פרשת מסעי – תכלית המסעות

כ' תמוז ה'תשע"ג

“אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים וגו'” (דברים ל”ג א’)

למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושנים מסעות, צא מהם י”ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו מרגלים…ועוד הוצא משם ח’ מסעות שהיו לאחר מיתת אהרון מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של ר’ משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת, משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו’. (רש”י)

פירוט המסעות שכה האריכה התורה בתיאורם היווה חידה בעיני חז”ל, ומצאו את פתרונה בחסד ה’ על עמו. ואמנם, פירושו של ר’ משה הדרשן מובן היטב שהאריכה התורה לגלות לנו שעל אף שחטאו, לא טלטלם הקב”ה במדבר ועיקר המסעות לא היו בשנים שהיו נזופים. אך עדיין פירושו של התנחומא צריך ביאור למה רומז המשל על אותו מלך ומה בא ללמדנו מתוך התבוננות בפירוט המסעות.

עוד הקשה המהר”ל בספרו על התורה “גור אריה” שאם נחשב את מספר המסעות המוזכרים בפרשה נמצא שאינם אלא ארבעים ואחת ולא מ”ב שהרי המקום הראשון שממנו יצאו ישראל אינו נחשב מסע אלא רק מקום מוצא ומדוע גם הוא נכלל במניין מ”ב המסעות.

וביאר המהר”ל שרש”י כבר תירץ שאלה זו בפרשת פקודי וכתב שאף מקום חנייתם של ישראל מכונה בלשון התורה “מסע” לפי שממקום החניה חזרו ונסעו. אלא שעתה אנו נדרשים לפירוש לפירושו, מה הסיבה באמת שמקום החניה מכונה מסע.

נראה, שאת הפתח להבין את התכלית הטמונה בכל עניין המסעות ובזה לתרץ את קושיותינו פתח המהר”ל בהמשך דבריו, וביאר שעם ישראל בלכתם במדבר פעמים היו בנחת ובשלווה ופעמים בצער ומצוקה ופעמים במצב של סכנה וכמשל האב הלוקח במסירות את בנו החולה למרחקים וטורח ודואג לכל מחסורו עד אשר יגיעו ליעד הנכסף, אל הרופא אשר ימצא מזור למחלתו של בנו יקירו וישיב לו את בריאותו. ולאחר שהגיעו וקם כבר הבן ממיטת חוליו ושב לאיתנו וצועדים הם חזרה בדרכם הביתה מספר האב המסור לבנו ואומר לו: זוכר אתה את המקום הזה אשר ישנו בשלווה בחדר באכסניה המיוחדת שדאגתי לשכור עבורך. ואת הרגעים שגנחת מתוך צער וכאב ואני דאגתי בכל כוחי להקל מעל סבלך. ואת השעה הנוראה שהחמיר מצבך והיית במצב סכנה ולא חסכתי כל מאמץ להגיע לרופא שייעץ כיצד לרפא אותך. ובשמוע הבן את דברי אביו, גלי אהבה והכרת הטוב ממלאים את כל ישותו ומתוך דמעות גיל וחדווה המתחילות לזלוג מעיניו הוא מחבקו ומודה לו מקירות ליבו.

מעתה יובן היטב הנמשל, עם ישראל בצאתם ממצרים מהיותם עבדים הפכו לעם סגולה והלכו בדרכם אל הארץ הקדושה והנכספת. הקב”ה ליווה אותם בכל מקום ומקום בין בהיותם בשלווה (כמאמר המשל “ישננו”) ובין בהיותם בצער (“הוקרנו”) ובין כשהיו בשעת סכנה (“חששת בראשך”), תכלית אריכות פירוט המסעות היתה לחזור להתבונן ולחוש את יד ה’ המלטפת והמלווה בכל מקום ומקום שעברו במדבר, ולעורר את אהבתם של עם ישראל לאביהם שבשמים מתוך הזכרת הטובות שעשה עימהם.

לפי דברים אלו יאירו וישלימו דברי אחד הראשונים, בדרשות ר”י אבן שועיב (תלמיד הרמב”ן) בפרשת מסעי כתב: “י”א כי לעתיד לבא יעביר ה’ אלוקינו אותנו בגאולה העתידה באותן המקומות (מ”ב המסעות) כמו שכתב הושע “והולכתיה המדברה”, כלומר לענות שם שירים והלל ושנדע השמות ונכירם, כי ה’ הענישם והניעם שם, ועשה עמהם כמה ניסים ונודה עליהם” עכ”ל.

וכעין זה כתב גם רבנו בחיי (פר’ מסעי): “ועוד יכלול סיפור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב”ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ’): “והוצאתים אל מדבר העמים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה” עכ”ל (וע”ש שפירש עפ”ז את מה שכפל הכתוב לשון מסעיהם ומוצאיהם).

ולכאורה יש להתפלא לשם מה עלינו לעבור שוב במדבר ולראות את אותם המסעות. אלא שלפי הנ”ל הדברים מובנים שיחזור הקב”ה להזכירנו את אותם חסדים נפלאים שעשה עימנו מאז ועד היום למען תשוב ותתעורר בליבנו אהבתו והדבקות בו.

אלא שעדיין נותר לנו להבין מדוע אותם מקומות שבהם חנו ישראל מכונים בלשון התורה מסעות.

ובזה יש להוסיף נופך ולהשלים את הדברים: בספר “דגל מחנה אפרים” כתב שכל יהודי מאז ירידתו לעולם עובר במשך חייו מ”ב מסעות כשם שעברו ישראל במדבר, לפעמים המסע קשה ומפרך ולפעמים הוא בעידן שלווה ושפע. והמטרה והתכלית היא לנצל ולגלות בכל מסע ומסע את כבוד ה’ בעולם ולעובדו בשלמות הראויה.

והנה דרכו של עולם שהאדם בצעירותו צופה לעתיד ומייחל שיהיה מזהיר, נח וקל יותר לעבוד את ה’, אך כשמתבגר מתבונן הוא אחורה לעברו לימי  חורפו שעוד היה כוחו במותניו ואומר אילו היה לי את אותם כוחות הייתי יכול לעבוד יותר את ה’.

אבל האמת היא שבכל שלב בחייו עליו להתמודד עם הנסיונות שזימנו לו באותו רגע מן השמים. כל שלב כזה מכונה מסע מכיוון שכל התגברות והצלחה מקרבת אותו צעד נוסף במסעו אל תכליתו, זהו מסע החיים שעליו לעבור ולתקן. בהתבוננות בנפלאות ה’ שעושה עימו טובות בכל רגע ורגע יחוש אהבה ורגשי כיסופים וערגה לעבוד ולהדבק בבוראו.

לא בכדי גם מקומות חנייתם של ישראל נקראו מסעות כיון שבכל מקום היה עליהם להשלים את תפקידם ויעודם האמיתי הרוחני ולתקן את התיקון הנכון באותו מקום. אמנם חנו הם חנייה פיזית, אך היו הם בתוך המסע להשלמת יעודם הרוחני.

אדם שהשלים את תפקידו בעולם וניצל כל מסע בימי חייו לעבודת ה’ בא עם ימים מלאים לפני ריבונו ונוחל נחלת ב’ עולמים וזהו שאמר הכתוב על האבות הקדושים: “באים בימים” דהיינו באים עם כל ימיהם מלאים ושלמים.

***

 

אדם חלם חלום. בחלומו מטייל הוא לאורך החוף והאלוקים עמו. בפאתי הרקיע הבזיקו לנגד עיניו מאורעות חייו. ובצמוד לכל מאורע הבחין בשני זוגות עקבות בחול. זוג אחד היה שייך לו ואילו השני לאלוקים.

כאשר תמונות חייו האחרונות הבזיקו מול עיניו, פנה במבט לאחור להתבונן בעקבות שבחול, הוא הבחין שפעמים רבות  במהלך חייו נראו בחול רק זוג עקבות אחד. הוא גם הבחין שאותן תקופות היו התקופות העצובות ביותר בחייו, הדבר הציק לו, הוא שאל את האלוקים אודות כך:

“אלוקי, הלא בישרתני שמיד כשאחליט לצעוד בנתיבך תצעד עמי לאורך כל הדרך, אולם הבחנתי, רק בזוג עקבות אחד בתקופות המצערות והמיסרות ביותר בחיי.

מדוע דוקא כשהייתי זקוק לך ביותר נטשתנני ועזבתני?!”

והאלוקים השיב לו מן הדממה: “בני היקר לי מאוד, אני אוהבך ולעולם לא אנטשך. במשך אותן תקופות של נסיון וסבל בחייך, כשהבחנת בזוג עקבות אחד היה זה משום שנשאתי אותך על כפי”.

 

***

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *