חומרות בהלכה, חומרא דאתי לידי קולא במערכות הכשרות

הרב אברהם צבי הכהן
ב' תמוז ה'תשע"ג

אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא אמר ליה אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה (פסחים מ”ח ע”ב).

כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע”פ שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים (ש”ך פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר, יו”ד סוף סי’ רמב).

מצינו בגמ’ (סוטה ה’ ע”ב), כל השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב”ה. נראה דמיירי אפילו שני הדרכים הם למצוה, רק ששוקל לעשות המצוה שלא יבוא מכשול על ידו… ונראה דזה הכוונה זוכה כו’, שכיון ששוקל ע”י החשבון לשם שמים, הש”י בעצמו מאיר עיניו ומוצא התשובה בעצמו. וכמו כן בכל המצוות, כשממעט – בכוונה לשם שמים, השם יתברך מושיע לו בזה המיעוט. וזה שכתוב – אראנו בישע אלהים (שפת אמת שם).

חומרא דאתי לידי קולא

העומדים בראש הבדצי”ם ומערכות כשרויות המהדרין לגווניהן, ניצבים פעמים רבות בפני הצורך לקבל החלטות לא קלות. לעתים יש מקום ספק מהן הדרישות ההלכתיות אותן יש להציב כתנאי לכשרות המוצר, ולעתים הספק הוא האם להעניק כשרות למוצר מסויים, או להמנע מכך כליל. למרבה הצער מוכרעים  ספקות אלו  במקרים רבים על פי שיקולים שאין בינם לבין הכשרות וההלכה ולא כלום, ולעתים אף נגרם בעקבות כך נזק לרמת הכשרות.

זיקת הגומלין שבין מערכות כשרות אלו, ובינן לבין הציבור הרחב הצורך מוצרים למהדרין, גורמת לכך, שכל ספק נסקר בפן של “מה יאמרו”, ובפן הכלכלי והתחרותי הכרוך בעקביו, כשהשיקולים הכשרותיים ותועלת הציבור מהוים – במקרה הטוב – שיקול משני בלבד.

דא עקא שכל החלטה כזאת אינה נשארת נחלת מערכת מסוימת, אלא משפיעה בעקיפין גם על שאר הגופים המעניקים כשרות למהדרין. בסופו של דבר, מוכתבים איפוא הכללים ע”י דעת הקהל הרחב, שידיעתו בכשרות שואפת לאפס, וע”י גורמים אינטרסנטים שונים, המומחים בהטיית דעת הקהל לחפצם, אם להקל או להחמיר, ונמצא הציבור כולו נפסד.

שתי דוגמאות אופייניות לסחף שיצרה דעת הקהל, או נכון יותר דעת המפרסמים, קשורות בחג הפסח. האחת היא מתן הכשרים למוצרי ניקוי ולכלים חד פעמיים בפסח. השנה יצא המרצע מן השק, כאשר רב מפורסם – העומד בראש מערכת כשרות המעניקה כשרויות למוצרים כאלה – לא היסס להצהיר במדיה הכתובה, שאין שום צורך בכשרות, והכשרות ניתנת רק בגלל דרישת הציבור.

השניה היא מה שהתחיל כגימיק פרסומי של אחת ממערכות הכשרות למהדרין, שהודיעה שכל מוצרי המאפה שלה נאפו לאחר הפסח. מכאן ועד הודעת גופי כשרות רבים אחרים, שמוצריהם נאפו מקמח שנטחן לאחר הפסח או מחטים שלא הורטבו במים, היתה הדרך קצרה, למרות שהרבנים העומדים בראש אותם גופי כשרות לא ראו לפני כן שום צורך הלכתי להקפדה זו.

במאמר דלהלן אסקור דוגמאות שונות לספקות ולבטים מעין אלו, בהם נתקלתי, ושיש לגביהם גישות שונות בין נותני הכשרות, ואשתדל להציג את השיקולים ההלכתיים העומדים בפני הרב נותן הכשרות באותם נושאים.

שחיטת עופות

זריקות

הפיקוח על כשרות העופות מתחיל כיום כבר מרגע בקיעת העוף מן הביצה, כדי למנוע חשש להטרפתם ע”י מתן זריקות. במשקים רבים (בהם אין בלול רצפת בטון) נהוג לתת זריקת חיסון לעוף כמה שעות לאחר הבקיעה, למנוע תמותה כתוצאה מזיהומים. זריקה נוספת מקבלים כמעט כל התרנגולים ביום ה-12 לחייהם (פרט לתרנגולים העתידים להשחט כפרגיות – עופיונים), כדי למנוע את מחלת הניוקסל ומחלות נוספות. תרנגולי הודו מקבלים זריקות נוספות במהלך גידולם. מתן החיסונים הינו תנאי בל יעבור של חברות הביטוח, המבטחות את בעלי הלולים. מתן זריקות אלו עלול במקרים מסויימים להפוך את העוף לטריפה, מחמת נקב באיברים הפנימיים.

ישנה אמנם אפשרות להמנע לחלוטין ממתן זריקות, ע”י חיסון העופות באמצעות ריסוס תרחיף, או מתן החיסון במי השתיה, אך צורה זו אינה יעילה לחלוטין, ולכן מייקרת את הפרמיה אותה דורשת חברת הביטוח, זאת מלבד עצם החשש לתמותת העופות במגפה.

בין נותני הכשרות מצאנו שלש גישות לנושא זה. יש הסומכים על הכלל “אומן לא מרע אומנותיה”. הזרקה במקום ההופך את העוף לטריפה, מסתיימת ברוב המקרים במות העוף זמן רב לפני הגיעו לגיל הראוי לשחיטה, ולכן הקפדה על הזרקה נאותה הינה דרישה עסקית, ולא רק כשרותית. לפי גישה זו ניתן לוותר לחלוטין על הפיקוח על ההזרקות. למיטב ידיעתי אין כיום בתחומי הארץ אף גוף כשרות למהדרין שאימץ גישה זו.

הגישה הרווחת בין גופי הכשרות הינה לצמצם ככל האפשר את מספר ההזרקות (ע”י אי אישור לולים שנדרשת בהם הזרקה ביום הבקיעה וכיו”ב), וכן לדרוש הזרקה בחזה בלבד ולא בעורף, ולהעמיד משגיח על צות המזריקים. החסרון הבולט בגישה זו הינו בעובדה שההזרקה מתבצעת  בד”כ ע”י צות של כשמונה פועלים, שכל אחד מהם מזריק לכ – 20 אפרוחים בדקה. הסטייה בין המקום המותר בהזרקה לבין המקום המטריף את האפרוח הינה בכ – 2 ס”מ, כך שאפילו משגיח מיומן ביותר אינו מסוגל לפקח בצורה יעילה על המתרחש. בחצי פה מודים מאמצי גישה זו, שההשגחה מועילה בעיקר כדי ליצור תחושה של פיקוח אצל הפועלים, ולא השגחה אמיתית, ונותנת לכל היותר אישור לכך שההזרקה מבוצעת בחזה ולא בעורף.

גישה שלישית, אותה נוקטת היום בארץ מערכת כשרות מהדרין אחת בלבד, הינה לאסור לחלוטין כל צורה של הזרקה, ולאשר אך ורק לולים שחוסנו באמצעים אחרים. למרות שבצורה זו נמנע לכאורה לחלוטין החשש להטרפה שעלולה לגרום ההזרקה, טוענים מתנגדי גישה זו, שבעלי הלולים מנצלים את ימי השבת, בהם אין הם חוששים מהופעת מפקח, כדי להזריק חיסון לעופות, ולמנוע לחלוטין אפשרות של התפרצות מגפה בלול. בנוסף, הגבלת הצריכה למספר מצומצם מאד של לולים העומדים בתנאי הכשרות, מאלצת את נותני הכשרות לאשר לשחיטה אפילו עופות שבשחיטה מדגמית נתגלה בהם אחוז גבוה של טרפות. יש הטוענים גם (אם כי לדעת הכותב, טענה זו לא נבדקה מעולם בצורה סטטיסטית) שאחוזי הטרפות – במיוחד בבליטה שבאמצע המעיים – גדולים בהרבה בעופות שלא חוסנו ע”י הזרקה, והתיקון בביטול הזריקות מקלקל בטרפות המעיים (ראה להלן).

בדיקת מעיים

באמצע המעי הדק של העוף, יש בליטה קטנה, הסתומה לפעמים בקצה העליון, לא ע”י עור המעי עצמו, אלא ע”י שכבה בצבע צהוב. יש אחוז מסוים של עופות, שכאשר דוחקים את האוכל הנמצא במעי שלהם לכיוון בליטה זו, ניתקת השכבה הצהובה ממקומה, ונשאר נקב בקצה הבליטה.

בספר כשרות וטריפות בעוף (תשמ”ו, פמ”ז הערה 26) הביא חוו”ד של שלשה וטרינרים, שבליטה זו במעי היא הצינור שממנו ינק האפרוח את מזונו מן החלמון בתוך הביצה, והוא מתנוון והולך, עד שנשאר ממנו רק שריד, והשכבה הצהובה היא שאריות החלמון. כך ראיתי בעיני, שבאפרוחים בני יומם, היה מחובר במקום זה צינור שיצא מן המעי לגוש החלמון, שהיה מצוי עדיין בכמות גדולה בתוך גופם. באפרוחים בני שנים עשר יום, ראיתי שהצינור נסתם, ונשאר גוש קטן של חלמון בתוך הצינור, בקצהו הרחוק מן המעי. בתרנגולים בני ארבעים יום, התקצר צינור זה לגמרי, ונשאר רק סימן לקיומו על דופן המעי.

יש מקום להסתפק, האם כאשר דחקו אוכל על הבליטה, נקרע הקרום הצהוב והפך לנקב, העוף טרף. שהרי קרום זה לא נוצר יחד עם כל המעי, אלא מאוחר יותר, וא”כ יתכן שמקום החיבור שלו למעי חלש מטבע ברייתו, יותר משאר עור המעי, ואין שום ראיה מכך שהוא נקרע בקלות, שיש במקום זה חולי. בספרי הפוסקים לא מצאנו אזכור לתופעה זו.

ישנם מקרים, בהם מוצאים בתוך הבליטה גבשושית בצבע שחור. ע”פ עדות מומחים, גבשושית זו הינה שאריות החלמון, שהשחירו בגלל חום המעי. אם עור המעי שלם, אין סיבה להטריף את העוף.

לפעמים יש בתוך הבליטה מוגלה או רקבון. בקובץ “עיר על תילה” (ניסן תשס”ו עמ’ כ”א), הובאה דעת מומחים, שרקבון זה נוצר משאריות החלמון, כיון שבניגוד למצבו הטבעי של האפרוח, שבשלשת הימים הראשונים לחייו הוא אמור להיות ניזון משאריות החלמון שבמעיו, ולא לאכול שום מזון אחר, נותנים היום בלולים אוכל לאפרוח כבר מיומו הראשון, ושאריות החלמון שבמעיו שאינן מנוצלות, נרקבות וגורמות לרקבון של המעי. במקרה של רקבון, נוצר בדרך כלל נקב בקצה המעי, ולכן לפי כללי הלכות טרפות נראה בפשיטות שיש להטריף את העוף.

האחוז שבו מצויה התופעה אינו קבוע. לפעמים אין מוצאים כלל מעיים נגועות במשק שלם, לפעמים מדובר באחוזים בודדים (עד 3%), ולפעמים באחוזים גדולים יותר (15% ויותר).

בדיקת מעיים נהוגה רק בחלק מגופי הכשרות למהדרין, יש הבודקים בדיקה מדגמית בלבד, ויש הבודקים  כל עוף. במערכות הכשרות הרגילה לא נהוג לבדוק את המעיים.

בדיקת הריאות והגידים

בצורת השחיטה הנהוגה היום בשחיטה התעשייתית, מגיע העוף לאחר המריטה תלוי על סרט נע. כיון שכך יש שתי אפשרויות כיצד לבדוק את צומת הגידים ואת ריאת העוף – תוך כדי נסיעה על הליין, או להסיר את העופות מהליין לשולחן בדיקה, ולחזור ולתלותם על הליין להמשך הטיפול בעוף. כדי לבדוק את הגידים והריאות תוך כדי נסיעת העוף על הליין, יש לדאוג להוצאת הריאות מן העוף ולחתוך את רגל העוף עוד לפני הגעתו אל הבודקים, כך שהבודקים יוכלו לנצל את כל הזמן שהעוף נמצא לפניהם לצורך הבדיקה.

לצורת בדיקה זו יש חסרון ברור. העוף נבדק תוך כדי נסיעה, ולכן יש להאט את קצב השחיטה, ולוודא שקצב נסיעת העופות אינו מהיר מידי ביחס למהירות הבדיקה של המשגיח. כמו כן חובה ליצור למשגיח אפשרות טכנית לעצירת הליין במקרה הצורך, בעוד שבבדיקה על השולחן אין המשגיח מוגבל בזמן הבדיקה, ויש לו שליטה מלאה על העוף. מאידך, יש לצורת בדיקה זו גם יתרונות ביחס לבדיקה על השלחן. בבדיקה על הליין אין חשש שהעופות הבדוקים ושאינם בדוקים יתערבו זה בזה, כיון שהעופות נוסעים כל הזמן על הליין ונבדקים לפי סדר קבוע. מאידך, בבדיקה על השולחן קיים חשש שעופות לא בדוקים יעברו בטעות בלא ביקורת. גם בדיקת צומת הגידין מתבצעת טוב יותר כאשר העוף תלוי וגידי הרגל מתוחים, ולא כאשר העוף מונח על השולחן.

יש גם דרכים שונות כיצד להוציא את הריאות מן העוף. כאשר הריאות נבדקות על הליין, מוצאות הריאות ע”י פועל המשתמש במזלג מיוחד שמוציא את כל חלקי הפנים של העוף, והבודק מנצל את כל משאביו אך ורק לצורך הבדיקה. בצורה זו יש להקפיד שהפועל המוציא את הריאות יהיה מיומן בעבודתו, ולא יקרע את הריאות תוך כדי הוצאתן, או לחילופין ישאיר ריאה אחת בתוך העוף. כאשר הריאות נבדקות על השולחן, מוצאות הריאות ע”י הבודקים. יש מקומות שבהם נעשה הדבר לאחר פתיחת העוף, כדי להקל על הבודק. בשיטה זו נחתכת לפעמים אחת הריאות בחלקה בזמן פתיחת העוף, והבדיקה לוקה בחסר. בכשרויות אחרות מוציא הבודק את הריאה בעצמו מן העוף. לשיטה זו יש מחד גיסא יתרון, כיון שהבודק מקבל את הריאה תמיד בשלימות. אולם מאידך הוא עלול לאבד את עדינות התחושה באצבעותיו, דבר שיפגום בבדיקת הריאה.

מליחת עופות

חתך בכנף

בדרך כלל נהוג לחתוך את קצה כנף העוף (קצות האגפיים), כדי לאפשר את יציאת הדם מן הורידים. יש כשרויות מהדרין, שבהן הונהג לעשות חתך גם במקום חיבור הכנף לגוף, כיון שע”י כך מונעים הצטברות (צרירות) דם בעצם הכנף. לעומת זאת, יש שיקול להמנע מלעשות חתך כזה, כיון שבעקבות החיתוך יש צורך  להקפיד שהמלח יכנס לתוך החתך, כדי שלא ישאר שום מקום בלא מלח. בעיה נוספת  הנוצרת לעתים בעקבות החיתוך הינה יציאה של דם בעין מן החתך, לאחר השריה שלפני המליחה.

פתיחת הגוף בהודים

בניגוד לתרנגול הרגיל, שבכל כשרויות המהדרין נוהגים לפתוח אותו לכל ארכו, כפי שכתב הרמ”א, כדי לאפשר מליחה יעילה, הרי שבתרנגולי הודו שחלל הגוף שלהם גדול הרבה יותר, ישנם שיקולים כיצד להכין את העוף למליחה, כך שהמלח יכנס לכל חלל העוף. הדרך היעילה ביותר היא לחצות את ההודו לרוחבו (עליון ותחתון), כך שכל חלק הינו קצר ורחב, וכך נוהגות כשרויות מהדרין אחדות. אך במשחטות שיש להן תקן המאושר ע”י משרד הבריאות של ארה”ב, אין אישור לחצות את העוף לפני המליחה, ולכן אפשרות זו אינה מעשית במשחטות אלו.

יש החותכים רגל אחת במקום החיבור לגוף, כך שהחלל מתרחב, ויש החותכים חיתוך חלקי את שתי הרגלים (אין אפשרות לחתוך את שתי הרגלים חיתוך מלא, כיון שהעוף תלוי על הליין ברגליו). לעומתם, יש המולחים את ההודו בלא לפותחו כלל, ולטענתם, דברי הרמ”א שהצריך לפתוח את העוף כדי להכינו למליחה, נאמרו רק בעוף שחללו קטן, ולא בתרנגול הודו. בנוסף, ע”י חיתוך הרגל נוצר לפעמים קרום שומני, המונע את כניסת המלח לחלל ההודו.

תרומות ומעשרות

מקום הפרשת התרו”מ

הירקות והפירות עוברים כידוע מספר תחנות מן השדה, המטע והפרדס, עד שהם מגיעים לחנויות הירקות, או לרשתות השיווק. לנותני הכשרות המהודרת יש איפוא מספר אפשרויות היכן לעשר את הירקות והפירות.

בבדצי”ם אחדים המעדיפים לעשר בחנות או ברשת השיווק, כיון שזו היא הנקודה האחרונה לפני שהפרי מגיע לצרכן, ונמצאת בדרך כלל במקום נגיש, ולכן הפיקוח על ההפרשה קל ביותר, והחשש למכירת סחורה שלא עושרה קטן ביותר. אולם לגישה זו גם מספר חסרונות: ראשית, ככל שהפירות והירקות מתרחקים ממקורם, קשה יותר להתחקות על מקורם, ולמנוע תערובת של דרגות חיוב שונות, או אף של חיוב ופטור, דבר העלול לבטל לגמרי את ההפרשה, ולהשאיר את הפירות בטבלם. שנית, כשהסחורה מגיעה לחנות בתור טבל, אין אפשרות להתחיל את המסחר בחנות, לפני שהמשגיח מעשר אותה, ומצב זה כרוך בנסיון גדול לבעל החנות. שלישית, פיזור הפרשת המעשר למספר רב של מקומות, במקום לעשר במספר מצומצם של בתי אריזה גדולים, מסרבל מאד את המערכת, ומצריך מערך גדול הרבה יותר של משגיחים.

מעשר עני

רוב גופי הכשרות למהדרין אינם מחייבים את בעלי הפירות והירקות לתת מעשר עני מטבל ודאי שברשותם, ומסתפקים בכך שבזמן הפרשת התרו”מ, “קוראים שם” למעשר עני בדרומם של הפירות והירקות. זאת משום שקריאת השם מספיקה כדי להוריד את איסור הטבל מן הפירות, והמנעות בעל הבית מנתינת המעשר לעני, אינה סיבה לאוסרם. לעומת זאת יש הדורשים מבעל הבית לקיים גם את מצות הנתינה. גם גופים אלו אינם דורשים לתת את הפירות עצמם, אלא מגיעים להסדר עם בעל הבית, לפיו הוא מקנה  את הפירות לאגודת צדקה, וחוזר וקונה את הפירות במחיר מוזל, כשהפרטים מסוכמים עם נותני הכשרות. דרישה זו גורמת מתחים רבים עם בעלי הפירות, וההתעקשות עליה מביאה פעמים רבות לנסיון להמנע מן ההפרשה, או אף לויתור שלהם על אישור הכשרות. כך בסופו של דבר הקפדה על חומרה זו עלולה להביא לאכילת טבל ממש אצל הציבור הנזקק לתוצרת זו.

שנת השמיטה

מצעים מנותקים

פוסקי דורנו דנו בשאלה, אם אפשר להקל לגדל ירקות בשביעית בחממות מקורות, במצע מנותק מן האדמה. ההשלכה העיקרית של שאלה זו, היא בירקות העלים. ירקות העלים גדלים ממילא בחממות, כדי למנוע המצאות חרקים בתוכם, ולכן קל יחסית ליישם בהם בצורה נרחבת שיטת גידול זו. השוללים שיטה זו, יאלצו לרכוש גידולים מקרקעות של נכרים, או לנסות לגדל בשנת השמיטה ירקות עלים בירדן או בטורקיה.

במקרה זה, חומרה בהלכות שביעית, שאינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, באה ללא ספק על חשבון הקלות גדולות בנשא נקיון העלים מחרקים, שאכילתם כרוכה בחמשה או ששה לאוים מן התורה. כל המומחים לנושא ירקות העלים מצהירים בפה מלא, שלא יתכן להגיע לאותה רמת נקיון, בחממות שנבנות למשך שנה אחת, כמו בחממות שבהן מגדלים לאורך תקופת זמן. לא כל שכן שאין אפשרות לפקח על נקיון ירקות העלים ביעילות, בירדן או בטורקיה. בגידולי נכרים בתחומי ארץ ישראל יש בעיה נוספת, שכן הזמנת כמויות גדולות מן הרגיל של ירקות עלים מן המגזר הערבי, מזמינה למעשה את הנכרים לגדל ירקות בשנת השמיטה באדמת ארץ ישראל, ויש פוסקים שאינם מתירים זאת (ראה להלן), אפילו אם הגידול הוא באדמת נכרים וע”י נכרי.

גידולי נכרים

כאמור, יש המצדדים שאין להזמין מראש כמויות גדולות מן הרגיל של ירקות מן המגזר הערבי, כיון שהזמנה זאת כמוה כאמירה לנכרים לגדל ירקות בשנת השמיטה באדמת ארץ ישראל, ולדעתם יש פוסקים שאינם מתירים זאת. יש המחמירים עוד יותר, ואינם מתירים כלל לצרוך תוצרת נכרית, כדי לא לגרום לנכרים אפילו בעקיפין להגדיל את הכמויות שהם מגדלים. בחלק מן המקרים, התחליף היחידי לירקות ופירות אלו הינו ייבוא מחו”ל, במחירים יקרים מאד. מצב כזה יגרום ללא ספק נסיון גדול לאנשים שבשולי המחנה, וכן למגזר העסקי, שלא לשמור שמיטה כהלכתה, אלא להסתמך על היתר המכירה.

קו הרוחב ה 30

סוגיא דומה הינה נושא גבולה הדרומי מזרחי של ארץ ישראל. בעוד שלדעת רובם המכריע של הפוסקים, עובר קו הגבול בצורה המשאירה את הערבה הצפונית מחוץ לשטח ארץ ישראל, יש שהחמירו להחשיב גם שטח זה לארץ ישראל. רוב יבול העגבניות, הבצל ותפוחי האדמה מגיע בעונת החורף מאיזור זה. לכן גם החמרה בנושא זה תאלץ את המחמירים לרכוש תוצרת יקרה במאות אחוזים מחו”ל, והאלטרנטיבה כאמור, היתר המכירה.

כאמור בראשית מאמרנו, נושאים אלו הובאו כדוגמה ללבטים איתם מתמודדים נותני הכשרות למהדרין מידי יום ביומו. הציבור אינו רואה את התמונה בכללותה, ורובו הגדול חסר את היסודות ההלכתיים הנחוצים לפרש את המתרחש, וממילא הוא הולך שולל אחר מצגי שוא. לצערנו, יש גופי כשרות שאינם עומדים בלחץ הכלכלי או החברתי, ומתאימים את עצמם לדרישות שונות ומשונות, ואת המחיר משלם – בלא יודעין – הציבור כולו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים