ראיתי לאחרונה פרסום מכמה פוסקים שאסור להשתמש במסנני מים בשבת מכיון שהמים מעורבבים עם פחמים הנמצאים בתוך המתקן, ובשעה שפותח את ברז המים מפריד את המים מן הפחם על ידי כלי. ותמהתי על פסק זה מפני מה שונה דבר זה מהמקרה שנפסק בשולחן ערוך סי' שי"ט סעיף ט' שמותר לשפוך מים על משמרת בשבת אף שהמים מתערבבים בשיירי היין שבמשמרת ונוזלים החוצה.
תשובה:
הטעם שאסרו הפוסקים מסנני מים עם גרגרי פחם הוא משום ברירה בכלי, דבשעה שהמים מעורבים עם גרגרי הפחם אינם ראויים לשתיה כלל, וכשפותח את הברז לאחר מכן דוחקים המים הנכנסים את המים שבמסננים והם נבררים מגרגרי הפחם על ידי מסננת נוספת.
ואף שמצאנו בשבת קלט,ב שמותר ליתן מים ע"ג שמרים כדי שיכנסו המים בשמרים ויצאו עם מקצת מהיין שבשמרים, ואין בזה משום בורר, והתם נמי בשעה שהמים מתערבים עם השמרים אינם ראויים לשתיה ואפ"ה אין בזה משום בורר כיון שמתחילה היו ראויים לשתיה וגם בסוף, ומה שבאמצע התערבו בשמרים לא נחשב לברירה וא"כ היה מקום לומר כך גם לגבי השימוש במסננים, (וכעין זה כותב גם החזון איש בסוף סי' נג שמותר לסנן מים באמצעות מסננת שיש בה הרבה חול ובדרך המים מתלכלכים וחוזרים ומסתננים).
אך יש לחלק בזה דהתם עיקר מעשהו לא נעשה לצורך ברירה כלל, אלא למטרה אחרת, ומה שנתערבו המים וחזרו ונסתננו, אינו אלא כברירה דממילא דאין בה תורת ברירה כלל, וכל זה שייך דוקא כאשר המים נכנסים ויוצאים בשפיכה אחת, אבל כאשר הדבר נעשה בשני שלבים, והמים הצלולים שוהים בתוך בית הקיבול עם הפחמים ושוב בוררים אותם מהם, אז יש למעשהו שם ברירה כיון שכעת אנו מסתכלים על המצב שלפנינו שבו מעורבים מים עם פסולת והוא מברר את המים מהפסולת באמצעות המסננת.
אמנם יש מקום לחלוק על איסור זה מפני שבמ"ב שם ביאר את טעם הדין הזה על פי דברי הלבוש וזה לשונו: והטעם שאין בנתינת מים משום בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם עכ"ל. ומבואר שעיקר הטעם הוא שהוא מכניס מים ויוצאים מים ואף אם זה בשני שלבים למעשה עיקר מעשה האדם הוא הכנסת והוצאת מים צלולים אלא שיש מעצור באמצע הדרך, אך אף אדם אינו עסוק בברירה ולא רואים את מעשה הברירה כאילו בזה עוסק האדם וממילא אין לזה שם מלאכה כלל. וגם בחזון איש שם כתב וז"ל ואפי' כשכבר נתקבץ הרבה חול במשמרת נראה דמותר ואע"ג דכשבאין המים במשמרת כבר יש שם חול מרובה מ"מ כיון דהמים הנקלחין ע"י האדם בפתיחת הברזא הם מים צלולים אע"ג שאח"כ הם מתערבים עם החול וחוזרין ומסתננים אין זה מלאכת בורר וכדתנן קל"ט ב' בנותן מים למשמרת התלויה מע"ש כדי שיחזרו השמרים צלולים ואע"ג דהמים מתערבים עם השמרים וחוזרין ומסתננין כיון דנתן צלולים לית לן בה וכמש"כ במ"ב שם ס"ק ל"ג בשם הלבוש, ואפשר שאין החול מתערב כלל עם המים אלא החול נכבש ועומד במקומו ואינו מתערב ע"כ. ומבואר דכיון שכל כוונתו לסנן את המים והמים נכנסו צלולין ויוצאים צלולין אין כאן בורר. ואותו טעם בדיוק שייך גם במסנני המים.
ובספר שלמי יהונתן על סעיף זה הובא מכתב בכת"י מהגרש"ז אוירבך זצ"ל שביאר את טעם ההיתר במשמרת, מפני שמתחשבים עם תחילת הפעולה וכמו שמצאנו בשו"ע סי' שי"ח סעיף ט"ז שמותר להניח דבר יבש סמוך לאש בשבת אע"פ שחוזר אח"כ ונימוח, ודינו כיבש שאין בו בישול אחר בישול לפי שמגדירים את המלאכה לפי תחילת פעולת האדם, וכיון שבתחילתו היה יבש לא איכפת לן מהשינוי שנעשה אח"כ מאיליו, ואף במשמרת כיון שבהתחלה היו מים צלולים ולא מעורבים ולא איכפת לן ממה שנעשה בהמשך הפעולה שהמים נתערבו עם השמרים. ולטעם זה גם במשמרת הדין כן, ואף שזה נעצר באמצע במיכל, אך זה רק עצירה זמנית עד שיפתח את הברז שוב.
ובכלל יתכן ואפשר לדמות ענין זה לדברי המגיד משנה לענין מצרף שדבר שאינו מונח כלל במחשבת האדם אינו מוגדר כלל מלאכה ופס"ר, וגם לענין ברירה זו האדם אינו מודע כלל להליך זה ואין זה כלל בדעתו וממילא אין לזה שם מלאכה כלל. ויש לעיין בזה עוד.
לגרשזא מותר להניח על הפלטה חתיכת שומן? (על גבי צלחת)
מנהג בני אשכנז להחמיר בזה.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף טז
מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה.
השאר תגובה