חיוב מזונות – אישות או ממון

הרב משה קליין
ט"ז סיון ה'תשע"ג

הרב משה קליין

אונגוואר, ירושלים

מחבר הספרים “משנת הגר” ו”משנת הכתובה”

(מתוך ספרו משנת הכתובה סימן ג’)

שאלה

נשאלתי, לענין אשה שגזלה ממון מבעלה ואין לה לשלם, אם הבעל רשאי לעכב את מזונותיה תחת ידו ולהפרע מהם את דמי גזילתה, או שמחוייב הוא לספק לה את כל צרכיה משלו, ואינו גובה ממנה את מעותיו אלא לאחר שיתגרשו ותבוא לגבות ממנו את דמי הכתובה.

 

תשובה

חיוב מזונות – מדיני האישות או חוב ממון

בהקדם בירור שאלה זו, נראה לדון בעיקר גדר חיוב מזונות, אם חוב ממון בעלמא הוא, והיינו, דמלבד קנין האישות שבנישואין, נעשה בכך גם קנין וחוב ממון על כל תנאי הכתובה ובכללם חיוב המזונות, או שמכלל הנהגת האישות שבין בני הזוג נקבע, שהבעל זן ומפרנס את אשתו ונותן לה את כל צרכיה משלו כמנהגו של עולם [ולהלן נבאר הנפק”מ שבחקירה זו לנידון דידן]. ולכאורה כבר נתבאר ענין זה בדברי רבותינו הראשונים בכמה מקומות, וזה החלי.

גדר הלאו “שארה לא יגרע”

ב. הרמב”ם בספר המצוות (לא תעשה רסב), בהגדרתו לאיסור “שארה לא יגרע”, כתב וז”ל: “שהזהיר קונה אמה העבריה מענות אותה אם נשאה. רצוני באמרי מענות אותה, שיחסור אותה מזונה או כסותה, או ימנע ממנה עונתה על צד הענוי וההכאבה. והוא אמרו יתעלה – שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וזאת האזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלשה דברים על צד ההכאבה והצער”.

ומבואר מדבריו, שאיסור התורה “שארה לא יגרע” אינו אמור אלא באופן שהבעל מענה את אשתו במניעת המזונות “דרך הכאבה ועינוי”, כלומר, בכוונה תחילה לצער אותה ולהכאיב לה. ואי נימא שחיוב המזונות הוא דין ממון בעלמא, א”כ עיקר האיסור הוא במה שאינו פורע את חובו, ואין מקום לתלות את הדבר בכוונתו בשעת מעשה.

וע”כ צ”ל, שדין המזונות הוא חלק מהנהגת האישות שבין בני הזוג, ומשום כך סבר הרמב”ם, שלא נאמר איסור זה אלא באופן שמניעת המזונות מהווה סתירה להנהגת הקירבה שבין בעל לאשתו, אבל אם הוא מעכב את מזונותיה מחמת שאין לו מעות וכדומה, אינו עובר בלאו זה, ודו”ק[1].

מיהו לכאורה אין מכאן ראיה לנידון דידן, שכן דעת הרמב”ם היא שחיוב המזונות הוא מדאורייתא, ולדעה זו נקטו אחרונים כדבר פשוט שחיוב המזונות אינו ככל חוב ממון דעלמא אלא חלק מהנהגת האישות שבין הבעל לאשה, ולכך גם נכסי הבעל אינם משועבדים למזונות האשה מדאורייתא [ראה ס’ בני אהובה הל’ אישות פי”ב הל’ א, פני יהושע כתובות נח ע”ב, בית יעקב שם ע ע”ב, ותומים סי’ צז ס”ק כא, ויובאו הדברים להלן סי’ ד]. וכל דברינו מכאן ולהבא הוא לדעת הסוברים שחיוב המזונות הוא מדרבנן, שכן הוא העיקר להלכה, וכמו שנתבאר בתמצית ההלכות פרק א דין א.

קידושין על מנת שאין לה עליו מזונות

ב. בסוגית הגמ’ בכתובות (נו ע”א) שנינו: “האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה – הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, בדבר שבממון תנאו קיים”.

ופירשו התוס’ (ד”ה הרי זה), שהבעל אינו יכול להפקיע את חיוב המזונות על ידי תנאי לדעת רבי מאיר, משום שחיובו ב”שאר כסות ועונה” נובע מעצם ענין הנישואין, ו”אין אישות לחצאין”. וכ”כ התוס’ בנזיר (יא ע”א ד”ה האי), תוס’ הרא”ש (ב”מ נא ע”א), רמב”ן (בבא בתרא קכו ע”ב), ורשב”א (קידושין כג ע”ב).

ומדבריהם יש ללמוד, שדין המזונות אינו חוב ממון בעלמא הנלוה לקנין הנישואין, אלא הוא מעיקר הנהגת האישות שבין בני הזוג, ואם בא לבטל זכות זו מאשתו הרי הוא ממעט בעצם מהות הנישואין ודרך הנהגתם[2].

והנה, אף דלהלכה קיי”ל כרבי יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים [ראה שו”ע אבהע”ז סי’ לח סעי’ ה], לא נראה שנחלקו תנאים אלו בעצם גדרם של חיובי שאר וכסות. אלא דרבי יהודה סבר, שאף על פי שחיוב המזונות נובע מעצם מהות הנישואין, מכל מקום, הואיל והאשה יכולה למחול לבעל על חיובו זה, רשאי הוא להתנות עמה על כך מתחילה. שכן במקרה זה מפרשים אנו שכוונתו לקדשה בקידושין גמורים שיש בהם את כל חיובי האישות וגדריה, אלא שמתנה הוא את קיומן של הקידושין בכך שתמחל לו על תביעת המזונות והכסות. כדברים אלו העלה בקצות החושן (סי’ רט ס”ק יא) בביאור שיטת הרשב”א בסוגיא זו [ועיין שם שמבאר באופן אחר לדרכו של הרמב”ן, ואכמ”ל בזה].

חיוב אכילה עם אשתו

ג. מלבד חיובו של הבעל לספק לאשתו את מזונותיה, נאמר בגמ’ שאף חייב הוא לסעוד עמה יחד לעיתים מזומנות כדרך אישות, וכמו שכתב הרמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ יב): “בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת”. ומקור דבריו, מסוגית הגמ’ (סד ע”ב): “המשרה את אשתו ע”י שליש וכו’, ואוכלת עמו מליל שבת לליל שבת”. ובגמ’ שם (סה ע”ב): “רב נחמן אמר אוכלת ממש, ורב אסי אמר תשמיש”, ופסק הרמב”ם כרב נחמן [הסיבה לכך שאינו חייב לסעוד עמה אלא בלילות שבת, משום שבאותה שעה הכל מצויים בבתיהם וסועדים עם בני משפחתם, ואם יניחה לאכול לבדה יהיה ניכר הדבר לכל ותהיה מזולזלת בעיני הבריות].

הרשב”א שם (סד ע”ב) כתב בשם הראב”ד, דהשיעור המובא בגמ’ שאינו חייב לסעוד עמה יחד אלא בליל שבת, אמור לגבי אדם שאינו מצוי בביתו בכל ימות השבוע ומתגלגל בדרכים לצורך פרנסה, שמצות עונתו אינה אלא מליל שבת לליל שבת, אבל פועל המצוי בעירו שעונתו בכל יום, חייב לאכול עם אשתו כל ימות השבוע. ומבואר בדבריו, שהחיוב המוטל על הבעל לסעוד עם אשתו יחד על שולחן אחד שווה בגדריו למצות עונה.

ביתר ביאור כתב הרמב”ן (שם סה ע”ב): “מפני שאוכלת עמו הוא מצי לבא עליה והיא ליל עונה, וגנאי הוא לה לבוא אחר האכילה [כלומר, גנאי הוא לה שיניחה לסעוד לבדה ותבוא אליו לצורך ביאה לבד], ועוד, שמתוך הסעודה מתפייסים ומרגילין זה עם זה”, וראה כען זה ברש”י שם.

ולכאורה הדברים צ”ב, שהרי חיובו של הבעל לאכול עמה בליל שבת, הוא פרט מחיוב המזונות, ואינו חלק מקיום מצות עונה. וכדמוכח מסוגית הגמ’ ריש פ’ המדיר (ע ע”ב), שהקשו, היאך יש כח ביד הבעל להדיר את אשתו הנאה מנכסיו הרי משועבד הוא לה למזונותיה, ותירצו, דמיירי שאמר לה הבעל קודם לכן “צאי מעשה ידיך למזונותיך” ואינו חייב בפרנסתה. ואי נימא שאף לולי חיוב המזונות חייב הבעל לסעוד עם אשתו יחד כחלק מקיום מצות עונה, א”כ גם כשאמר לה “צאי מעשה ידיך למזונותיך” יהיה מחוייב לאכול עמה לפי הקיצבה הראויה לו, וכדלעיל, והיאך יכול הוא להדירה ל’ יום. וכבר עמד בקושיא זו ההפלאה (סי’ ע קו”א ס”ק ב).

ולפי דברינו יתבאר, דכיון שחיובו של הבעל לפרנס את אשתו ולדאוג למזונותיה אינו חוב ממון בעלמא, אלא הוא חלק מהנהגת האישות שביניהם, סברו אותם ראשונים, שבכלל זאת מחוייב הבעל לספק לה את מזונותיה באופן הראוי והמקובל בין בני הזוג – בדרך קירבה ואהבה – ולא יניחנה לסעוד לבדה. ולכך סברו הראב”ד והרמב”ן שקיומו של דין זה נקבע לפי ההנהגה הנצרכת להעשות ביניהם לענין קיום מצות עונה, שהכל מכוון לתכלית אחת, שינהג בה כדרך בעל באשתו [על עיקר שעבודם של הבעל והאשה לסעוד יחד, ראה להלן סי’ ז].

שיעור המזונות באוכלת עמו ובאוכלת לבדה

ד. לפי המתבאר נראה לבאר נמי מש”כ הטור (ריש סי’ ע): “חייב במזונותיה כיצד, אוכלת עמו ממה שהוא אוכל ושותה עמו ממה שהוא שותה, ואם משפחתה ובית אביה מנהגם בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל – אם כל בני משפחתה, בין אותם שהן עשירים בין שאינם עשירים מבקשים אותם הגדולות, אז צריך להנהיגה כדרך שנוהגין בני משפחתה, דקי”ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות, אז אינו חייב לה בהן כל זמן שאוכלת עמו, אבל אם אינה אוכלת עמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה, אז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה”. ע”כ.

ומבואר, שלענין שיעור המזונות שמחוייב הבעל לספק לאשה, יש חילוקי דינים בין אשה הסועדת על שולחן הבעל, לאשה הסועדת לבדה ומקבלת מזונותיה מיד שליש. והיינו, שכאשר היא אוכלת יחד עמו וסמוכה על שולחנו, אינו חייב ליתן לה יותר ממה שהוא אוכל, אף אם הורגלה בבית אביה במאכלים יקרים יותר. וכשהיא אוכלת לבדה, חייב הוא ליתן לה כמנהג בית אביה.

והדבר צריך תלמוד, דממ”נ, אם נתחייב לה מזונות כמנהג בית אביה, היאך רשאי הוא למעט במזונותיה כאשר היא אוכלת עמו על שולחנו, ואם אין לדבר קצבה, אם כן גם כשהיא אוכלת לבדה ימעט במזונותיה.

ולפי המתבאר נראה לפרש, דכיון שחיוב המזונות הוא חלק מהנהגת האישות, וגדרו שתהא האשה סמוכה על שולחנו של הבעל כמנהג העולם, נכלל בדין זה שיסעדו יחד מתבשיל אחד. אולם, כשהאשה אוכלת לבדה ונמצא שדין הנישואין מתקיים בעצם סיפוק המזונות, שיעורם בזה כפי שהיתה מורגלת בבית אביה, ודו”ק[3].

כמו כן נראה לדרכו של השו”ע (שם סעי’ ג) שכתב: “וכמה מזונות פוסקין לאשה, לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפראות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה וכו'”. והקשה הבית שמואל (שם ס”ק ב), דלכאורה דברי השו”ע אלו סותרים למש”כ שם בסעי’ א, שהבעל חייב לספק לאשתו את מזונותיה כפי מנהג בני משפחתה. ותירץ, דדברי השו”ע בסעי’ ג אמורים בעני שאין לו מעות די הצורך כדי לתת לה כמנהג בני משפחתה, ואפ”ה חייבוהו ליתן קיצבה מסוימת זו מתקנת חז”ל.

אולם בהפלאה (קו”א סי’ ע ס”ק ה) תמה טובא על דבריו, שהרי דברי השו”ע אמורים במי שאינו עני גמור, שאל”כ אף שיעור מצומצם זה של לחם וקטנית אינו חייב ליתן לאשתו, וכמבואר בהמשך הדברים שם דבכהאי גוונא אינו נותן לה אלא לחם ומים בלבד, ואם כן מדוע לא יתן לה את השיעור הראוי לה לפי מנהג בית אביה.

ולפי הנ”ל נראה לבאר, דאף שאין הבעל עני גמור ויכול הוא לדחוק עצמו ביותר ולפרנס את אשתו בהרחבה כמנהג בית אביה, הואיל וחיוב המזונות הוא חלק מניהוגי האישות ואינו חוב ממון גרידא, לא מחייבינן ליה בהכי. ולהיפך, ההנהגה הראויה בכהאי גוונא, להורות לאשה לשאת עם הבעל בעול הפרנסה, ולסייע לו להנהיג את ביתם בצימצום הנדרש, כדי שיהיו מזונותיהם מצויים להם תמיד לפי מעמדם ולא יזדקקו לבריות.

באופן אחר נראה לומר, שדברי הבית שמואל אמורים באופן שלפי גדרי דין “מסדרין לבעל חוב” לא ניתן לגבות ממנו מעות לפרעון חובותיו, וכגון שאין לו אלא כדי פרנסתו בצימצום. ולכן, אינו חייב לתת לאשתו אלא את המעט שנצרך לה וכפי השיעור שקצבו חכמים לכל עני שבישראל, שבזה נתחייב לה הבעל כחלק מהנהגת האישות שביניהם. ואינו חייב לפרנס אותה בשיעור שהורגלה לו מבית אביה, דבזה לא נתחייב לה אלא בתורת חוב ממון בעלמא וכחלק מדיני הכתובה.

ומכל מקום נתבאר, שחיוב המזונות בשיעורו המצומצם, הוא דין בהנהגת האישות שבין הבעל לאשה, ולא חוב ממון בעלמא.

האם חייב להשכיר עצמו למלאכה לתשלום המזונות

ה. תוס’ (סג ע”א) כתבו בשם רבינו אליהו, שבמקרה שאין לבעל מעות לצורך פרנסת אשתו, מוטלת עליו החובה להשכיר את עצמו כמלמד תינוקות או למלאכה אחרת, כדי לזון ולפרנס את אשתו, והובאו דבריו בטור (סי’ ע). ויעויין שם בתוס’, שמקור דברי רבינו אליהו הוא מהא דאיתא (שם): דבעל שאמר “איני זן ואיני מפרנס”, יוציא ויתן כתובה, משום דחשיב כ”מורד ממלאכה”. ומוכח, שמכלל חובות הנישואין הוא שיעשה במלאכה לפרנסת ביתו. כמו”כ סבר רבינו אליהו, דהנוסח שכותבים בשטר הכתובה “ואנא אפלח ואזון”, ענינו, שהבעל מתחייב לעסוק במלאכה לפרנסת ביתו.

מיהו, רבינו תם פליג בזה (הובא בתוס’ שם), ולדעתו, אין הבעל נחשב “מורד ממלאכה” אלא באופן שהוא נוטל מהאשה את מעשה ידיה שתיקנו לה כנגד מזונות, ואף על פי כן הוא נמנע מלספק לה את מזונותיה, אולם, אם אינו נוטל את מעשה ידיה, אינו חייב לעסוק במלאכה לצורך פרנסתה. לדעתו, מה שכותבים בשטר הכתובה “ואנא אפלח”, אין פירושו שעל הבעל להשכיר את עצמו למלאכת אחרים, אלא שהוא מחוייב לחרוש ולזרוע בקרקע שלו ולעסוק בצרכי הבית השונים[4].

ביאור שיטת רבינו אליהו

והנה, מדברי התוס’ שם מבואר להדיא, שלדעת רבינו אליהו אף אם לא כתב הבעל בשטר הכתובה “ואנא אפלח” מחוייב הוא לעסוק במלאכה לפרנסת אשתו מחמת עצם חיוב המזונות [ולראיה בעלמא הביא רבינו אליהו שכן כותבין בשטר הכתובה, עיי”ש ודו”ק]. והדברים צ”ע טובא וכבר עמד בזה הריטב”א בחידושיו שם, שהרי הלכה פסוקה היא בכמה דוכתי שאדם שלווה מעות מחבירו ואין לו לשלם, אינו חייב להשכיר עצמו למלאכה לפרעון חובו, וכמבואר בשו”ת הרא”ש (כלל עח אות ב) ע”פ סוגית הגמ’ בב”מ (קיג ע”א), ואם כן מדוע החמיר בזה לענין חוב המזונות[5]. ועיין מה שפירש בזה המחנה אפרים (הל’ שכירות פועלים סי’ ב).

ולפי המתבאר לעיל יתפרשו הדברים, דבכל חוב ממון אין למלווה בנכסי הלווה אלא שעבוד נכסים בלבד, אולם, חוב המזונות הוא חלק מהנהגת האישות שבין בעל לאשה החלים על קרקפתא דגברא [וכמו מצות עונה], ומשום כך מחוייב הוא לטרוח על כך בגופו להשכיר עצמו למלאכה לצורך פרנסתה. ומכאן נשמע, שהריטב”א שהאריך לתמוה על דברי רבינו אליהו וסבר לדמות את דין המזונות לשאר חוב ממון, לא סבירא ליה הכי, וראה מש”כ בזה החזון איש (ב”ק סי’ כג ס”ק כח), וע”ע שו”ת חתם סופר (ח”א סי’ קלא).

האם יכולה להשביעו שאין לו מעות למזונותיה

ו. בס’ שלמי נדרים (סי’ טו) הובא, שנחלקו הפוסקים באופן שהבעל טוען שאין לו מעות לצורך מזונות אשתו, אם יכולה היא להשביעו שהאמת כדבריו. ולכאורה נראה שנידון זה תלוי בחקירה דידן: להצד שדין המזונות שווה בגדריו לכל חיובי הממון, שפיר יכולה היא להשביעו, וככל אדם התובע מחבירו מנה שהלווהו והלה מכחישו, דנשבע היסת ונפטר. אולם, לפי המתבאר שחיוב המזונות אין אלא דין אישות בעלמא, ודומה בגדריו למצות עונה ושאר הנהגות האישות שבין בני הזוג, לא מצינו לכאורה שתיקנו בכך חכמים חיוב שבועה [ושמא יש לדחות, דאף אם חיוב המזונות אינו אלא דין אישות בעלמא, מכל מקום חזינן שחכמים נתנו לאשה את כל הזכויות הניתנות בדרך כלל בתביעת ממון, שהרי נכסיו משתעבדים למזונותיה של האשה וכמבואר בסוגית הגמ’ ריש פ’ המדיר, ואם כן מן הדין לכאורה שתוכל להשביעו על הכחשתו, לכל הפחות משום חיובו דמדרבנן].

היו לו מזונות המספיקים לסעודת אדם אחד

ז. כאמור לעיל, בכל גביית חוב נאמרה הלכה ד”מסדרין לבעל חוב” [ראה ב”מ קיג ע”ב]. כלומר, שכאשר יבואו דייני בית הדין לגבות מנכסי הלווה מוטל עליהם לברר שיש לו מעות כדי מזונותיו לל’ יום ולצרכים נוספים. לענין גביית חוב המזונות, הכרעת הפוסקים שאין מסדרין לבעל חוב, ויש ליטול כל נכסיו למזונות אשתו, אף שעל ידי כך יזדקק לחזר על הפתחים לצורך מזונותיו. בטעם הדבר כתב הטור (סי’ ע) בשם הרמ”ה: “כיון דלאו זוזי אסקיה ביה אלא מזוני, חייב לזונה כפי כבודה”. כלומר, חיוב מזונות האשה אינו ככל חוב דעלמא, אלא דין בניהוגי האישות, ומשום כך אין מסדרין לו להותיר בידו את המצטרך לו לימים הבאים.

על פי זה כתב שם הרמ”ה: “אפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנא מינייהו, או למיכל בהדיה במאי דאכיל”. וממשמעות דבריו נראה, שאם לא היו לו מעות אלא כדי שיעור סעודה לאדם אחד לבד, אינו חייב ליתן אותם לאשתו, ורק אם היו לו מעות לצורך סעודת שניהם מחוייב הוא לסעוד עמה יחד.

ובבית יעקב (שם סעי’ ג) הקשה, שהרי לענין פדיונה של האשה נתבאר בשו”ע (סי’ עח סעי’ ג) שגובים כל נכסיו, אף שלא יוותרו בידו מעות כלל לצורך סעודתו באותו היום, ומדוע לענין חיוב המזונות הקילו שאינו חייב אלא לשתף אותה בסעודתו. וביותר, למש”כ בחלקת מחוקק שם (ס”ק ג), דאף אם נשבו יחד לבין הנכרים ויש לו מעות לפדיון אחד מהם, חייב הוא לפדותה תחילה, ומאי שנא הכא שאם היה לו מזון סעודה אחת אינו חייב ליתנה לה.

ומחמת קושיא זו פירש, דלעולם אף לענין חיוב המזונות כך הוא, שאם אין לו מזון אלא כדי אכילת אדם אחד עליו ליתנו לאשה והוא יחזר על הפתחים, אלא דהכא מיירי שיש לו מזונות כשיעור הנצרך ליום שלם – שזהו מזון ב’ סעודות – וקמ”ל שאינו חייב ליתן לה את שתי הסעודות כדי שיהיה לה את כל הנצרך לאותו היום, אלא רשאי הוא לסעוד עמה יחד באותה סעודה המזומנת לפניהם עתה. ע”כ.

מיהו לפי המתבאר היה נראה ליישב בפשיטות, דלכאורה חילוק רב יש בין חיוב הפדיון לחיוב המזונות. דחיוב המזונות כל עיקרו וענינו הוא שתהא סועדת יחד עמו על שולחנו כדרך אישות, ומשום כך, אם בלאו הכי אין לו אלא מזון הראוי לסעודת אדם אחד – דבלאו הכי אינו יכול לסעוד עמה יחד כדרך אישות – הדר דינו ככל בעל חוב דלא מחייבינן ליה כשאין לו כדי צורכו שלו. משא”כ לענין פדיונה, שאין כל שייכות בין הצלתה מן השבי להצלתו, ולכך ס”ל דאין מסדרין לו ומחוייב הוא לפדותה תחילה, ודו”ק.

אכן, בשטמ”ק (סד ע”ב ד”ה וקב) כתב בשם רבינו יונה, דכשם שמסדרין לבעל חוב ואינו מחוייב למכור כלי תשמישו לתשלום חובותיו, כך גם לגבי חובת תשלומי מזונות, “דדין האשה כבעל חוב לכל מילי”. ומבואר דפליג על כל הנ”ל, ולדבריו חוב ממון בעלמא הוא ושווה בדינו לדין גביית חוב דמלווה ולווה, וצ”ע.

ביאור לאו ד”לא תהיה קדשה”

ח. כתב הרמב”ם (הל’ אישות פ”א הל’ ד): “קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה, שנאמר, ‘לא תהיה קדשה מבנות ישראל’, לפיכך, כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה”. כלומר, אדם המייחד לו אשה בלא קידושין ובא עליה לשם זנות, עובר בלאו של “לא תהיה קדשה בבנות ישראל”.

אולם הראב”ד שם השיג עליו, וכתב: “א”א, אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם, אבל המייחדת עצמה לאיש אחד, אין בה לא מלקות ולא איסור לאו, והיא הפילגש הכתובה בתורה”. כלומר, איסור זנות אינו אמור אלא במי שמופקרת אצל כל אדם, אולם, אשה המייחדת עצמה לאדם מסויים, אף שלא נשאה בקידושין וכתובה, דינה כפלגש ואינו עובר עמה בלאו זה. וכדבריו נראה בסוגית הגמ’ בסנהדרין (כא ע”א): “אמר רב יהודה אמר רב: נשים – בכתובה ובקידושין, פלגשים – בלא כתובה ובלא קידושין”. בביאור דברי הרמב”ם שאסר באופן זה, כתבו אחרונים, שלדעתו פילגש מותרת רק למלך ולא להדיוט [הובאו דבריהם ברמ”א אבהע”ז סי’ כו סעי’ א].

אמנם, רש”י (עה”ת בראשית כה ו) גרס בסוגיא דסנהדרין שם: “פילגש – קידושין בלא כתובה”. ולדבריו, אם בא עליה בלא קידושין זנות בעלמא היא, ולפי גירסא זו עלו דברי הרמב”ם שפיר, וא”צ לחלק בזה בין מלך להדיוט.

אלא דהרמב”ן שם תמה טובא על דברי רש”י, דהיאך יתכן לפרש דפילגש פירושו שנשאה בקידושין בלא כתובה, הרי להלכה קיי”ל דכתובה דרבנן, וא”כ מדאורייתא דינה ככל אשת איש דעלמא. ובישוב קושיא זו כתב הגר”א בביאורו לשו”ע (שם ס”ק ז), דאין כוונת רש”י לכתיבת שטר הכתובה, אלא דנשאה בלא להתחייב לה “שאר כסות ועונה” שחיובם מדאורייתא.

ומכל מקום נתבאר מכל הלין, שחיוב “שאר כסות ועונה” אינו חוב ממון בעלמא, שאם כן לא היתה נעשית כפילגש מחמת חסרונם, אלא הוא דין בעצם הגדרת האישות, דכל שאינו נותן לה שאר כסות ועונה הרי זו “אישות לחצאין”, ודינה כפילגשות האסורה מדין תורה [אלא שאם כדברי הגר”א עדיין אין מכאן ראיה גמורה לדידן, דכיון דס”ל לרש”י שחיוב המזונות הוא מדאורייתא, כו”ע מודו דחיובם הוא משום הנהגת האישות שבין הבעל לאשה, וכמו שנתבאר לעיל בריש הדברים מכמה אחרונים].

ראיה לדבר מדין קביעות למעשר

ט. ובאמת, לכאורה נראה דמשנה מפורשת היא שחיוב מזונות הבעל לאשה אינו חוב ממון אלא מדיני האישות גופייהו, שכן שנינו (מעשרות פ”ג משנה א): “המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלים ופטורין, הפועלים שעמו בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין ופטורין, אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו”. וטעם הדבר, דחיוב תשלום המזונות לפועלים דינו כמקח הקובע למעשר.

והקשו בירושלמי שם: “ניחא בניו, בני ביתו ואין לה עליו מזונות”, ותירצו: “כמ”ד אין מזונות לאשה דבר תורה, כהדא דתני אין בית דין פוסקין מזונות לאשה מפירות שביעית, אבל ניזונת היא אצל בעלה שביעית”.

ובפני משה שם פירש: דהא דהתירו לבניו לאכול קודם שנתעשרו לא קשיא, שהרי האב אינו מצווה לדאוג לפרנסתם,  ואין לו כל הנאה מכך שהם אוכלים מפירות הטבל שתחת ידו. “אלא בני ביתו” [כלומר, אשתו], היאך הותר לה לאכול קודם מעשר, הרי יש לה עליו מזונות ונמצא שפורע חובו מן הטבל. ובזה הוא שתירצו, דכיון שאינו חייב במזונותיה אלא מדרבנן, לא חשיב כמקח הקובע למעשר. ומטעם זה התירו נמי שתהא ניזונת מפירות שביעית ואין בזה משום איסור סחורה[6].

מיהו ביאורו זה של הפני משה צ”ע טובא, שהרי הרמב”ם פסק דמזונות דאורייתא כמבואר בארוכה לעיל סי’ א, ואפי’ הכי כתב (הל’ שמיטה ויובל פ”ה הל’ יד): “אין בית דין פוסקין לאשה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית, אבל ניזונת היא משל בעלה”. ומבואר, דאף דסבר דמזונות דאורייתא מכל מקום התירו לאשה לאכול מפירות שביעית של בעלה.

קושיא זו מכרחת לכאורה, דהרמב”ם נקט בירושלמי כגרסת הגר”א שם דגרס: “ואפי’ למ”ד יש לאשה מזונות דבר תורה, כהדא דתני אין בית דין פוסקין מזונות לאשה מפירות שביעית, אבל ניזונת היא אצל בעלה שביעית”.

ופירש הגר”א, דלהצד שחיוב המזונות הוא מדאורייתא, לא נחשב הדבר כחוב ממון, אלא מצוה בעלמא היא המוטלת אקרקפתא דגברא, ולא חשיב כמקח. אלא דקמ”ל, שאף להצד שדין המזונות הוא מדרבנן, כיון שהיא אוכלת עמו על שולחנו, לא נחשב הדבר כחוב ממון אלא כחלק מהנהגת האישות שביניהם ואינו קובע למעשר. [אלא אם כן תבעה מזונותיה בבית דין ושמו לה משלו, דבכה”ג הוי כפריעת ממון בעלמא ואינה יכולה להפרע מפירות שביעית]. ומכל מקום למדנו מדבריו, שכאשר האשה אוכלת יחד עם הבעל, דין אישות הוא, ולא חוב ממון בעלמא[7].

ביאור עפ”ז באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת לאחר

י. מעתה יתבאר נמי מה ששנינו ביבמות (פז ע”ב): “האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת ואח”כ בא בעלה – תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה, ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, לא על זה ולא על זה”. ובטעם הדבר אמרו שם בגמ’ (פט ע”א), ד”תנאי כתובה ככתובה דמי”. כלומר, כשם שמחמת נישואיה השניים שנעשו באיסור היא מפסידה את עיקר הכתובה [החיוב “מנה מאתיים” הניתן לה אם ימות בחייה או יגרשנה], כך יש להפסידה את כל הראוי לה מתנאי כתובה, ובכלל זה חיוב מזונותיה. ולשיטת הרמב”ם וסיעתו דחיוב המזונות הוא מדאורייתא הדברים צ”ע טובא, דאף שקנסוה להפסיד את כתובתה שאינה אלא מדרבנן, מ”מ חיוב מזונות שנתחייב לה מדאורייתא היאך פקע.

ולפי הנ”ל יש ליישב בפשיטות, דחיוב מזונות דמדאורייתא אינו חוב ממון אלא מדיני האישות, ולכן, כאשר היא נאסרת לבעל ושוב אינה בתורת אישות עמו, דיני האישות בטלים מאליהם ושוב אינו חייב במזונותיה אלא מתנאי כתובה לבד, אלא דקמ”ל שאף חיובי הכתובה בטלים ואינו חייב לזונה אפי’ דרבנן, וכ”כ בביאור האי דינא בס’ משאת משה (סי’ ג).

לפי זה כתב במשאת משה שם, כי מה שמצינו לענין אשה שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה, דהבעל חייב לפרוע את חובה למלווה מדין “שעבודא דרבי נתן”, הא נמי אינו אלא מדרבנן ומתנאי כתובה בעלמא דשוויוהו חכמים כחוב ממון. אולם, מעיקר דין תורה, כיון שחיובו לפרנסה דין אישות בעלמא הוא ולא חוב ממון, כל שמרד בה ולא שילם לה את מזונותיה שוב אינו חייב לפרוע מעות שלוותה לצורך זה לאחר זמן, דפריעת חובותיה אלו אינה שייכת לניהוגי האישות שביניהם, ואינה אלא תקנתא דרבנן בעלמא.

נפק”מ באשה הניזונת על ידי אחרים

יא. עוד יתבאר לפי”ז, מה דשנינו בנדרים (לח ע”א) לענין המודר הנאה מחבירו: “וזן את אשתו ובניו אף שהוא חייב במזונותיהם”. והיינו, דהמדיר את חבירו הנאה הימנו, מותר לזון את אשתו ובניו של המודר, אף שעל ידי זה נפטר המודר מחיובו לפרנס את בני ביתו משלו, ולא חשיב שנהנה ממנו.

וברשב”א (שם) הקשה, דלכאורה נידון זה תלוי במחלוקתם של חנן וחכמים (כתובות קז ע”ב), לענין מי שהלך למדינת הים ובא אחר ופירנס את אשתו, שחכמים אומרים ישבע כמה הוציא ויטול, וחנן סבר איבד מעותיו, שאינו אלא כמבריח ארי בעלמא, דמצי א”ל מפייסנא הוינא ליה ומחיל לי. דלשיטת חנן ניחא, שהואיל ותלינן בצד הרחוק שהיתה מתפייסת להתפרנס בפחות, ונמצא שלא נהנה ממנו כלום ואינו עובר על נדרו. אולם לדעת חכמים אכתי תיקשי, מפני מה התירו למדיר לפרוע את חובו של המודר, הרי הנאה גמורה היא לו שנפטר מחובו, ואם עשה כן על דעת להפרע ממנו חייב לשלם לו כל מה שהוציא.

ותירץ הרשב”א, דכיון שלא נתן לה את מזונותיה על דעת שיפטר בעלה מתשלומיו, אלא בתורת מתנה בעלמא, ומאליו נפטר הבעל מחיובו מחמת שכבר נזונה מאחר, לא נחשב הדבר שממנו נהנה.

ומכל מקום למדנו מדבריו, שאשה שקיבלה מזונות במתנה מאדם אחר, אינה יכולה לתבוע מן הבעל את מזונות אותו היום, אף שלא היתה כוונת הנותן לפטור את הבעל מחיובו. והדברים צ”ב, דמהיכי תיתי שיפטר בעלה ממזונותיה בכהאי גוונא, חיוביה דידיה היאך פקע.

ולפי הנ”ל יתבארו הדברים, דכיון שחיוב מזונות אינו חוב ממון בעלמא, אלא מניהוגי האישות הוא, אין דין זה אמור אלא באופן שהיא נצרכת למזונות, והבעל מצווה לדאוג לפרנסתה באותה שעה כדי שלא תזדקק לבריות. אולם, במקרה שאינה נזקקת לכלום, אין הנהגת האישות מחייבת את הבעל לתת לה מזונות שאינם נצרכים לה באותה שעה. [ונתחדש בזה, דאף דמדרבנן כל נכסי הבעל משתעבדים לתשלומי המזונות ונעשים עליו כחוב ממון לכל דבר, מכל מקום גדרו של חיוב זה ודיניו הוא כעיקר דין המזונות המחוייב מן התורה, שאינו אלא הנהגת אישות בעלמא]. וע”ע קובץ שיעורים (כתובות סי’ רכ) מש”כ בזה.

יתירה מזו, יבואר להלן סי’ כח דחיוב המזונות מתחדש על הבעל בכל יום ויום לפי צרכיה של האשה [ולכך אינה יכולה למוחלו כשאר חוב דהוי כ”דבר שלא בא לעולם”], דלפי זה, מלתא דפשיטא היא שאין חיוב זה חל על הבעל מתחילה אלא בזמן שהיא נצרכת למזונות ואין מזונותיה מסופקים לה מיד אחר.

ויתיישב בזה שפיר מפני מה לא נאסר הדבר במודר הנאה. דלכאורה צ”ב, מה בכך שהנאת הבעל נעשית אגב גררא ולא היתה עיקר כוונת המדיר, הרי סוף סוף נהנה ממעשיו שנפטר מחיובו לזון את אשתו. אולם להמתבאר שחיוב מזונות כלל לא חל בכהאי גוונא, אתי שפיר טפי, דאין כאן אלא גרמא בעלמא שמנע את חיובו מלחול, ולא חשיב שנהנה מנכסיו, ודו”ק[8].

ונפק”מ בזה נמי, לענין אשה שקיבלה על עצמה תענית חלום וכדו’, שאין בעלה מחוייב במזונותיה כל אותו היום, כיון שאינה נצרכת לכך. אף שאלולי שקיבלה עליה תענית היה מחוייב ליתן לה מזונות כדרכו בכל יום[9].

נתן לה מזונות ונגנבו או אבדו

יב. יש לעיין, בבעל שנתן מזונות לאשתו כפי צורכה, וקודם שאכלתם אבדו או נגנבו, האם חייב הוא ליתן לה מזונות אחרים תמורתם. ולכאורה נראה שדין זה תלוי בנידון דידן. להצד שחוב ממון בעלמא הוא, אין מקום לחייב הבעל ליתן לה מזונות פעם שנית שהרי פרע לה את חובו. אולם, להצד שנתבאר שחיוב המזונות הוא חלק מהנהגת האישות שבין בני הזוג, נכלל בזה, שאף אם יאבדו לה המזונות או יגנבו לא יניחה בלא מזון ומחיה אלא יעשה כל שביכולתו כדי לספק לה את צרכיה פעם נוספת[10].

יתירה מזו נראה, דלהצד שחיוב המזונות הוא חלק מהנהגת האישות שבין הבעל לאשה, א”כ הבעל כלל אינו צריך להקנות לאשה את מזונותיה, אלא משלו היא אוכלת. וראיה לדבר, מהא דכתב הרמ”א (סי’ ע סעי’ ג): “צימצמה והותירה מאלו המזונות הרי הוא של בעל”, ודבריו מיוסדים על סוגית הגמ’ בנזיר (כד ע”ב). והיינו, משום שאין לאשה זכויות ממון במזונותיה, אלא היתר אכילה לבד, וכן הכריע להלכה בשו”ת מהר”י אסאד (ח”ב סי’ י) עפ”ד הטור והרמ”א.

מיהו, הדגול מרבבה שם מבאר, שדברי הרמ”א, אמורים באופן שקנתה מזונות בזול ונותרו בידה ממעותיו של בעל (ועי’ תוס’ בנזיר שם), ולדבריו אין מכאן ראיה לענינינו, שכן במקרה זה שקנתה את מזונותיה בזול סברא פשוטה היא שעליה להשיב לבעל את המעות הנותרות. ואה”נ דבמקרה שצימצמה ממאכלה, המותר שלה [ושלא כהכרעת מהרי”א הנ”ל].

מיהו, מדברי רבים מן הראשונים מוכח כדברי מהרי”א, ויתבארו הדברים להלן סי’ יז [ועיי”ש עוד שחילקנו לענין זה בין אם מיעטה משיעור המזונות הנצרך לה, לאשה שאינה זקוקה לכל השיעור שקצבו לה חז”ל, ודי לה במזונות מועטים].

האם חיוב אחריות על המזונות הוא בכלל תקנת חכמים

הן אמת, דאין דברינו מוכרחים כל כך, ולעולם אפשר שאף אם חיוב המזונות אינו אלא חוב ממון בעלמא, מכל מקום באופן זה נתחייב לה מתחילה, שידאג לכל צרכיה ואין כל קיצבה לדבר, ומשום כך, אף אם איבדה את מזונותיה חייב הבעל לתת לה מזונות אחרים תחתיהם.

ולפי זה י”ל נמי, דכל שצימצמה מאכלה ושוב אינה נזקקת למזונות אלו, אף אם חיוב המזונות חוב ממון הוא, מכל מקום ינתן המותר לבעל, שהרי כבר מתחילה לא היה הבעל מחוייב לתת לה קיצבה מסוימת אלא כפי שתזדקק באותה שעה, ועיין מש”כ בזה במשנה למלך (הל’ אישות פי”ב הל’ יג), ובצפנת פענח ומעשה רוקח שם.

כמו כן י”ל, דאף אם חיוב המזונות הוא מניהוגי האישות ואינו חוב ממון, אפשר שלא חייבתו תורה לתת לה אלא כפי צורכה שבאותו היום, וכיון שכבר סיפק לה את כל הנצרך לה למזונותיה ובגרמתה אבדו, שוב אינו מחוייב בהן, וצ”ע. ומכל מקום מרהיטת הדברים נראה כמש”נ לעיל.

לחלק בין אם נתן לה מזונות עצמן או דמיהן

באופן אחר נראה לחלק, בין אם נתן לה הבעל את המזונות גופייהו וכדי צורכה, דבזה נפטר כבר מחיובו כל אותו היום, לבין אם נתן לה מעות שתיקח בהם מזונות. דאפשר, דבכהאי גוונא האשה אינה אלא כשליח של בעל לקנות לה במעות אלו את מזונותיה, וכיון ששומר חינם היתה באותם המעות, יש לפוטרה מגניבתם ואבידתם, ומחוייב הבעל לתת לה מזונות אחרים תחתיהם[11].

בעלות האשה על כסותה

יג. ראיה נוספת נ”ל לגדר הנ”ל שבחיוב המזונות, מסוגית הגמ’ בכתובות (סה ע”ב): “ת”ר, מותר מזונות לבעל, מותר בלאות לאשה. מותר בלאות לאשה למה לה, אמר רחבה: שמתכסה בהן בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה”. והדברים צ”ב, מפני מה הוצרך לומר שבלאות בגדיה שלה מחמת הצורך שיש לה בהם להתכסות בימי נדתה, תיפוק ליה שכבר זכתה בהם מתנאי בית דין. קושיא זו מכרחת לכאורה, שהגם שהבעל מחוייב לתת לה כסות ומלבוש, מ”מ אין היא זוכה בבגדיה, ואין לה בהם אלא היתר השתמשות בלבד[12].

ולכאורה מפורשים הדברים בטור (סי’ צ) בשם אביו הרא”ש (כלל לח סי’ ה): “וששאלת בעל אומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה, ונתנה לאחר במתנה, אי הויא מתנה. דע שאין במתנתה כלום, שהבעל חייב לכסות אשתו, והיא אינה יכולה למכור וליתן לאחר הכסות שהוא קונה לה, ואפי’ הכניסה לו הבגדים מבית אביה הוי כאילו קנאם, שאם תתנם לאחר צריך לקנות לה אחרים”. ומוכח מדבריו, שאף שנתן לה כסות ובפשיעתה נתנה כסותה לאחרים מחוייב הבעל ליתן לה כסות אחרת, דאין זה חוב ממון אלא דין אישות, והכסות שהוא נותן לה אינה קנויה לה אלא מסורה לשימושה בלבד.

אולם הבית יעקב (סי’ עג סעי’ א) חולק, וסובר, שבמקרה שנתן לה הבעל בגדים ונגנבו אינו חייב ליתן לה אחרים תחתיהם, כיון שכבר נפטר מחיובו בבגדים הראשונים, עכ”ד. [מיהו, אם נאנסו הבגדים מודה הבית יעקב שהבעל חייב לתת לה בגדים אחרים תחתיהם, וכמבואר בדבריו בסי’ צ סעי’ טו]. ומבואר, דלא פסק בזה כהרא”ש, ולשיטתו חוב ממון הוא ודין האשה בזה כבעל חוב דעלמא. וצ”ע מה מקור מצא לדבריו.

חילוק בזה בין כסות ומזונות לדעת הרא”ש

ושמא יש לחלק לענין זה בין כסות למזונות. שהרי כאמור לעיל סי’ א סברו הרא”ש ומגיד משנה שחיוב הכסות הוא מדאורייתא ואילו חיוב המזונות אינו אלא דרבנן. וסבר הרא”ש, שחיוב הכסות דמדאורייתא הוא חלק מהנהגת האישות שבין בני הזוג, ואף אם נאבדה כסותה חייב הבעל לספק לה אחרת תחתיה, אולם, חיוב המזונות שאינו אלא מדרבנן, דינו ככל חוב ממון דעלמא, שאין הבעל חייב ליתן לה אלא פעם אחת ולא יותר, וכמו כן נקנים לה המזונות בקנין גמור, ודו”ק.

המורם לדינא לענין אשה שחייבת ממון לבעל

יד. והשתא נהדר לראשונות ונברר את הנידון שבריש דברינו, לענין אשה שחייבת ממון לבעל, אם רשאי הוא לעכב את מזונותיה תחת ידו תמורת מעותיו.

ונראה, דאף על פי שבכל חוב ממון, רשאי אדם לעכב תחת ידו ממון חבירו תמורת מעותיו מדין “תפיסה” [ראה חו”מ סי’ פו], הכא שאני. דכיון שחיוב המזונות הוא מכלל הנהגת האישות שבין בני הזוג, וכל ענינו ותכליתו שלא תהיה האשה נזקקת לדאוג למזונותיה בעצמה, אין הבעל רשאי לעכב את דמי המזונות תחת ידו ולהצריכה להזדקק לבריות לצורך מזונותיה. דודאי לא גרע דינה של אשה זו מזו שניתנו לה מזונות ואיבדתם שהבעל מחוייב לתת לה מזונות אחרים תחתיהם, וכאמור לעיל.

ולכאורה מבוארים הדברים להדיא בדברי הפוסקים, דהנה, בשו”ע (סי’ נב סעי’ א) כתב: “הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת או שאין לו וכו’, ואם פסקה היא לעצמה, הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה וכו'”. וכתב רמ”א: “וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה, אבל לאחר שנשאה, ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין לו מה שפסקו לו, אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו”. ובחלקת מחוקק (שם ס”ק ה) ובית שמואל (ס”ק ד) פירשו, דדברי הרמ”א אמורים גם באופן שהיא פסקה לעצמה, דאף שחייבת היא לבעל ממון זה, אין הוא רשאי לעכב את מזונותיה כנגדו, והן הן הדברים, ודו”ק. וע”ע מש”כ בזה בס’ קובץ תשובות להגרי”ש אלישיב (ח”ב סי’ קעט).


[1] המהר”ם שיק (תרי”ג מצוות מצוה מו) למד מדברי הרמב”ם אלו, דמעיקר דין תורה הבעל אינו חייב לדאוג לפרנסת אשתו כלל, וכל גדרה של מצוה זו אינו אלא שלא ימנע ממנה מזון כדי לצערה. ולכן, אם נמנע מלעסוק במלאכה מחמת עצלות וכדו’, או שנמצא במקום רחוק ולא הותיר לה מזון בבית, אינו עובר בלאו זה.

[2] בדעת הרמב”ן היה נראה לפרש, דאזיל בזה לשיטתו בפירושו לתורה ד”שארה וכסותה” אמורים בקרא לענין מצות העונה – שיהיה נוהג עמה בקירוב בשר ויספק לה כסות למיטתה לצורך תשמיש [ראה לעיל סי’ א], ומשום כך סבר שאלו הם דינים הנוגעים לעצם חלות הנישואין ואין אישות לחצאין. ואה”נ דאם יתנה עם האשה לבטל את זכותה [דמדרבנן] ליטול מנכסיו מזונות ומלבושים, כו”ע מודו דלא שייך בזה האי טעמא.

אך זה אינו, שהרי במימרא זו גופא פליג רבי יהודה ואמר דבדבר שבממון תנאו קיים, ודבריו אלו ודאי אינם מכוונים לחובתו של הבעל לנהוג עמה בקירוב בשר וכדו’, אלא לדין מזונות וכסות – דדבר שבממון הן ושייכי במחילה, ואפ”ה סבר הרמב”ן דהטעם דלא מהני בהו תנאי הוא משום דאין אישות לחצאין [ולפי זה לישנא דקרא לחוד ולשון חכמים לחוד]. וע”כ משמע דחיוב מזונות מדיני האישות הוא. ועי’ מש”כ בזה בחידושי חתם סופר נדרים (עג ע”ב).

[3] מדברי הטור ושו”ע משמע, שכאשר הבעל סועד עם אשתו יחד רק מליל שבת לליל שבת, עליו לספק לה כל ימות השבוע את שיעור המזונות שהיא מורגלת בו מבית אביה.

אולם, הבית יעקב (סעי’ א) כתב, שספן המפרש בים ושב לביתו אחת לו’ חודשים, אינו חייב לתת לאשתו כל אותם ימים אלא את השיעור שהיא ראויה ליטול בהיותה סועדת עמו על שולחנו. וכנראה שלמד, שדברי הטור אמורים באופן שהבעל מצוי עם אשתו באותה העיר, ואעפ”כ אינו סועד עמה אלא מליל שבת לליל שבת, שהואיל ומחסר הוא בכך מניהוגי הקירבה והאישות הראויים לה אין היא טפילה לו בסעודתו, ועליו לתת לה מזונות כשיעור הראוי לאשה הסועדת לבדה. אולם, ספן וגמל שאינו מצוי בעירו, העדרו מביתו אינו מהווה פגם בניהוגי הקירבה והאישות שביניהם, ולכך, גם כאשר היא אוכלת לבדה והוא מצוי בדרכים, נחשב הדבר כאילו הם סועדים יחד, ואינו נותן לה יותר ממנהגו.

[4] בתומים (סי’ צז אורים ס”ק לז) למד מכאן, דלשיטת רבינו אליהו כך הוא בכל בעל חוב, דאף שלא כופין אותו להשכר למלאכה לצורך תשלום החוב, מ”מ אם נתחייב על כך מתחילה בשטר – כייפינן ליה בהכי. ומשמעות דבריו שם, דלשיטת רבינו תם לא תועיל התחייבות זו. והדברים צ”ע, שהרי אף רבינו תם לא חלק ע”ד רבינו אליהו אלא משום שסבר שהנוסח שכותבים בכתובה “ואנא אפלח” מתפרש לענין חיובו של הבעל לעסוק בעבודות הבית. אולם, אם יפרש להדיא שכוונתו לחייב עצמו להשתכר למלאכת פועל, אה”נ דלכו”ע יש לכך תוקף.

מיהו בשו”ת הרא”ש (כלל עח) מבואר להדיא כדעת התומים, שאף אם הלווה מתחייב בקנין להשכר למלאכה לצורך תשלום החוב, לא מחייבינן ליה בהכי לשיטת ר”ת, וכבר עמדו בזה הב”ח (חו”מ סו”ס צט) ומחנה אפרים (הל’ שכירות פועלים פ”ב). ומחמת חומר הקושיא נדחק הב”ח לפרש, דלעולם כו”ע מודו שהלווה יכול לחייב עצמו לעסוק במלאכה לפרעון החוב, וכוונת דברי הרא”ש, היא שבית הדין אינם כופין את הלווה לקיים את התחייבותו זו, משום שהנהגה שאינה ראויה היא, דכתיב “עבדי הם”, ודרשו חכמים – “ולא עבדים לעבדים”.

המחנה אפרים שם מבאר, שדברי הרא”ש אמורים באופן שהלווה לא חייב את עצמו בכך באופן המועיל, ומשום כך סבר שבית הדין אינם כופין אותו לעמוד בדיבורו. ואה”נ דאם נתחייב בכך באופן המועיל יש לכך תוקף מחייב.

[5] ובאמת צ”ע, דכיון דקי”ל “פריעת בעל חוב מצוה”, מדוע לא חייבו חכמים כל בעל חוב להשכיר את עצמו למלאכה לפרעון חובו, הרי מלתא דפשיטא הוא שאדם חייב לעשות כל שביכולתו כדי לקיים את המצוות המוטלות עליו, ואינו רשאי להבטל ממלאכה ולטעון שאינו יכול להניח תפילין משום שאין לו מעות [וראה להלן סי’ יט מדברי העזר מקודש דהבעל חייב לחזר על הפתחים לצורך מזונות אשתו, כיון שבמניעת המזונות הוא עובר בלאו של “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”].

ובישוב קושיא זו נראה לומר, על פי מש”כ בשערי יושר (שער ה פ”ב) ליישב קושית האחרונים, היאך אמרו דספקא דממונא לקולא, הא ספק איסור גזל יש בדבר והוי ספק איסור תורה. וכתב שם, דכיון שעל פי משפטי הממון רשאי אותו אדם להחזיק בחפץ הנידון, שוב לא שייך בזה חשש איסור גזל. דכל גדרו וענינו של איסור זה הוא שלא יחזיק בממון באופן שאינו ראוי על פי דין. ונמצא שאף אם כלפי שמיא גליא שממון זה של אחר הוא, כיון שכדין הוא נוהג אין בכך כל חשש.

ולפי דבריו תתיישב נמי קושיא דידן, כי אף שאמרו “פריעת בעל חוב מצוה”, מ”מ כל ענינה של מצוה זו אינו אלא שיהיה דואג ומשמר את כל זכויות הממון ודיני הגבייה שיש לחבירו עליו, ולא יעכב משל חבירו תחת ידו כלום, אבל לעשות במלאכה לפרעון החוב, שאין הוא חייב בכך ע”פ דיני הגבייה ומשפטי הממון, אין זה בכלל מצות התורה בפרעון חובו, ודו”ק בזה.

[6] ונמצא, דלדעת הסוברים שחיוב המזונות הוא מדאורייתא אסור לאשה לאכול מפירות אלו קודם מעשר, ולהסוברים שחיוב המזונות אינו אלא מדרבנן הדבר מותר, וכן נראה מדברי התוס’ יו”ט שם.

[7] וע”ע פאת השולחן (פ”ה סעי’ יט), ומש”כ בדבריו בס’ דרך אמונה הל’ שמיטה ויובל שם בביאור הלכה.

[8] מיהו יש לעיין בזה ע”פ מה דשנינו (קא ע”ב): “הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים וכו’. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ניסת – הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות”. ומבואר, דאף שהיא ניזונת ע”י הבעל השני, חייב הבעל הראשון להשלים את חיובו לספק לה את מזונותיה עד ה’ שנים. ומשמע דחיוב ממון הוא ולא חיוב מזונות לחוד.

וצ”ל, דחלוק חיוב מזונות האשה שאינו אלא מניהוגי האישות, מחיוב מזונות הבת שנתחייב לה ע”פ תביעתה בשטר הכתובה, דלכו”ע אינו אלא חוב ממון בעלמא ואינו שווה בגדריו לחיוב המזונות [וע”ע להלן בסוה”ד, אם הבעל חייב לתת לאשתו מזונות ממש, או שדי בכך שנותן לה מעות שתוכל ליקח על ידם מזונות מן השוק, ונפק”מ כשנתן לה מעות ואבדו. דמהכא מוכח דלמזונות הבת ודאי סגי בנתינת מעות].

באופן שונה פירש זאת הריטב”א (שם קג ע”א), דכיון שאם יחלקו את חיוב המזונות בין שניהם נמצא שהיא נפסדת לגמרי את חיובו של אחד מהם, ע”כ דמתחילה היתה כוונתה בתנאי הכתובה, שאחד מהם יתן לה דמים חלף המזונות, ותהא נשכרת פי שנים מן הנצרך לה למזונותיה.

[9] ונראה, דנפק”מ בזה נמי במי שנתן לאשתו מאכל איסורי הנאה, דאף שמעיקר הדין אינו רשאי לפטור עצמו במזונות אלו, עתה שכבר שבעה ואינה זקוקה ליותר אינו צריך ליתן לה מזונות אחרים תמורתם.

[10] ומ”מ נראה, דזהו דוקא אם נגנבו או אבדו, דכיון שלא נתחייבה בשמירתם אין לפוטרו מחיובו מחמת גניבתם. אולם אם בפשיעתה נתקלקלו ונפסדו, אפשר שא”צ ליתן לה אחרים תחתיהם. וכעין מש”כ הריטב”א (כתובות נב ע”א) לענין חיוב הבעל ברפואת אשתו, דאם חלתה האשה בפשיעתה אין בעלה חייב ברפואתה.

ושמא יש לחלק ולומר, דשאני התם, שכל הצורך בנתינת המעות התעורר עקב פשיעתה, דהיא גרמה לעצמה שחלתה ובכהאי גוונא לא תיקנו לה חכמים שתתרפא משלו. משא”כ לענין חוב המזונות, שעצם חיובם חל מחמת צורכה ליזון כדרך כל הארץ, אלא שמעותיו שניתנו לה לצורך זה נפסדו בפשיעתה, וצ”ע [ומסתברא דפטור, וראה מש”כ בכעין זה התוס’ בב”מ קד ע”א ד”ה הכי].

[11] יש לעיין, כיון שמצוה מוטלת על הבעל לספק לאשתו את כל צרכיה, האם נאמר בזה דין “מצוה בו יותר מבשלוחו” לומר שיטרח הוא עצמו בהשגת המזונות ולא יתן לה מעות שתטרח בזה היא. ועי’ ס’ ישמח משה פ’ עקב, דבשליח העושה בשכר לא נאמר דין מצוה בו יותר מבשלוחו, עיי”ש הטעם, ולפי”ז י”ל, דכיון שהיא נהנית בקבלת המזונות אינו צריך להדר לעשות הדבר בעצמו, וע”ע שו”ת מהר”ח אור זרוע (סי’ קכח). כמו כן, כאן שדרכו של עולם כך היא ש”הבעל מביא חיטים והאשה טוחנת מהם קמח”, לא חייבוהו ביותר מכך.

[12] וע”ע סוגית הגמ’ בב”ק (קב ע”ב) לענין המקדיש נכסיו, דאין הקדשו חל על כסות אשתו ובניו, ופי’ בחלקת מחוקק (סי’ צ ס”ק נ) דכבר זכו בהם אשתו ובניו קודם שהקדיש. מיהו בבית שמואל שם (ס”ק נג) האריך לחלוק עליו בזה, והוכיח מדברי הראשונים דהטעם שם הוא דאנן סהדי דלא היתה כוונתו בהקדשו על כסות זו, אבל אם רצה להדיא למוכרם או להקדישם יש תוקף למעשיו, עיי”ש. וע”ע מש”כ בזה הסמ”ע (חו”מ סי’ צז ס”ק סא).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים