת פ”ג ה”ד), ובש”ע (או”ח סי’ רנ”ג סעי’ א’) הובאה כדעה ראשונה בסתם (ובבה”ל ד”ה נהגו, הוכיח מזה שדעתו להחמיר).  

דעת חנניה

איתא בגמ’ (שם ל”ו ע”ב): “חנניה אומר, כל שהוא כמאכל בן דרוסאי (פירש”י כ’ ע”א, לסטים היה ומבשל בישולו שליש. אבל מדברי הרמב”ם הל’ שבת פ”ט ה”ה עולה שהוא חצי בשול ולא שליש), מותר להשהותו על גבי כירה, אע”פ שאינו לא גרוף ולא קטום”. לדברי רש”י עולה, שכל תבשיל שנתבשל מערב שבת שליש בשולו (או להרמב”ם חצי בשולו) , לא גזרו בו חז”ל גזירת שהייה. טעם הדבר מבואר בש”ע הרב (סי’ רנ”ג סעי’ ח’): “שאף בלא חיתוי יכולה להתבשל כל צרכה לצורך הלילה, כיון שנתבשלה כבר חצי בשולה מבעוד יום (טעם זה מקורו בתשובת גאון שברא”ש שבת פ”ג סי’ א’), וגם היא ראויה כבר להאכל ע”י הדחק בבישול זה שמבעוד יום”. והיינו שמכח סברות אלו, לא חששו שיכשל בחיתוי בגחלים.

החזון איש (או”ח סי’ ל”ז ס”ק ו’) מגדיר יותר, מהו שיעור “בן דרוסאי”: “הנה בישול הוא צורה בהאוכל, ולא שייך בה חצאים במדה, וצריך לשער בזמן הבישול. אם מתבשל כל צרכו בב’ שעות, ארבעים רגעים הם לשליש בישולו”.

כדעה זו פסקו רבים  מן הגאונים (ברא”ש שם סי’ א’), רש”י (ל”ז ע”ב ד”ה ורב ששת) ועוד ראשונים רבים. והרא”ש (שם) כתב: “ובשביל שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר, הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא”. וכתב הרמ”א (סי’ רנ”ג סעי’ א’) שנהגו להקל כסברא זו, וכ”כ בש”ע הרב (שם סעי’ ט’).

להלכה

המ”ב (בבה”ל שם ד”ה ונהגו) כתב על דברי הרא”ש: “משמע מזה, דרק משום זה לא רצה למחות… אך מ”מ אין בנו כח למחות במקילין, שכבר נהגו העם כהי”א (כהמקילים כדעת חנניה), וכמו שכתב הרמ”א. ועל כן לפ”ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כל צרכו קודם חשכה, ולסלקו מן האש. אך אם אירע שנתאחר הדבר, כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה, והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם, יכול להעמיד על הפטפוט לבשל, אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי, ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו”.

אבל החזון איש  (סי’ ל”ז ס”ק ג’) השיג עליו: “ואמנם נראה דאין כוונת הרא”ש משום מוטב יהיו שוגגין. אלא כוונתו ז”ל, כיון דהמחמירים הם גדולי עולם, כמו השאלתות והרי”ף ועוד, היה ראוי להחמיר, שלא להכנס לפלוגתא. אבל מפני שיש כאן הרבה פעמים ביטול עונג שבת, לא ישמעו להחמיר, אלא כל שאפשר להקל מעיקר הדין, יאמרו להקל, ומעיקר הדין אפשר להמקילין להקל, אחר שהם מבני בניהם של אלו שהקילו ע”פ הוראת רבותיהם, וגם כי הוא מדברי סופרים. ולכן הנח להם שיסמכו על דעת רבותינו המקילים. ואפשר שאין להחמיר, אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן, וכדאמר גם בגמ’ (שם ל”ז ע”ב), דרב נחמן בר יצחק מרא דעובדא (פירש”י, מדקדק במעשיו), משהו ליה ואכיל”.

קדרה חייתא

איתא בגמ’ (שבת י”ח ע”ב): “השתא דאמר מר, גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חייתא (מג”א סי’ רנ”ג ס”ק ד’ בשם הב”י שם – “דוקא חתיכת בשר שאי אפשר להתבשל לצורך הלילה, אבל ירק לא מהני), שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא. מאי טעמא, כיון דלא חזי לאורתא, אסוחי מסח דעתיה מיניה, ולא אתי לחתויי גחלים (פירש”י, והשתא דאמר מר דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה, האי קדרה חייתא שפיר דמי להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור, והיא מתבשלת כל הלילה, דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם, ומשום למחר לא אתי לחתויי, שהרי יש לה שהות גדול). ובשיל, שפיר דמי (פירש”י, מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה, דלא בעי חיתוי), בשיל ולא בשיל, אסיר. ואי שדא ביה גרמא חייא (כלומר, אם הכניס חתיכת בשר חיה לתוך קדירה שיש בה תבשיל, פירש”י, דלאו דעתיה למיכליה לאורתא), שפיר דמי”.

וכתב המג”א (שם ס”ק ב’), שאין היתר אלא – “ליתנו סמוך לחשיכה ממש. אבל אם נתנו מבעוד יום, אסור, דכבר נתבשל קצת קודם שבת, וצריך לסלקו משחשיכה, אלא א”כ נתבשל כל צרכו קודם שבת”. והמ”ב (שם ס”ק י”א) מוסיף: “היינו דאפילו הוחם התבשיל, נמי מותר להשהות, ולא גזרינן שמא יחתה, כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל”. מבאר החזון איש (שם ס”ק כ”ב): “ונראה דרצונו לומר, דהוחם ולא הגיע ליד סולדת. אבל כל שהגיע ליד סולדת, היינו התחלת הבישול”.

ומוסיף החזו”א (שם): “ולכאורה נפל בבירא דין קדירה חייתא. שהרי אי אפשר לצמצם ליתן סמוך  לשקיעת החמה, וכשמקדים, הרי בשיל קצת קדם שקיעת החמה. אבל השתא דבעינן התחלת הבישול, שפיר נותן קדם שקיעת החמה, באופן שלא יהיה עדיין יד סולדת בשעת שקיעת החמה. מיהו שדא בה גרמא חייא קשה, דאי שדי לתוך קדירה יד סולדת, הרי מיד בשיל קצת. וצריך לומר דקדירה בשיל ולא בשיל היה ונצטנן, ועכשו נותן גרמא חייא ומחזירו על גבי הכירה”.

וכתב המ”ב (בבה”ל שם ד”ה מסיח דעתו): “נראה דאפילו אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן, אעפ”כ אם אין דרכן של בני אדם להמתין בסעודתם כל כך, בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי”.

והשיג החזון איש (שם) על דבריו: “משמע שאם דעתו לאכול בלילה, אסור. ולפ”ז כל דין קידרא חייתא מכרעא בסתמא. ולכאורה כל נותן קדירה יש בלבו יחוד, לאיזה סעודה הוא מכינו (כלומר, ואם כן לא משכחת היתר בבשר חי, לפי דעת הכל בו והגה”מ בב”י, שלא גזרו גזירת שהייה כשדעתו למחר. דממ”נ, אם הניחו בתנור שחומו רב ודעתו להמתין ולאכול אחר כמה שעות בלילה, גם בבשר חי אסור, ואם דעתו לאכול רק מחר, גם בלא בשר חי מותר). והיה נראה דלא גזרו חכמים אפילו דעתו בלילה ומצפה עליו, כיון דעל הרוב אינן משהין קידרא חייתא, כי אם לצורך מחר”.

לפי החזון איש עולה לדינא, שאפילו אם משהה בסיר לחץ, כדי לאכול בסעודת הלילה, לא גזרו גזירת שהייה, כיון שע”פ רוב, אין משהין בשר חי אלא לצורך מחר, ואין סיבה לגזור. אבל לפי המ”ב, אם דעתו לאכול את הבשר בסעודת הלילה, מותר להשהות רק באופני שהייה המותרים..

אופנים שמותר להשהות את כל סוגי התבשילים

כירה גרופה וקטומה

שנינו במשנה (שבת ל”ו ע”ב ול”ח ע”ב): “כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים, לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר (פירש”י, על גבי גחלים לכסותם ולצננם). תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי זה ככיריים, בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור”. ובגמ’ (ל”ח ע”ב): “אמר רב אדא בר אהבה, הכא בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה עסקינן. הרי הוא כתנור, דאף על גב דגרוף וקטום, על גביו אסור. דאי ככירה, כי גרופה וקטומה שפיר דמי”… אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, האי כופח היכי דמי. אי ככירה דמי, אפילו בגפת ובעצים נמי, אי כתנור דמי, אפילו בקש ובגבבא נמי לא. אמר ליה, נפיש הבליה מדכירה, וזוטר הבליה מדתנור”.

וכ”פ הרמב”ם (שם ה”ד – ה”ז): “תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן… אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אע”פ שהונח מבעוד יום, גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצמקו. לפיכך אם גרף האש, או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה, או שעממו הגחלים, שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה, שהרי אין שם גחלים בוערות, הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש”. במה דברים אמורים, בכירה שהבלה מועט. אבל התנור, אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבה, אין משהין בתוכו ולא על גביו… הואיל והבלו חם ביותר, אינו מסיח דעתו, וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה, אף על פי שהיא אש קש וגבבה או מכוסה. ולמה אסרו לשהות בתנור, אף על פי שגרוף, מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוצה אחת, ומפני שהבלו חם, שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור”. הכופח הבלו רב מהבל הכירה ומועט מהבל התנור, לפיכך אם הסיקוהו בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו… אף על פי שגרף או כסה באפר, ואם הסיקוהו בקש או בגבבה, הרי הוא ככירה שהוסקה בקש וגבבה ומשהין עליו”. וכ”פ בש”ע (שם).


הפסק קדירה ריקנית

כתוב בהגהות מרדכי (הו”ד בב”י שם): “להניח קדרה ריקנית על פי הכירה, הוה ליה כירה כגרופה וקטומה, שהרי קדרה סותמת את פי הכירה, ואז ישים הקדרה שהחמין בתוכה על גבי הקדרה ריקנית”. וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ג’), שע”י הנחת קדירה ריקנית על פי הכירה, נחשבת הכירה לגרופה וקטומה.

שיטת רעק”א

שנינו במשנה (שם י”ז ע”ב): “בית שמאי אומרים, אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור, אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירין. ובגמ’ (שם י”ח ע”ב) איתא: “מאן תנא להא דתנו רבנן, לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם נתנן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו… לימא בית שמאי היא ולא בית הלל, אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים. אי הכי… צמר ליורה לגזור (פירש”י, שמא יחתה בגחלים), אמר שמואל, ביורה עקורה (פירש”י, עקורה מעל האור). וניחוש שמא מגיס בה (פירש”י, מהפך בה, ובמבושל הוי בישול), בעקורה וטוחה (פירש”י, מכוסה בכיסוי שלה, וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר).

וכתב הרשב”א (שם): “מהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה, משמע דאפילו בעקורה, איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול… וקשיא לי, א”כ האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין, היאך מוציאין מהן בכף, והלא מגיס, וי”ל דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדרה, מפני שמערב את הכל, ואיכא משום קרובי בשולא, אבל בשאר הגסות לא, דמראשונה ואילך ליכא בקדרה משום מבשל… והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה, ולא חיישינן דלמא מגיס… ועוד יש לי לומר, דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי, ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב, וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, תו ליכא משום מבשל”.

וכתב הרעק”א (בהגהותיו לש”ע שם), שלפי תירוצו השני של הרשב”א – “ממילא בפחות מכמאכל בן דרוסאי לא מהני גרופה וקטומה משום חששא דשמא יגיס, וצ”ע”. ועוד כתב לדקדק כן גם מדברי הרא”ש, עיי”ש. ובביאור הלכה (שם ד”ה אלא) הביא דבריו, וכ”כ החזון איש (שם סס”ק כ”ב. ועי’ בהערות המגיה לרשב”א אורייתא שם, מה שהעיר על ראיית הרעק”א והחזו”א מדברי הרשב”א).

במקום שאין היד סולדת בו

על הדין במשנה (ל”ח ע”ב), שאסור להשהות בתנור, אפילו אם הוסק בקש וגבבא, כתוב בהגהות מרדכי (הו”ד בב”י שם): “מיהו אם אין היד סולדת בו, שאינו חם כל כך, נראה דמותר”. וכתב המגן אברהם (שם ס”ק ט’): “ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום שרי”, מפרש המ”ב (שם ס”ק כ”ג): “כיון שהמקום שמעמיד שם, הקדרה אין היד סולדת בו. ובש”ע הרב (שם קו”א ס”ק ד’) מבאר, שאם היד סולדת במקום זה, אף שהחום אינו יכול להביא את הקדירה שתהיה יס”ב, מ”מ אסור, כי עכ”פ שייך חשש שיבא לחתות (וע”ע במ”ב שם ס”ק ס”ז).

סמיכה מערב שבת לכירה ולתנור

איתא בברייתא (שם ל”ז ע”א): “כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, סומכין לה (פירש”י, אצל דופן הכירה), ואין מקיימין אלא אם כן גרופה וקטומה. עוד איתא בברייתא (שם ל”ח ע”ב): “תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, אין סומכין לו, ואין צריך לומר על גביו, ואין צריך לומר לתוכו, ואין צריך לומר בגפת ובעצים. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, סומכין לו, ואין נותנין על גביו. בגפת ובעצים, אין סומכין לו” וכ”פ בש”ע (שם).


הכירות הנהוגות בימינו וצורת הכשרתן כדי להחשיבן לכירה קטומה

להבת הגז

כתב החזון איש (או”ח סי’ ל”ז ס”ק ט’ וס”ק י”א): הנה בטור כתב דעל גבה [של כירה] מקרי על שפתה, או על כיסוי שעל חללה, והוא לשון רש”י ל”ז ע”א ד”ה גבה (הו”ד לעיל עמ’ 1)… והנה הא דמהני הפסק קדירה ריקנית, נראה דהוא שינוי, שאין דרך בישול בכך, וגם ממעט את החום הרבה. אבל הכיסוי שדרכו בכך, ואינו ממעט החום כל כך, הוא בכלל על גבה, וכל שכן דדופן התנור עצמו לא חשיב הפסק, ולא חשיב כסומך, דדרך החום לבקוע למעלה, ולא מקרי סומך, אלא מן הצד.

שהייה דנהוג בארצנו הק’, שפתילת האש למטה תחת הפטפוט ושופתין הקדירה למעלה על הפטפוט, והאש תחת שולי הקדירה, דינו ככירה שאינה גרופה. ואף אם מעמידין פח של מתכת ומשימין הקדירה בתוך הפח, מ”מ לא חשיב כדין נתן קדירה ריקנית על הכירה להפסיק, דהכא לא הוי רק ככיסה את הכירה בכיסויה והעמיד הקדירה על הכיסוי, דזה חשיב על גבה.

ובשו”ת שבט הלוי (ח”א סי’ צ”א) הביא דבריו וכתב – “אמנם ללמד זכות על ישראל, דמנהגם תורה היא נראה, דודאי פשטות דברי ההגהות מרדכי מראין, דמשום הא גופא דהאש מכוסה, הוא דהתיר, אף דהחום נשאר כבתחילה, דלענין גרופה וקטומה אין לנו אלא בחום כלום, כיון שהעיקר הוא משום חשש חתוי… וא”כ בודאי לא קשה מהאי דכיסוי כירה שכתבו רש”י והטור דלא מהני, דהתם הוא הכיסוי הרגיל שמשימין עליו בכל יום, כמבואר בש”ס בכמה דוכתי, דרגילים היו לכסות הכירה בכסוי כמו קדירה, משא”כ במשים קדירה ריקנית על הכירה, שאין דרכה להיות שם מותר, דהוי כגרופה וקטומה בהא לבד שהאש מכוסה ואין רגיל להיות שם. וא”כ הוא הדין להני פחים הגדולים שמשימים על הפטפוט, דאינן דומין כלל לכיסוי הרגיל של הכירה… ולא נחתי הפוסקים למה שחידש הגאון בעל החזון איש זי”ע, דיש כאן ענין למעט החום. ואף דרב גובריה מאד מאד, וכל גופי מרתת מתורה דיליה, מ”מ האמת יורה דרכו שדרך הפוסקים בהלכה זו צ”ע לדבריו.

ובאמת יראה דבלא”ה בדידן קיל יותר מבזמן הש”ס והש”ע, דאם האש מגולה, שאסור משום שמא יחתה. וזה לדידהו דאפשר לחתות במגולה, דהיו מבשלים ע”ג גחלים וכה”ג. אבל הני פטפוטים של נפט, דגם במגולה אי אפשר לחתות מצד האש כלל, ורק ע”י גלגלים מבחוץ, והוא עומד בכה”ג דאי אפשר (לזוז) [להזיז] אותן או שקשרן, א”כ אש מגולה גופא בכה”ג רק חומרא היא, ודי לנו אם אינו מכוסה בכסוי שאינו רגיל”.

על תשובה זו הגיב החזון איש במכתב (בשו”ת שבט הלוי שם), שלפי דברי השבט הלוי עולה לענין הפסק ע”י קדירה ריקנית: “הוא הדין אם הקדירה הריקנית גדולה וקדירת התבשיל קטנה, מותר להכניסה תוך הקדרה הריקנית, ולא יהא הפסק בין קדרת התבשיל לכירה, רק עובי השוליים. אבל מהא דאין כיסוי הפסק יש ללמוד, דגם עובי השוליים של הקדירה לא חשיב הפסק, ודוקא כשמפסיק אויר קדירה ריקנית חשיב הפסק, דזה שנוי דמנכר טפי וממעט החום מיעוט מנכר טפי. והפסק טס ברזל דק לא עדיף מכסוי הכירה וגרע ממנו”.

למדנו, שלדעת החזון איש הפסק פח בין האש לקדירה, אינו מחשיב את הכירה לקטומה, ואילו לדעת השבט הלוי, נחשבת הכירה לקטומה, אך ורק אם כיסה או חסם את הכפתורים המשמשים לשינוי גודל הלהבה.

ובשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סי’ צ”ג) כתב: “בדבר תנורי הגעז שבמדינתנו בכסוי פח של מתכות שהעולם נוהגין היתר להשהות… בתנורי הגעז שאין הדרך כלל לבשל בכסוי פח מתכות, אין לך היכר גדול מזה שמסלק דעתו מלחתות, ואין לחוש לחתוי. ונמצא שלפי”ז יש לתנורי הגעז שכיסה בפח מתכות דין כירה קטומה… הטור סובר… שאסור בכסוי שעל גבה כרש”י. ולכן צריך לומר, משום דהתם דרך הבשול הוא כך הרבה פעמים, דאם האש גדול וירא שיקדיח, שבעצים קשה לצמצם, וגם הרבה פעמים שאש קטן לא ידלק ומוכרח לעשות אש גדול, מניח כסוי על גבה ואופה ומבשל שם, דהא גם על עובי שפתה יכול לבשל, משום שהכירה בעצמה יש לה חום לבשל, ולא יגרע על גבה, שהוא על האש, ולכן לא הוי היכר. וא”כ בגעז, שלא נמצא אף אחד שיבשל בכסוי פח מתכות, משום שיכול להקטין האש ולהגדילו בצמצום כפי שצריך, לכן אין היכר גדול מזה ומותר.

…והנה יש טעם גדול לומר דלא שייך כלל הגזרה בתנורי הגעז שלנו. דהא חזינן שרק לשלא יחתה בהגחלים גזרו, ולא לשמא יביא עוד עצים כשיכלה האש. דאם היה שייך למיגזר זה, היה לן לאסור גם בכירה שהסיקוה בקש וגבבא שלא שייך חשש חתוי, שמא יתן עוד קש כשיתבער הקש שבכירה, דהא ליכא בזה היכר, אלא צריך לומר דזה לא גזרו. ואולי משום דלא גזרו אלא בחתוי בפיו, שקילא לאינשי, דלא חשיב להו מעשה כ”כ מלעשות בידים. וא”כ בתנורי הגעז, שלא שייך חתוי בהגעז שכבר יש שם, אלא אם רוצה להגדיל האש, צריך שיתן עוד געז אחר שנותן ע”י שפותח יותר את נקבי הצינור שיורד משם הגעז, א”כ הוא כמו להביא עצים אחרים, שלא גזרו, דלא חששו שיעשה בידים. ואף אם נימא שהטעם שלא גזרו שמא יביא עצים וקש, משום שרוב הפעמים אינם בסמוך להכירה, שהוא דבר קשה להביאם מרחוק, ויבא לזכור קודם שיביא העצים, וממילא לא גזרו אף שנזדמן שהם בסמוך, משום שלא שכיח כ”כ, וכדאיתא חלוק כעין זה בריש ביצה בגזרה שמא יקטום, עיי”ש בתוס’, וא”כ בתנורי הגעז שהוא דבר קל לפתוח יותר את נקבי הצינור להביא יותר געז, יש לגזור, מ”מ כיון שעכ”פ לא גזרו אף בעצים וקש שסמוכים להכירה, לכן גם בגעז לא היה בכלל הגזרה, אף שעתה נעשה באופן שלעולם הוא סמוך, כמו דברור שאף אם היה נעשה רגילות שלעולם יהיו קש ועצים סמוך להכירה שלא היה נאסר בשביל זה, כיון שעכ”פ לא אסרו, כמו כן הוא בגעז, שהוא רק כנעשה הרגילות שהם לעולם בסמוך להכירה, שלא היה בכלל הגזרה, ואנן לא מחדשינן איסורין. וגם מסתבר שלעולם היה הרגילות שיהיו עצים וקש סמוך להכירה, דרוב בני אדם לא היו מצמצמים להביא רק כפי הצורך, ומ”מ לא גזרו בשביל זה שלא יבא ליתן קש ועצים אחרים, וא”כ הוא מטעם שלא חששו שמא יעשה בידים, וא”כ הוא עוד כמפורש שאין לגזור גם בתנורי הגעז שצריך לעשות בידים.

ולפ”ז אף בלא כסוי גם על הכפתורים שעל ידם מקטינים ומגדילים, אלא שיכסה רק את האש לבד, נמי אפשר יש להתיר, דגם בכסוי על האש לבד הוא היכר גדול שאין דעתו לחתות ולהגדיל האש יותר, וכמו שנוהגין הרבה. אך יותר טוב שהכסוי של פח המתכות יכסה גם את הכפתורים, כדי שההיכר יהיה גם במקום החתוי כמו הקטום, שיש אולי לחוש שלא ירגיש בהכסוי ויחתה. ואף שהוא דבר רחוק, מ”מ כיון שהיתר ההיכר מצינו בהיכר שבמקום החתוי, אולי הוא דוקא בהיתר כזה. אבל ודאי זה לבד שיכסה את הכפתורים ולא את האש לא יועיל, שהעיקר הוא שצריך להראות שדעתו להפחית [מחום האש], שזה נראה יותר בכסוי האש. אבל כיון ששם היו תרווייהו למעליותא, שמפחית את החום והיה במקום החתוי, אפשר הוא בדוקא, ולכן יש להחמיר לכסות גם את הכפתורים. אבל כיון שיותר מסתבר שגם בלא כסוי הכפתורים הוא היכר חשוב, יש להקל בשעת הדחק, ואין למחות באלו הנוהגים היתר בכסוי האש לבד”.

פלטה חשמלית

בשו”ת הר צבי (או”ח ח”א סי’ קל”ו) כתב: “הנה לדעתי יש לצדד להיתרא, משום דבתנור חשמלי (אם אין אפשרות להגדיל או להקטין את כח החום) לא שייך כלל חתוי, ועיקר איסור שהיה הוא משום גזרה שמא יחתה”. ובשו”ת ציץ אליעזר (ח”ח סי’ כ”ו) כתב: “כבר הורה זקן רבה של ירושלים הגאון הגרצ”פ פרנק ז”ל בתשובה, דיש לזה דין גרופה וקטומה, ואין צריך לפרוס על הפלטה, כדי להפסיק בין הקדרה והפלטה, בהיות דאין אפשרות להגדיל או להקטין את כח החום, ולא שייך חיתוי כלל, ולא איכפת מה שאין בו מעשה להיכרא, עיי”ש. ויש להוסיף, דלמעשה נקרא זה שיש גם פעולת היכר. והיינו בזה שמשתמש בשבת בפלטה זאת, אשר בימות החול איננו משתמש בה, בהיות דעשוי רק להחזיק חום התבשילין, או אפילו לחממם, אבל לא עד כדי לבשל ממש”… ולכל היותר אפשר להדר לתלות על מקום התקע פתקה שכתוב עליה שבת – קודש, וזה ישמש לו כאות אזהרה, שלא יבוא אי פעם לשכוח ולהוציא התקע ממקומו כדי לכבות הפלטה, או כדי לתתו ולהעמידו על מדת חום גבוה יותר [אם ישנו כזאת]”.

לדעת החזון איש שהובא לעיל, שכיסוי פח (בלעך) אינו מועיל להחשיב את הכירה לקטומה, כיון שאין הוא ממעט הרבה את החום, גם פלטה חשמלית אינה נחשבת לגרופה, ואף שיש בה רק דרגת חום אחת (ארחות רבינו ח”א עמ’ ק”ב).

לדעת המחשיבים פלטה חשמלית לקטומה, מפני שאי אפשר לשנות את מידת החום, לכאורה מותר להשהות מטעם זה גם על רשת שתחתיה יש נרוניות. אך יתכן שבאופן כזה שהאש מגולה ממש, לא חילקו חכמים בגזירתם בין אש של גחלים לאש אחרת, וצ”ע למעשה.

תנור חשמלי, טרמוס חשמלי

לפי הסברות שנתבארו לעיל לענין בלעך ופלטה חשמלית עולה, שכדי להתיר להשהות בתנור חשמלי, תבשיל ששייכת בו גזירת שהייה, יש לכסות את הכפתור שבאמצעותו משנים את מדת החום, וגם להניח בתוך התנור דף מתכת וכיו”ב להיכר. שהרי אין שום שינוי מצורת החימום באמצע השבוע (כמו בבלעך, וא”כ לא שייך להתיר מכח היכר), וגם אינו צריך להביא גחלים חדשות כדי להגדיל את מידת החום (כמו בבלעך, שע”י סיבוב הכפתור מביא גז חדש, ועל זה לא גזרו, לסברת האגרות משה), אלא מדליק גוף חימום נוסף, וכיון שיש אפשרות לשנות את מידת החום, אינו דומה לפלטה חשמלית (שהחשיבוה הפוסקים לגרופה, מטעם שאין בה חשש חיתוי), וא”כ אין להתיר בלא כיסוי הכפתורים, וגם היכר נוסף בתוך התנור, ששם מצוייים גופי החימום.

קראק פאט

לכאורה דינו כתנור חשמלי, שמותר להשהות בו אם מכסה את הכפתורים ומניח בתוכו איזה דף להיכר. אבל הגרי”י נויבירט  שליט”א (אוצרות השבת עמ’ תקכ”א) מצדד שדינו ככופח שהסיקו בגפת ועצים, שאין מועילה לו גריפה וקטימה, כמשנ”ת לעיל עמ’ 4, כיון שעשוי רק לשפיתת קדירה אחת.

גזירת חזרה

איסור הנחה לכתחילה – מקור הדין וטעמו

שנינו במשנה (שבת ל”ו ע”ב): “כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר… בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין (פירש”י, בשבת, דמיחזי כמבשל), ובית הלל אומרים, אף מחזירין” (פירש”י, הואיל וגרוף).

מסתימת המשנה משמע, שאפילו לדעת בית הלל, מותר רק להחזיר, אבל לא להניח קדירה לכתחילה על גבי כירה בשבת. בטעם הדבר מצינו שני הסברים בראשונים:

הרא”ש (שבת פ”ג סי’ י’) כתב על דברי הגמ’ (שם מ’ ע”ב) – “תנו רבנן מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן”: “ולעיל אסרינן להשים על גביכירה, אע”פ שגרופה וקטומה, אע”פ שהתבשיל נתבשל מערב שבת ולית ביה משום בישול… וי”ל, כיון שהצריכו חכמים להרחיק מן המדורה, מדנקט – כנגד המדורה, ולא נקט – אצל המדורה, איכא היכרא ולא אתי לחתויי”. למדנו מדבריו, שהנחה לכתחילה על גבי כירה נאסרה מחשש שיבא לחתות. ואע”פ שהכירה גרופה ולא שייך בה חשש חיתוי, מכל מקום גזרו.

הרשב”א (שם) מתרץ את שאלת הרא”ש: “ואע”פ שאסרו להחזיר ע”ג כירה שאינה גרופה, וליתן לכתחלה אפילו בגרופה וקטומה, ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא, משום דמחזי כמבשל, לפי שדרך בשול בכך. אבל כנגד מדורה או בכלי ראשון, שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים, אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צנה”. וכך עולה מדברי הר”ן (שם י”ז ע”ב בנד’), שטעם האיסור הוא משום דמחזי כמבשל לכתחלה.

חזרה – תנאי ההיתר

כירה ולא תנור

הרמב”ם (הל’ שבת פ”ג ה”י) פוסק: “אין מחזירין לעולם, אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה… ואין מחזירין לתנור, ולא לכופח שהוסקו בגפת או בעצים, אע”פ דגרף או כסה, מפני שהבלן חם ביותר” (וכן מוכח במשנה שם ל”ח ע”ב, אליבא דחנניה שם ל”ו ע”ב, דלהחזיר תנן).

לעיל נתבאר, שהתנורים החשמליים שבימינו, וכל שכן הכירה והבלעך, נידונים ככירה ולא כתנור. בענין הקראק פאט הובאה לעיל דעת הגר”י נובירט שליט”א, שיש לדונו ככופח, וממילא אסור להחזיר את הקדירה לתוכו.

גרופה וקטומה

מדברי המשנה הנ”ל – “בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר… ובית הלל אומרים, אף מחזירין” (פירש”י, הואיל וגרוף) עולה, שמותר להחזיר רק לכירה גרופה או קטומה. לעיל נתבאר, שלדעת פוסקי זמננו, נחשב תנור חשמלי, כמו כירה שלא קטמוה (ואפילו אם כיסו את הכפתור העשוי לשנות את גודל הלהבה או מדת החום), כיון שאין בו שינוי מצורת הבישול הרגילה, וא”כ אסור להחזיר לתוכו בשבת. עם זאת, אם שם דף בתוך התנור להיכר, ועליו מניח את הקדירה, עולה מדברי המ”ב (סי’ שי”ח סס”ק צ”ד), שדינו כקטום, וממילא יהיה מותר להחזיר לתוכו (ואף החיי”א כלל כ’ ס”ק י”ד והחזון איש או”ח סי’ ל”ז ס”ק ט’ חלקו ואסרו רק להניח לכתחילה, ולא שנחשב כאינו גו”ק).

לענין בלעך ופלטה חשמלית נתבאר לעיל, שלדעת רוב פוסקי זמננו (פרט לחזון איש) דינם ככירה קטומה, ואם כן מותר להחזיר עליהם בשבת.

על גבה ולא בתוכה

איתא בגמ’ (שם ל”ז ע”א): “בית הלל אומרים אף מחזירין, ואמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לא שנו אלא על גבה, אבל תוכה אסור”. בטעם הדבר כתב (בחי’ הר”ן המיוחסים ל) הריטב”א (שם): “משום דבתוכה נפיש הבלא ומחזי כמבשל בשבת, אבל על גבה לא נפיש הבלא”. לפ”ז לכאורה יהיה אסור להחזיר לתוך תנור שבזמננו, אפילו אם שם בתוכו דף להיכר, וכן לתוך ארגז המיוחד לשהייה.

אבל בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ מ”ח) כתב: “יש טעם הגון להתיר בנדון דידן, ע”פ מה שכתב בשלטי גבורים פ”ג דשבת בשם הריא”ז והובא גם בקצור במג”א וז”ל, ונראה בעיני, שלא אסרו להחזיר בתוכה, אלא בכירה שיש לה תוך וחלל כעין תנור. אבל הכירות שלנו, שהן פשוטות ואין להם תוך וחלל, הרי תוכה ועל גבה אחד, ומותר להחזיר בה ועל גבה, ע”כ. כוונתו, דדוקא כירות שבש”ס, שהם כעין תנור שבש”ס, שהיה נעשה כקדרה מלמעלה למטה, ועיקר הגחלים והחום למטה, משא”כ חלק של למעלה, שהוא רחוק מן האש וגם שליט בה אוירא. וכיון שיכול ליתן למעלה והוא נותן למטה, אם כן נראה כמכוון לבשל. משא”כ שלנו שהם פשוטות, רצונו לומר, לא מלמעלה למטה, ואם כן לא מצטבר כח האש במקום אחד יותר מבמקום אחר, וגם אין לה גב ותוך, כי הכל תוך, שוה בחום, וכל פעם מבשל רק במקום הזה, בכה”ג לא גזרו על תוך, דאם כן אתה אוסר לגמרי, וגם אינו נראה כמבשל… ועל כן נראה בנדון דידן, דאם הוא גרוף וקטום, מן הדין מותר להחזיר לתוכו”.

לא הניחה מידו

איתא בגמ’ (שבת ל”ח ע”ב): “אמר רבי זריקא אמר רבי אבא אמר רבי תדאי, לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע אסור (פירש”י, אסור להחזיר, דבטלי לה הטמנה דאתמול, והוי כמטמין לכתחלה). אמר רב אמי, רבי תדאי דעבד, לגרמיה הוא דעבד (פירש”י, יחיד הוא בדבר, ואין הלכה כמותו). אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן, אפילו הניחה על גבי קרקע מותר. פליגי בה רב דימי ורב שמואל בר יהודה ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי. חד אמר, עודן בידו מותר, על גבי קרקע אסור, וחד אמר, הניחן על גבי קרקע נמי מותר”.

דעתו להחזירה

איתא בגמ’ (שם): “אמר חזקיה משמיה דאביי, הא דאמרת, עודן בידו מותר, לא אמרן אלא שדעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר אסור. מכלל דעל גבי קרקע, אף על פי שדעתו להחזיר אסור. איכא דאמרי אמר חזקיה משמיה דאביי, הא דאמרת על גבי קרקע אסור, לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר, מותר. מכלל שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר, מותר”.

וכתב הבית יוסף (או”ח סי’ רנ”ג): “ופסק הרי”ף (י”ז ע”ב בנד’) כלישנא קמא. וכתב הר”ן (שם), דאף על גב דלישנא בתרא מיקל, פסקו רבוותא כלישנא קמא לחומרא, מפני שהם דברים שקרובים לבוא לידי איסור תורה. וכן פסק הרא”ש (שם סי’ ב’) וכן כתב רבינו ירוחם (ח”ג ני”ב), וכן כתב הרב המגיד (הל’ שבת פ”ג ה”י) בשם הגאונים”.

וכתב רבי עקיבא איגר (בחידושיו לש”ע שם, הו”ד בבה”ל שם): “דאפילו אם זה המניח היה אדם אחר שאין הקדרה שלו, ג”כ מועיל המעשה שלו לאסור שוב להחזיר ע”ג כירה, ולא שייך בזה – אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אך אם עודו בידו, ורק בעת שסילק מהכירה, לא היה בדעתו להחזירו, אם מחשבתו מועלת לאסור שוב להחזיר, זה תלוי במחלוקת הראשונים” (התוס’ ביבמות פ”ג והר”ש בכלאים פ”ז, שנחלקו אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, במעשה התלוי במחשבה).

ובאבי עזרי (הל’ שבת שם) כתב: “וצ”ע לי דבריו בזה, שפשוט שכאן העיקר הוא, אם בעת הנטילה מן הכירה היה דעתו להחזיר, אז מותר. ואם אין דעתו להחזיר, אח”כ כשהחזיר, הרי זה כמו ששם מתחילה ואסרו. ולא משום שאין כוונתו להחזיר, היינו שכוונתו היתה שלא להחזיר, דברור שאפילו אם נפל מאיליו, ג”כ אין להחזירו, שעכ”פ אין כאן דעת על מנת להחזיר. והרי מפורש בש”ע או”ח סי’ ח’ ס”ק ט”ו, שאפילו למ”ד שאם פשט טליתו על מנת לחזור ולהתעטף, אינו חוזר ומברך כשמתעטף אח”כ, משום שלא בטלה העטיפה הראשונה, מ”מ אם נפלה טליתו וחוזר ומתעטף, צריך לברך, ומשום שכבר בטלה העיטוף הקודם, והרי זה עיטוף חדש, עיי”ש. גם הכא אם לא היה דעתו להחזיר, הרי זה כמטמין לכתחילה ואסור. וא”כ אף אם אחר נטל מן הכירה, סוף סוף היתה עקירה בלי דעתו להחזיר, ודאי שאסור להחזיר, ולא עדיפא מאם נפל מאיליו, והוא פשוט, ותמיהני על הגרעק”א שנטה מזה”.

ובשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל הובא (שמירת שבת כהלכתה פ”א הערה ס”ט), שאם נפלה הקדירה על גבי קרקע, מותר להחזירה: “סברא הוא, דדוקא אם העמידה בידים על גבי קרקע, ועשה מעשה שנראה כאילו הסיח דעתו מלהחזיר… אבל לא כשנפלה הקדירה מאליה”. הרי שהתיר אפילו בנפלה על גבי קרקע, וגם דפשיטא ליה שמכח “אין דעתו להחזיר” אין לאסור, כסברת הרעק”א (ועי’ עוד בכל זה, במכתב הגר”ש אויערבך שליט”א, הנדפס בראש ספר משאת בנימין עמ”ס שבת).

הגרש”ז אויערבך (שם) מתיר מכל שכן, אם כבתה האש שתחת הקדירה, להעבירה לכירה אחרת, כיון שלסברתו מצב זה אינו נחשב לא להנחה על גבי קרקע, ולא ל”אין דעתו להחזיר” (ולדעת האבי עזרי שמחמיר בנפלה הקדירה, יש מקום להסתפק, אם יחמיר אף באופן כזה. ועי’ להלן איך הדין אם הניח בטעות מער”ש על כירה שאין בה אש).

עוד פסק הגרש”ז אויערבך זצ”ל (הוספות וציונים לשש”כ פ”א סוף סעי’ כ’): “שתי קדירות העומדות על גבי האש, בקדירה אחת נמצא התבשיל המיועד לערב, ובקדירה שניה התבשיל המיועד לבקר, וטעה והסיר את הקדירה עם התבשיל המיועד לבקר… הוה כדעתו להחזיר, כיון שלא כוון כלל להוריד קדירה זו מעל גבי האש” (ומיקל שם אפילו בהניח ע”ג קרקע, בצירוף דעת הר”ן דלהלן, שבנטלו בשבת מותר להחזיר אף כשהניח ע”ג קרקע).

הניח על גבי מטה

עוד מצינו בגמ’ (שם): “בעי רבי ירמיה תלאן במקל מהו הניחן על גבי מטה מהו… תיקו”. וכתב הרא”ש (שבת פ”ג ס”ס ג’): “תיקו – ועבדינן לחומרא”. וכ”כ הטור (סי’ רנ”ג): “ואפילו לא הניחה על גבי קרקע, אלא שתלאה במקל, או שהניחה על גבי מטה… אסור”. מפרש הב”י (שם) ע”פ סברת הר”ן: “מפני שהם דברים שקרובים לבוא לידי איסור תורה”.

אבל הרמב”ם (הל’ שבת פ”ג ה”י) השמיט את האיבעיות של רבי ירמיה, ומפרש הב”י: “נראה שדעתו לומר, דכיון דמידי דרבנן הוא ועלו בתיקו, נקטינן לקולא”.

פינה ממיחם למיחם

עוד איתא בגמ’ (שם): “בעי רב אשי, פינן ממיחם למיחם מהו (פירש”י, כעודן בידו דמי, או כהניחן על גבי קרקע דמי), תיקו”.

את טעם הספק מפרש רש”י: “מי הוי כמטמין לכתחלה ואסור להחזירן לכירה, או לא”. ובר”ן מתבאר יותר: “טפי מחזי כמבשל במיחם שני מבמיחם ראשון”. טעם זה מתאים לסברת רש”י שהובאה לעיל, שטעם הגזירה הוא משום דמחזי כמבשל לכתחלה בשבת. רבינו תם (בתוס’ שם) מפרש: “כשהוא באותו מיחם שהוא חם, לא אתי לחתויי, אבל במיחם אחר שהוא קר אתי לחתויי”. סברא זו מתאימה לסברתו בספר הישר (חה”ח, הו”ד בשעה”צ שם ס”ק ל”ז), שטעם הגזירה כסברת הרא”ש שהובאה לעיל, דילמא אתי לחתויי.

מדברי כל הראשונים עולה, שהספק מדובר כאשר העביר את האוכל שבקדירה ששהתה על גבי הכירה לקדירה אחרת, ורוצה להניח את הקדירה השנייה על האש. אבל הר”ן (בדרך השנייה) נוקט, שאם העביר את האוכל לקדירה אחרת, אין ספק שמותר להחזירו על גבי הכירה, וספק הגמ’ הוא: “מהו להחזיר למיחם ראשון ולהחזירה על גבי כירה. מי הוי כהניחו על גבי קרקע, או לא”.

גם בבעיה זו פסקו הרא”ש והטור לחומרא והרמב”ם השמיטה, והטעם מתבאר ע”פ סברות הב”י שהובאו לעיל.

לא נצטנן לגמרי

הרמ”א (שם סעי’ ב’ וסעי’ ה’) כותב, שמותר להחזיר את הקדירה, רק אם לא נצטננה לגמרי. מפרשים הב”ח (שם) והמג”א (שם ס”ק ל”ו): “דהוה ליה כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור, דלא התירו אלא חזרה”. וכ”כ בש”ע הרב (שם סוף סעי’ י”ח): “דכיון דנצטנן לגמרי, בטלה לה שהיה הראשונה, והרי זה כמושיב בשבת לכתחילה”. אבל המ”ב (בבה”ל סעי’ ה’) הביא את דברי המג”א וכתב: “אבל בביאור הגר”א כתב… ורצונו לומר, דהטעם… דאם נצטנן יהיה עוד בשול”. והוכיח שם מדברי הדרכי משה כהגר”א. ובשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ע”ד מבשל אות ל”א) כתב שיש  להחמיר כהמג”א. (להנוהגים כפסקי מרן, אם התבשיל לח, אפילו אם לא נצטנן לגמרי, אלא שאין היד סולדת בו, אסור להחזירו משום חשש בישול, כדאיתא בש”ע שם סעי’ ב’ וג’).

נפק”מ ממחלוקת זו תהיה, כשכבתה האש שתחת הקדירה (שנתבאר לעיל שלדעת הגרש”ז אויערבך זצ”ל מותר להחזירה לכירה אחרת) ונצטנן התבשיל לגמרי. שאם התבשיל שבקדירה לח, אסור לכ”ע להחזירו, משום איסור בישול, ואם התבשיל יבש, להב”ח והמג”א וש”ע הרב אסור, ולהגר”א והמ”ב מותר.

שיטת הר”ן

כתב הר”ן (שם י”ז ע”ב בנד’): “בירושלמי (פ”ג סוף ה”א) משמע, דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל גבי כירה מערב שבת ולא החזירן עד שחשכה. דגרסינן התם – נטלו מבעוד יום, מחזירו משחשכה. נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום, ר’ סימון בר תדאי בשם רב אושעיא, אם הניחו אסור לטלטלו. אמר ר’ אלעזר בשם ר’ אושעיא, משרת הייתי את ר’ חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה. ועלה איבעיא להו התם – תלאו ביתד מהו, הניחו על גבי ספסל מהו. ולפ”ז דוקא בנטלו מבעוד יום הוא דמחמרינן, אבל נטלו משחשיכה,  אפילו הניחו על גבי קרקע, מותר להחזירו”.

את סברת הירושלמי מפרש המג”א (שם ס”ק כ”ד),שאם נטלו מבעוד יום –  “א”כ אם מחזירו בשבת ה”ל כמושיב בתחילה”.

הב”י (שם) הביא את דברי הר”ן וכתב: “ודבר פשוט הוא שאין כן דעת התוספות (ל”ו ע”ב ד”ה וב”ה) והרא”ש (שם פ”ג סי’ ב’) וסיעתם, שהרי הם אוסרים להחזיר אפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה, וכל שכן להחזיר בשסילק משחשיכה (כמו שיתבאר להלן), וגם הרמב”ם כתב בהדיא היפך הירושלמי הזה, שהרי כתב (שם) – כל שמותר להשהותו על גבי האש כשנוטלין אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו וכו’, והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע”.

והב”ח (שם) כתב לדקדק מלשון הטור שכתב – “ונטל הקדירה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה”: “דדוקא בנטל בשבת מותר להחזירה. אבל בנטל מבעוד יום אסור להחזירה בשבת. דאם מותר אף בשבת, הכי הוה ליה למימר – ונטל הקדירה מעליה מותר להחזירה אפילו בשבת, דהוה משמע שפיר דכשנטל מבעוד יום, לא מיבעיא דמותר להחזירה מבעוד יום, אלא אפילו בשבת מותר להחזירה. אבל השתא משמע דהכי קאמר – לא מיבעיא דבנטל מבעוד יום, דמותר להחזיר מבעוד יום, אלא אפילו בנטל בשבת מותר להחזיר, אבל בנטל מבעוד יום אסור להחזירה בשבת”. גם החזון איש (שם ס”ק י”ב) נקט בפשיטות, שלהחולקים על הר”ן, אסור להחזיר בשבת אם נטלו מבעוד יום, אפילו אם התקיימו כל תנאי חזרה.

אבל מלשון ש”ע הרב (שם ריש סעי’ י”ד וסעי’ י”ט) עולה שנקט בפשיטות, שאף לדעת החולקים על הר”ן, מותר להחזיר (כשהתקיימו כל התנאים הנדרשים), אפילו אם נטל את הקדירה מבעוד יום. וכ”כ גם המ”ב (בשעה”צ שם ס”ק מ”ד).

ונפק”מ ממחלוקת זו, אם הסיר את הקדירה מן הגז והניחה על גבי הכירה, ובשבת ראה ששכחו להדליק אש בכירה. שאם ננקוט כדעת הב”ח והחזון איש, אם כן לדעת התוס’ והרא”ש והרמב”ם, אסור להעביר את הקדירה לכירה אחרת, אף אם ננקוט כדעת הגרש”ז אויערבך דלעיל, שמצב זה נחשב עודו בידו ודעתו להחזירו. אבל אם ננקוט כדעת הש”ע הרב והמ”ב, יהיה מותר להעביר את הקדירה לכירה אחרת (ועי’ במכתבי הגרשז”א בענין זה במאור השבת ח”א מכתב ט’ אות י”ב וח”ב מכתב כ”ד אות י”ד – י”ז ובמכתבים נוספים שבהערות שם).

להלכה

גרופה וקטומה, הנחה ע”ג קרקע, דעתו להחזירה: בש”ע (שם סעי’ ב’) פסק: “כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפי’ בשבת, מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת ולא הניחה ע”ג קרקע. ודוקא על גבה, אבל לתוכה אסור. ובתנור, אסור להחזיר אפי’ הוא גרוף וקטום. וה”ה לכופח, אם הסיקו בגפת ועצים”.

והיינו שפסק לקולא בכל הספקות שבגמ’ (תלאן ביתד, הניחן על גבי מטה, פינה ממיחם למיחם), כשיטת הרמב”ם שהובאה לעיל, והחמיר כשהניח על גבי קרקע, אפילו אם נטל את הקדירה משחשכה, כשיטת התוס’ והרא”ש והרמב”ם שהובאו לעיל.

להלן שם (בסעי’ ג’), הזכיר המחבר גם, שאין להקל אפילו כשלא הניח על גבי קרקע, אלא כשהיתה דעתו להחזיר.

והרמ”א הגיה על מה שכתב המחבר – “ולא הניחה ע”ג קרקע”: “ועודה בידו, ודעתו להחזירה”. מפרש המג”א: “דהרב”י ס”ל, דוקא כשהניח על גבי קרקע אסור, אבל הניחם ע”ג מטה או ספסל או שפינן ממיחם למיחם שרי. אבל רמ”א ס”ל, דכל אלו אסור, דהוה ליה כמושיב בשבת לכתחלה”. והיינו שנקט לחומרא בספקות שבגמ’, כשיטת הרא”ש והתוס’ שהובאו לעיל.

והמ”ב (בבה”ל שם ד”ה ודעתו להחזירה) כתב על דברי הרמ”א: “הנה משמע דתפס לחומרא בהאבעיות שבעו לזה בגמרא, ועל כן ס”ל דתרתי בעינן, שלא יניח ע”ג קרקע, וגם יהיה דעתו. הא ע”ג קרקע אסור, אף שדעתו להחזירה, וכן סתם המחבר לקמן בסעי’ ג’, עי”ש. וכל זה הוא דאזיל לשיטתו שכתב בב”י, אחר שהביא דעת הראשונים שס”ל להחמיר בהניח ע”ג קרקע בכל גווני, כתב –  ודלא כהגה”מ שכתב בשם ספר התרומה, דבדעתו להחזיר אף כשהניח ע”ג קרקע מותר. והנה גרם לו לדחות את דבריו לגמרי, מפני שלא ראה לשום דעה המסכמת עם דברי התרומה. ובאמת בחדושי הר”ן הביא כן בשם הרא”ה, וכ”כ בשלטי הגבורים בשם ריא”ז, וכן הוא הכרעת המאירי, עי”ש. וכן הביא התוס’ ר”פ במה טומנין מנהגי המקומות בענין הטמנה, וכתבו דשמא ס”ל כהך לישנא דשרי חזקיה משמיה דאביי בהניחו ע”ג קרקע אם דעתו להחזיר. ולפ”ז אפשר שיש להקל במלתא דרבנן, דבדעתו להחזיר אף שהניחה ע”ג קרקע, או שעודן בידו ולא היה דעתו להחזיר כשסילקה, יכול להחזיר. ועכ”פ בעודן בידו ואין דעתו להחזיר, מסתברא ודאי שיש להקל לעת הצורך, מאחר שגם הרמב”ם השמיטה. וכן בהניחה ע”ג ספסל וכדומה, והיה דעתו להחזיר, מאחר שגם דעת הרב”י כהפוסקים המקילין בזה”. ובשעה”צ (שם ס”ק נ’ הוסיף): “אף דיש דמקילין אף בהניח על גבי קרקע, כיון שהיה דעתו להחזיר, קשה לפסוק נגד סתימת הש”ע לקמן בסעי’ ג'”.

יש להסתפק, האם הנחה על גבי השיש נחשבת כהנחה על גבי מטה וספסל, או שיש להחשיבה כהנחה על גבי קרקע, כיון שהדרך להניח את הקדירה על השיש, לאחר גמר השימוש.

בספר דמשק אליעזר על ביאור הגר”א כתב, שאפילו אם הניח על גבי מטה או ספסל, אך ממשיך להחזיק בידו, מותר להחזיר לכ”ע, אך אם הניח על גבי קרקע, אסור אף אם ממשיך להחזיק בידו. ובשמירת שבת כהלכתה (פ”א הערה נ”ב) הביא גם בשם שו”ת מהר”ם שיק, שאם הניח על גבי קרקע, אסור להחזיר אפילו אם החזיק כל הזמן את הקדירה בידו. אבל בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ע”ד מבשל אות ל”ג) כתב: “הניח הקדרה ע”ג קרקע ועדיין הוא אוחז בה בבית יד… יש להקל, דמדאפיק בלשון – הניחה, ולא בלשון – העמידה ע”ג קרקע, משמע שהניחה ממש לבדה ולא אחוז בה כלל”.

ונראה לענ”ד, שאם רוצה להניח קדירה על גבי השיש (שיש מקום לדונו כמניח ע”ג קרקע, כמשנ”ת לעיל), יניח את הקדירה כך שרק חלקה יהיה על גבי השיש וחלקה האחר באויר, באופן שאם ירפה מן הקדירה תפול לארץ, ובאופן זה מסתבר שלכ”ע מועיל מה שממשיך להחזיק בידו, לדונו כלא הניח על גבי קרקע.

פינה ממיחם למיחם: לפי דעת הרמ”א, שמחמיר בכל האיבעיות שבגמ’, עולה לכאורה שיש להחמיר לדינא גם שלא להחזיר כשפינה ממיחם למיחם, וכ”פ בש”ע הרב (שם סעי’ י”ד). אבל המ”ב (בשעה”צ שם ס”ק מ”ז) כתב: “לא הזכרתי פינה ממיחם למיחם שזכר המג”א, משום דבלא”ה יש דעות שמקילין במיחם שני – עיין בתוס’ ור”ן (הו”ד לעיל), על כן לפענ”ד פשוט דיש לסמוך על המקילין בבעיא זו”.

וכן נקט לדינא הגרש”ז אויערבך זצ”ל (בשמירת שבת כהלכתה פ”א הערה מ”ד), והוסיף: “ולענין לשפוך מים מן הדוד לתוך כוס וליתנם לקדירה העומדת על גבי האש, אפשר דראוי להחמיר. דכיון דבפינה ממיחם למיחם פסק המג”א לאיסור, ורק המ”ב מכריע להיתר, נראה דאין להוסיף על דבריו, ולא שרי אלא ליתן מהמיחם שעמד על גבי האש לתוך קדירה שמעמידה על גבי האש. אבל אם עירה באמצעות כלי לתוך הקדירה, אפשר דחשיב כהניח על גבי קרקע ואסור. אך אעפ”כ נראה, דמכיון שמותר להעמיד על גבי האש את הכוס עם המים שבה, לא מסתבר כלל לאסור להעמיד את המים בלבד ע”י עירוי לתוך הקדירה שעל האש. ולהעביר ע”י מצקת או כף שמכניס בתוך הדוד, פשיטא דאין להחמיר. דכיון שמכניס הכף בתוך הכלי העומד על גבי האש, יש לומר דבכה”ג לא דמי לפינה ממיחם למיחם, שהמיחם השני לא היה בכלל על האש. ומכיון דהוה ספק אם זה בכלל הבעיה של פינה ממיחם למיחם, יש לסמוך על המ”ב שכתב, דמה שאנו מסופקים אם זה בכלל הבעיא של פינה ממיחם מיחם, פשוט דיש לסמוך על המקילין בבעיא זו” (ועי’ במכתב הגר”ש אויערבך שליט”א בראש ספר משאת בנימין עמ”ס שבת, שביאר יותר סברת אביו הגרשז”א וכתב שגם בעל הקהלות יעקב סבר כן).

אמנם בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ צ”ג ס”ק ב’) כתב שקשה להקל בפינה ממיחם למיחם, כיון שבספר תוספת שבת (שם ס”ק כ”ד)  ובש”ע הרב וברב פעלים מחמירים.   

נטלו מחשיכה: כתב הרמ”א (להלן שם): “ויש אומרים דכל זה אינו אסור, רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה. אבל אם לקחו משם משחשכה, אפילו הניחו ע”ג קרקע מותר. וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר. מיהו אם נצטנן, לכ”ע אסור”.

הרי שכתב שהמנהג להקל כהר”ן, שאם נטל את הקדרה מן הכירה רק לאחר שחשכה, מותר להחזירה אפילו כשהניח על גבי קרקע ולא היתה דעתו להחזיר, ואפילו אם פינה את התבשיל ממיחם למיחם, אלא שטוב להחמיר בזה. וכ”פ בש”ע הרב (שם סעי’ י”ט) ובמ”ב (שם ס”ק ס”ז).

אבל החזון איש (סי’ ל”ז ס”ק י”ב) כתב: “נראה דאין מקום להקל מדברי הר”ן, וכמש”כ הב”י. ומיהו בדעתו להחזיר והניחו על גבי קרקע, או בעודן בידו ואין דעתו להחזיר, דבזה יש מקילין… בזה יש מקום לצרף גם דעת הר”ן. ואפשר דהיינו טעם המנהג שהביא רמ”א, דמקילין להחזיר בהניחו על גבי קרקע. ונראה דאין המנהג רק בדעתו להחזיר, אבל בהניחו על גבי קרקע ואין דעתו להחזיר, אין מנהג. ולכן דקדק הרמ”א להזכיר דין נתנו על גבי קרקע להקל, ולא הזכיר אין דעתו להחזיר, דבזה לא מקילינן”… ויש מקום להקל בנתנן על גבי ספסל אפילו באין דעתו להחזיר, בצירוף דעת הר”ן להקל בנטל בשבת. ומכל מקום ראוי להחמיר בחזרה בהניחו על גבי קרקע, אפילו דעתו להחזיר, שכן דעת רוב הפוסקים”.

נטלו מעוד יום ומחזירו משחשיכה: לדעת המ”ב שהובא לעיל, בזה צריך תנאי חזרה אפילו להר”ן (להש”ע שלא יניח על גבי קרקע, ולהרמ”א גם שתהיה דעתו להחזירו), ואם נתקיימו כל התנאים, מותר לכ”ע להחזיר, ולהב”ח והחזון איש שהובאו לעיל, לדעת החולקים על הר”ן, בכה”ג אין שום היתר להחזיר, וכך נקט החזון איש (שם) לדינא. וכבר כתבנו לעיל (עמ’ ), נפק”מ ממחלוקת זו, אם הסיר את הקדירה מן הגז והניחה על גבי הכירה, ובשבת ראה ששכחו להדליק אש בכירה, עיין שם.

מבושל כל צרכו

ברור, שאין היתר להחזיר לכירה, אפילו אם מקפידים על כל תנאי ההיתר, אלא אם התבשיל מבושל כל צרכו (ובתבשיל לח, לא נצטנן עדיין, כמשנ”ת לעיל עמ’ 13), שאם לא כן, אסורה ההנחה על הכירה משום איסור בישול. וכ”כ הרמ”א (שם): “ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו, ואז מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת, אבל אם לא נתבשל כל צרכו, אסור אפילו לאותה כירה”.

הנחה לכתחילה על גבי פלטה חשמלית ועל גבי ראדיאטור

כתב בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ע”ד ס”ק ל”ד): “האם מותר לחמם ע”ג הרדיאטור קדרה שנתבשלה, והיא עדיין חמה קצת, גם בלא הפסק קדרה, כיון שאין דרך בישול בכך. תשובה, להעמיד קדרה שהיא חמה קצת כשיעור שראוי לאוכלו מחמת חמימותו, מותר על הראדיאטור”.

עוד שם: “האם מותר לחמם קדרה שנתבשלה והיא חמה קצת ע”ג מכשירים שנועדו לחימום ולא לבישול, כפלטה חשמלית (האט פלייט והאט טריי)… גם בלא הפסק קדרה, דאין דרך בישול בכך. תשובה, על פלטה חשמלית, אם אי אפשר להתבשל שם, אז מותר להעמיד קדרה חמה, אם אין שם אלא מדה אחת להחום. ואם יש שתי מדות, אסור”.

אבל בשמירת שבת כהלכתה (פ”א הערה ע”א ובהערות וציונים שם) הביא בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שדינה של פלטה חשמלית ככירה גרופה וקטומה, שמותר רק להחזיר עליה (כשנתמלאו כל תנאי חזרה), ולא להניח עליה לכתחילה, אך מצדד להקל עכ”פ אפילו בהניח על גבי קרקע, כיון שאין דרך לבשל עליה, וגם לא שייך בה חשש חיתוי.

סמוך לחשיכה

מקור הדין

על דברי המשנה (שבת ל”ו ע”ב): “כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר… בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים, אף מחזירין”, כתבו התוס’: “ובית הלל אומרים אף מחזירין, אפילו בשבת מחזירין, כדאמר בגמרא (שם ל”ח ע”ב). ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי, דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין. ולמאן דאסר להחזיר, אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה, ולבית שמאי אפילו בגרופה. מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין, מחזירין אפילו בשבת, משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול. ועוד מדקדק ר”ת, מדקאמר – לא יתן עד שיגרוף. ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא, איך יגרוף או יקטום בשבת. והוה ליה למימר – אלא אם כן גרף וקטם. אלא בחול נמי אסור להחזיר. וא”ת מה שיעור הוא נותן לאסור בערב שבת, דהיכא דסלקו בהשכמה, פשיטא דשרי להחזיר. ואומר ר”י, דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום, אסור להחזיר… ועוד אומר ר”י, דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח, משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע”י”. וכ”פ הרא”ש (שם סי’ ב’).

אבל הר”ן (שם ט”ו ע”ב בנד’) דחה: “לבית הלל דמתירין בכולן עם השמש, אפילו אין שהות ביום כדי להתחמם שרי”. וכך דקדק הב”י מלשון הרמב”ם (הל’ שבת פ”ג ה”י): “כל שמותר לשהותו על גבי האש כשנוטלים אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו”. משמע שמבעוד יום מותר, ומסיים הב”י: “ולכן לא נהגו העולם ליזהר בכך”.

ע”פ זה פסק הרמ”א (סי’ רנ”ג סעי’ ב’): “יש אומרים דכל שהוא סמוך לחשכה (הרמ”א מוסיף – “או סמוך לברכו, שהוא קבלת שבת לדידן, אבל המג”א ס”ק סובר שהאיסור רק סמוך לחשכה ממש, הו”ד במ”ב שם ס”ק ע”א, וכ”כ בש”ע הרב סעי’ כ”ב) דאם הוא סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה, אי אפשר להרתיחה מבעוד יום, דינו כמו בשבת עצמו. ויש מקילין בזה. והמנהג להקל, אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך”.

כשלא נתבשל כל צרכו

הרא”ש (שם) מפרש את טעם האיסור: “כולה חדא גזירה היא, דכיון דאינה מתבשלת עוד על הכירה, הוי כתחלת שהייה, ואי שרינן להחזיר מבעוד יום, אתי נמי להחזיר משחשכה”. ולפ”ז כותב: “ונראה לי, הא דאסור מבעוד יום להחזיר… היינו מבעוד יום דומיא דמשחשיכה. דכמו משחשיכה היינו אחר שנתבשלה נתנה בכירה להשהותה שם, כן נמי מבעוד יום דאסור להחזיר, היינו אחר שנגמר בישולה ומניחה עומדת על הכירה עד לערב להחזיק חומה. ואם נטלה אז מן הכירה, אסור להחזירה אטו שבת… אבל כל זמן שלא נתבשלה כל צרכה, נוטל ומחזיר כל היום”.

ובב”י (שם) הוסיף סברא בזה שלא גזרו לדעת הרא”ש בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו: “משום דאם היה מחזיר משחשכה, הוי מבשל בשבת, ופשיטא דמזדהר בהכי, אפילו אי שרית להחזיר מבעוד יום”.

אבל הסמ”ג וספר התרומה (הו”ד בב”ח שם) כתבו, שאפילו אם נתבשל רק כמאב”ד, שייכת גזירה זו, משום לא פלוג (והוכיחו שיטתם, שהרי אליבא דחנניה עוסקת המשנה בתבשיל שנתבשל רק כמאב”ד, ואם כן דיוקם של הראשונים מן המשנה, להחמיר סמוך לחשיכה כמו בשבת עצמה, מדובר ג”כ אפילו בתבשיל שנתבשל רק כמאב”ד. וכתב הב”ח (שם), שאינו יודע ליישב את המשנה לשיטת התוס’ והרא”ש, שאסרו רק כשנתבשל כל צרכו).

מחלוקת זו הובאה במג”א (שם ס”ק כ”ז) ובמ”ב (שם ס”ק ע”ג), ולא הכריעו בה.

הנחה לכתחילה על כירה גרופה וקטומה

על לשון הרמ”א, שסמוך לחשיכה  – “דינו כמו בשבת עצמו”, כתב הגר”א: “לאו דוקא, אלא דאסור בשאינה גרופה וקטומה. אבל בגרופה מותר בכל ענין, ואין חילוק בין הניחן על גבי קרקע, או עודן בידו, וכ”פ המ”ב (שם ס”ק ע”ב). אבל בש”ע הרב (שם סעי’ כ”ב בקו”א ס”ק ח’) נוקט שכוונת הרמ”א להצריך כל תנאי חזרה, ממש כמו בשבת עצמה, וכך מדייק התהלה לדוד (שם ס”ק ט”ז) מדברי ההגהות מרדכי והב”י, עיי”ש (הגר”א מסיים – כמו שכתב הרא”ש שם, והעיר שמדברי הרא”ש עצמו בפרק במה טומנין סי’ ב’ עולה להחמיר סמוך לחשכה בכל תנאי חזרה, וכתב ששם רק העתיק דברי התוס’, אך אינו סובר כן. ובש”ע הרב בקו”א שם ס”ק ח’ הניח סתירת הרא”ש בצ”ע. אבל בקרבן נתנאל לרא”ש שם אות מ’ פירש, שמה שהתיר הרא”ש בלא תנאי חזרה, מיירי כשאינו ממש סמוך לחשיכה, עיי”ש).

כירה המופעלת בשבת על ידי שעון שבת

כתב החזון איש (או”ח סי’ ל”ח ס”ק ב’): “כשיש לו תנור הניסק ע”י חשמל, והכין מערב שבת שעון לפתוח החשמל בשעה ידועה, אסור להעמיד קדירה על התנור קדם שנפתח החשמל, משום דין שהייה על גבי כירה ותנור בשבת. שהרי אסרו גם חזרה באינה גרופה, ובגרופה לא התירו אלא חזרה בשלא הניחה על גבי קרקע, אבל שהייה בתחלה אסור, ואף אם העמידה חייב להסירה… ואין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדירה, אלא במציאות הקדירה על הכירה בשבת… והלכך, אף אם העמיד הקדירה מערב שבת במקום שחום החשמל יבוא בשבת, אסור. ואף אם נתבשל כמאב”ד מערב שבת, נראה דאסור להחזיר, דחום החשמל חשיב כאינה גרופה”.

למדנו מדברי החזון איש, שלהניח הקדירה בשבת עצמה על כירה העתידה להדלק ע”י שעון שבת, אסור, משום שנחשב להנחה לכתחילה. וגם להניח את הקדירה מערב שבת על גבי כירה כזאת אסור, אם נחשיב את הכירה לאינה גרופה וקטומה.

ובשו”ת מנחת יצחק  (ח”ד סי’ כ”ו ס”ק י”ב) החמיר יותר וכתב: “נראה לעין… דהוי ממש נדון התוס’ והרא”ש הנ”ל (שאסרו להשהות סמוך לחשכה ממש, הו”ד לעיל עמ’ 17). דלא מיבעיא אם בשעת העמדת התבשילין על הכירה בערב שבת, הזרם נפסק, אם כן מה נפק”מ מה שלא יוכל להתחמם, אם היה קר, ומכל שכן בקר ממש, מחמת שאין שהות בערב שבת עם חשיכה, או מחמת הפסקת הזרם, דאזלינן בתר טעמא. דחששו, כיון שאי אפשר להתחמם עוד בערב שבת, אלא מחמת גרמא דיליה יתחמם בשבת, דהוי כמחמם בשבת ממש, ואם זה שרי, גם זה שרי… דיסבור, לא רק שמותר ליתן על הכירה בשבת עצמו קודם הגעת הזרם, אלא יסבור שמותר ליתן אף אחר הגעת הזרם ואף בנצטנן, מטעם דלא הוה בישול כה”ג, ויבא לידי חיתוי. אלא אף אם בשעת העמדת התבשילים הזרם מחובר, מ”מ כיון שנודע לו שיפסוק אח”כ והתבשילין יצטננו, ואח”כ יתחממו ע”י גרמא דיליה, בודאי הוי כאם היה הזרם נפסק מערב שבת… ואף אם יעשה באופן שיהיה לו דין גרו”ק, הרי לכמה פוסקים אסור גם בגרו”ק”.

הנחת קדירה ע”ג קדירה

מקור הדין וגדרו

שנינו בגמ’ (שבת נ”א ע”ב) “מניחים מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה ומיחם על גבי קדרה וקדרה על גבי מיחם” (פירש”י, מיחם של נחשת וקדירה של חרס). וכתב רבינו ירוחם (הו”ד בב”י סי’ רנ”ח), שיש מפרשים דמיחם על גבי מיחם דשרי, אפילו כלי התחתון על האש שרי, ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש לעולם אסור, דהוי כמניחו לכתחלה על האש, והא דשרי ליתן מיחם על גבי מיחם, כשאין כלי התחתון על האש דוקא הוא דשרי… וראשון נראה עיקר”. וכ”כ הרשב”א (הו”ד בב”י שם ובסי’ רנ”ג בשם הר”ן): “מותר לתת על פי קדרת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון פנאדי”ש וכיוצא בהם לחממן, ואע”פ שהיד סולדת בו, לפי שאין דרך בישול בכך, ואע”פ שהקדרה נתונה על האש”. וכ”פ בש”ע (סי’ רנ”ג סעי’ ה’ וסי’ שי”ח סעי’ ז’ וח’).

מאידך מצינו בהגהות מרדכי (שבת פ”ג, הו”ד בב”י שם): “המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו וירא פן יקדיח יותר, אומר אני, שיכול להסיר ולהניח קדרה ריקנית על פי הכירה, והו”ל כירה כגרופה וקטומה, שהרי קדרה סותמת את פי הכירה, ואז ישים הקדרה שהחמין בתוכה, על גבי הקדרה ריקנית. אבל יזהר שלא ישים קדרה חדשה עליה, דנמצא מלבנה. ויזהר שלא ישים קדרתו על גבי קרקע, דאי מנח לה אארעא, תו לא מצי לאהדורא”. וכ”פ בש”ע (סי’ רנ”ג סעי’ ג’). הרי שהנחת הקדירה שהחמין בתוכה על גבי קדירה ריקנית שעל פי הכירה, נחשבת להנחה על גבי כירה גו”ק, ומותרת רק בתנאי שהתקיימו כל תנאי חזרה.

והקשה המ”ב (בביאור הלכה שם): “לכאורה סותר המחבר את עצמו, דלקמן סעי’ ה’ העתיק לדינא את דברי הרשב”א שכתב, דמותר ליתן לכתחלה בשבת, דאף שהקדרה התחתונה עומדת על האש, כיון שהיא מפסקת ומעמיד הקדרה עליה, אין דרך בשול בכך, ועדיפא מכירה גרו”ק, והוי כמעמיד נגד המדורה, דמותר אף בשבת, אם היה מבושל כל צרכו”.

וכתב: “אח”כ מצאתי בפמ”ג (שם א”א ס”ק ל”ג) שיישב זו הקושיא בטוב טעם, והוא, דבסעיף ה’ שאיירי בעומדת ע”ג קדרת חמין או תבשיל, לא נחשב כלל כעומד ע”ג כירה, ולהכי מותר אף ליתן לכתחלה בשבת. משא”כ בעניננו, שהקדרה ריקנית ועומדת רק לסתום את חום הכירה, שלא יהיה כל כך חום, נעשית הכירה ע”י זה רק כשאר כירה גרופה וקטומה, דאסור ליתן עליה בשבת תבשיל לכתחלה. ובאמת אם היה עומד שם מבעוד יום קדרה שיש בה תבשיל, היה מותר ליתן עליה לכו”ע קדרה זו אף בשבת לכתחלה”.

מלשון המ”ב משמע שפירש, שכוונת הפמ”ג לחלק בין כירה מלאה שהונחה לצורך עצמה, וממילא אינה נחשבת לחלק מן הכירה, וההנחה עליה נחשבת להנחה על קדירה ולא על הכירה, לבין קדירה ריקנית שהונחה רק כדי להרחיק את הקדירה העליונה מן הכירה, והופכת משום כך בעצמה לחלק מן הכירה, כיון שאין סיבה אחרת להנחתה, אלא כדי לשמש את הקדירה שמעליה. ולפ”ז, אף אם ימלא את הקדירה התחתונה במים (אם ע”י שמיקל בדין פינה ממיחם למיחם – עי’ לעיל עמ’ 15 – 16, או שיניח קדירה מלאה במים מבעוד יום במיוחד לצורך זה), לא מהני אלא להחשיב הכירה לגרופה וקטומה, ולא להתיר הנחה לכתחילה.

אבל החזון איש (שם ס”ק ט’) מבאר את חילוק הפמ”ג: “כל שהתחתונה מלאה, היא בולעת חום הכירה, ואין החום עולה לעליונה אלא מחום הקדירה, והלכך גרע ממפסיק בקדירה ריקנית, דהתם חום הכירה סלקא למעלה”. ולדבריו מותר להניח על קדירה מלאה, אפילו אם הניחה במיוחד לשם כך.

ויש להסתפק אם מותר להניח לכתחילה קדרה על קדרה מלאה המונחת בתנור. לפי החזון איש מסתבר שאסור, כיון שחום התנור מתפשט בשוה בכל חללו, ולפי המ”ב יש מקום ספק, אם נחשב כמשהה בתנור או כמשהה על גבי קדירה (ועי’ בחזו”א שם ס”ק ח’).

בכירות שלנו

מדברי החזון איש (סי’ ל”ז ס”ק י’) עולה שנקט, שאם רוצה להניח קדירה לכתחילה או להחזירה בלא תנאי חזרה על גבי הבלעך, עליו להניחה על קדירה מלאה דוקא. וכתב שם, שע”י הנחת קדירה ריקנית על גבי הבלעך, נהפך הבלעך מכירה שאינה גו”ק, לכירה גו”ק, ואם כן, אין להניח על קדירה זו, קדירה שתבשיל בתוכה, אלא אם התקיימו כל תנאי חזרה.

אבל בשו”ת שבט הלוי (ח”א סי’ צ”א) כתב: “הנה הפמ”ג כתב בטעם הדבר, למה לענין קדרה ריקנית לא התיר המחבר אלא חזרה, לא נתינה בתחלה, ולענין ליתן על גבי קדרה ריקנית מתירין אפילו לכתחלה גם בשבת, וכתב דהיינו טעמא, משום דקדירה ריקנית משמשת לכירה, וחשיב כמעמיד על גבי כירה, אבל מעמיד ע”ג קדרה שתבשיל בתוכה, חשיב כמעמיד על הקדרה, ולא כמעמיד על גבי כירה, או כמש”כ שאר פוסקים, דזה אין דרך בשול בכך. והנה דבר פשוט מאד, דזה לא שייך אלא כשהקדרה הריקנית עומדת על גבי אש, ובהא איכא למימר, דהיא בטלה לגבי כירה. אבל כשפח גדול על גבי כירה, ומשים עוד בתוך הפח קדרה ריקנית (שאינה מותאמת כלל לגודל הכירה וכיו”ב), פשוט מאד דהיא דבר נפרד בפני עצמו מופסק מהכירה, ובודאי הדין נותן דיהיה דומה כקדרה, שיהיה מותר ליתן עליה קדרה מדבר שנתבשל כבר והוא חם. ומרן החזון איש דהחמיר בזה, לטעמיה אזיל, דלא מחשיב הפסק הפח כלל. אבל לפי מה שישבנו מנהג העולם, גם כאן נשתנה הדין” (לו”ד מו”ר בשבה”ל יש לומר, שאף לשיטת החזון איש יש מקום להתיר בנ”ד, לפי סברת המ”ב בהיתר ההנחה ע”ג קדירה מלאה, שנחשב להנחה על גבי קדירה ולא ע”ג כירה. דלפ”ז י”ל, שכל שיש כבר פח הסותם את פי הכירה, אף אם נודה לסברת החזון איש, דאינו מחשיב הכירה לגו”ק, מ”מ קדירה שעליו שוב אינה נחשבת לחלק מן הכירה, אלא לדבר נפרד, וממילא המניח על קדירה זו, כמניח על קדירה ולא על הכירה, אף שהיא ריקה).

סמיכה

איתא בגמ’ (שבת ל”ז ע”א): “איבעיא להו, מהו לסמוך בה  (פירש”י, קדרה אצל דופן הכירה בלא גריפה). תוכה וגבה אסור, אבל לסמוך בה שפיר דמי, או דילמא לא שנא… תא שמע, כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, סומכין לה, ואין מקיימין, אלא אם כן גרופה וקטומה”. וכ”פ בש”ע (שם סעי’ א’): “אפילו אינה גרופה וקטומה, מותר לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה”.

וכתב המג”א (שם ס”ק ה’): “משמע דבשבת אסור לסמוך באינה גרופה, דהאיבעיא בגמ’ לא הוי אלא בערב שבת… אבל לסברא השניה שרי אפילו בשבת”. מפרש הרעק”א את כוונת דבריו, שדברים אלו פסק המחבר כהמשך לדעה הראשונה שהביא שם, שהיא דעת הרי”ף והרמב”ם (שהובאה לעיל עמ’ 2), שלפיה עוסקת המשנה והגמ’ שם בשהייה מערב שבת, ולא בחזרה בשבת עצמה. ולפי דעה זו, אין מקור להתיר סמיכה בשבת עצמה לכירה שאינה גו”ק. אבל לדעה השנייה בש”ע שם, (הובאה לעיל עמ’ 2-3), עוסקת הגמ’ בחזרה בשבת עצמה, וממילא גם הכרעת הגמ’ שמותר לסמוך לכירה, מתפרשת על החזרת הקדירה בשבת עצמה, אפילו לכירה שאינה גרופה או קטומה.

כיון שלעיל (עמ’ 3) הובאה הכרעת הרמ”א כדעה השנייה, עולה לדינא לדעת הרעק”א, שמותר להחזיר למצב של סמיכה לכירה שאינה גרופה או קטומה, אפילו בשבת עצמה.

הרעק”א שם נוקט, שגם למסקנת הגמ’ התחדש רק שמותר לסמוך את הקדירה אפילו לכירה שאינה גרופה או קטומה. אך זאת רק בתנאי שהתקיימו שאר התנאים שמכחם נחשבת הסמיכה לכירה לחזרה ולא להנחה בתחילה. ואם כן לפי דבריו מותר לסמוך קדירה לכירה, רק אם היתה מקודם על הכירה או סמוכה לה, וכשנטלה היתה דעתו להחזירה, ולא הניחה על גבי קרקע.

אבל בש”ע הרב (שם סעי’ כ’) כתב: “וכל זה (שמותר רק להחזיר ע”פ תנאי חזרה) להחזיר על גבה או לתוכה. אבל מותר לסמוך אצלה חוצה לה בשבתוכן אצל התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן הצד, ואפילו הוסק בגפת ובעצים ואינו גרוף וקטום. שאין לחוש לחיתוי בסומך חוצה לו. ואפילו כבר סילק תבשיל זה מן התנור מבעוד יום והניחו על גבי קרקע ולא היה דעתו להחזירו לתוכו, ואפילו לא לסמכו אצלו, ואפילו הוא תבשיל ישן ונצטנן לגמרי, אלא שהוא בענין שאין בו משום בישול, כגון שהוא יבש, הרי זה מותר לסמוך. לפי שאינו נראה כמבשל בשבת לכתחלה, שאין דרך לבשל חוץ להתנור והכירה” (הש”ע הרב שם הביא גם את דעת המחמירים, שלדעתם מותר לסמוך רק מערב שבת, ומסיים – “והמנהג כסברא ראשונה, ומכל מקום במקום שאין צורך כל כך, טוב לחוש לדבריהם”. וצ”ב למה כתב כאן לחוש לדבריהם, ואילו בסעי’ ט’ כשהביא את דעת המקילים לענין שהייה, כתב ג”כ שנתפשט המנהג כדבריהם, ולא סיים שטוב להחמיר במקום שאין צורך כ”כ. ואולי הוא מכח דברי הרמ”א בסוף הסימן שכתב: “נהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה ע”ג קרקע, וה”ה לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום”, ומוכח שדעתו להשוות סמיכה בשבת להנחה ע”ג קרקע, ובהנחה על גבי קרקע כתב הרמ”א סעי’ ב’ שטוב להחמיר. ועי’ בקו”א שם שרמז לדברי הרמ”א ובבה”ל בסוף הסימן). וכ”כ הדגול מרבבה (שם, ומיקל מטעם אחר, עיי”ש, ועי’ ברעק”א שם שדחה דיוקו) וכך הביא המ”ב (שם ס”ק ט”ו) בשם הבית מאיר, וסתם כן להלכה (בקיצור דיני שהיה והטמנה, ס”ס רנ”ט): “מותר להניח בשבת תבשיל חם שנתבשל כל צרכו סמוך לתנור על הלבזבז שלו, אפילו הוסק התנור ואינו גרוף וקטום, דסמיכה לא אסרו בזה”.

אבל החזון איש (שם סי’ ט’) כתב: “לסמוך בשבת לכתחלה אסור. ואע”ג דליתן כנגד המדורה שרי אפילו לכתחלה בשבת בדבר שנתבשל כל צרכו והוא חם, יש לומר דלסמוך אצל התנור הוא בגזירת חכמים טפי”.

ובספר ברית עולם (דיני שהיה וחזרה ס”ק כ’) נקט כשיטת החזון איש, שהבלעך שלנו נחשב כאינו גרוף וקטום, וכתב (שם ס”ק נ”ב – נ”ג): “נראה, כשיש כיסוי ארוך על האש, כגון בגז או בפתיליות, וסיר עומד על גבי האש, ומערב שבת עומד עוד סיר על ידו שאין האש תחתיו, אבל מכל מקום כל הכיסוי יד סולדת בו, יש לו דין של סמיכה… ואף ששהיות שלנו כאינה גרופה, מכל מקום נראה דמותר להחזיר שלא על גבי האש ממש, אלא בסמוך לה… והמיקל להחזיר התבשיל על מקום הכיסוי שאינו על גבי האש ממש, אפילו היד סולדת בו, יש לו על מי לסמוך, דכבר ביארנו שיש לו דין סמיכה”.

לפי דברי הברית עולם עולה, שאם ננקוט כדעת המקילים לסמוך בשבת אפילו לכתחלה, יהיה מותר להניח קדירה שיש בה תבשיל שאין בו חשש בישול על הבלעך שלא כנגד האש אפילו לכתחלה.

אבל בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ע”ד ס”ק מ”ב) נשאל: “האם יש על גבי הבלעך מקום שדינו כמו נגד המדורה, ד[איתא ב]סי’ שי”ח סט”ו שמותר להניח שם דבר יבש מבושל כל צרכו. תשובה, מדורה שאני, שהוא רק כסמיכה, כדאיתא במג”א [סי’ שי”ח] ס”ק ל”ח מהרא”ש, והיכרא איכא מחמת שהצריכו להתרחק קצת. ובתנורים שלנו לא שייך זה, והוא בדין חזרה”. וכך הובא (בספר פני שבת סי’ רנ”ט ס”ק ג’) בשם הגה”ק מקלוזנבורג זי”ע.

שינוי מצב הקדירה בשבת

איתא בירושלמי (שבת ספ”ד): “מר רבי ירמיה בר’ שמעון, אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה מותר. מכירה לטמינה אסור, מטמינה לכירה אסור”. וכ”פ הרמב”ם (פ”ג הי”א): “מותר להחזיר מכירה לכירה, אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה. אבל לא מכירה לטמינה, ולא מטמינה לכירה. וכ”פ הרמ”א (שם) והמג”א (שם ס”ק כ”ג). והחזון איש (סי’ ל”ז ס”ק י’) מוסיף: “נראה דאפילו מסמיכה לעל גבה מותר. דלא אסרו בירושלמי אלא מטמינה לשיהוי, אבל כל שיהוי אחת היא” (ובספר מגילת ספר סי’ א’ ר”ל דאזיל לשיטתו, שאסר לסמוך לכתחילה, אבל להמ”ב שמתיר לסמוך לכתחלה, אסור להעביר מסמיכה לשהייה, עיי”ש).

כתב החזון איש (שם  ס”ק י”א): “אם העמיד קדירה על גבי קדירה, קדירה העליונה נוטל ומחזיר, דעל גבי קדירה אין בו משום איסור שהיה… נטל את שתי הקדירות ורוצה להחזיר את העליונה תוך הפח, אסור… דחשיב כמשהה בתחלה בשבת… מן האמור נלמד, כפי שרגילין להעמיד התבשיל תוך הפח למטה ועליו קומקום של חמין, את החמין נוטל ומחזיר כל זמן שהקדירה תוך הפח. לקח הקדירה מן הפח, אי אפשר עוד להחזיר החמין”.

אבל בשם הגרשז”א הובא (בשש”כ פ”א הערה קי”א) טעם לכך שבהרבה מקומות נהגו להקל בזה: “דכיון שגם אם נטל את הקדירה מבעוד יום על דעת להחזירה, שפיר מותר להחזירה אפילו בשבת, כי בזה אין אנו חולקים על הר”ן (כמשנ”ת לעיל עמ’ 16 בשם ש”ע הרב והמ”ב)… וכמו כן נראה, שאם הוריד קדירה מעל גבי האש בשבת והעמידה על גבי קדירה אחרת שעל גבי האש על מנת להחזירה, דחשיב כאילו אוחז את הקדירה בידו, מכיון שלא הוסרה מן האש, ומותר להחזירה אפילו אחר כמה שעות, ואפילו אחר שכבר עבר הלילה בשינה, כיון שלא עשה שום מעשה שיהא נראה כאילו הסיח דעתו מלהחזיר, וכיון שכך יש לומר, דאם התחילה כשהסיר את הקדירה מן האש מבעוד יום והעמידה על גבי קדירה, גמר בלבו להחזירה למחר בשבת על גבי כירה קטומה, דחשיב כחזרה ושרי” (א.ה. סברא זו שייכת רק כשלא הניח את הקדירה כשהסירה מן הגז על גבי השיש, לפני שהניחה על הבלעך, ועי’ במאור השבת ח”א מכתב ט’ אות י”ב וח”ב מכתב כ”ד אות י”ד – י”ז ובמכתבים נוספים שבהערות שם).

גזירת הטמנה

הטמנה בדבר המוסיף הבל – מקור הדין

שנינו במשנה (שבת מ”ז ע”ב): “במה טומנין ובמה אין טומנין (פירש”י, הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל, מי הוא המוסיף ואסור), אין טומנין לא בגפת (פירש”י, פסולת של בית הבד של שמן, שהוא כנוס יחד וחם מאד) ולא בזבל, לא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבשין. ולא בתבן ולא בזגין (פירש”י, פסולת של יקב יין) ולא במוכין (פירש”י, כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן, ותלישי צמר רך של בהמה, וגרירת בגדים בלויים) ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין” (פירש”י, לחין יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין).

ובגמ’ (שבת ל”ד סע”א): “אמר רבא, מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום (פירש”י, כדתנן לקמן, לא בגפת ולא בזבל, ואף על גב דסתם הטמנה מבעוד יום הוא, דהא אסרינן משחשכה  (כדלהלן)), גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת (פירש”י, רמץ – אפר המעורב בגחלים). אמר ליה אביי, ויטמין (פירש”י, דהא מבעוד יום הוא), גזירה שמא יחתה בגחלים” (פירש”י, משחשכה, שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה, וגזרו אף בבישלה כל צרכה, עד שיגרוף או שיקטום. והכי מסקינן בפרק כירה (שם ל”ז ע”ב), דאמר רבי – קטמה והובערה, משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן, ותבשיל שבישל כל צרכו, וכן אמר ר’ יוחנן).

הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל – מקור הדין

שנינו במשנה (שבת נ”א ע”א): “לא כסהו מבעוד יום, לא יכסנו משתחשך”. עוד שנינו במשנה (שם ל”ד ע”א): “ספק חשכה ספק אינו חשכה… טומנין את החמין”. פירש”י: “נותנן בקופה של מוכין, להיות חומם משתמר בהן. אבל משחשכה ודאי אין טומנין בהן, כדמפרש בגמרא”.

ובגמ’ (שם): “אמר רבא, מפני מה אמרו – אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל (פירש”י, כגון צמר ומוכין) משחשכה (פירש”י, כדתנן במתניתין – וטומנין את החמין. טעמא דספק חשכה, הא ודאי חשכה, אין טומנין, וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל. דאילו בדבר המוסיף הבל, אפילו מבעוד יום אסור, כדתנן – אין טומנין לא בגפת כו’, גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה, וירתיחנה תחילה, ונמצא מבשל בשבת), גזרה שמא ירתיח. אמר ליה אביי, אי הכי, בין השמשות נמי ניגזר (פירש”י, דהא שבות מעלייתא היא, דהא איכא גזירת איסור דאורייתא). אמר ליה, סתם קדירות רותחות הן” (פירש”י, שסמוך לבין השמשות הוא מעבירם מעל האור, וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה).

גדר הטמנה

הטמנה מצד אחד

הר”ן (שבת ט”ו ע”ב בנד’) כתב בשם רבינו האי גאון ורבינו אפרים, על מה שכתוב במשנה (שם ל”ו ע”ב), שמותר להשהות קדירה על גחלים שקטם אותן, דהיינו שפיזר עליהם אפר לצננן: “דלא איירי בהטמנה כלל, אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים, שאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים, ומשום הכי כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי”. וכ”כ רבינו חננאל (שם ל”ז ע”א בנד’, והו”ד גם ברא”ש שם ס”ס א’).

למדנו ממה שהוכרחו לפרש, שהקדרה תלויה באויר ואינה נוגעת בגחלים, שסוברים ג”כ שאיסור הטמנה שייך אפילו אם הקדירה טמונה רק מצד אחד, וכך מפרשים הרשב”א (שם מ”ז ע”ב, הו”ד להלן) והב”י (סי’ רנ”ג) בכוונתם (אבל הב”ח (ס”ס רנ”ז) מפרש, שאין איסור אפילו לדעתם, אלא כשהקדירה מכוסה בבגדים, שאז נחשבים  הבגדים מוסיף הבל ע”י דבר אחר, כמשי”ת להלן עמ’ 5).

וכך נקט הרשב”א (שם). דהנה איתא בגמ’ (שם מ”ז ע”ב): “אמר רבי זירא משום חד דבי רבי ינאי, קופה שטמן בה (פירש”י, שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה), אסור להניחה על גפת של זיתים (פירש”י,  פסולת של בית הבד של שמן, שהוא כנוס יחד וחם מאד). וכתב הרשב”א: “נראה לי, דעל כרחין הכא בכל ענין מיירי, ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש. שאילו בנוגעת ממש, למה לי משום שטמן בקופה, אפילו לא טמן כלל יהא אסור. שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל, זו היא הטמנה, וכמו שכתבנו בריש פרק כירה משמן של גאונים ז”ל, שהטמנה במקצת הטמנה היא, ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה. ותדע לך, מדקתני במתניתין (שם מ”ט ע”א) – כיצד הוא עושה, נוטל את הכיסוי והן נופלות, אלמא כיסוי הקדרה היה מגולה, ואעפ”כ לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף, אבל בדבר המוסיף אסור”. ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך לשיעורין” (החזון איש סי’ ל”ז ס”ק י”ט מסתפק, אם לדעת הרשב”א יש איסור בהטמנה מצד אחד, ונראה מדבריו שם שלא ראה דברי הרשב”א במקורם, אלא בר”ן שהביא דבריו בקיצור, אבל דברי הרשב”א אלו ברור מללו שסובר שהטמנה מצד אחד אסורה).

גם מדברי התוס’ (שבת מ”ח ע”א) נראה לכאורה שנוקטים, שהטמנה מצד אחד שמה הטמנה. שכתבו על מה שכתוב בגמ’ שם, דזיתים מסקי הבלא: “מכאן יש לאסור להניח גחלים תחת הקדרה. אפילו יתן עליהן אפר, אין להטמין קדרה עליהם, שהרי הגחלים מעלין הבל למעלה, כמו גפת של זיתים. ויש תימה, היאך אנו מטמינין על כירות שלנו שקורין אשטר”א, ואע”פ שגורפין אותו, הוא מוסיף הבל כמו גפת של זיתים. ואומר ר”י, שיש ליתן טעם לקיים המנהג, דגבי גפת איכא למיחש שמא יטמין כולה בתוכה, אבל בכירות שלנו לא שייך למיחש הכי”. למדנו לכאורה מדברי התוס’, שאפילו אם רק צידה התחתון של הקדירה נוגע בדבר המוסיף הבל, יש לאסור משום הטמנה. אבל הב”י (סי’ רנ”ז) מפרש בכוונת התוס’, שהקדירה מכוסה בבגדים, ואף על פי שהבגדים אינם מוסיפין הבל מחמת עצמם, מכל מקום מחמת אש שתחת הקדירה מוסיפין הבל, ואסור להטמין בדבר המוסיף הבל מחמת דבר אחר (כמשי”ת להלן עמ’ 5).

וברא”ש (שם פ”ד סי’ ב’) מבאר יותר: “יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו הקדרות כל היום, לעת ערב מסלקין את האש וגורפין הרמץ ונותנין הקדירה לצורך מחר ומכסין אותה באפר צונן. ויש לתמוה על מנהגם, דאסירנא הכא לתת קופה שטמן על גפת של זיתים דמסקי הבלא, ואין לך מוסיף הבל יותר מן המקום שבשלו שם כל היום. ויש לתת טעם למנהגם, דשאני התם שנתנו הקדירה לקופה לשם הטמנה, וגם ראוי להטמין בתוך גפת של זיתים, הלכך איכא למיחש, דילמא אתי למימר, מה לי ליתן גפת תחת הקדרה, מה לי להטמין בתוכו. אבל במקום שבשלו שם הקדירה כל היום, תחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה, וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע הלכך ליכא למיחש”.

גם מדברי הרא”ש מוכח לכאורה, שהטמנה מצד אחד אסורה, אך עולה מדבריו שאין זה איסור בעצם, אלא רק משום – “איכא למיחש, דילמא אתי למימר, מה לי ליתן תחת הקדרה, מה לי להטמין בתוכו”. ולכן יש איסור רק אם שייך להטמין את הקדירה בדבר זה מכל צדדיה (אבל יש לדחות גם את הראיה מדבריו, שכל החשש שייך רק כשהקדירה טמונה עכ”פ בבגדים מכל צדדיה, שאז יבא לומר שמותר גם להטמין בגפת מכל הצדדים).

אבל באור זרוע (ח”ב הל’ ער”ש סי’ ח’) כתב: “מלשון רש”י (שם ל”ז ע”ב) שפירש – ואנן דמשהינן ע”ג כירה שאינה גרופה, משמע שאף על הגחלים מותר לשהות. וכותיה מסתברא, דתנן (שם י”ט ע”ב) – אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מעוד יום, ואוקמא רב אלעאי אמר רב (שם כ’ ע”א) – כדי שיצולו כמאב”ד, דהיינו כחנניא, ואוקמא רב אשי (שם י”ח ע”ב) בבשרא אגומרי. ש”מ דחנניא דהלכתא כוותיה סבר, דכל שהוא כמאב”ד, מותר לשהותו ע”ג גחלים ממש. ותו דתנן בהדיא (שם י”ט ע”ב) – ולא חררה ע”ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה, הא קרמו פניה, משהינן לה על גבי גחלים ממש… ושמע מינה דכל שהוא כמאב”ד… מותר לשהותו ע”ג גחלים ממש. דהואיל שהיה שם מבעוד יום, לא חיישינן דילמא אתי לחתויי. אבל ודאי להטמינו בתוך גחלים לצורך מחר, בהא ודאי מסתברא כפר”ח דאסור, דהא קיי”ל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל, גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה. וכן ריב”א זצ”ל ור”ת זצ”ל אוסרין להטמין בגחלים”.

מדברי האור זרוע משמע לכאורה, שהטמנה מצד אחד אינה נחשבת להטמנה, וכך מפרש הרמ”א (בד”מ סי’ רנ”ג) בדעתו. אבל החזון איש (שם סי’ ל”ז ס”ק י”ט) מפרש בכוונתו: “לחלק בין מעמיד ומכוין להטמנה, ובין משאיר הקדירה בלא כוונת הטמנה”.

ובש”ע (סי’ רנ”ג סעי’ א’) פסק: “כל זה (שמותר להשהות כשנתבשל כל צרכו או לכל הפחות כמאב”ד) בענין שהה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או ע”ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים, אבל  הטמנה ע”ג גחלים, לדברי הכל אסור”. והרמ”א בדרכי משה (שם ס”ק ג’) השיג על האוסרים להשהות כששולי הקדרה נוגעים בגחלים: “דהא לא מקרי הטמנה אלא כשהוא מכסה למעלה… אבל בכה”ג לא מקרי הטמנה”, ובש”ע הגיה: “ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת ע”ג האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה, לא מקרי הטמנה ושרי, וכן המנהג”.

וכ”פ הש”ע הרב (שם סעי’ י’ ובסי’ רנ”ט בריש כללי שהיה והטמנה) והמ”ב (סי’ רנ”ט שם). אבל החזון איש (שם) השיג על דברי המ”ב: “להאמור לעיל (שאין זו כוונת האור זרוע, ושהרבה ראשונים נוקטים שהטמנה מצד אחד שמה הטמנה), הדבר צ”ע ואין מקום להקל בזה… ואין להקל בשום הטמנה המשמרת את החום, אף שאין כל הקדירה מכוסה”.

ובש”ע הרב (מהדו”ב לסי’ רנ”ט) כתב לפרש בדעת הרשב”א: אין לך אלא מה ששנו חכמים בלשון המשנה באיסור ההטמנה. דגבי איסור באינו מוסיף שנו במשנה (שם נ”א ע”א) לשון כיסוי דוקא – לא יכסנו משתחשך וכו’, וגבי איסור בדבר המוסיף שנו בלשון המשנה (שם מ”ז ע”ב) הטמנה סתם – אין טומנין וכו’, ובמקצת נמי הטמנה היא בלשון המשנה, וכדהוכיח הרשב”א… דבדבר המוסיף עיקר פעולת ההטמנה היא ודאי מלמטה תחת הקדירה וגם סביבותיה, ולא על גבה מלמעלה, כנודע שטבע ההבל לעלות למעלה… ומשום הכי גזרו אף שלא נתן דבר המוסיף על גבי הקדרה מלמעלה. משא”כ בדבר שאינו מוסיף, רק שמעמיד ההבל החם שבה, שלא יצא החוצה, העיקר הוא על פיה מלמעלה. שאם תהיה פתוחה למעלה, לא יועילו כלום המוכין וגיזין שתחתיה וסביבותיה. וגם אם מועילין קצת, אין דרך בני אדם לעשות כן כלל, והעושה כן בטלה דעתו, ולא גזרו כלל על דבר שאינו מצוי כלל. ואם כיסה למעלה ולא למטה וסביבותיה, אמרינדן נמי הטמנה במקצת שמה הטמנה, וכדתנן סתמא – לא יכסנו משתחשך”.

בשיעור הגילוי הנצרך, כדי שלא תיחשב הקדירה טמונה מכל צדדיה (לדעת המתירים בהטמנה מצד אחד), מדקדק הפמ”ג (סי’ רנ”ט במש”ז כללי שהיה והטמנה) מדברי הט”ז (סי’ רנ”ח ס”ק א’), שאפילו אם הקדירה מגולה מלמעלה, נחשבת הקדירה לטמונה מכל צדדיה.

אבל בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ע”ד דיני הטמנה ס”ק ד’) כתב: “הטמנה מקרי כשהוא מכוסה למעלה ומן הצדדין”. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ נ”ב): “הנה מקושית הרמ”א בסי’ רנ”ג על מש”כ ב”י, דכיון דשולי הקדרה נוגעים בגחלים הוי הטמנה…, ועל זה הקשה בדרכי משה דצ”ע, דהא לא נקרא הטמנה אלא כשמכסהו מלמעלה, ועפ”ז מיישב הוראת האור זרוע המקיל, הנה מזה ודאי מוכח דהכל תלוי בזה אם מכוסה גם למעלה” (ועיי”ש שאין לחלק בזה בין הטמנה במוסיף הבל להטמנה באינו מוסיף).

בשו”ת אגרות משה שם מוסיף: “אבל מסתבר שמקום פנוי מהקדרה שאין שם התבשיל, אם הוא רק מקצת שלא היה מכוסה אותו מקום, נמי יתחשב טמון. וזהו עובדא דסילון דאנשי טבריא (שבת ל”ח ע”ב), דכל מקום המים היה טמון בחמין דמי טבריא”.

ובשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל הובא (בשמירת שבת כהלכתה פ”א הערה קצ”ה): “אם בגובה של דפנות הקדירה מגולה חלק ממנה ברוב היקפה, אין זה חשיב הטמנה, דלא משכחת בכה”ג הטמנה ברמץ. ובלבד שהחלק המגולה יהיה ניכר לכל אדם, ולא רק במקום אחד בשיעור מועט” (ועיי”ש מש”כ ליישב לפ”ז עובדא דאנשי טבריא).

כשיש ריוח בין הקדירה לדבר המטמין

עוד כתבו התוס’ והרא”ש (שם): “יש שעושין חפירה גדולה ועושין בה בנין לבנים סביב מכל צד ומלמטה ומחמין אותה היטב וגורפין אותה ומטמינין בה את הקדרה. ולא דמיא למטמין בדבר המוסיף הבל, דלא אסרו אלא כשמטמין ומדביק סביב הקדרה, דומיא דרמץ, אבל תנור או חפירה שיש אויר (ברא”ש – אויר הרבה) בין הדפנות לקדרה, אין לאסור יותר מהשהאה, אף על פי שכל הקדרה בתוך התנור”, וכ”פ בש”ע (סי’ רנ”ז סעי’ ח’).

ובש”ע הרב (שם סוף סעי’ י’ בסוגריים, ויסוד דבריו בספר התרומה סי’ רל”א) כתב שמותר להטמין בתנור, כיון שאין דפנותיו נוגעות בקדירה – “ואף אם התנור הוא קטן וצר, אי אפשר שלא יהיה אויר קצת מפסיק ביניהם”.

כשאינו מכוין לשם הטמנה

מדברי הרא”ש דלעיל, שכתב טעם למנהג שמשאירים את הקדירות במשום שבשלו שם כל היום – שתחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה, מוכח שאין לאסור משום הטמנה, אלא כשמניח את הקדירה באופן זה לשם הטמנה, ולא כשיש לכך סיבה אחרת, והו”ד במג”א (סי’ רנ”ז ס”ק י”ח).

דומה לזה כתב הרשב”א (שם מ’ ע”ב): “להטיל עליה כלי כדי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי, שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר וכנותן כיסוי על גבי קדרה”. וכ”פ בש”ע (סי’ רנ”ז סעי’ ב’).

לפ”ז אין איסור לאחוז קדירה בבגד, או לפרוס מגבת מתחתיה, כדי שלא יתלכלך השלחן וכיו”ב, אף להאוסרים הטמנה מצד אחד,  שהרי אין כוונתו לשם הטמנה.

מטעם זה מותר להכנס בקבוק חם מתחת לשמיכה, כיון שאין כוונתו לשמור את לחום הבקבוק, אלא לחמם באמצעותו את גופו.

הטמנה בדבר המוסיף הבל מלמטה, ומן הצדדים בדבר שאינו מוסיף הבל

הרמב”ן (בחי’ שם מ”ז ע”ב) מפרש את דברי הגמ’ (שם) שהובאו לעיל: “קופה שטמן בה, אסור להניחה על גפת של זיתים”: “הא דאמרינן – קופה שטמן בה, אסור להניחה ע”ג גפת של זתים, בשאין לה שולים, או שהן הופכין קופה על פיה להיות הקדרה טמונה בתוכה ומונחת על (הגחלים) [הגפת], והקדירה עצמה נוגעת בהן, והלכך הבלא דמצד אחד כהטמנה היא, כיון דמחוברת לקופה שההטמנה בתוכה, דכולה קדירה טמונה היא, וצדה אחד טמון בדבר המוסיף, והוא מעלה הבל לכולה בתוך הקופה. אבל בשאין הקדירה נוגעת בהן, הו”ל כעין שהוי. ואף על פי שהקדירה טמונה בתוך הקופה, הטמנה לחוד ושהוי לחוד. ולא נאסר שהוי כלל, אלא בגחלים, אבל לא בשאר דברים המוסיפין הבל, שלא מצינו כן בגמרא. ועוד שהתירו כן בגרופה וקטומה, ואף על פי שהן מוסיפין הבל. ואפשר שאפילו יש שולים לה, כיון שהן נוגעין בגפת עצמו, נקראת הטמנה. שאם טמן בדבר שאינו מוסיף וטמן על הכל בדבר המוסיף, אף זה אסור, וצד אחד אסור, ובלבד במיני דמסקי הבלא. אבל שהוי הוא על גבי כסא של ברזל כמו שפר”ח ז”ל, ואינה נוגעת כלל בגחלים, ועל פי סברא זו נהגו במנהגי הטמנה במקומות הללו וברוב העולם”.

למדנו מדברי הרמב”ן, שאם הקדירה תלויה מעל הגפת ואינה נוגעת בה, אין לאסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל, אפילו אם הקדירה עטופה בבגדים (ובטעם האיסור כשהקדירה נוגעת בגפת, מפרש החזון איש (שם), שהוא משום איסור הטמנה מצד אחד. ולפ”ז נדחק לפרש למה שנו – קופה שטמן בה, ולא סתם קדירה שהניחה על גבי גפת, עיי”ש. ולולי דבריו י”ל, שאין איסור לדעת הרמב”ן, אלא כשהקדירה טמונה מכל צדדיה, אלא דסגי שצד התחתון מוסיף הבל, וכמו שכתב בתחילת דבריו – “כיון דמחוברת לקופה שההטמנה בתוכה, דכולה קדירה טמונה היא, וצדה אחד טמון בדבר המוסיף, והוא מעלה הבל לכולה בתוך הקופה”. וכן ראיתי שפירש בספר משיבת נפש עמ”ס שבת סי’ צ”ב).

אבל הרשב”א (שם) כתב: “אפשר דאפילו אין הקופה דבוקה ממש על גבי גפת של זיתים, אלא שהיא תלויה עליו, אסור. דכיון שטמנה, גילה בדעתו שהוא רוצה להניחה למחר, ומקפיד עליה שישתמר חומה, ואתי לחתויי, דכיון דמשום גזירת חיתוי הוא, מה לי נוגעת בדבר המוסיף, מה לי אינה נוגעת, כל זמן שגילה בדעתו שהוא מקפיד שישתמר חומה… אבל כל זמן שאינו מניח ממש עליו, ואף הוא אינו מקפיד עליו להטמינה, כבר גילה דעתו שהוא מתיאש ממנו, ואינו מקפיד אם אין תבשילו חם, ולא אתי לחתויי. ודוקא כשהדבר שהוא מטמין בתוכו הוא דבוק עם הקדרה, שזו היא הטמנה. אבל אם הוא רחוק ממנו, ויש ריוח ביניהם, אין זו הטמנה… שלא גזרו אלא במה שנותנין סביב לקדרה, כגון רמץ, וגזירה משום שמא יטמין ברמץ, אבל בתנור וכיוצא בו, כגון כלי חרס רחבים, שאין דפנותיהם דבוקים לדופני הקדרה ויש אויר ביניהם מותר”. וכך הביא הר”ן (שם כ”ב ע”א בנד’) בשם רבינו יונה.

ובפשטות כוונתם, שכמו שכאשר הגחלים נוגעות בקדרה, אסרו מחשש שיבא לחתות (לשיטת הרשב”א שגם הטמנה מצד אחד אסורה), כך גם אפילו אם הגחלים אינן נוגעות בקדרה, אסרו כשיש בגדים סביב הקדרה ונראה כהטמנה, כיון שבזה שעטף את הקדרה, הראה שמקפיד על חום הקדרה, ויש חשש שיבא לחתות.

והנה הבאנו לעיל (עמ’ 2) את דברי התוס’, שכתבו על מה שכתוב בגמ’ דזיתים מסקי הבלא: “מכאן יש לאסור להניח גחלים תחת הקדרה. אפילו יתן עליהן אפר, אין להטמין קדרה עליהם, שהרי הגחלים מעלין הבל למעלה, כמו גפת של זיתים”. ולכאורה כוונתם כהרמב”ן (שאוסר משום שנוגע בגפת) או כהרשב”א (שאוסר משום שכשעטף בבגדים יש חשש חיתוי).

אבל הבית יוסף (שם) מפרש: “כלומר, דאף על גב דמותר לשהות על גבי כירה שיש בה גחלים, ע”פ הדרכים שנתבארו בסימן רנ”ג, הכא שהיא מכוסה בבגדים, אף על פי שהבגדים אינם מוסיפין הבל מחמת עצמם, מכל מקום מחמת אש שתחתיה מוסיפין הבל, ואסור להטמין בדבר המוסיף הבל” (בש”ע הרב קו”א סי’ רנ”ז ס”ק ב’ מפרש את דברי הב”י: “ס”ל להב”י, דמכיון שאין איסור אלא כשהיא טמונה למעלה, כמ”ש הטור והר”ן וכמשמעות לשון הפוסקים שהביא, אם כן על כרחך צריך לומר שהבגדים הם המוסיפים הבל ואסור, כיון משום שמטמין ממש בדבר המוסיף הבל. דאלת”ה, אלא הטעם הוא משום גזרה, אין סברא כלל לחלק בין טמונה בבגדים לאינה טמונה. סוף סוף הגחלים מעלים הבל בקדרה, ויש לגזור שמא יטמין בתוכם ממש. ועוד, שכיון שאינה נוגעת בגחלים, אין סברא כלל לגזור שמא יטמין בתוכם, דהא אית ליה היכרא, דאסרינן לה אפילו על גבה ממש”, עיי”ש שהאריך).

וכך מפרש החזון איש (שם) גם בכוונת הרשב”א: “ע”י הגפת, הקדירה והבגדים שעליה מוסיפים הבל, ושבין הבגדים להיות דבר המוסיף הבל. והלכך אם שהה הקדירה על גבי כירה, אסור לכסותה בבגדים, דשבין הבגדים להיות מוסיפין הבל”.

ובש”ע (שם סעי’ ח’) הכריע כפירושו בדברי התוס’: “אע”פ שמותר להשהות קדירה ע”ג כירה שיש בה גחלים, ע”פ הדרכים שנתבארו בסי’ רנ”ג, אם הוא מכוסה בבגדים, אע”פ שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמן, מ”מ  מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל ואסור”.

גדר מוסיף הבל

התוס’ (שם מ”ח ע”א) כתבו בשם רבינו ברוך, ליישב את תמיהתם שהובאה לעיל עמ’ 2, על מנהגנו להשהות על קרקעית הכירה – “שיש לחלק בין תוספת הבל דגפת לתוספת הבל דכירה שלנו, לפי שהכירה אין חומה אלא מחמת האש, ולעולם מתקרר והולך, אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו”, והו”ד במג”א (שם).

וכ”פ בש”ע הרב (שם סעי’ י’): “מותר להעמידה בתוך הכירה שנתבשלה שם להטמינה שם בדבר שאינו מוסיף הבל. ואע”פ ששולי הכירה שהקדרה עומדת שם הם חמין מאד, מ”מ כיון שאין חום הכירה מחמת עצמה, אלא מחמת האש, וכל שעה היא מתקררת והולכת, אינה נקראת דבר המוסיף הבל. ואינו דומה לפסולת של זיתים וכיוצא בהם, שהם מוסיפים הבל מעצמם. ומ”מ צריך שתהיה הכירה גרופה מהגחלים. אבל אם יש בה גחלים, אפילו הן קטומות, אסור להטמין בה הקדרה בבגדים או בשאר דבר שאין מוסיף הבל, אפילו אם אינה נוגעת בגחלים כלל, כגון שיושבת על סא של ברזל, או שתלויה על גבי אבנים, לפי שאף שאין הבגדים מוסיפים הבל מחמת עצמן, מ”מ מחמת הגחלים שתחתיהם שמעלים הבל למעלה, מוסיפים הבגדים הבל בקדרה, והרי היא טמונה בדבר המוסיף הבל”.

אבל המ”ב (שם ס”ק מ”ג) כתב: “ויש שחוששין בזה להחמיר, אא”כ מניח כלי או דף רחב על הקדרה מלמעלה ואח”כ מכסה אותה בבגדים, ומ”מ אין למחות ביד הנוהגין להקל”.

ומוסיף המ”ב: “ועפ”ז תדע, דמה שנוהגין להעמיד קאווי או תבשיל בע”ש מבע”י על התנור מלמעלה ומכסין אותן בבגדים, דאף שלא יפה הם עושין לדעת פוסקים המחמירין, מפני שחום התנור מוסיף הבל, אא”כ יניח איזה דף רחב על הקדירה, מ”מ אין למחות בם, דיש להם על מה שיסמוכו וכנ”ל”.

והחזון איש (שם) תמה על דבריו: “הדברים צ”ע, שהרי טעם רבינו ברוך, שהולך ומתקרר, ליכא כאן, שהרי אש התנור הולך ומחמם, והוי ככירה קטומה ולא כגרופה. ולא נאמר טעם רבינו ברוך, אלא בגרף עכשיו האש, ואין כאן רק חום הקדום”.

מדברי המ”ב שמיקל גם בתנור, אף שיש אש בתוכו, נראה לכאורה שמפרש שכוונת רבינו ברוך כהרמב”ן בתחילת דבריו, שאפילו אם הכירה מתחממת ע”י גחלים, מ”מ כיון שהקדירה אינה נוגעת אלא בכירה שאינה מוסיפה הבל מעצמה, ולא בגחלים עצמן, שרי (ודלא כפירוש החזון איש, שלא התיר רבינו ברוך אלא כשהכירה גרופה).

ואם נפרש כן בדעת המ”ב, עולה לדינא, שהמכסה בבגדים מערב שבת קדירה המונחת על גבי בלעך או פלטה של שבת, אין למחות בידו, כיון שהפלטה והבלעך אינם מוסיפים חום מחמת עצמם, אלא מחמת אש שתחתיהם, ולדעת רבינו ברוך אין נחשב בכה”ג להטמנה בדבר המוסיף הבל (ועי’ בשו”ת יביע אומר ח”ו או”ח סי’ ל”ג, שהביא שהיו מקומות שנהגו להקל כדעת הרמב”ן בתחילת דבריו).

הטמנת תבשיל שנתבשל כל צרכו

כתבו התוס’ (שבת מ”ז ע”ב) והרא”ש (שם פ”ד סי’ א’): “פי’ ה”ר יוסף בשם רשב”ם ז”ל, דכולה פירקין (העוסק דיני הטמנה) איירי כשלא הגיע למאכל בן דרוסאי. דאם הגיע למאכל בן דרוסאי, מותר להטמינו בדבר המוסיף הבל, כדאמר בפירקין דלעיל, דמותר לשהות ע”ג כירה שאינה גרופה וקטומה, והוא הדין נמי שמותר לטומנו בדבר המוסיף הבל. ולא נהירא, דסתם קדרות בין השמשות מבושלות הן, ומתני’ איירי בסתם קדרות. ועוד דמתניתין דכירה מתוקמה דבשיל כמאכל בן דרוסאי, בין אי להשהות תנן בין אי להחזיר תנן, ומסתמא פירקין נמי איירי בהכי. ור”ת ז”ל היה אומר, אע”ג דשרינן בשהייה דבשיל כמאכל בן דרוסאי, בהטמנה אסירנא. והיה נותן טעם לדבר, דסתם משהה קדירה על גבי כירה בלא הטמנה, לצורך אכילת לילה הוא משהה, כיון שמניחה מגולה, וחתויי כל דהו אינו מועיל לה, כיון שהיא מגולה ושליט בה אוירא, וגם אין צריך כל כך חתוי לצורך אכילת הערב. אבל סתם הטמנה היא לצורך מחר, וצריך חתוי שלא יתקרר, ומעט חתוי מהני להחזיק החום, כיון שהוא טמון, הלכך אפילו מבושל כמאכל בן דרוסאי, אסרו להטמין בדבר המוסיף הבל, גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה”.

וכ”פ בש”ע (שם סי’ רנ”ז סעי’ ז’): “כל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה מבושלת  כל צרכה אסרינן, ואפי’ מצטמק ורע לו. הגה:  וכן עיקר. ויש מקילין ואומרים, דכל שהוא חי  לגמרי או נתבשל כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות”.

הטמנת צונן, פינה ממיחם למיחם

איתא בגמ’ (שם נ”א ע”א): “אמר רב יהודה אמר שמואל, מותר להטמין את הצונן”.

עוד איתא בברייתא (שבת נ”א ע”א): “היה רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא אסרו אלא אותו מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם מותר. השתא אקורי קא מקיר לה, ארתוחי קא מירתח לה”. פירש”י: “לא אסרו  להטמין משחשיכה, אלא במיחם שהוחמו בו, דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח. אבל מפנה הוא ממיחם למיחם אחר ומטמין, זהו לשון התוספתא, והיינו נמי פינהו ממיחם למיחם מותר. דהשתא ליכא למיגזר שמא ירתיח, דהשתא אקורי קא מיקר להו במתכוין, ארתוחי מרתח להו, בתמיה”. וכתב הר”ן (שם כ”ג ע”ב בנד’), שמלשון רש”י משמע, שכל ההיתר הוא רק משום שמוכח ממעשיו שאין ברצונו לחמם את המאכל.

אבל  הרמב”ם (הל’ שבת פ”ד ה”ה) כתב: “פינה התבשיל או המים החמין מכלי לכלי אחר, מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף, כמו הדבר הצונן. שלא אסרו להטמין בשבת, אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו, אבל אם פינהו מותר (ש”ע הרב שם סעי’ ט’ – שכבר נתקרר קצת בדופני קדרה השנייה). וכתב הב”י (שם): “וכן עיקר”. ובחזון איש (שם ס”ק ל”ב) מפרש: “לדעת הרמב”ם אפילו פינה לאיזה סיבה, כיון שהוא עכשיו בכלי שני, הוה ליה כדין צונן, דמותר להטמין את הצונן” (בחזו”א שם כתב עוד: ויש לעיין, הלא בפירוש אמרו בגמ’- השתא אקורי קא מקיר לה כו’. וצריך לומר דרצונו לומר, כיון דלא נמנע מלהקר, לא גזרו עוד שירתיח, אף שפינה ממיחם למיחם לאיזו סיבה”. ובשו”ת שבה”ל ח”א סי’ צ”ג תמה עליו, שאין צורך לפרש כן, שהרי”ף לא גרס כן בגמ’, וכן ליתא בכל ספרי הש”ס הישנים).

וכתב המגן אברהם (שם ס”ק י”ד): “מטעם זה נראה, דאפילו החזירו לכלי ראשון, נמי שרי, דכבר אין לו דין כלי ראשון”, וכ”פ בש”ע הרב (שם) ובמ”ב (שם ס”ק כ”ח).

המג”א שם מוסיף: “ואפשר דאפי’ בכלי ראשון, אם נתקרר קצת שרי להטמינו. וכ”פ בש”ע הרב (שם). והמ”ב (שם ס”ק כ”ח) כתב שבכלי ראשון יש להקל רק במקום הצורך (עיי”ש טעמו בשעה”צ).

הטמנה בטרמוס

כתב החזון איש (סי’ ל”ב ס”ק ל”ב): “הר”ן הסכים לדעת הרמב”ם, וכ”כ במ”ב לדינא. ונראה לפ”ז, דמותר לערות מים ממיחם לבקבוק טרמ”ו בשבת. דאפילו אם נחשוב את הטרמ”ו כמוטמן במוכין, אכתי יש כאן היתר של כלי שני. ואפשר דכלי מרוצף סביבו בבגד, לא חשיב הטמנה, דלא גזרו אלא להטמין את הכלי בבגד, אבל ליתן בתוך כלי, אינו בכלל הטמנה. דהרי כל כלי מיגן על מה שבתוכו שלא יצטנן במהרה, ולא אסרו ליתן לתוך הכלי בשבת. ולפ”ז אף לפירוש רש”י שרי”.

 אבל בשו”ת שבט הלוי (ח”א סי’ צ”ג) השיג על החזו”א: “דבריו הק’ לא זכיתי להבין, דמה שכתב דלהרמב”ם שכתב הטעם של פינה ממיחם למיחם, משום דהוי כל שני, א”כ ה”ה הכא, תמוה, דהתם כמו שכתב הר”ן, דנהי דאינו מתכוון בפירוש להקר, מ”מ אינו מתכוון לקיים חמימותו דוקא, והכא הרי בפירוש מתכוון לקיים חמימותו… ומה שכתב דאינו דומה להטמנה, יתכן שהוא כן, אבל לא נוכל להתיר בסברא, כיון דכל מלאכת הטרמוס בשביל להטמין לקיים החום. והיות שראיתי מעשה מגדולי הוראה לאיסור, הרהבתי בנפשי להחמיר, במקום שאין צורך חולי”.

מקרים שונים שנדונו בפוסקים

כיסוי קדירה שעל גבי כירה

כתב הטור (שם): “בענין זה היה הוא (אביו הרא”ש) מטמין. היה לו כירה שדפנותיה גבוהין יותר מפי הקדרה, ואויר בין דופני הכירה לקדרה, ונותן הקדרה לתוכה, ומכסה פי הכירה בלוח או בדבר אחר, והיה נותן בגדים על הכיסוי. והיה אומר שאין זה דרך הטמנה, כיון שאין הקדרה נוגעת בשום דבר, אלא עומדת על הכירה ואויר בינה לדפנות. אבל הטמנה שמטמינין רוב העולם, שמניחין הקדרה על הכירה ומכסין אותה וסביבותיה בבגדים, איני יודע טעם להתיר. דאע”פ שמותר להטמין בכסות, כיון שיש תחת הקדרה אש שמוסיף הבל אסור, דאמר ר’ זירא – קופה שטמן בה, אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. אלמא אע”פ שטומן בקופה בהיתר, כיון שנתונה על גבי דבר המוסיף הבל אסור, כל שכן שהוא אסור כשהקדרה נתונה על גבי האש”.

וכתב הב”י (שם): “משמע מלשונו, שאם כיסה פי הקדרה בלוח וכיוצא בו שאין בו הבל כלל, אסור לתת בגדים על הלוח, אלא צריך שהלוח יהיה על פי הכירה. דכל שהוא על פי הקדרה מיחזי כי הטמנה. ולפיכך עשה דפנות הכירה גבוהים מפי הקדרה, כדי שהלוח שנותנין עליו הבגדים לא יגע בפי הקדרה. ואפשר דהוא הדין אם הלוח או הכיסוי נוגע בפי הקדרה, מאחר שהוא דבר שאינו מעלה הבל כלל מפסיק, ומותר לתת בגדים עליו. ומה שעשה הרא”ש דפנות הכירה גבוהות מפי הקדרה, לא מפני שלא תגיע הלוח בפי הקדרה, אלא מפני שיתישב הלוח יותר יפה… וכן נראה… מדברי רבינו ירוחם בח”ג (ני”ב) כתב… סברת התוספות וסייעתם וסברת הרמב”ן ולא הכריע ביניהם וכתב… כולם מודים שמותר לתת כלי על גבי קדרה. שכיון שאין הכלי נוגע בצידי הקדרה, אין זה דרך הטמנה.

למדנו מדברי הב”י, שאפילו לדעת האוסרים הטמנה מצד אחד, מותר לשים בגדים על הקדירה מערב שבת, אם יש הפסק של דף בינם לבין הקדירה, ומן הצדדים אין הם נוגעים בקדירה.

וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ח’): “כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדירה, אע”פ שיש אש תחתיה כיון שאינו עושה דרך הטמנה, שרי.  הלכך… אם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב, מותר. דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע בצדי קדירה,  אין כאן הטמנה”.

לפי פסק הש”ע עולה, שלדעת האוסרים הטמנה רק מכל הצדדים, אסור לכסות קדירה העומדת על בלעך או על פלטה חשמלית אפילו מערב שבת אם היא מכוסה מכל צדדיה בבגדים. לכאורה לדעה זו, שהטמנה אסורה רק מכל הצדדים, אפשר לכסות את הקדירה אפילו מכל צדדיה, בתנאי שאחד מן הצדדים יהיה רחוק מן הקדירה, שהרי צד זה אינו נחשב למוטמן, וצ”ע לדינא.

כתב המ”ב (שם ס”ק מ”ג): “והנה כל זה כשיש אש בכירה. אבל אם אין אש בכירה כלל, יש אומרים שאין לאסור להעמיד קדירה עליה ולכסותה בבגדים. דאף שחום הכירה שתחתיה ג”כ גדול ומוסיף הבל, מ”מ שרי. דדוקא ע”ג גפת וכדומה אסרו, משום דראוי להטמין בתוכה, וגזרו שמא יטמין ברמץ. אבל הכא אין ראוי להטמין בתוך הקרקע של הכירה, הלכך ליכא למיחש למידי.  וגם מטעם אחר י”ל דלא דמי לגפת, דגפת מוסיף הבל בעצמו, אבל כירה אין חומה אלא מחמת האש, ובכל שעה מתקרר והולך. ויש שחוששין בזה להחמיר, אא”כ מניח כלי או דף רחב על הקדרה מלמעלה, ואח”כ מכסה אותה בבגדים כמ”ש בשו”ע, ומ”מ אין למחות ביד הנוהגין להקל”.

ולפ”ז אין למחות ביד הנוהגים לכסות את הקדירה שעל בלעך או הפלטה, שהרי אין הן ראויות להטמין בתוכן מכל צדדיהן (ולכאורה למש”כ המ”ב שם להתיר לפ”ז כשמכסים קדירה שמניחים על התנור, שייך להתיר בבלעך ובפלטה גם מכח הטעם השני שכתב, כמשנ”ת לעיל עמ’ 6).

הכנסת בקבוק משקה לכלי עם מים

איתא בגמ’ (שם מ’ ע”ב): “אמר רבי יצחק בר אבדימי, פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי – טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת. שמע מינה, שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה, כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה, הפשרו זהו בשולו”.

והנה הט”ז (סי’ רנ”ח ס”ק א’) כתב: “לא יפה עושים, שבימות החורף לוקחים כלי בתוכו משקה, ותוחבין אותו בשבת לתוך כלי מלא מיןם חם שיפיג צינתו בתוכו, ואח”כ שותין המשקה, שזהו דרך הטמנה ממש, כיון שכולו טמון בתוכו, והטמנה אסורה אפילו לזמן מועט”, והו”ד במ”ב (שם ס”ק ב’, והוסיף: אבל אם חם כ”כ שיוכל לבוא לידי יד סולדת בו אז אפילו אינה טמונה כולה בתוכו שמגולה למעלה וגם אין כונתו רק להפיג הצינה בלבד אפ”ה אסור פן ישכח עד שיהיה היד סולדת בו ויתחייב משום מבשל וכדלקמן בסי’ שי”ח סי”ד).

מפרש החזו”א (סי’ ל”ז ס”ק ל”ב), שלפי דברי הט”ז, עובדא דרבי יצחק בר אבדימי ורבי – “היינו באינו תוחב כל הכלי, והוא ע”פ דברי הרמ”א, שאין הטמנה במגולה מלמעלה”.

וכתב החזון איש (שם): “אמנם למה שכתבנו דמקצתה טמונה מקרי הטמנה ואפילו העמידה על גבי גחלים ולא כיסה כלל הויא הטמנה, א”כ מוכח בגמ’ דאין נתינה בחמים בכלל הטמנה… בטומן צונן לתוך מים חמים, כיון שאין כאן כיסוי אחר, אלא המים עצמן, אין כאן משום הטמנה… דמותר ליתן כוס חמין לתוך קדירה של חמין, ואין כאן איסור הטמנה, ומתניתין היא קמ”ה ע”ב – כל שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת. וקשה, נהי נמי דבישול ליכא, ליתסר משום הטמנה, אלא ודאי בקדירה ליכא משום הטמנה”.

ולפ”ז פוסק החזון איש (שם): “הלכך מותר להשקיע כוס צונן מוקף צמיד פתיל תוך חמים, כל שאין בו משום בישול, כגון בכלי שני, או מבושל ונצטנן באופן שאין בישול אחר בישול, כגון יבש… ואין בזה משום הטמנה, ואף אם יגיע ליד סולדת בו מותר, כיון דאין כאן שם הטמנה כלל. והנה למדנו מהאמור, כשצריכין לחמם את המרק או התבשיל המבושלין כל צרכן מערב שבת, בשביל תינוקות או בשביל מפונקים, מותר ליתן הכוס תוך מים חמים בכלי שני אף שהיד סולדת בו, ואין בזה לא משום בישול ולא משום הטמנה, ואף בכלי ראשון, אם אי אפשר לכוס להתחמם שיהא יד סולדת בו”.

ובש”ע הרב (סי’ שי”ח סעי’ כ”ג) מתיר מטעם אחר – “ואפילו להטמינו כולו בתוכה, שמותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף הבל, כמ”ש בסי’ רנ”ז, והחמין הן נקראים דבר שאינו מוסיף הבל”. וכתב עוד (בקו”א לסי’ רנ”ח): “נוהגין להטמין מבעוד יום מיני עיסה בקדרה קטנה תוך גדולה, אע”פ דהוה ליה הטמנה ממש”.

אמנם לדעת הט”ז והמ”ב, יש להקפיד כשמחממים כלי עם אוכל בתוך מים חמים, שיהיה חלק מן הכלי מחוץ למים, ולדעת האגרות משה שהובאה לעיל עמ’ 3, יש להקפיד שיהיה דוקא חלק מן האוכל שבכלי מחוץ למים. וכתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ מ”ז סס”ק א’): “כמדומה שהסכמת אבותינו ורבותינו היא כהט”ז להחמיר בזה”. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ י”ז) על דברי החזון איש: “אין כן דעת שאר פוסקים, כמו שהביא במ”ב (סי’ רנ”ח) בשם האחרונים, וציין בשער הציון דהמה הטו”ז וח”א ושלחן עצי שטים וש”א עיי”ש, וכן דעת הערוך השלחן כנ”ל, וקשה להקל, ובפרט שהחזו”א שם בנה יסודו עפי”מ ששם (ס”ק י”ט) כתב דלא כהרמ”א שס”ל דאין הטמנה במגולה למעלה, והחזו”א כתב להוכיח דמקצתה טמונה מקרי הטמנה, לפי”ז ראיה מגמ’ דאין נתינה בחמין בכלל הטמנה עיי”ש, והיינו דחומרתו של החז”א דלא כהרמ”א, קולתו בנד”ד, דהא בהא תלוי. וא”כ אנן דיוצאין ביד רמ”א, אף דמ”מ אפשר להחמיר לצאת איזה שיטה המחמיר, אבל להקל כנגד שיטת הרמ”א, ובפרט דכמה פוסקים ס”ל כן, צ”ע”.

ולפ”ז כתב בשו”ת שבט הלוי (שם): “במה שחידשו להטמין מיני קיגל ועיסה בנייר כסף והחמין מקיף מכל צד, הנה פשוט שאינו דומה לנתינת האלזעל (צואר – קישקע וכיו”ב) לתוך החמין, שהוא אוכל מכל צד. משא”כ בזה שהוא לפי דעתי הטמנה גמורה. מכל שכן אם מטמינים כלי קטן ממש בתוך החמין מוקף מכל צד” (וכתב שם שגם הש”ע הרב בקו”א הנ”ל מודה לזה, ומיירי רק באופן המותר שהזכיר לפנ”ז, ואיני מבין כוונתו), והסכים עמו בשו”ת מנחת יצחק (שם). וכך כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ה סי’ ל”א) לענין חימום כלי עם אוכל לתינוק בתוך מים חמים, שאין להתיר אלא אם מגולה קצת.

ובשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל הובא (בשמירת שבת כהלכתה פמ”ב הערה רמ”ב) לצדד להקל – “כיון שכל כוונתו שעושה כן כדי שהאוכל שבשקית לא יתפורר בתוך המרק מחמת הבישול” (וכשאינו מתכוין להטמנה מותר, כמשנ”ת לעיל עמ’ 4. ועיי”ש בשש”כ שכתב שאין להקל מטעם זה אלא בשקית בד שהמשקה שבקדירה עובר דרכה, או בשקית ניילון שעשה בה נקבים שמחברים את האוכל שבשקית עם המשקה שקדירה).

בשמירת שבת כהלכתה (פ”א הערה רי”א) כתב: “יש לעיין אי אית ביה משום איסור הטמנה, אם מכניס ביצה בקליפתה והיא מבושלת כל צרכה  לתוך מים חמין. דלא דמי להא דתנן – כל שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת, דהתם אין זה דרך הטמנה, אלא נתינת אוכל בקדירה, כמו תערובת של בשר ורוטב וכיו”ב, משא”כ הכא שהביצה מכוסה בקליפתה, אפשר דדומה למשקין בתוך כלי, דשייך בהו איסור הטמנה” (וציין שם לדברי ש”ע הרב במהדו”ב סי’ רנ”ט ד”ה אבל אין לומר, עיי”ש. ולכאורה לדברי הגרש”ז אויערבך זצ”ל שהובאו לעיל, פשוט להתיר בכה”ג, כיון שאין כוונתו להטמנה כלל).

עטיפה בנייר אלומיניום

בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ע”ד, הטמנה ס”ק ג’) כתב: “לכרוך בשבת דבר גוש מבושל צונן בניר אלומיניום (אלומינום פאיל) ולחממו בהפסק קדירה… בהפסק קדרה נמי הוא מוסיף הבל ואסור בהטמנה, ולכורכם בניר אלומיניום נמי הוא הטמנה”. ומדברי שאר האחרונים שהובאו לעיל, שנו”נ רק כשמטמין את המאכל העטוף בנייר אלומיניום בתוך הקדירה משמע שסוברים, שעצם העיטוף בנייר אינו נחשב להמטנה, אלא דומה להכנסת האוכל לקדירה, שאינה אסורה משום הטמנה.

אמנם נראה פשוט, שאם הסיבה שעוטף את המאכל בנייר אלומיניום אינה כדי שיתחמם או כדי שישמור את חומו, אלא כדי שלא יתפורר וכיו”ב, אין בדבר שום איסור, וכמשנ”ת לעיל עמ’ 4, שכשאינו מתכוין להטמנה, מותר.

קראק פאט (סלו קוקר)

בשו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ נ”ב ונ”ג) כתב: “בענין השתמשות כלי קדרה המכונה סלו-קוקר, שהוא כלי אלקטרי לבישול איטי של מאכלים, והרבה משתמשים בו בש”ק בארה”ב וגם באר”י לצורך הטמנת החמין צאלנט. מעשה הכלי הוא משני חלקים, א. כלי קבול של חרס שעליו מכסה ובתוכו מכניסים החמין המאכלים, ב. מכשיר חימום שבתוכו מכניסים את כלי החרס הנ”ל… כלי חרס בולט למעלה מכלי מכשיר החימום, שהוא ג”כ כעין כלי, ורובו בתוך מכשיר החימום… לדעת הרמ”א… לא נקרא הטמנה, אלא כשמכסהו מלמעלה… ופשיטא דמאן דמקיל כהרמ”א וש”ע דהגר”ז ודעמיה ומג”א, דכתורה עשה. אלא דמי שמחמיר לעצמו יש מקום להצדיק חומרתו” (לחוש לדעת האוסרים הטמנה מצד אחד, וכן לדעת ספר הישר לר”ת סי” רל”ה, שמשמע מדבריו שאסור גם כשהוטמן רובו, ולא רק כשהוטמן כולו).

עוד יש לצדד להקל, כיון שבקראק פאט יש בד”כ קצת מרחק בין שתי הקדרות, ולעיל עמ’ 5 נתבאר, שכשיש אפילו קצת אויר בין הדבר המטמין והקדרה, אין איסור הטמנה.

כסוי דוד שכבה ונדלק בשבת

כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ה סי’ ל’): “במה שנוהגים בבתי ישראל שבש”ק מכוסה הסעמאואר (הדוד מים חמים) עם בגד שישמור חומו, דהיינו שבערב שבת מעמידים אותו ונתבשל המים מערב שבת, ואח”כ באופן אוטאמטי נתכבה קצת כח האלקטרי, כדי שרק ישמור חומו ושלא ירתיח כל הזמן, ומכסים הסעמאואר בבגד כדי שיחזיק כח החום, ועם בגד זה נשאר חם יותר מבלי בגד… בנדון שלפנינו המציאות, שכל זמן שעובד כח האלקטרי, אין אנו צריכים להבגדים להוסיף הבל, דגם בלעדם יגיעו המים לאותו חום הרצוי, בין ישנם שם הבגדים או לא, ואין משימים הבגדים, רק כאשר בינתים נכבה כח האלקטרי, שישמור חומו שכבר נעשה ע”י כח האלקטרי בלי הבגדים, אלא דע”י שנתחממו הבגדים ע”י כח האלקטרי והסעמאואר, הם עצמם חמים יותר ועושים פעולתם היטב יותר… יש מקום להקל בזה, כיון דסו”ס אין כוונתו רק לשמור חומו, כמו בכל דבר המעמיד הבל, וא”צ בהוספת הבל, אלא בשמירתו. נהי דע”י שנתחממו הבגדים, מוסיף קצת על הרגיל, אין זה מגזרת מוסיף הבל. דאל”כ מי שמכסה קדרתו העומדת על האש מערב שבת, ובעודה על האש נתחמם כסוי של בגד, ואח”כ לפני שבת מנתק הקדרה מעל האש ונשאר בגד חם עליו, הרי זה נשרא מוסיף בדבר המוסיף הבל, בתמיהה. ואע”פ שאינו דומה לגמרי, דהכא בתחילת שבת היה כח האלקטרי פועל ונתחממו הבגדים, מ”מ הרי כתבתי דלזה אין צריך הבגד כלל”.

תוספת הטמנה והחלפתה

איתא בברייתא (שם נ”א ע”א): “תנו רבנן, אף על פי שאמרו, אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אם בא להוסיף מוסיף. כיצד הוא עושה, רבן שמעון בן גמליאל אומר, נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין”. פירש”י: “גלופקרא, קו”ט (מעיל, גלימה, שמיכה), ויש בו הבל יותר מן הסדינין, ונוטל את הגלופקרא בימות החמה, אם ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי”.

וכ”פ בשולחן ערוך (שם סעי’ ד’): “אע”פ שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאין מוסיף הבל, אם טמן בו מבע”י ונתגלה משחשיכה, מותר לחזור ולכסותו. וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת, מוסיף. וכן אם רוצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו, בין שהראשון חם יותר מהשני, בין שהשני חם יותר מהראשון,  אפילו לא היה מכוסה אלא בסדין, יכול ליטלו לכסותו בגלופקרין. והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה. אבל אם אינה מבושלת כל צרכה, אפילו להוסיף על הכיסוי אסור, שתוספת זה גורם לה להתבשל”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים