למה חוגגים ט”ו באב

רבני בית ההוראה
י' תמוז ה'תשע"ג

במשנה בסוף מסכת תענית [כו:] – אמר רשב”ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים – שבהם בנות ירושלים יוצאות בבגדי לבן וכו’

ומסיימת המשנה – וכן הוא אומר “צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה – בעטרה שעטרה לו אמו – ביום חתונתו וביום שמחת לבו”.

“ביום חתונתו” – זה מתן תורה – “וביום שמחת לבו” – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

ובגמ’ שם נאמרו ע”י האמוראים – ששה טעמים מדוע יום ט”ו באב נחשב כיו”ט – ומה טעם השמחה בו והם לכאורא ששה טעמים נפרדים.

וצריך להבין הקשר והשייכות בין הטעמים הללו לזה שבנות ישראל היו יוצאות דוקא ביום זה – ומדוע יש לענין מציאת הזיווג – שייכות מיוחדת ליום זה.

והנה הר”ב מפרש את סיום המשנה – “ביום חתונתו” – זה מתן תורה, שהכונה היא ליום הכיפורים שאז קבלו לוחות שניות – ואת המשך המשנה – “וביום שמחת לבו” – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו – מפרש התו”ס יו”ט שהכונה היא – לחנוכת בית ראשון שהתחילה בז’ תשרי ונמשכה שבעה ימים עד חג הסוכות ובכללם יום הכיפורים.

אמנם המהרש”א מפרש שהמשנה הביאה ש”יום שמחת לבו” – זה בנין בית המקדש – מפני שמבין ששת הטעמים שנאמרו בגמ’ לקביעת יו”ט בט”ו באב – ב’ מהם שייכים לבית המקדש כמו שיובא להלן.

וה”פרי צדיק” – מביא דברי הפסיקתא – שבית המקדש נחרב על ידי אריה שזה נבוכדנצר בחודש שמזלו אריה ועתיד להבנות בחודש אב על ידי הקב”ה שהוא נקרא אריה.

על פי זה מחדש ה”פרי צדיק” חידוש נפלא שכונת המשנה “וביום שמחת לבו” – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו – הכונה היא שביום ט”ו באב – עתיד להבנות בית המקדש במהרה בימינו

לפי דבריו מובן היטב היחס שבין האבלות של תחילת חודש אב – אל השמחה של ט”ו באב.

האבלות בתחילת החודש היא על חורבן בית המקדש – ולעומת זאת השמחה בט”ו באב היא על בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו

הן לפי המהרש”א והן לפי ה”פרי צדיק” – סיום דברי המשנה משלים את תחילתה – תחילה דברה המשנה על ב’ ימים טובים שהיו לישראל – יום הכיפורים וט”ו באב – ועל כך הביאה את דברי הפסוק שחלקו הראשון “ביום חתונתו” – מדבר על יום הכיפורים – וחלקו השני “וביום שמחת לבו” – מדבר על ט”ו באב.

והנה במשנה במסכת תענית נאמר “כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה – כך משנכנס אדר מרבים בשמחה” ושואלים המפרשים מהו ענין ה”כשם” – ומה זה בא ללמדנו.

ושמעתי ביאור בזה משמו של הגאון ר’ מיכל זילבר שליט”א.

שורש ענין מיעוט השמחה בחודש אב נובע מהסתלקותו של אהרון בראש חודש אב – שאז הסתלקו ענני הכבוד ובא עמלק להלחם בישראל –ומזה נוצר בזמן של חודש אב שורש להתפשטות כוחו של עמלק.

ועל כן אומרת המשנה “כשם שמשנכנס אב” – שבו יש פתח לכוחו של עמלק – “ממעטים בשמחה” – כך – “משנכנס אדר” – שהוא החודש של מחיית עמלק – “מרבים בשמחה” עכ”ד.

על פי דבריו יש לומר – שכשם שענין האבלות בתחילת החודש קשור עם התפשטות כוחו של עמלק – כך ט”ו באב שהוא יום של שמחה – הפך האבלות של תחילת החודש – יש בעצם ענינו כח של קדושה – שהוא הפך כוחו של עמלק.

ובביאור הדבר יש לומר על פי דברי הרמח”ל [אוצרות רמח”ל – פרשת כי תצא] – שקלי’ עמלק היא בסוד הערלה – ובהמשך שם כתב – שאין בכל הקלי’ קלי’ יותר קשה ומריעה ומצירה אל הקדושה יותר מקליפתו של עמלק – והטעם הוא לפי שמתאחזת בסוד הפנימיות הקדוש ומונעת את הזיווג ח”ו, שאי אפשר לעשותו אלא בעמל וטורח גדול – מבואר שעמלק הוא כח של רע המונע את היחוד של קוב”ה ושכינתיה – דהיינו השראת השכינה כאן בארץ.

ויובן בזה מה שכתבו הספרים הקדושים – שעמלק מגיע תמיד ערב בנין בית המקדש – מפני שבית המקדש הוא מקום היחוד של קוב”ה ושכינתיה – ועמלק הוא כח הרע המשתדל למנוע את היחוד הזה – ולכן הגיע מיד אחרי יציאת מצרים – כי היו אמורים אז להכנס לארץ ישראל לולא חטא המרגלים ולבנות את בית המקדש.

והגיע עוד בזמן שאול – ערב בנין בית ראשון – והגיע עוד בזמן מרדכי ואסתר – ערב בנין בית שני.

על פי זה מובן מה שאמרו חז”ל [סנהדרין כ:] ששלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל – מינוי מלך – מחיית עמלק – ובנין בית המקדש.

בכדי לבנות את בית המקדש מקום היחוד של קוב”ה וכנסת ישראל – יש למחות לפני כן את עמלק שהוא הכח המונע את היחוד הזה.

ובספר “צדקת הצדיק” [אות קעו] כתב בעקבות דברי חז”ל אלו – שבכל פעם שבונים או מייסדים ביהכנ”ס או ביהמ”ר חדש באיזה מקום – נעשה שם מקודם בחינה של מחיית עמלק באותו מקום.

וכונתו בפשיטות – שעצם הקמה של מקום שהוא מקדש מעט – מסלקת את כוחו של עמלק המונע את השראת השכינה.

ומבאר עוד שם – שלכך הסוגיות של קדושת ביהכנ”ס וביהמ”ד נמצאות במסכת מגילה העוסקת בימי הפורים – זמן מחיית עמלק.

על פי זה יתכן לבאר את שורש הסגולה המיוחדת של יום ט”ו באב לבנין בית המקדש

נתבאר שבית המקדש הוא מקום היחוד של קוב”ה ושכינתיה – שעל כן כדי לבנותו יש צורך להקדים את מחית עמלק שהוא הכח המתנגד אל היחוד.

“זכור את עשה לך עמלק – אשר קרך בדרך” – ומביא רש”י “קרך” – לשון מקרה – עמלק כופר בהשגחה פרטית וחי בעולם של טבע ומזלות – ועל כן רואים בענינו של יום הפורים ובמגילת אסתר – שגילוי ההשגחה הפרטית בתוך הסתר הטבע – ומחיית עמלק הם היינו הך.

מובא בירושלמי שבמלחמת יהושע בעמלק – הואיל ועמלק מאמינים בטבע ובמזלות – לכן לקחו למלחמה את מי שמזלו חזק – ולשם כך בחרו עמלק אנשים שיום המלחמה היה יום הולדתם – מפני שביום זה מזלו של האדם נמצא בשיאו.

ובכדי להלחם בחיילי עמלק שבאו בכח המזל – נצטוה יהושע “בחר לך אנשים” – וכתב על כך ה”חזקוני” – אנשים שנולדו כמוך באדר ב’ – שהוא חודש הנמצא מעל המזל כיון שאינו במנין החדשים הרגיל – ועל כן מי שנולד בחודש זה אף הוא מעל המזל – שאין המזלות שולטים בו – מבואר שאופן המלחמה בעמלק המאמינים במזל ובטבע הוא – על ידי אנשים שהם מעל הנהגת המזל.

ובמדרש תנחומא פרשת בשלח [אות כח] נאמר – “ויהי ידיו אמונה עד בא השמש” – שהיו מחשבין [עמלק] את השעות באסטרולוגיא – מה עשה משה – העמיד גלגל חמה ולבנה וערב את שעותיהן שנאמר “שמש ירח עמד זבולה”

ויש לבאר את דברי המדרש על פי דברי הגר”א – שהשמש היא מלך עולם הטבע והמזלות.

לפי זה יש לומר שהואיל ועמלק חשבו את מעשיהם על פי הנהגת הטבע של המזלות – על כן על ידי שמשה רבינו העמיד את מהלך הטבעי של השמש – נחלש כוחו של עמלק ונצחום.

ובכדי להוסיף ביאור בענינו של יום ט”ו באב – אעתיק כאן שוב את המאמר “מט”ו בשבט עד ט”ו באב”.

בשו”ע או”ח [סי’ קלא סעיף ו’] נאמר – נהגו שלא ליפול על פניהם בט”ו באב ולא בט”ו בשבט….

יתכן לבאר שיש קשר בין שני המועדים הללו אשר נסמכו בהלכות נפילת אפים זה לזה – חודש אב הוא החודש החמישי מניסן – ואילו חודש שבט הוא החודש החמישי מתשרי – נמצא שהזמן שביניהם הוא בדיוק חצי שנה.

בסוף מסכת תענית מבואר – שאחד הטעמים להיו”ט של ט”ו באב הוא משום שמט”ו באב – נחלש כוחה של החמה ושוב אין כורתים עצים למערכה – שכן מעתה אין השמש מייבשת את העצים היטב ועלולים להכנס בהם תולעים – לפי זה יתכן לומר – שמט”ו בשבט – נחלש הקור ומתחיל כוחה של החמה להתחזק מחדש.

נמצא שמט”ו באב נחלש כוחה של החמה – ומט”ו בשבט מתחזק כוחה של החמה.

כתב הגר”א בפי’ לספר יונה וז”ל:

והענין כי כל מעשה העולם הזה ועשרו וטובו הכל מן השמש והוא שאמרו [מו”ק כח.] במזלא תליא מילתא כפי אשר השמש עומדת במזלות והוא ידוע להחוזים לכך כתבה התורה באספך וכו’ …ותפרוש מעושר העוה”ז.

רק תשב בצל שלא תחת השמש – ויהא תורתך קבע ומלאכתך ארעי וזהו צילתה [עסק התורה] מרובה מחמתה [השמש, מלאכת העולם הזה] עכ”ל.

ונראה שכונת הגר”א כדברי המהר”ל שהשמש היא מלך הנהגת הטבע – דהיינו שדרכה יורד השפע של הנהגת הטבע – וענינה של המצוה לשבת בצל הסוכה – רמז יש בכך שאין אנו תחת שלטון השמש – הנהגת הטבע – אלא חוסים בצילא דמהימנותא – תחת ההנהגה העל טבעית המיוחדת לעם ישראל – ההנהגה של “כי חלק ה’ עמו”.

ועל כן לשון הפסוקים הוא – “אין חדש תחת השמש”, – “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש” – תחת השמש פירושו תחת הנהגת הטבע – ושם אין יתרון ואין חדש, אבל למעלה מן השמש בהנהגה שמעל הטבע – יש יתרון ויש חדש.

על פי זה יש לומר – שהשנה מתחלקת לשני חלקים של חצי שנה – כאשר בכל אחד מהחלקים יש מועדים המתאימים לעבודה השייכת לאותו זמן.

במועדים החלים בתקופה שמט”ו בשבט ואילך עד ט”ו באב, שאז הוא הזמן שהשמש מתחזקת – העבודה היא תחת השמש – בתוך הנהגת הטבע [אולי לכן ט”ו בשבט בגי’ חשך – רמז לכך שאז מתחילה תקופת העבודה לגלות את כבוד השי”ת בתוך החשך של הטבע]

לעומת זאת במועדים החלים בתקופה שמט”ו באב ועד ט”ו בשבט – שאז השמש נחלשת – העבודה שייכת יותר למדרגת– מעל השמש – מעל הטבע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים