האם מותר לעובדת בגן חילוני להאכיל את הקטנים ממאכליהם?

שלום וברכה ! אשה חרדית שמשמשת כגננת בגן חילוני כרגע מילוי מקום , יוצא לה שהיא צריכה להגיש אוכל לילדים בגן ושאלתה האם יש לחשוש לאיסור ספייה לקטן בסוגי האוכל הבאים :

1)דברים הכשרים בהכשר רבנות רגיל ?
2)פירות בהכשר רבנות?(ערלה, מעשרות )
3)פירות שלא ידוע מקורם ? (הן לעניין ערלה והן לעניין מעשרות)
4)עוגות שהאמהות שולחות כדי שיתנו לילדהם ?
5)או שידוע לרב על בעייה אחרת שיכולה להיווצר .?

ואם בהנ"ל ישנה בעייה כיצד ניתן להתגבר עליה ?

בברכה ותודה מראש מרדכי

תשובה:

שלום רב.

למרות שמקובל בציבור החרדי, שלא להזדקק למוצרים שבכשרות רבנות מקומית או בכשרות של הרבנות הראשית לישראל, יש להבחין בין חותמת כשרות של חלק מהרבנויות, שההשגחה בהן סבירה, וההנהגה בציבור החרדי שלא לסמוך על אישור הכשרות שלהן, אינה אלא הידור בעלמא, לבין רבנויות אחרות, שאישור הכשרות מטעמן מתבטא בעיקר בחותמת ובתשלום האגרה, וראוי ונכון גם מעיקר הדין שלא להזדקק להכשרן.

השקפה זו אינה תולדה של היחס הכללי לרבנות הראשית ולרבני הערים מטעם. הדוחות החמורים שמתפרסמים מפעם לפעם על ידי מבקר המדינה ועל ידי ארגון "כושרות" של בני הציונות החרד"לית יוכיחו, והדברים עתיקים.

קל וחומר כאשר מדובר במוצר שמגיע מבית של הורה חילוני, שמן הסתם התבשל או נאפה בכלים לא כשרים.

עם זאת בנסיבות המדוברות, כיון שהמדובר ב"שעת הדחק" ובפרט אם יש חשש לאיבוד מקום הפרנסה, אפשר לענ"ד להקל. זאת מכיון שהחשש למאכל שיש בו איסור דאורייתא הוא חשש רחוק, ובספייה של מאכל שיש בו רק איסור דרבנן אפשר להקל בשעת הדחק.

רחוק להניח, שיש במאכלים שמביאים הילדים איסור תורה ממש, ואפילו אם מדובר באוכל ללא הכשר ראוי: אפילו אם האוכל נאפה או בושל בכלי לא כשר – סתם כלים אינם בני יומם. בשר וחלב אסורים מן התורה, רק אם התבשלו יחד. מעשר וחלה בזמן הזה נוהגים רק מדרבנן. תולעים במאכל, בטלות מדאורייתא ברוב, ואסורות רק מדרבנן משום בריה. על הפירות ברשתות השיווק יש בדרך כלל פיקוח בנושא הערלה. כך שרחוק לחשוש למאכל שיש בו איסור דאורייתא, אלא אם המדובר במוצרי בשר ללא כשרות כלל.

מקורות:

מקור הדין

איתא בגמ' (יבמות קי"ד ע"א): "לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא י"א) (פירש"י, קרא יתירא הוא, דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים), לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים… דלא ליספו ליה בידים… כל נפש מכם לא תאכל דם (שם י"ז) (פירש"י, קרא יתירא הוא, דהא כתיבי אזהרות הרבה גבי דם), להזהיר הגדולים על הקטנים… דלא ליספו להו בידים… אמור ואמרת (שם כ"א), להזהיר גדולים על הקטנים (פירש"י, שתי אמירות הללו למה, להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יטמאו)… דלא ליטמו להו בידים. וצריכי, דאי אשמעינן שקצים, משום דאיסורן במשהו (פירש"י, במשהו, בכעדשה כטומאתן. תוס', פי' בקונטרס איסורן בכעדשה. ולא דק, דבהדיא אמר במעילה בפרק קדשי מזבח (ט"ז ע"ב), דשרצים לוקין עליהם בכזית, דאכילה כתיב בהו… אלא יש לפרש, דאיסורן במשהו, דלוקה על נמלה משום דהוי בריה, וכן נראה לר"י)., אבל דם דעד דאיכא רביעית, אימא לא. ואי אשמעינן דם, משום דאיכא כרת, אבל שרצים אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי, משום דאיסורן שוה בכל, אבל טומאה אימא לא. ואי אשמעינן טומאה, כהנים שאני, משום דריבה בהן מצות יתרות, אבל הני אימא לא, צריכא".

וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' שמ"ג סעי' א', יו"ד סי' שע"ג סעי' א'), שאסור להאכיל קטן, דבר האסור לו, ושאסור לטמא כהן קטן.

נתינה בידו

שנינו במשנה (שבת צ' סע"א): "המוציא… רבי יהודה אומר, אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן, לשחוק בו". ובגמ' (שם ע"ב): "ותנא קמא סבר, לא (פירש"י, ותנא קמא סבר, חגב טמא לא מצנעין ליה לקטן לשחק). מאי טעמא, דילמא אכיל ליה (פירש"י, ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות, אין בית דין מצויין עליו להפרישו, מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא (יבמות קי"ד ע"א), לא תאכלום – לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים). אי הכי טהור נמי, דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה – שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום (ויקרא י"א) – בל תשקצו את נפשתיכם (פירש"י, אי הכי טהור חי נמי, דילמא אכיל ליה, ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי, דחגב אין טעון שחיטה, אית ביה מיהא משום בל תשקצו, במסכת מכות (ט"ז ע"ב) כדרב כהנא כו'. שושיבא – מין חגב טהור). אלא דילמא מיית ואכיל ליה. ורבי יהודה, אי מיית, קטן מיספד ספיד ליה" (פירש"י, מיספד ספיד ליה תינוק, ולאו אורחיה למיכליה).

ע"פ זה פסק בהגהות אשרי (שם פ"ט סי' ב'): "אין מוסרין חגב חי לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ למסור לו דבר טמא מודה שאסור. אבל חגב טהור מוסרין בידו, דא"נ מיית ואכיל ליה שרי, דלא בעי שחיטה. מיהו חגב חי אסור, משום בל תשקצו את נפשותיכם, וכשהוא חי אין לחוש דלמא אכיל ליה, מהרי"ח", והו"ד במגן אברהם (סי' שמ"ג ס"ק ג') ובמ"ב (שם סס"ק ד'). [ומה שכתב השער הציון בסי' תר"מ סק"ח דבריו נסתרים מסי' שמ"ג ונאמרו כמה חילוקים בזה בין מקום שמאכילו דבר האסור בפני עצמו לבין דבר המותר אלא תלוי במקומו וכן חילוקים נוספים].

למדנו, שלא רק להאכיל קטן בידיים או להכניסו בידיים לאהל המת אסור, אלא גם לתת בידו דבר שדרכו לאוכלו נחשב לספייה בידיים.

באיסור דרבנן

הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז) פוסק: "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו. אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות". וכ"כ התוס' (ר"ה ל"ב סע"א).

אבל הרשב"א כתב (יבמות שם, ובח"א סי' צ"ב): "משמע לי, דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש. דהא למ"ד, בשל תורה, ב"ד מצווין להפרישו, בשל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו… וכיון שכן, כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו, בשל דבריהם מחתין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול. ויש לי ללמוד, מדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר דתולין (קל"ט ע"א) – רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי, וזרע ליה כשותא בכרמא. ואקשינן – וליתן ליה לתינוק ישראל. ופרקינן – אתי למיסרך. ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן, אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן, דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל, ולא אצל קטניהם, כנ"ל. ואע"ג דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך, אלא בדבר שאינו לצורך התינוק, אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא, דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא, ולא לצורך הקטן… אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות, שאפי' בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים".

ופסק בשו"ע (או"ח שם) כהרמב"ם. ובשו"ע הרב (שם סעי' ו') כתב: "יש אומרים, שכל שהוא לצרכו של תינוק, כגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים כלל, ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים אם צריך לכך, אע"פ שהגיע לחינוך. אבל אם אינו צריך לכך אסור להאכילו אפילו אינו בר הבנה (ואביו צריך למחות בו אם הוא בר הבנה) אפילו באיסור דברי סופרים, שהרי אסור להניקו חלב אמו אחר כ"ד חדש, אע"פ שאין איסור חלב אשה אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו צריך לו אחר כ"ד. ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים, אם הוא צריך לכך, ואין שם נכרי להאכילו על ידו". ואמנם במ"ב (שם ס"ק ה') העתיק מדברי המג"א רק את ההיתר להאכיל ע"י נכרי, אבל לא הביא מש"כ הרב להתיר אפילו בלא נכרי אם אין נכרי. אבל גם בחיי אדם כלל ס"ו סס"ק ו' כתב לסמוך על שיטת הרשב"א לצורך גדול.