איסור דם

רבני בית ההוראה
י"ח סיון ה'תשע"ג

הרב אברהם צבי הכהן

מקור הדין

כתוב בתורה (ויקרא י”ז): “וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

עוד שם: “וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

ועוד כתוב בתורה (דברים יב): “רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:

ופירש”י (שם, ומקורו בספרי שם פיסקא ע”ו): “ממה שנאמר חזק, אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות. אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות”.

טעם הדין

כתב הרמב”ן (ויקרא שם): “ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ ו), שהוא מביא למין ממיני ע”ז, כי לא נאמר כן במצוה אחרת. ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור, כי נפש כל בשר דמו בנפשו,, כי נפש הבשר בדם הוא, והחזיר במשנה תורה רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף ע”פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית, שנאמר (בראשית א’ כ”ט) – הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו’. וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט’ ג’) – כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל, כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל (קהלת ג’ י”ט).

…מן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל. כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה. והכתוב אומר (שם שם כ”א) – מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ולכך אמר – כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה’. וזה טעם – על כן אמרתי לבני ישראל, בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו”.

ובמשנה (כריתות כ’ ע”ב) שנינו: “אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין, דם נחירה, דם עיקור (פירש”י, שעקר סימניהם), דם הקזה שהנשמה יוצאה בו, חייבין עליו (פירש”י, כרת, דדם הנפש הן. ובגמ’ מפרש איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו). דם הטחול דם הלב… דם התמצית אין חייבין עליו” (פירש”י, כרת, שאין כרת אלא בדם הנפש, דכתיב (ויקרא יז) – כי נפש כל בשר דמו היא, כל אוכליו יכרת).

הדם האסור

עוד מצינו בברייתא (שם כ”ב ע”א): “דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים, הרי אלו בלא תעשה”.

וכ”פ הרמב”ם (הל’ מאכלות אסורות פ”ו ה”א – ה”ד): “האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה… אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא. אבל הדם השותת בתחלת הקזה, קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק, אין חייבין עליו, והרי הוא כדם האיברים, שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו. דם התמצית ודם האיברין, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם ביצים ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד, אין חייבין עליו כרת, אבל האוכל ממנו כזית לוקה, שנאמר – וכל דם לא תאכלו. ובחיוב כרת הוא אומר – כי נפש הבשר בדם היא, אינו חייב כרת, אלא על הדם שהנפש יוצאה בו”.

הכשרת הבשר לאכילה

מקור הדין

איתא בגמ’ (חולין קי”ג ע”א): “אמר שמואל, אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא א”כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה”. וכ”פ הרמב”ם (שם ה”י).

עוד מצינו בתוס’ (שם י”ד ע”א): “כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר שרי… אלא אפילו לא נצלה כל כך מותר. ואע”פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה, אינו אסור עד שיפרוש לחוץ, כדאמרינן (כריתות כ”א) גבי ככר שחתך עליה בשר, דאפילו מאן דאסר הככר, שרי הבשר, אע”פ שלא יצא דמו עדיין… והא דאמרינן בפ”ק דביצה (י”א ע”א) – ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, לא משום דליתסר בלא מליחה, אלא מנהג הוא למלוח בשר לצלי”.

לא נרחיב בדיני המליחה, כיון שהפרטים מרובים מאד, ובימינו כמעט ולא נהוג למלוח בבית. דיני הכשרת הבשר ע”י צליה, יתבארו להלן בדין הכשרת כבד. נבאר בעיות העלולות להמצא בעוף לאחר שהוכשר ע”י מליחה.

צרירות דם

איתא בגמ’ (חולין צ”ג ע”ב): “האי אומצא דאסמיק, חתכיה ומלחיה, ואפילו לקדרה שפיר דמי”. מפרש הרא”ש (שם סי’ י”א): “אומצא דאסמיק מחמת מכה, שהוכתה הבהמה מחיים ונתקבץ שם הדם והאדים הבשר”. למדנו, שאם יש בבהמה מקום שנצרר ונתקבץ בו דם, צריכים לחתוך את אותו מקום לפני המליחה.

וכך נפסק בשולחן ערוך (יו”ד סי’ ס”ז סעי’ ד’): “נצרר הדם מחמת מכה, אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה, אבל מותר לצלותו בין בשפוד בין על גבי גחלים, אפילו בלא חיתוך ומליחה”. טעם הדבר שצריך לחתוך את מקום החיתוך לפני המליחה מבואר בטור (שם): “שכיון שנצרר הדם, אין לו פתח לצאת עד שיחתוך בו”.

בספר בית דוד (הו”ד בדרכ”ת שם ס”ק ל”ב) מפרש, שכוונת המחבר במה שכתב שצריך לחתוך המקום: “אינו רוצה לומר שיחתוך כל אותו המקום שנצרר הדם וישליך אותו לאבדון, אלא רצונו לומר שיחתוך אותו מקום שתי וערב כדי שיזוב הדם”.

בש”ע לא מבואר כיצד יש לנהוג אם הבשר נמלח בלא שנחתך מקום הצרירות. ע”פ פסקי הש”ע והרמ”א במקומות אחרים, לענין היתר שנמלח עם איסור (סי’ ק”ה סעי’ ט’), ורידים שנמלחו עם הבשר  (סי’ כ”ב סעי’ א’), ולב שנמלח עם בשר (סי’ ע”ב סעי’ ב’) עולה, שיש להסיר את צרירות הדם, וכן לקלוף את הבשר שסביבותיו (בעובי קש), כיון שהמליחה מבליעה את הדם לתוך השכבה החיצונית של החתיכה. אם לא הסירו את צרירות הדם, ובישלו כך את הבשר, נאסר הבשר באכילה (ואם בישלו אותו עם חתיכות נוספות, צריך ששים כנגד כל החתיכה שבה נצרר הדם, כדין איסור דבוק, כדאיתא בש”ע סי’ ע”ב סעי’ ג’ לענין לב).

ורידים

במרדכי (חולין ס”ס תר”ס) מצינו: “השיב ר”י, על החוטין הנמצאים ברגלי בהמה ועוף ובירכי העוף ששאל אדוני אם אסורין כשהן מלאים דם, רגלי הבהמה והעוף לא ידעתי בהם חוטין שרגילין להאדים. ואם יארע באקראי, נ”ל כי טוב ליזהר ולהשליך אותם גידין או לחתכם ולמלחם, כמו מזרקי ואומצא דאסמיק, כי יש לחוש שמא בלועים מדם, כיון שאינן רגילין להיות אדומים. ואותם הנמצאים בירכי העוף שרגילין תמיד להיות אדומים ואין העולם רגילין להסירם, מתוך המנהג נראה דמותרין, דיש לומר שאין זה דם, אלא גידין אדומים הם. ואף על פי כן קשה בעיני לאכלן, כשבאין לידי אלו אדומים ושחורים ונראים כמלאים דם. ואף על פי כן איני רגיל לנקרן קודם בישול, דלא חזינן לרבנן קשישי דמצרכי הכי”.

ע”פ זה פסק הרמ”א (יו”ד סי’ ס”ה סעי’ ג’): “כן המנהג שאין נוטלין מן העוף שום חוטין, רק חוטי הצואר, ובאותן יש ליזהר ליטלן משם, או יחתכם עם המפרקת לשנים… ונוהגין לחתוך בירכי העופות בפרק הארכובה התחתונה, משום שלפעמים נמצאים חוטין אדומים ברגלי העופות. ואם לא עשה כן, מותר בדיעבד אפילו נתבשלו כך, אף על פי שנמצאו חוטין אדומים, שאינו אלא שומן בעלמא”.

ובשו”ת רדב”ז (ח”א סי’ ש”ג, הו”ד בקיצור בפ”ת שם) כתב: “שאלת ממני אודיעך דעתי בחוטין הנמצאים בירך העוף אחר שנתבשל, אם הם מותרים או אסורים. תשובה, אם לא חתך את הוורידין בשעת שחיטה, הדבר ברור שהם אסורים, וצריך לחטט ולנקר אותם, והשאר מתבטל בס’, וכן כתב הרא”ש ז”ל. אבל אם חתך את הוורידין בשעת שחיטה וגם עקר את החוטין שבצואר, בהא איכא פלוגתא אם מותר לבשל את העוף שלם או לא. שרבינו אפרים ז”ל כתב, שאין לבשל את העוף שלם, אעפ”י שחתך את הוורידין, עד שינתחנו אבר אבר ויסיר כל הגידין שיש בהם דם. ויש מי שמתיר לבשל לכתחלה, כיון שחתך הוורידין, וכן נהגו. ואפילו רבינו אפרים מודה דבדיעבד לא נאסר העוף. וכן אני אומר לדעת המתירין, שאם מצא אח”כ חוטים מלאים דם, שהם אסורין באכילה, שאנו רואים בעין שלא יצא אותו הדם דרך הוורידין. ומכל מקום אין אסור העוף ולא התבשיל, שהרי אין הדם שבהן מפעפע, וכל שכן אם יש ס’ לבטלו. אבל הגידין בעצמן אסורין. וכן כתב הרב אב ב”ד ז”ל וז”ל, ודע כי לא מצאתי בהם ראיה להתיר, וגם דברתי עם רבי המובהק ר’ משה בר’ יוסף, ולא מצא להם ראיה להתיר, ע”כ. וא”כ יש תמיה גדולה, איך אין העולם נזהרין בזה, ולא ראינו מי שנתח את העוף נתחים נתחים, וכל החכמים לא ראינו שמיחו בהם… וצריכין אנו לדעת על מה סמכו. וי”ל דסמכו על דעת הרמב”ם ז”ל, דלא הזכיר חתיכת הוורידין כלל… עוד סמכו להם, שאין החוטין אסורים משום דם, אלא חוטי הלב וחוטי העוקץ וחוטי הלחי התחתון שבצידי הלשון, וכן החוטין הדקין שהם בתוך הלב… כיון דכל הני סמיכי לבית השחיטה, צריכי חתיכה ומליחה. הילכך דידא ליכא למיחש, שהרי חותכין ראש הכנף בעוף, ודרך שם יוצא הדם ע”י מליחה, וכן דלועא. אבל שאר החוטין הנמצאים בגוף הבהמה והעוף, אין בהן משום דם. ואפי’ שנראה שהם מלאים דם אחר הבישול, אין זה דם, אלא מתקבץ ציר או שומן אל אותם החוטין ומתהפך לצורת דם כפי הכנת בית קבולו. והבן זה, שהוא טעם נכון לקיים דברי רז”ל דאמרו – חמשה חוטי בחיותא, תלתא משום תרבא, ותרי משום דמא, דידא ודלועא משום דמא. ואנו רואין כמה חוטין בכל הגוף דאית בהו דמא. אלא במה שכתבנו אתי שפיר ויש סמך למנהג, ומנהג אבותינו תורה הוא. ותו דאין להחמיר בכל כיוצא בזה, שהרי אין בחוטין דם של תורה, דחלב ודם אסרה תורה, ולא חוטין, וכן דעת רש”י והרשב”א ז”ל. ואפילו תימא יש בו איסור תורה, אין בו מלקות. ותו, דכיון שנתבשל, יצא מתורת דם להתחייב עליו כרת. ותו, כיון דחותכין ראש העוף ורגליו וכנפיו, הוי כאלו נתחו, ומותר אפילו לדעת המחמירין. ואעפ”י שכתבתי כל זה להעמיד המנהג, מכל מקום לא סמכתי על עצמי לאכול אותם החוטין שנמצאים בעוף מלאים דם אחר הבישול, אלא אני משליך אותם ואוכל השאר. ורוב מה שנמצאים הוא בירך של העוף, ולכך למדתי את אנשי ביתי לחתוך בירכי העוף קרוב לגוף, וכן בגוף חתיכות, כדי שיצא הדם ע”י מליחה. ואף גם זאת, אם ימצא חוט מלא דם, אני משליכו, לחוש לדברי המחמירין. ואיני אוסר על אחרים, אלא מניחם לנהוג מנהגם”.

דם ביצים

מקור הדין

שנינו במשנה (כריתות כ’ ע”ב): “אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעוף, בין טמאין בין טהורין, דם נחירה, דם עיקור, דם הקזה שהנשמה יוצאה בו, חייבין עליו. דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם חגבים, דם התמצית, אין חייבין עליו”. ובגמ’: “ת”ר (ויקרא ז’) – כל דם לא תאכלו, שומע אני אפילו דם מהלכי שתים, דם ביצים, דם חגבים, דם דגים, הכל בכלל, תלמוד לומר (ויקרא ז’) – “לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדין, שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר, אף כל שיש בהן טומאה קלה, אוציא דם מהלכי שתים, שיש בהן טומאה חמורה, ואין בהם טומאה קלה, אוציא דם שרצים, שאין בהם טומאה חמורה, אוציא דם ביצים, שאין מין בשר”. למדנו שדם ביצים אנו אסור באכילה.

מאידך מצינו בגמ’ (חולין ס”ד ע”ב): “תנו רבנן… ביצים… נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר רבי ירמיה, והוא שנמצא על קשר שלה. תני דוסתאי אבוה דר’ אפטוריקי, לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה, אפילו ביצה אסורה, מאי טעמא, דשדא תכלא בכולה”. פירש”י: “והוא שנמצא הדם על הקשר שלה, הוא זרע של תרנגול הקשור בראש הכד של ביצה, ומשם יצירת האפרוח מתחלת, וכיון דעדיין הוא שם, לא נתפזר בשאר הביצה, הלכך אוכל השאר. אבל נמצא על חלמון שלה, כולה אסורה,  דשדא תיכלא בכולה, נתפשט הקלקול בכולה”.

והקשו התוס’: “מדאמר בפרק דם שחיטה בכריתות, דקתני בברייתא – יצא דם ביצים, שאינן מין בשר, יצא דם חגבים שכולו היתר, ומשמע דכי היכי דשרי דם חגבים ודגים, כל זמן שישנו עליהם וניכר שהוא מהן, הוא הדין נמי דם ביצים”. ותירצו (בתירוצם השני): “דדם שעל הקשר אסור מן התורה, דחשיב מין בשר, כיון שהאפרוח נוצר ממנו. דהא דשרי במסכת כריתות דם ביצים, היינו כשאין דם בקשר, אלא במקום אחר, שמאותו דם אין האפרוח נוצר, ולא חשיב מין בשר… ומה שפירש בקונטרס, דם שהוא חוץ לקשר, הכל אסורה, זהו כשישנו בקשר ונתפזר עד שהוא חוץ לקשר. אבל כשאין דם כלל על הקשר, אלא במקום אחר, מותר כדפרישית”.

לפי תירוץ התוס’ עולה, שדם ביצים כשלעצמו מותר, כפי שעולה מן הסוגיא בכריתות, אלא שהדם שממנו נוצר האפרוח אסור מן התורה.

וכ”כ בשו”ת הרשב”א (ח”א סי’ מ”ו), אחר שהביא את דברי המשנה בכריתות, שדם ביצים מותר: “מיהו בבצים דוקא בשלא נתרקמה. אבל נתרקמה, ואפילו התחילה להתרקם, דמה אסור דאורייתא, שאין זה דם בצים, אלא דם בשר, ולא הכשרנו דם בצים, אלא משום שאין מין בשר… משנמצא בה דם, אם התחילה להתרקם והרי זה דם בשר, ואף הביצה כלה אסורה כביצת השרץ, דשדא תכלא בכולה, וחייב עליה משום שרץ השורץ” (לכאורה כוונתו להא דאיתא בחולין ס”ד סוף ע”א, שאפרוחים שלא נפקחו עיניהם, אסורים מריבוי דכל השרץ, וא”כ זהו טעם נוסף על מה שכתב לעיל כהתוס’, שהאיסור משום שנחשב דם של מין בשר).

בראשונים מצינו כמה שיטות, היכן צריך הדם להמצא, כדי שהביצה תיאסר באכילה. וכתב הרמ”א (יו”ד סי’ ס”ו סעי’ ג’): “ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם, ואין מחלקין בין חלמון לחלבון”.

ביצה דחד יומא

כתב הכלבו (סי’ ק”א): “נמצא בה קורט דם… אם על החלמון אסורה כולה… דהכי קים להו לרבנן, שכך הוא תחילת היצירה, והוא הדין אפילו נמצא בביצה בת יומא (כלומר, ביצה שהתרנגולת דגרה עליה רק יום אחד, ואם כן אין חשש שהתחיל להתרקם בתוכה אפרוח), דלא פליגי רבנן”. וכ”פ הש”ך (שם ס”ק ו’). וכתב החזון איש (יו”ד סי’ ח’ ס”ק א’): “ומכל מקום לענין תערובת נראה דיש להקל בביצה בת יומא. דהא דאסרו ביצה בת יומא, אין לו מקור בש”ס. ונראה דכל שהביצה שלימה ובריאה במראה וריח, וניכר שאין זה מריקום, הויא כביצה בת יומא, ויש להקל בתערובת”.

ספנא דארעא

מקור הדין

איתא בגמ’ (בחולין שם): “תנו רבנן… ביצים מוזרות  (פירש”י, שאינן של זכר, ואין אפרוח קלוט בהם לעולם), נפש יפה תאכלם (פירש”י, שאינו אסטניס ואין דעתו קצה בהם, תאכלם, ואע”פ שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים). נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר.

הטעם שהביצה מותרת

כתב הרשב”א (בתוה”ב ב”ג ש”ה), אחר שהביא את דברי הגמ’ בחולין, האוסרת דם הנמצא על הקשר: “במה דברים אמורים, בביצה דלא ספנא מארעא (רש”י ביצה ז’ ע”א: “דספנא מארעא, מתחממת בקרקע ויולדת ביצים, ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים. ספנא, קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע. ובסמוך לקמן אמר, כל היכא דאיכא זכר, לא ספנא מארעא, כלומר, אינה קולטת ביצים מן הקרקע, אלא מן הזכר), דהיא ראוי לגדל אפרוחים, ויש לחוש לדם שבה משום דם אפרוח. אבל בביצה דספנא מארעא לעולם מותרת, וזורק את הדם ואוכל את השאר. דכל שלא נוצרה מזכר, אינה מגדלת אפרוחים, ואין כאן חשש דם ריקום של אפרוח, אלא דם ביצים הוא ומותר. והיינו דתני בברייתא, ביצים מוזרות, נפש היפה תאכל אותם, וכן פירש רש”י ז”ל ועיקר”. למדנו, שטעם היתר ביצה דספנא דארעא  הוא משום שהדם שבה אינו מין בשר.

הטעם שהדם אסור

הרשב”א בתשובה (שם), אחר שהביא את דברי הגמ’ בכריתות –  “אוציא דם בצים שאין מין בשר”, כתב: “אלא דרבנן אסרו כל דם משום מראית העין. ולפיכך אמרו – נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר, כדתניא בפרק אלו טריפות. ובדם מהלכי שתים נמי אמרו – דם שבין השינים מוצצו ואוכלו, לומר שהדם בעצמו אינו אסור כלל ואפילו מדרבנן. ושעל הככר גוררו ואוכלו, כלומר משום מראית העין. וכן אמרו גם בדם דגים – אמר רב, דם דגים שכנסו אסור, כלומר משום מראית העין, ודוקא בדלית ביה קשקשים, דאיכא משום מראית העין. הא היכא דאיכא קשקשים, דליכא משום מראית העין, שהקשקשים מוכיחין עליו שהוא דם דגים, מותר אפילו לכתחילה. וכדתניא, דם דגים וחגבים מותר אפילו לכתחילה, ואוקי’ התם בדאית ביה קשקשים. מכאן אתה למד, דדמים אלו אינן כשאר איסורין דרבנן לאסור תערובתו כלל, אלא דוקא כל שהוא בעינו, ומשום מראית העין”.

מדברי הרשב”א למדנו, שאפילו דם ביצים שאין בו חשש לריקום אפרוח, כגון דם ביצים דספנא מארעא, אסור לאוכלו בעינו, משום מראית עין, שנראה כאוכל דם בהמה חיה ועוף, אבל בתערובת כשאינו ניכר מותר. כ”כ הרשב”א גם בתורת הבית (שם), והקשה: “ויש לי לדקדק, כשנמצא באחד מן המקומות שאין הביצה כולה אסורה, מפני מה זורק הדם, והלא הביצה מוכחת עליו, ומאי שנא מדם דגים שכנסו, שמותר ביש בו קשקשים. ונראה לי שבדם ביצים החמירו לאסרו כל שהוא בעין, הואיל ויש בה דמים אסורין דבר תורה, כמו שביארנו”.

ספק ספנא דארעא

כדבריו בתשובה שהובאה לעיל, כתב הרשב”א גם בתורת הבית (שם בתוה”ב הקצר): “דם דגים אם יש בו דבר המוכיח שהוא מדגים מותר, וכן דם חגבים. יראה לי שמכאן אנו למדים, שאין דמים אלו אוסרים תערובתן, וק”ו הדברים, הם בעצמם מותרים, כשיש להם מוכיח, כל שכן כשנתערבו, שאין ניכרין בתערובתם, שהן מותרים. שלא אסרו את אלו אלא בעינן, ומשום מראית העין”. ע”פ זה כתב הב”י (יו”ד סי’ ס”ו): “נמצא דם בביצה במקום שאינו אוסר את כולה ולא זרק את הדם וטרף הביצה עם הדם, נ”ל דשרי, אע”פ שאין ששים בהיתר כנגד הדם מותר, שהרי כתבתי שיש פוסקים שאין בו איסור כלל אפילו מדרבנן. ואפילו לדברי האוסרים אותו מדרבנן, היינו שלא לאכלו בעינו, ואפילו לערבו לכתחלה אסור. אבל אם נתערב שלא מדעת, אינו אוסר תערובתו”. וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ה’): “נמצא הדם בביצה במקום שאינו אוסר את כולה, ולא זרק הדם, ושכח וטרף הביצה עם הדם, נראה לי שהוא מותר”.

בזמן הזה

בספר תפילה למשה (הו”ד בפתחי תשובה שם ס”ק ב’) כתב: “ונראה לי דנפקא מינה לדידן (שמנהגנו להחמיר בכל מקום שימצא הדם, לאסור את כל הביצה, כמשנ”ת לעיל), בביצים דספנא מארעא, דאין אסור רק הדם, ואי טריף עם הדם מותר. ונראה לי דאפילו אם הוא ספק אם מזכר אי ספנא מארעא, אפשר שמותר בכה”ג. ואפילו את”ל דאסור, דהוי דאורייתא למ”ד דם ריקום דאורייתא, מ”מ אם נתערב חד בחד וכל שכן בתרי, בטל, דהוי ספק ספקא גמור. ולפ”ז לדידן, דכל הביצים הם ספק אי ספנא מארעא, מותרים בתערובות עכ”פ. מיהו י”ל דספנא מארעא לא שכיח כולי האי שיהיה בו דם, כמו ביצי זכר, והוי איסורא שכיח טפי, ולא הוי ספק ספקא גמור, וצ”ע”.

וכתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ב סי’ כ”ב): “בזמן הזה דיש עוד ספק גדול דספנא מארעא, וכן כמעט כל הביצים הם בני יומן, דבעלי הלולים לוקחים אותם מיד אחרי ההטלה כדי שלא תשב התרנגולת עליהם, א”כ בצרוף שני הדברים הנ”ל יש סניף גדול להקל בשאלות הנולדות בדם ביצים, ועיין בד”ת ס”ק ט”ו מביא ויכוח בין ב’ מחברים הרב גור ארי’ הלוי, והרב זרע אמת ח”ב סי’ כ”א, אי ספק ספנא מארעא מותר, והרב זרע אמת הנ”ל מחמיר בה כיון דהוא ספק דלא שכיח אינו ראוי להצטרף, ורק לסניף בעלמא יע”ש, וא”כ בזה”ז דספנא מארעא שכיח מאד, וגם רובם נאסרו רק משום לא פלוג דהוה לו ביצה בת יומא מצינו יסוד גדול להקל”.

אכילה בלא בדיקה

כתבו התוס’ (חולין ס”ד ע”א): “עיסה שנלושה בביצים לא חיישינן… שמא היה בהם דם, דרוב ביצים אין בהם דם. ומעשים בכל יום שאנו אוכלין ביצים מגולגלות, אע”פ שאין יכולות ליבדק”. והרשב”א (בחי’ שם) מוסיף: “ומה שנהגו לעיין בהם, כשנותנין אותו לתוך התבשיל, חומר הוא שהחמירו, וקדושה היא שנהגו”. וכ”פ בשולחן ערוך (שם סעי’ ח’): “מותר לאכול ביצים צלויות, אף על פי שאינם יכולות ליבדק”. וכתב הרמ”א: “וכן אין צריך לבדוק הביצים אם יש בהם דם, דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם. ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום, שרואין בהם אם יש בהם דם”.

דיני כבד

טעם היתר הכבד

איתא בגמ’ (חולין ק”ט ע”ב): “אמרה ליה ילתא לרב נחמן, מכדי, כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה. אסר לן דמא, שרא לן כבדא” וכו’. פירש”י: “הכבד כולו דם הוא קרוש, טעם דם לו”.

טעם ההיתר מבואר בלבוש (יו”ד סי’ ע”ג סעי’ א’): “הכבד הוא כולה דם, והתורה התירתה, דלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים, שנאמר – לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, והכבד קרוש ועומד הוא בגופה של בהמה, ואינה נשפכת כמים”.

הכשרת הכבד לאכילה

מקור הדין

איתא בגמ’ (חולין ק”י ע”ב): “אמר ליה אביי לרב ספרא, כי סלקת להתם, בעי מינייהו, כבדא מה אתון ביה” פירש”י: “מותר לבשל בקדרה או אסור, מפני שפולט דם. ואע”פ שכולו דם, אפילו הכי  לאחר שפירש ויצא, הרי הוא דם ואסור”.

מבאר הרא”ש (שם פ”ח סי’ כ”ז): “מתוך פירש”י משמע, דלבשלו בקדירה קאמר אחר מליחה, ומספקא ליה משום דיש בו ריבוי דם, ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם, וכשהוא נתבשל חוזר הדם ונבלע בתוכו”.

להלן בגמ’ שם איתא עוד: “כי הדר סליק (פירש”י, רב ספרא), אשכחיה לרב זריקא (פירש”י, ובעא מיניה). אמר ליה (פירש”י, ר’ זריקא)… לא תבעי לך, דאנא וינאי בריה דרבי אמי איקלען לבי יהודה בריה דר’ שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה (פירש”י, קניא בקופיה – הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב וכבד וכולן נתבשלו יחד), ואכלנא. מתקיף לה רב אשי, ואיתימא ר’ שמואל מזרוקיניא, ודלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה (פירש”י, וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד, לתוך קנה הגדול של ריאה, ויוצא דם דרך חללו, חוץ לקדרה) , אי נמי, מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא” (פירש”י, אי נמי חליט הוה מעיקרא, ונתבשל דמו בתוכו, כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלהו… ודמו המובלע בתוכו מותר, כל זמן שלא יצא).

וכתב הרי”ף (שם ל”ט ע”ב בנד’): “סוגיא דשמעתא, דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי. אלא מיהו שדרו ממתיבתא, דהאידנא לא בקיאינן בחליטה, וספק איסור לחומרא. ולא שרי למיכל כבדא שליקא, אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכין, אבל אי שלקי ליה [מעיקרא] אסור, וכן המנהג בכל ישראל”.

וכ”פ בש”ע (יו”ד סי’ ע”ג סעי’ א’ וב’): “הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע”י מליחה, אלא… צולהו… אם חלטו בחומץ או ברותחין, ונקב והוציא מזרקי הדם שבתוכו, מן הדין מותר לבשלו, אלא שהגאונים אסרו לעשות כן”.

חיתוך שתי וערב

איתא בגמ’ (שם קי”א ע”א): “רבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן… אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא (כלומר, צנורות) דבליעא דמא. אמר להו, אמאי עבדיתו הכי (פירש”י, אע”פ שדם הנבלע בו היתר הוא, מיהו דם הכנוס בסמפונות דם הוא), אמרו ליה, אלא היכי נעביד, אמר להו, קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת”. פירש”י: “חתוכו למטה כשנתנוהו בתנור לצלות, כדי שיזוב הדם ויצא”. אבל התוס’ (שם) כתבו: “וחתוכיה לתחת, – לבשלו בקדרה אחר צלייתו או מליחתו איירי. דאי לאוכלו צלי, למה לי חתוכה, דמה שפולט, שריק ונופל, ומה שלא נפלט, הוי דם האברים שלא פירש ושרי”. מפרש הבית יוסף (שם): “מפשט לשון התוס’ והרא”ש נראה, דבצלייה דכבד לקדרה מודו דצריך לקרוע. ולא אמרו שאינו צריך קריעה, אלא לאכלו ע”י צלי. וטעמא רבה איכא במילתא, דכשאוכלו צלי, דם שלא נפלט ממנו, הוי דם האברים שלא פירש ושרי. ולדם שבסמפונות ליכא למיחש, דכיון דצלול הוא, נורא מישב שייב ליה. אבל כי מטוי ליה לקדרה, איכא למיחש, שמא לא יפלוט ממנו כל דמו בצלייה, וכשיבשל אותו יפלטנו ולכך צריך לקרעו תחילה, כדי שיפלוט ממנו כל דמו בצלייה”.

וכ”פ בש”ע (שם סעי’ א’): “קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואח”כ יכול לבשלו”. וכתב  הרמ”א: “אם נטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד… הוי כקריעת שתי וערב, דאפשר לדם לזוב משם… וכל זה בכבד שלימה, אבל כשהיא חתוכה, אין צריך כלום”.

עוד כתב בש”ע (שם סעי’ ג’): “לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפונות”. והרמ”א הגיה: “יש אומרים דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל, וכן נוהגין אפילו לכתחלה”. וכתב הפמ”ג (מש”ז ס”ק ב’): “המנהג כרמ”א, דאף לבשלו אחר צליה, די בנטילת המרה משם, משא”כ כבד של בהמה, וודאי אין די בנטילת המרה. ומיהו אם צולין חתיכת כבד, אין צריך כלום, ודוקא כבד שלימה”. וכ”כ החוו”ד (חידושים ס”ק ד’).

מליחה לפני הצלייה

בשו”ת מהרי”ל (סי’ קכ”ו) כתב: “מה שאין מולחין הכבד, ידעת שכתוב בשערים (שערי דורא סוף סי’ כ”ד וסוף סי’ ל”א), שלא מצינו בו איסור בכל התלמוד. וז”ל אגודה (חולין סי’ ק”כ) – וגם נהגו לצלותו מיד אחר מליחתו. ושמעתי משום מורי ורבי מהר”י מדורי”ן, דלאו משום איסור נהגו כך, אך טבע הכבד שנרקב כשמשהין אותה במלח. וטוב להחמיר, כי לא דבר ריק הוא שנהגו כן, עכ”ל… ולי נראה הטעם, דהמלח מוציא הדם ומפליטו ממקום למקום, כיון דלעולם פולט ובולע דם, וכשבא אצל האור, מקשה אותו דם שפירש ממקום למקום, וחשיב כפירש, כדאיתא בסמ”ק. אבל בצלייה, כל דם שנעקר ממקומו ע”י האור, שואב האור אליו ויוצא לגמרי”. והש”ך (שם ס”ק ט”ז) הביא טעם נוסף מספר איסור והיתר: “משום היכירא, דאינו דומה לשאר בשר, שלא יבואו לבשל עם בשר”.

וכ”כ הרמ”א (שם סעי’ ה’): “נהגו שלא למלוח כבד כלל, אפילו לבדה, ואין לשנות”. וכתב הש”ך (שם), לאחר שהביא את טעמי האוסרים: “ולפ”ז נראה, דאם אירע שמלחה, ידיחנה קודם הצלייה”.

מליחה כשהכבד על השפוד

שנינו במשנה (חולין י”ד ע”א): “השוחט בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה”. וכתבו התוס’ (שם): “וא”ת, והא אין יכול למולחה בשבת. וי”ל כגון שעבר ומלחה. אי נמי, בלא מליחה נמי שריא באומצא. אע”ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים, כדאמר בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ”א ע”ב), הני מילי היכא דפירש לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש, מותר… ומתוך כך נראה, דבשר לצלי לא בעי מליחה כלל, דדם האברים שלא פירש שרי, וכן אומר ר”ת. ולא מבעיא כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר דשרי, אלא אפילו לא נצלה כל כך מותר. ואע”פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה, אינו אסור עד שיפרוש לחוץ”.

מאידך איתא בגמ’ (פסחים ע”ד ע”א) לענין צליית בשר: “אמר רבה, האי מולייתא שריא”. פירש”י: “האי מולייתא, אינפלדור”א (מלוי בשר) בלע”ז, כמו שאנו ממלאין הטלאין והתרנגולין בין בשר לעצמות, שריא, ואפילו לא בישלו את הבשר שנותנים לתוכו מותר, ואפילו מלחו כמליחת צלי, דאי במליחה כל צורך לקדירה, פשיטא”. מדקדק הרא”ש (חולין פ”א סי’ י”ט): “משמע מדבריו, דצלי בעי מליחה קצת, ולא כולי האי כמו לקדירה. ודבר תימה הוא, דמה מהניא מליחה קצת, דאין הכבד יוצא מידי דמו, עד שימלחנו יפה יפה”.

ע”פ זה נפסק בש”ע (יו”ד סי’ ע”ו סעי’ א’): “הצלי אין צריך מליחה, לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו”. והרמ”א (שם סעי’ ב’) כתב: “ויש אומרים דצריך גם כן קצת מליחה תחלה. והמנהג להדיח תחלה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד, וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם. מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל, או מלחו בלא הדחה תחלה, ונצלה כך, מותר”

וכ”פ הרמ”א (סי’ ע”ג סעי’ ה’) גם לענין כבד, לאחר שכתב שנהגו שלא למלוח כבד כלל: “רק יש למלחה קצת כשהיא תחובה בשפוד, או מונחת על האש לצלותה”.

ומכל מקום כתב (בתורת חטאת כלל ט’ ס”ק ד’): “במקום שאין המלח מצוי, צולה כלל בלא מליחה אפילו לכתחילה”. וכתב שכן הוא גם באיסור והיתר (כלל ט’). והמנחת יעקב (שם ס”ק ה’) כתב על דבריהם: “לדינא נראה דכדאי הוא האו”ה והרב לסמוך עליהם בשעת הדחק, במקום שאין המלח מצוי, ובפרט שדעת רוב הפוסקים,  דכל צלי אין צריך מליחה כלל לכתחלה. אף שמנהג להחמיר, מכל מקום היכא דליכא מלח, ליכא מנהג”.

הדחה לפני הצלייה

כתב בהגהות שערי דורא בשם מהרא”י (הו”ד בדרכי משה סי’ ע”ו ס”ק א’) לענין הכשרת בשר ע”י צלייה: “לכתחילה נוהגין להדיחה בתחלה… ויראה הטעם, משום דנוהגין קצת מליחה לצלי כרש”י, והואיל ומולחין, בעינן הדחה מפני הדם שבעין שעליו, שלא יבלענו המלח”.

וכ”פ הרמ”א (סי’ ע”ו סעי’ ב’): יש אומרים דצלי בעי הדחה תחלה… והמנהג להדיח תחלה… מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל, או מלחו בלא הדחה תחלה, ונצלה כך, מותר” (טעם ההיתר בדיעבד אפילו אם לא מלח ולא הדיח, מבואר ברא”ש חולין פ”א סי’ י”ט, דנורא משאב שאיב, כלומר, שהאש שואבת אפילו את הדם בעין שעל החתיכה).

ע”פ זה פסק הש”ך (שם ס”ק י”ט) גם לענין כבד: “אם לא הדיחה כלל, אפילו קודם צלייה, ובישלה כך, מותר. וכ”כ בדרכי משה בשם או”ה כלל ט”ז, וכן משמע בתורת חטאת שם דין י’ (הש”ך מוסיף – והטעם איתא שם, דדם כבד דרבנן. ובפמ”ג תמה עליו, שהרי גם שאר בשר מותר בדיעבד כשלא הדיחו לפני הצלייה, כיון שהאש שואבת את הדם, כדאיתא בטוש”ע ורמ”א סי’ ע”ו ובש”ך שם ס”ק ט’)… מיהו מסיק בתורת חטאת שם, דלכתחלה נהגו להדיח… קודם צלייה, ומשמע שם, אפילו לאכלה כך צלויה”.

מקום הצלייה

בשולחן ערוך (שם סי’ ס”ז סעי’ ד’) נפסק: “נצרר הדם מחמת מכה, אסור לבשלו, עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה. אבל מותר לצלותו בין בשפוד בין על גבי גחלים, אפילו בלא חיתוך ומליחה”. למדנו, שמותר להכשיר בשר על ידי צלייה, הן על גבי גחלים, והן בשפוד בתוך התנור.

לענין מליחה מצינו בגמ’ (חולין קי”ג ע”א): “אמר שמואל, אין מניחין בשר מליח אלא ע”ג כלי מנוקב”. מפרש הרשב”א (בחי’ שם): “כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב… לפי שהוא פולט ציר, וצירו אינו נאכל מחמת מלחו והוה ליה רותח, וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב, מבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר, לפי שהוא מתקבץ בתוך הציר, וכבוש הרי הוא כמבושל, ובכבוש ומבושל לא שייך למימר ביה איידי דטריד למפלט לא בלע”.

וכ”פ  בש”ע (יוד סי’ ס”ט סעי’ ט”ז): “אין מולחין אלא בכלי מנוקב או על גבי קשין וקסמין או במקום מדרון, בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד. הגה, ודף חלק ברהטני, שמים זבין ממנו, אין צריך להניחו במדרון. אבל אם אינו חלק ברהיטני, צריך להניחו במדרון שיצאו המים ממנו”.

וכתב החוות דעת (סי’ ע”ו חידושים ס”ק י”ז): “צלי שנצלה על מקום כזה דהיה נאסר במליחה מטעם כלי שאינו מנוקב, נאסר גם כן בצלי. וצריך לצלות בשר דוקא במקום הנקרא כלי מנוקב, או על גבי גחלים דוקא. אבל על גבי כירה אסור, דצלי שוה למליחה”.

ע”פ הוראת מו”ר מרן הגר”ש ואזנר שליט”א, מותר לצלות כבד במנגל חשמלי (ואף למה שחשש בצל”ח פסחים ר”פ כיצד צולין, שצריך דוקא אש ממש, גחלת של מתכת נחשבת אש, כדאיתא במ”מ הל’ שבת פי”ב ה”א).

משך הצלייה

מצינו בטור (שם סי’ ס”ט) שכתב לענין הכשרת בשר: “במקום שאין מלח מצוי, יצלו הבשר עד חצי צלייתו, ואח”כ יבשלוהו”. וכתב הבית יוסף (שם): משמע לרבינו, שבחצי צלייתו זב כל דמו”.

ע”פ זה כתב הרמ”א (שם סי’ ע”ו סעי’ ב’) לענין הכשרת בשר ע”י צלייה: “יצלנו תחילה כדי שיהא ראוי לאכילה, דהיינו כחצי צלייתו”. וכ”כ לענין כבד (שם סי’ ע”ג סעי’ א’): “צולהו שיהיה ראוי לאכילה”, מפרש הש”ך (שם ס”ק ב’) שכוונתו היא לחצי צלייה: “דבחצי צלייתו מיקרי ראוי לאכילה”.

מדברי הפמ”ג (ש”ד סי’ ע”ו ס”ק י”ד) עולה, ששיעור “חצי צלייתו” היינו, שאם משך הצלייה הרגיל כדי להכשירו לאכילה רגילה, הוא שעה אחת, הרי חצי שעה היא “חצי צלייתו”, כיון שבשיעור זה ראוי להיאכל ע”י הדחק לרוב בני אדם. ולכן די לצלות את הכבד חצי משיעור הזמן הנדרש כדי להכשירו לאכילה רגילה, שאז נחשב ראוי לאכילה ע”י הדחק.

כך עולה גם מדברי החזון איש (או”ח סי’ ל”ז ס”ק ו’), שכתב לענין שיעור שליש בישול, הנזכר ברש”י (שבת ל”ט רע”א) בענין בישול בשבת: “הנה בישול הוא צורה בהאוכל, ולא שייך בה חצאים במדה, וצריך לשער בזמן הבישול. אם מתבשל כל צרכו בב’ שעות, ארבעים רגעים הם לשליש בישולו”.

הדחה לאחר הצלייה

בשו”ת מהרי”ל סי’ קכ”ו כתב: “מה ששופכין על הכבד [מים] כשרוצין לבשלו אחר צלייה… הטעם משום המלח הנדבק בו… וכן בשר שנצלה בשפוד ורוצין לבשלו, גם כן צריך לשפוך עליו [מים] תחלה. ויש גם כן למיחש משום מראית העין שיתאדם התבשיל (גירסת הב”י יו”ד סי’ ע”ג – הבשר).

ע”פ זה פסק הרמ”א (שם סי’ ע”ג סעי’ א’): “כשבא לבשלה אחר הצלייה, ידיחנה תחלה אחר הצלייה, קודם הבישול. מיהו אם לא הדיחה ובשלה כך, מותר”.

עוד כתב הרמ”א (שם סעי’ ה’): “נהגו להדיח כל כבד אחר צלייתה, משום דם הדבוק בה”. מפרש הש”ך (שם ס”ק י”ח): “כלומר אפילו רוצה לאכלה כך צלויה”.

וכתב האגודה (הו”ד בדרכי משה סי’ ע”ו ס”ק ג’) לענין הכשרת בשר ע”י צלייה: “צריך להדיחו ג’ פעמים, כמו אחר מליחה”, וכ”פ הש”ך (שם סי’ ע”ו ס”ק ט”ו).

רשת ושפוד שנצלה בהם הכבד, סכין שהפך בו את הכבד

כתב הרשב”א (תוה”ב שם): “לענין שפוד שלנו שצולין בו בשר, כתב הראב”ד ז”ל, שהשפוד אסור. דכי חיימא בישרא, דייב דמא ובלע שפודא, בין מתותי בשרא בין מאבראי, דהא שפוד של מתכת חם כולו… ולפיכך אסור לנער את הקדירה בשפוד, וכן אסור להפך בו בשר שבמחבת, שהשפוד בולע מן הדם, וכשמשים אותו בקדירה או במחבת, פולט הדם בתוכו, וכן היה אוסר מורי הרב ר’ יונה ז”ל”.

אבל הרא”ש (חולין פ”ח סי’ ל”ו) כתב: “השפוד אינו נאסר, דנורא מישב שייב כל הדם, ואין מניחו להבלע בשפוד”.

וכתב הטור (שם סי’ ע”ו): “כתב בספר המצות, שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח, כל זמן שאינו נצלה כל צרכו, מפני דם שבו, שנבלע בסכין. והרשב”א אסר השפוד… וא”א הרא”ש ז”ל כתב, שהשפוד מותר, דנורא משאב שאיב, ואינו מניחו לבלוע הדם. ולפי זה הוא הדין דסכין נמי מותר”.

מפרש הב”י (שם): “מה שכתב רבינו – ולפי זה הוא הדין דסכין נמי מותר, לכאורה נראה דאיכא לדחויי, דהא לא שייך למימר – נורא מישאב שאיב, אלא בשפוד שמניחין אותו סמוך לאש, כל זמן שהבשר נצלה. אבל סכין שחותכין בו בשר שלא נגמרה צלייתו, מה עניינו אחר כך אצל האש, דנימא ביה נורא מישאב שאיב. אך המדקדק בלשון הרא”ש יבין, דשפיר דייק רבינו. דהא טעמא דיהיב הרא”ש להיתר השפוד הוי משום דנורא שאיב כל הדם, ואין מניחו ליבלע בשפוד. דמאחר שלימדנו שהאור מושך הדם אליו ואינו מניחו ליבלע בשפוד, אף אנו נאמר, דאין מניחו ליבלע בסכין, דמה לי שפוד מה לי סכין. טבע האור גורם, כשמתחיל לחמם הבשר, שהוא מושך הדם אליו, בענין שאינו נבלע בשום דבר הסמוך לו. וכן עמא דבר להתיר בין בשפוד בין בסכין”.

ע”פ זה נפסק בש”ע (שו”ע שם סי’ ע”ו סעי’ ד’): “יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח, כל זמן שאינו נצלה כל צרכו, מפני דם שנבלע בסכין. ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה… ויש מתירין בכל זה, וכן המנהג להתיר”. והרמ”א הגיה: “ואנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד”. והט”ז (שם ס”ק י’) כתב: “אכן רש”ל פרק כל הבשר (ים של שלמה חולין פ”ח סי’ נ”ז) אוסר השפוד אפילו דיעבד, מטעם שאין לומר בשפוד, כבולעו כך פולטו (לשון היש”ש שם: “דלא אמרינן הכי אלא גבי בשר, כמו מולייתא, שהרי ככ”פ לא אמרינן בכל דוכתא, כי אם לענין דם ובשעת צלייה. ומאי טעמא לא אמרינן בכל דוכתי, אלא שאין אנו מדמין, לפי שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים). ובמקום שאין הפסד מרובה, יש לחוש לדבריו”.

וכתב הדרכי תשובה (שם ס”ק ל”ח): “בספר ברית מלח נשאל אודות חצובה שמניחין עליו בשר לצלות, אם דינו שוה לשפוד שנזהרין לכתחילה לדידן וצריך הכשר ליבון או הגעלה, וגם אסור לשהות עליו הצלי, לאחר שהוסר מהאש, או לאו… וסיים וז”ל, כדי לצאת כל הספקות, נכון שלא להשהות הצלי עליו, לאחר שהוסר מן האש, והכלי עצמו צריך הכשר ליבון קצת. וכן עמא דבר, דבתר שצלו עליו, מהפכין הכלי ומניחין תוך האש ללבנו קצת, ונכון הוא, עכ”ל”.

אבל ביד יהודה (שם בקצר סס”ק כ”ו) סיים: “וכעת כמדומה שאין המנהג כלל ללבן השפוד”.

שלא לשהות הכבד על השפוד

כתב הרשב”א (תוה”ב ב”ד ש”ד): “לענין שפוד שלנו שצולין בו בשר, כתב הראב”ד ז”ל, שהשפוד אסור. דכי חיימא בישרא, דייב דמא ובלע שפודא, בין מתותי בשרא בין מאבראי, דהא שפוד של מתכת חם כולו. וכתב הוא ז”ל, ולפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על גב השפוד ואפילו רגע אחד, אלא תכף שמוציאו מן האור, שולף הבשר מעל השפוד, ועד שהוא זב ופולט, אינו בולע. דאי שביק ליה עילויי שפודא, הדר בלע בישרא מיניה, דהא חמימי נינהו”.

והרא”ה (בבדה”ב שם) השיג עליו: “ואני אומר, לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ומוטב לחכמים שיאסרו צלי, ולא להביא מכשולות אלו, ודברים שאין אדם יכול להביא עליה. הגע עצמך, שיהא הצלי חביב עליו, שיהא צלוי ביותר עד שיתייבש, א”כ בזה לאלתר שיסלקוהו מן האור נאסר, שאין בהם אותו טעם שיהא הוא אומר, שבעוד שהוא זב ופולט, אינו בולע מן השפוד, שהרי זה כבר כלתה פליטתו. אלא כיון דקיימא לן, דם שבשלו אינו עובר עליו, והדם כיון דנתחמם חשיב מבושל, כדמשמע במנחות, ואין צריך לומר אותו שבשפוד, שמתחמם ע”י האור, וקיימא לן נורא משאב שאיב ודמא משרג שריג, אנו רואין כאילו כל הדם שנפלט מן השפוד, כאילו כלו [נדצ”ל – כלה] לאלתר באור ע”י האור, שדקדוקים אלו אין להם שיעור, ואין אדם יכול לעמוד עליהם”.

והרמב”ן (חידושי הרמב”ן חולין קי”ב ע”א) כתב: “שאל הרב ז”ל, למה השפוד אינו נאסר, דהא מכי חיימא בשרא מידב דאיב דמא עליה, והוא חם הוא, דשפוד של מתכת חם מקצתו חם כולו, וכי גמיר בשרא למטוייה ושביק ליה, לתסר נמי בשרא. ואיכא למימר, כבולעו כך פולטו, כדאמרינן במולייתא (פסחים ע”ד א’), כך נראה לי”.

ע”פ זה נפסק בש”ע (סי’ ע”ו סעי’ ד’): “יש מי שהורה שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש, לאחר שפסק הבשר מלזוב, שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו. ויש מתירין… וכן המנהג להתיר”. והרמ”א הגיה: “ואנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד”.

לאחר שלשה ימים מהשחיטה

בשר

כתב בשו”ת הרא”ש (כלל כ’ סי’ כ”ה): “נוהגין באשכנז ובצרפת על פי הגאונים, שכתבו, דבשר ששהה ג’ ימים בלא מליחה, שנצרר הדם בתוכו ואינו יוצא על ידי מליחה, ואסור. ורבי מאיר מרוטנבורק ז”ל התירו בצלי, דאף אם לא יצא הדם לחוץ, הוי דם האברים שלא פירש, ומותר. אבל לבשלו בקדרה, אסור, דאע”פ שאינו פולט על ידי מליחה, פולט דמו על ידי קדרה”.

ובתרומת הדשן (שו”ת סי’ ק”ס) כתב: “שאלה, בשר ששהה ג’ ימים מעת לעת בלא מליחה, שרי לצלותו ומותר לבשלו אחר הצלי או לאו. תשובה, יראה דאסור לבשלו אח”כ, וכן קבלתי מרבותי, שכך כתב הרב חיים אור זרוע. ונראה דמשמע נמי הכי משום תשובת הרא”ש… מדאמר דהא דשרי ע”י צלייה, היינו משום דאפילו אם לא יפלוט, הוי דם האיברים שלא פירש, משמע בפשיטות דלא ברירא ליה שיפלוט הדם ע”י צלייה. וא”כ אם יתבשל, כ”ח (אולי צ”ל  – כן חוששין) שמא יפלוט אחר רתיחת המים בבישול, מה שלא פלט ע”י צליה. דאפשר הבשול פועל יותר מהצלייה, שהמים הרותחים מרככין הדם שנתקשת בשהייתו ג’ ימים, ויפלוט ויצא טפי מע”י צלייה. ואע”פ דמצאתי שהעתיק אחד מהגדולים בשם גדול אחד דשרי לבשל אחר צלייה, וכן שמעתי שנוהגים כך במקצת ארצות, ואני מה שקבלתי כתבתי”.

ובמקום אחר הוסיף (תרומת הדשן פסקים וכתבים סי’ קצ”א): “בשר… אין נוהגין כלל לכתחילה להניחו…  עד לאחר שלשה ימים, משום דתו אין ראוי לבשל, רק לצלות, וחיישינן דילמא משתלי”.

וכתב הבית יוסף (יו”ד סי’ ס”ט): “ולענין הלכה נראה דלכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים לבשל אחר צלייה, מיהו בדיעבד יש לסמוך על דברי המתירים”.

ע”פ זה נפסק בש”ע (שם סעי’ י”ב): “בשר ששהה ג’ ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע”י מליחה, ואין לאוכלו מבושל, אלא צלי. ואחר שצלאו לא יבשלנו, ואם בישלו מותר”.  והרמ”א הגיה: “ואין להשהות בשר ג’ ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלו”.

כבד

הש”ך (שם ס”ק נ”א) מפרש: “לא יבשלנו, דשמא לא יצא כל דמו על ידי צלייה, ויצא אח”כ על ידי בישול, דהבישול פועל יותר מצלייה. ואם בשלו מותר, שאנו תולין לומר שיצא הכל, ומה שנשאר ולא יצא, שוב לא יצא ג”כ ע”י בישול. ולא דמי לכבד, דגם כן אין לה היתר ע”י מליחה, כי אם ע”י צלייה, ומותר לבשלה אחר הצלייה ואפילו לכתחלה, דהתם אינו מועיל מליחה, משום ריבוי דם שבה, ומסתמא נפלט הכל בצלייה, ומה שלא נפלט בצלייה, לא יפלוט בבישול. אבל הכא אינו מועיל מליחה, משום שכבר נתייבש דמו בתוכו, ואפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל, והבישול פועל לרככו”.

מכל מקום מבואר, שאם שהה הכבד שלשה ימים לפני צלייתו, דינו כשאר בשר, ואסור לבשלו לאחר הצלייה.

אעפ”כ כתב בספר חמודי דניאל (הו”ד בפתחי תשובה שם): “כבד וכחל מותר להשהות [לכתחילה שלשה ימים], דודאי יצלנו. אע”ג דהכבד מבשלים אחר צלי, וניחוש שמא יבשלנו אחר צלי, מכל מקום כל מידי דבדיעבד מותר, לא חיישינן שמא ישכח”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים