פרשת בלק – קוסמות: מבט הלכתי

רבני בית ההוראה
ו' תמוז ה'תשע"ג

תעשיית הקוסמות של החברה המערבית חילחלה במשך השנים לכמה תחומים בחיינו הפרטיים. הורגלנו (בחוגים מסוימים), לקוסמים המופיעים במסיבות יום-הולדת, להופעות רציניות יותר לבידור הציבור הכללי, ולטריקים למיניהם שניתן לקנות בדוכנים לרוב.

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כג, כג)

 

מול ילד או ילדה החוזרים הביתה מלאי התרגשות, עם סיפור מופת על חבר שכמעט ולא סיים את מילת הקסם עד שהכדור פשוט נעלם מול פניו, איננו עשויים להתרגש רבות. לרבים מאתנו, התופעה של קוסמות וקסמים הינה חלק מהתרבות.

אך מהי השקפת התורה על קסמים וקוסמות? האם אין כאן בעיה של “גניבת דעת”, כשהילד שלנו חושב לתומו שמילת הקסם באמת פעלה משהו על-טבעי? יתרה-מזו, האין כאן חשש של עבירה על איסור התורה של קסמים, כפי שהעיד בלעם בפרשתנו “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”? אולם עלינו באמת לשים לב יותר לתופעת הקסם במחננו?

גניבת דעת

נפתח בסקירה קצרה של איסור גניבת דעת. מהי מהות האיסור, והאם היא שייכת לנושא של קוסמות?

רבינו הרמב”ם לאחר שהקדים את כלל האיסור על שקר ותרמית, ממשיך לבאר עניין גניבת דעת, וזה לשונו:

“אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו ואפילו מלה אחת של פיתוטי ושל גניבת דעת אסור אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות” (הלכות דעות ב, ו).

לפי כמה דעות, האיסור על גניבת דעת הינו איסור תורה, ונכלל באיסור של “לא תגנוב” – כפי שאסור לגנוב את חפציו של אחר, כך נאסר “לגנוב את לבו”. וכפי שאכן כתב הסמ”ג (מצוות ל”ת קנה) והביאו שולחן ערוך הרב (אונאה סימן יא). מאידך, דעת הסמ”ק (סימן רסב) והב”ח (חו”מ סימן רכח) שאיסור זה אינו אלא דרבנן (כמו כן לא מצאנו שימנה הרמב”ם את האיסור בספר המצוות).

יהיה איך שיהיה, חז”ל מציינים את החומרה המיוחדת של איסור גניבת דעת. בתוספתא (בבא קמא ז, ג).

כפי שהובא בדברי רבותינו הראשונים, נמנים כמה סוגים של גזל; מתוכם, גניבת דעת היא החמורה ביותר. גזל בעלמא פוגע ברובד החיצוני ביותר של האדם. גניבת דעת, פוגעת ברובד הפנימי ביותר, בליבו של אדם.

לא כל רמיה מהווה גניבת דעת

אולם לא בכל מקרה של ייצוג שקרי אדם עובר על איסור גניבת דעת. הגמרא (עירובין דף ק ע”ב) מלמדת שיש לאדם לפייס את אשתו בהבטחה שיקנה לה בגד מיוחד במינו. לבסוף, הוא מגלה לה את האמת: אמנם ראויה היא לכזה בגד, אלא שאין לו אמצעים לקנותו. [ע”ש שלמדנו בזה דרך ארץ מתרנגול] האמירה המקורית בה מבטיח הבעל לקנות את הבגד אינה נחשבת לגניבת דעת, משום שמטרתה אינה לרמות (לגנוב את הדעת), אלא להחמיא.

בדומה לכך מוצאים אנו באחת ההלכות המצוטטות לעיל בדברי הרמב”ם, דהיינו באיסור על הזמנה חוזרת לביתו של אדם, כשהמזמין יודע שהמוזמן אינו יכול להיענות להזמנה. אולם, מותר להזמין אדם בהזמנות חוזרות, גם באופן שיודע שהלה לא ייענה לו, באופן שההזמנות מיועדות להחמיא לאדם ולשבחו.

מהות האיסור היא במתן תחושה כוזבת של רצון עז להזמין את האחר לביתו. במקום שהכוונה אינה ליצור התרשמות כוזבת, אלא לכבד את המוזמן, אין בכך שום איסור. להיפך: כבוד ונימוס הם להציע לאדם כוס מים או תה, גם במקרה שידוע למציע שהלה יסרב (למשל, מטעמי כשרות). כשהמטרה היא חיובית בלבד, לא שייך איסור גניבת דעת.

כפי שנראה בהמשך, לחילוק הנ”ל עשויות להיות השלכות גם בתחום של המבט ההלכתי על קוסמות.

כישוף או אחיזת עיניים?

כעת נעבור לדברי הפוסקים בנושא קוסמות.

נציין בפתח הדברים, שהטריקים המוכרים לנו אינם חדשים לתרבות המערבית. אם כי צורת וטבע הקוסמות השתנו רבות, תופעת הקסם קיימת שנים רבות.

הגמרא, למשל, מתארת קוסמות בתקופה התלמודית: “אמר ליה רב לרבי חייא, לדידי חזי לי ההוא טייעא (=ערבי) דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא (=שנטל חרב וביתר גמל), וטרף ליה בטבלא וקם (=וצלצל בפעמון, והגמל קם על רגליו!) אמר ליה לבתר הכי, דם ופרתא מי הואי (האם לאחר שחתכו ראית דם ופרש)? אלא ההיא אחיזת עינים הוה” (סנהדרין סז ע”ב).

בנוגע לאחיזת עיניים, כמתואר בגמרא, מצאנו במשנה (סנהדרין ז, יט; דף סז ע”א) שמי שרק “אוחז עיניים” פטור מעונש. לדעת הכסף משנה והלחם משנה, הכוונה היא שאין עונש כלל על אחיזת עיניים, ולו עונש מלקות על איסור לאו רגיל (הלכות עבודה זרה פי”א, הלכה טו). אולם אחרים (עי’ ערוך לנר, סנהדרין שם) ציינו לדברי הרמב”ם בפירוש המשניות (סנהדרין שם) שמבואר שיש עונש מלקות על אחיזת עיניים, ומכאן שיש עכ”פ איסור תורה גמור גם באחיזת עיניים בלבד (ראה גם ביד רמה, סנהדרין סז ע”ב).

בדברי הרמב”ם עצמם מצאנו לכאורה סתירה בנידון זה. מחד, הרמב”ם מצטט את דברי המשנה הנ”ל שפוטרים את האוחז עיניים מעונש. מאידך, הרמב”ם כותב לחייב את האוחז את העיניים בעונש גמור: “ובכלל אזהרה זו גם כן אסור פּוֹעַל החרטומים, ולשון חכמים מעונן זה האוחז את העינים, והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש, וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו, ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור, ומי שעושה יקרא אוחז העינים, והוא מין מן הכשוף ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות” (ספר המצוות, מצוות ל”ת לב).

הב”ח מציין סתירה נוספת בדברי הרמב”ם בנידון זה (ראה הלכות עבודה זרה, פי”א, ה”ט, שמבואר עונש מלקות לאוחז עיניים), וכותב לתרץ שישנם שני סוגים של אחיזת עיניים: אחיזת עיניים המשתמש בכישוף אמיתי, ואחיזת עיניים שסומך רק על מהירות הידיים, ואינו מסתמך על שום מעשה כישוף. בסוג הראשון מדובר על כישוף שבו מתראה הקוסם כאילו הוא עושה משהו, כשבמציאות הוא לא עושה כלום – ועל כן אינו לוקה, כיון שאין בזה מעשה. אבל בסוג השני, דהיינו אחיזת עיניים שנעשה במהירות הידיים בלבד (הוא אינו עושה שום כישוף, אבל מתראה כאילו הוא עשה משהו על-ידי כישוף), יש מעשה גמור, והוא לוקה מלקות של תורה.

דעות שונות בדורות שונים

לדעת הב”ח, עולה שיש איסור גמור בעשיית טריקי קוסמות המהווים אחיזת עיניים, ויש בהם איסור מעונן של תורה, מלבד איסור אחיזת עיניים המוזכר בדברי הרמב”ם. הש”ך (יו”ד סימן קעט, סקי”ז) מציין את הלכת הב”ח ומסכים לדבריו, וכך מצאנו גם בחיי אדם (כלל פט, סע’ ו) ובמשנת חכמים (סימן מז; וראה גם בפתחי תשובה, יו”ד סימן קעט סק”ז, ודרכי תשובה סל”ז).

בחיי אדם מוסיף שמי שמזמין ומשלם על “הופעת קוסם” עובר על איסור “לפני עוור לא תתן מכשול”, ומוסיף על כך שאסור לצפות בהופעה כזו שיש בה קוסמויות אסורות.

מאידך, הרב משה פיינשטיין זצ”ל (אגרות משה, יו”ד ח”ד סימן יג) אינו מוכן לקבל הוראת איסור זו, וטוען בתקיפות ש”מהירות היד” אינה יכול להוות איסור דאורייתא. בתוך דבריו הוא מזכיר שהרי מצאנו אנשים מסוימים שנולדו עם כוחות מיוחדים, כגון נפתלי בן יעקב במהירות הליכתו, ושמשון בכוחו. וכי נאמר שאסור לשמשון להשתמש בכוחו המופלא, ואסור לנפתלי לרוץ במהירות מפורזת, משום שהרואה עלול לטעות ולייחס להם כוחות על-טבעיים? הרי שבוודאי אין בזה איסור כלל! כמו כן, כותב האגרות משה, לא שייך לגזור איסור תורה על מהירות היד בנוגע לקוסמויות.

יתירה-מזו, במקום שהש”ך מציין לדברי הרמ”א (תשובה סימן סז) כראיה לפסק הב”ח, הרב פיינשטיין זצ”ל רואה מכאן דווקא ראיה שלא כדברי הש”ך, ומוציא מתוך דברי הרמ”א מקור שאין שום איסור באחיזת עיניים בעלמא. לפי דברי האג”מ זוהי אף שיטת הרמב”ם, עיי”ש.

למרות שנזהר האג”מ מלחלוק על דברי הקדמונים, הוא ממשיך לכתוב שאילו היה נשאל בעניין זה, הוא היה משתדל שלא להשיב. ואילו היה נלחץ, הוא היה משיב שהדבר מותר, בתנאי שהקוסם מכריז שאין במעשיו שום שימוש בכוחות על-טבעיים, ורק מהירות הידים ושאר תחבולות בדרך הטבע.

בדומה לכך, הרב בצלאל שטרן (בצל החכמה, ח”ד סימן יג) מציין לדברי כמה ראשונים שסברו שאיסור אחיזת עיניים לא נאמר אלא בשימוש בכוחות כישוף “אמיתיים”, ולא בתחבולות על דרך הטבע. כך מצאנו גם בדברי יציב (יו”ד סימן נז) שיש להקל על פי דברי החינוך (מצווה רנ), בתנאי שמצהיר הקוסם שאין במעשיו שימוש בכוחות על-טבעיים. תשובות והנהגות (ח”א, סימן תרנה) מוסיף לציין בשם החזון איש שאין איסור באופן שידוע לקהל שמעשי הקוסם אינם אלא קוסמויות.

אחיזת עיניים “אמיתית”

על פי מה שהקדמנו בגדרי גניבת דעת, נראה שיש להבין את הפער בין גישת דורות קדמונים לעניין אחיזת עיניים, לבין גישת פוסקים בני זמננו. השינוי בפסיקת ההלכה נובע, לכאורה, משינוי חברתי כללי בתפיסת הקוסמות.

כשבדורות קדומים ההמון האמין בלי ספק בכוחות על-טבעיים, היום (בודאי בעולם המערבי) ההמון בז לאותם כוחות, וככלל אינו מאמין בהם מאומה. כשנעשה קוסמות בימי הביניים, ההמון היה תופס את האירוע כתופעה על-טבעית; היום, לא יעלה על דעת הקהל תופעה על-טבעית, ובמקום זאת הקהל יתמהה לעצמו איך הקוסם הצליח “לרמות” אותנו במיומנות כה רבה.

לפ”ז נקל להבין למה פוסקים קדמונים ראו בקוסמות גניבת דעת, וגם הגדירו אותה כאופן מסוים של איסור “מעונן” – כשלעומת זאת, פוסקי זמננו רואים בקוסמות תופעת בידור מותרת. כפי שהרמב”ם, והחינוך כותבים, הרוע של “אחיזת עיניים” טמון במה שאנשים יבואו להאמין שהבלתי-אפשרי הוא אכן אפשרי, ולהסיק מסקנות שנוגדות את עקרונות התורה. וז”ל הרמב”ם בסוף דבריו הנ”ל (בספר המצוות): “וההפסד המגיע מזה גדול מאד, כי ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד, ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה, והבן זה”.

לקהל של היום, החשש שיבואו לידי אמונות טפלות, אמונות הנוגדות את יסודות התורה, וכדו’, כמעט ואינו ריאלי. אי-לכך, הדעת נוטה להיתר, כפי שנקטו פוסקי זמנינו.

עקב כך שאין אף אחד ש”נגנב דעתו” להאמין בכוחות על-טבעיים, הרי שלא שייך כאן איסור גניבת דעת. בנוגע לאיסור כישוף, ניתן להציע שלדעת אותם ראושנים האוסרים “אחיזת עינים” כאופן של איסור “מעונן”, האיסור אינו שייך אלא בתרגיל טבעי שמתכוון להראות כתופעה על-טבעית.

ונראה שזהו שכתב הרדב”ז (מצודת דוד סימן סא) בביאור דעת הרמב”ם, עיי”ש שלדעת הרדב”ז עצמו לא אסרה תורה אלא מעשה כישוף ממש (כישוף “אמיתי”), וכן הורה להיתר באחיזת עיניים בלבד בתשובותיו (סי’ אלף תרצה). אולם בדעת הרמב”ם מודה רדב”ז שיש איסור אף באחיזת עינים, ופירש רדב”ז דהיינו משום שסבר הרמב”ם שכל כוחות הכישוף אינם אמיתיים ואין להם אחיזה במציאות כלל (ראה בכך בביאור הגר”א, יו”ד סימן קעט, סי”ג). מאחר וסובר הרמב”ם שכוחות הללו אינם קיימים, ממילא צריכים להבין את האיסור דרך גרימת אחרים להאמין בכוחות שאינם מציאותיים כלל, ועל דרך שהבאנו לעיל מדברי הרמב”ם בספר המצוות.

אי-לכך, בזמנינו שהסיכוי שקהל יבוא לידי אמונות כנ”ל קלוש ביותר, יש בודאי מקום להקל, וכפי שהורו הפוסקים הנ”ל.

עם זאת, יצויין שיש סוגים רבים של הופעות קוסמות, ואלו היותר מתוחכמים יכולים בהחלט להתקרב לגבולות האיסור. בפרט, יש לפקפק בהיתר הופעות “עקימת כפות” “קריאה בקלפים” “קריאה בקפה” וכדו’, בהם באמת מוצגת תופעה כעניין על-טבעי, שלדעת הפוסקים אכן יש בהם משום איסור כישוף או מעונן.

לפני הזמנת הקוסם – ובודאי לפני כניסה למקצוע – כדאי להיוועץ עם סמכות הלכתית!

3 תגובות

    שלום רב ליושבי על [מ]דין
    שמח מאוד לקרוא את תשובותיכם המנומקות והמפורטות מאוד!
    יישר כחכם!
    תמהני, מדוע נגרעה תשובת הגר”ע יוסף ביבי”א ויחו”ד האוסרת כל קוסמות? ועוד, דבריכם ‘שגישת הקדמונים שונים מגישת הפוסקים דהיום וכו’- מעיבה על תשובת הגרע”י זצ”ל
    אודה לתגובתכם המחכימה

    רבני בית ההוראה:

    אנחנו אף פעם לא מתיימרים לדעת הכל, אם אתה חושב שחסר כאן חומר את מוזמן להוסיף ונפרסם בשמחה.

    יאיר:

    באחד מעלוני ‘אל המעיין’ (מלפני הרבה שנים) שאלו איך מזמינים באירועים שלהם קוסם והרי כתב בילקו”י שאסור וענו שם שהגר”ע יוסף (וכן פוסקים נוספים) הורו שאם מגלה קסם אחד מותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *