שאלה:
האם מותר לבצע מסחר עתידי בבשר לא כשר. הכוונה היא שאני קונה משהו "בעתיד", ואין לי אלא זכות לקבל את הדבר בעתיד, אם לא אמכור את אותו הדבר. האם יש בעיה במסחר בבשר טרף באופן שאמכור את הזכות לפני המימוש? האם הדין ישתנה אם אין אפשרות להגיע למימוש, כגון שהאופציה נמכרת אוטומטית, או שהתמורה ניתנת בכסף?
תשובה:
מסחר עתידי, כאשר מדובר על מסחר עתידי כמסחר "אופציה", ורשאי הקונה למכור את מניות האופציה קודם שיגיע לידו, הרי שמותר לסחור במסחר עתידי זה מאחר ולא מתעסקים עם המאכלים הלא כשרים בעצמם, אלא בספקולציה, ומשום כך כאשר המדובר הוא על קניה ומכירה עתידית שאין צורך בקבלת הסחורה בעצמה אין בזה איסור, וצריך לדאוג מראש שלא יגיע ליד מימוש קניית המאכל האסור, אולם אם בדיעבד שלא בכוונה לא מימש את אופצית המכירה וקרה מקרה שצריך לקחת את המאכלים, כיון שלא עשה זאת על דעת לקנותם רשאי אף למוכרם.
כאשר מדובר על קניה שהקונה קונה את הסחורה, אלא שיש אפשרות בידו למכור את האופציה קודם שיבוא לידי מימוש, הרי שירא שמים ימשוך ידו מהתעסקות בזה, ולכן בוודאי ישנה עדיפות להורות על מכירה אוטומטית של מניות האופציה קודם שיבוא יום התחייבות קבלת הסחורה.
כל זה דווקא כאשר המסחר הוא בין ישראל הקונה לבין נכרי המוכר, אולם כאשר מדובר על חברה יהודית שמתעסקת במאכלות אסורות, אסור לקנות מהם אופציה, שכן אסור להם להתעסק בזה ויש בזה משום מסייע לדבר עבירה, וכמו כן יש בזה בעיות קשות של איסור ריבית.
מקורות:
בעיקר איסור סחורה במאכלות אסורות נחלקו הראשונים אם הוא איסור תורה או איסור דרבנן, והאריכו בזה הפוסקים, ולכל הדיעות בפשטות לכא' עיקר האיסור הוא התעסקות פיזית במאכלות אסורות, כיון שמבואר ברשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכג, והובא בב"י יו"ד סי' קיז ובכל הפוסקים) שהטעם שמא יבוא לאוכלו, וכפי שפירש הט"ז (יו"ד סי' קיז סק"א) שכיון שמוכח מהתורה שהוא רק באיסור אכילה הדבר נמסר לחכמים לבאר זאת ע"ש ((אמנם בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קד) כתב לבאר בכוונת הרשב"א שאינם אלא לחומרא [וכמבואר בתשו' הרשב"א שם שמטעם זה החמיר ע"ש, וכתב החת"ס שבאופן שעושה מסחר ממש, אפילו אם המאכלים סגורים בחותמת, מכל אסור כיון שאסור להרויח במאכלות אסורות, ורק מועיל הטעם של שמא יבוא לאוכלו באופן שאין זה שלו כגון שהוא פקיד בבית מסחר המאכלות האסורים של גוי, ג"כ אסור משום שמא יבוא לאוכלו.)), או מפני הרואים וכמבואר בש"ך (יו"ד שם סק"ב), ואף לדעות הראשונים שאסור מן התורה לא מצינו שהאיסור הוא רק כאשר הבשר בעין, אבל התחייבות עתידית לקנות בשר לא חל המקח וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' רט, אלא שזה שיעבוד הגוף לקנות ע"ש בפוסקים, [ובאמת שהתחייבות כזו מישראל במאכלים אסורים אסורים משום מסייע, ואף יש בזה איסור ריבית כמבואר בשו"ע שם וביו"ד הל' ריבית שאם נותן לו יותר זול משום שהקדים השער ואין לו את המאכלים בשעת פסיקת מעות עלולים להיכשל באיסור ריבית גמורה ע"ש ואכ"מ], והגם שכיון שנהגו להתעסק עם זה נחשב לקנין סיטומתא אולם בפועל אין הקנין חל עד שהדבר יגיע לידי מימוש וכל עוד שלא הגיע הזמן אינו אלא גדר "התחייבות" בעלמא, ולכן אין זה בכלל איסור סחורה, שכן לא מצינו איסור זה רק כשהמאכלות האסורים נמצאים בעין וסוחרים בהם.
והנה בשו"ת תרומת הדשן (ח"א סי' ר) כתב שאין להלוות לגוי בריבית כאשר הגוי נותן לישראל משכון של קדלי חזירים משום שיש בזה כעין סחורה בדברים האסורים, ובתחילה כתב שיתכן שיש בזה איסור ממש שהרי משמע שאסור להרויח מדברים האסורים, אולם למעשה כתב שכל האיסור העצמי הוא רק כאשר יש קנין ממש, אבל במלוה על משכון של דברים האסורים אין זה קנין של הגוי בהם שהרי אין קונה את המשכון ושמא אין איסור רק בדבר שקונה ומוכר ולא נאסר הריוח מדברים האסורים, ועוד הוסיף שם שמדברי הג"א שכתב שמותר למי שגבה מהגוי נבילות וטריפות מחמת חובו של הגוי שמותר למוכרם משום שנחשב כצייד שנזדמנו לו וא"כ משמע שלכתחילה אסור ללוות על מנת לגבות חוב זה, אך כתב שיש לחלק שלהלוות על חשבון המשכון מותר כיון שיש ספק שמא בכלל לא יגיע לידי מסחר ולא יגבה, מה שאין כן כשגובה במפורש מחמת הלוואתו, ומבואר בדבריו כמעט כמו בנידון דידן שמסחר באופציה שיש צד שלא יגיע לידי מימוש האופציה מותר אלא שלמעשה נראה מדבריו שהדבר יתכן שתלוי במחלוקת ראשונים ע"ש בכל דבריו [שכתב על המבואר בגמ' שאסור לעשות לכתחילה שותפות עם הגוי שמא יבוא לידי שבועה, ונחלקו הראשונים אם נתחייב לו הגוי שבועה אם מותר לקבל ממנו את השבועה, באופן שלא ישבע באלהותו, ודעת הרשב"ם שאם אסרו עליו לעשות שותפות שמא ישבע בוודאי אסור להשביעו, ואילו ר"ת סובר שרק לכתחילה אסרו לעשות שותפות, אבל בדיעבד מותר לקבל ממנו את השבועה, ונמצא א"כ גם בנדו"ד שלדעת הרשב"ם שסובר שכל דבר שאסרו לעשות לכתחילה מחמת סיבה מסוימת גם בדיעבד אסור לעשותו כאשר הסיבה קיימת, א"כ כאן שהתירו בדיעבד לגבות חובו מדברים האסורים, מוכח שגם לכתחילה מותר לעשות זאת שמא לא יבוא לידי איסור, אבל לר"ת שסובר שבדיעבד מתירים לעשות אף כאשר הסיבה קיימת אך לכתחילה אין לעשותו, א"כ הוא הדין בנדון דידן יש מקום לומר שכל מה שהתירו לגבות בחובו דברים האסורים הוא משום שכבר נעשה מעשה שהלוה לגוי, אבל אין להלוות לכתחילה לגוי על דעת שיגבה ממנו מאכלות אסורים אם לא יחזיר לו הגוי את הלוואתו], אלא שבסופו של דבר כתב שמכוער הדבר, ומשמע מזה שגם בנידון דידן יש מקום לאסור לכא' משום שמכוער הדבר, וביותר יש לכא' מקום לאסור, שהגם שכתב רק שמכוער הדבר, בכל זאת הרמ"א בשו"ע פסק לאיסור באופן מוחלט שכתב על מה שכתב השו"ע שאין לסחור בדברים האסורים "והוא הדין להלוות עליהם" הרי שאע"פ שהתרוה"ד כתב רק שמכוער הדבר בכל זאת הביא זאת הרמ"א לאיסור ((והנה בתרוה"ד כתב שם חידוש, שהגם שאמרו שלא התירו לסחור בדברים האסורים כשנזדמנו לו רק לצייד ולא שאר בני אדם, מכל מקום נחשב כאן כצייד כיון שעיקר המסים מהמלכיות הוא מהמיסים שנוטלים על המלוים בריבית, א"כ נחשב כצייד, ומתבאר בדבריו שאע"פ שלא התירו בצייד רק בנזדמנו לו ולא נתכוין דווקא לדברים טמאים, והיינו שהניח רשת בים או מצודה ביער לצורך צייד דברים טהורים, אלא שנכנסו לרשת ולמצודה דברים טמאים, וא"כ יש כאן מקום לומר שלא התירו להלוות על דעת מאכלות אסורות כיון שאינו חייב דווקא להלוות עליהן, מכל מקום התיר שנחשב כנזדמנו לו שכיון שעיקר המסחר הוא מריבית, וצריך על כך משכונות א"כ נחשב כנזדמנו אע"פ אינו חייב לתת את ההלואה הזו, אך אם לא יקח את המשכון לא יוכל לעשות מסחר עם הגוי נחשב כנזדמן לו ונחשב כבדיעבד, ונראה שכל דבריו הם באופן שמהות העסק אינו במאכלות אסורות אלא בהלואה ורק דרך אגב צריך להתעסק במאכלות אסורים, אבל אם אדם מתעסק להדיא עם המאכלות האסורים אפילו שבדרך כלל אינו מתעסק עמם אסור לעשות זאת, ולכן אדם שמתעסק עם מכירת בשר כשר ונזדמנה לו עיסקה למכור לגוי בשר טרף אין זה נחשב לנזדמן לו כיון שהעסק הוא במהותו במאכלות האסורים, אך נלמד מזה לנידון דידן, שכיון שבדרך כלל התעסקות העוסקים בכתבי אופציה אינם מתעסקים בדברים האסורים אלא באופן כללי במסחרי אופציה שונים, נחשב א"כ גם כצייד וגם כנזדמנו לו.)).
אלא שעם כל זה נראה שבנידון דידן יש מקום להקל אף באופן שיש חשש שמא יבוא לידי גבית המאכלים, ואף למה שכתב שם בט"ז (סק"ג) שאיסור הלואה על משכון של מאכלות אסורים אסור מן הדין ולא רק מטעם שמכוער הדבר וזאת משום שלטעם הרשב"א שאיסור סחורה הוא משום שמא יבוא לאוכלו, וכאן שמקבל את המאכלות האסורים כמשכון יש גם חשש זה
.
ובטעם הדבר ששונה נידון דידן מנידון של תרומת הדשן נראה בהקדם מה שכתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קד) מדברי השו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ל) שאף כאשר אין חשש שמא יבוא לאוכלו מכל מקום אסור להשתכר מדברים האסורים [ראה בהערה לעיל], אכן המעיין בדברי הרמ"ע יראה שכל דבריו הם באופן שהסחורה האסורה משתהית אצלו, אבל כאשר אין הסחורה מגיע אליו כלל, אין בזה איסור, שאין האיסור להרויח, אלא האיסור להרויח מסחורה שאצלו, [וקצת פלא שהחת"ס נראה שהשמיט יסוד עיקרי זה מדברי הרמ"ע, ונראה מדבריו שמחמיר בזה וצ"ע].
אמת שבשו"ת נחלת שבעה (סי' ע, וציין לדבריו בשו"ת דבר משה חיו"ד סי' יג) כתב במפורש שלא כדעת החת"ס, וכתב שמותר לישראל מעיקר הדין למכור בהמה לגוי שינחרנה וימכרנה לגוי אחר, ובלבד שהישראל עצמו לא ימכרנה בידו לנכרי אחר הנחירה, אך כתב שאין לישראל לעמוד בשעת הנחירה והמכירה שנראה מכוער הדבר, אך בלא זה אין איסור, וא"כ כל שכן בנידון החת"ס שיש להקל בזה, וע"ש שכתב לזה ראיה מדין עשית מלאכה בשבת ע"י נכרי המבואר בשו"ע או"ח סי' רמה (ועי' בדבר משה שם שהעיר על הדמיון בזה שהרי שם לא התירו רק באופן שנעשה בהבלעה ולא כשאומר לו בפירוש לעשות כן ע"ש), וכל שכן בנידון דידן.
אכן נראה שאף אם לא נפסוק כהנחלת שבעה אלא כהחת"ס, מכל מקום נראה שאף לדעת החת"ס יש מקום להקל בנידון דידן, שהרי החת"ס כתב שיש חילוק בין אם קונה בקנין גמור ונעשה שלו, שאסור לעשות בו סחורה אפילו לא נכנס לרשותו, וע"ש שמחמיר אף באופן שנעשה רק קנין כסף אם היה קנין גמור בכסף כיון שהוא דין דאורייתא לדעת רוב הפוסקים ולכן יש להחמיר בזה כהשיטות שכסף קונה בעכו"ם, אבל אם אינו קונה אלא זה רק התחייבות של הישראל על הסחורה, אבל הסחורה עוברת מגוי לגוי ולא נעשה קנין בסחורה מותר [כמו שמותר לקחת אחריות על חמצו של גוי ברשות הגוי ע"ש] אלא שעכ"ז לא התיר החת"ס רק במקום הפסד מרובה ע"ש.
לפי זה יוצא שבנידון דידן שהסחורה בדרך כלל אינה נמצאת בפועל, אלא רק עתידה להימצא הרי לא נעשה בה קנין וכפי שנתבאר לעיל מדברי השו"ע בסי' רט, ועל כן יש כאן את סברתו של החת"ס שאם לא קנה אין איסור לסחור בו [ואם כי בענינו החמיר החת"ס ורק משום הפס"מ הקיל, נראה שבנדו"ד יודה להקל כיון ששם החפץ בעין בשעת המקח ולכן יש בזה כעין סחורה בדבר האסור, אבל כאן שזה דבר שלא בא לעולם מודה שאף שלא במקום הפס"מ יש להקל כנלע"ד]. ועוד נראה שכל דברי התרוה"ד הוא כאשר נוטלו בידו ויש בזה חשש של יבא לאוכלו ומפני הרואים, ע"ש אבל בנדו"ד שאין בזה מסחר בידו אלא רק מסחר אלקטרוני ואין בזה חשש של הרואים שהרי לא הגיע לידיו, נראה שמותר.
אלא שראיתי בגליון מהרש"א (סי' קיז ס"א) שהביא דברי השו"ת דבר שמואל (למהר"ש אבוהב סי' קמד) שכתב שאסור לתת מעות לגוי שיתעסק בהם במאכלות אסורות בשותפות, ואף אם הוא רק מדרבנן משום גזירה שמא יבא לאוכלו מכל מקום אסור כיון שלא פלוג רבנן, ובכל מקרה אסור, וא"כ לכא' משמע שהאיסור הוא להרויח ולהתעסק עם מאכלות אסורים, וראיתי בדבריו בפנים הספר שכתב שלהסוברים שאיסור סחורה הוא מדאורייתא אף במקום שאין סברא שיבוא לאוכלו אסור, ואף להסוברים שהוא מדרבנן לא מסתבר לומר שיש חילוק אם יבוא לאוכלו או לא כיון שלא פלוג רבנן, ולפ"ז גם בנדו"ד לכא' יש מקום להחמיר לדעתו.
אלא שבאמת דברי הדבר שמואל צ"ע לענ"ד, ראשונה מה שכתב שאם האיסור הוא מדאורייתא אין זה שייך לשמא יבוא לאוכלו, לכא' הדבר נסתר מדברי הרשב"א עצמו, שהרי הרשב"א הוא מהכת הסוברים שהאיסור הוא מדאורייתא וכמו שהאריכו בזה הפוסקים, וכן אף אם סבר שהוא מדרבנן, הרי מפורש ברשב"א שהוא מטעם שמא יבוא לאוכלו, ומדוע החליט שאין לזה סמך, והמעיין בלשון הדבר שמואל יראה שקשה להעמיס בכוונת דבריו את דברי החת"ס ע"ש, וכן מפורש בדברי הפר"ח (סי' קיז סק"א) שכתב להאריך ולהוכיח שהאיסור הוא מדאורייתא, ואע"פ כן יש בזה טעם של שמא יבוא לאוכלו ראה שם, ושוב ראיתי שכבר העיר על דברי הדבר שמואל בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' צד).
אכן נראה שאף לולי דברינו הנ"ל יש מקום להקל גם לפי דעת הדבר שמואל, שלפי המבואר בדעתו מדובר באופן שנותן מעות לנכרי ושיתעסק עם הטריפות ויחזיר לו מעותיו לפי ערך השותפות, ונמצא שבעצם מתעסק ממש בנבילות וטריפות, אלא שהפועל הוא הנכרי, וזה מסתבר שלכו"ע אסור, ואע"פ שאין בזה סברא של שמא יבוא לאוכלו או מפני הרואים, אך מכל מקום שייך בזה סברת החת"ס שכתב שוכי אם אדם יהיה לו פועל גוי שמתעסק עם הטריפות יהיה מותר, והרי אין לך עסק גדול מזה, וחז"ל אמרו סתם שאסור לסחור עם דברים האסורים, ולכן שייך באמת סברת הדבר שמואל שאסור לתת לגוי מעות שיתעסק בהם ויהיה מחצה לריוח ולהפסד.
אבל בנידון דידן, שמדובר קודם שהמאכלות האסורים בכלל נמצאים בעולם, ומתעסק עם המעות בלבד, והריוח הוא מעלית וירידת שערים, ומעמלות קניה ומכירה וכיוצא בזה, נראה שאף לדעת הדבר שמואל אין לאסור וכפי שנתבאר לעיל.
וראה עוד בשו"ת דבר משה (למהר"מ אמארילייו, ח"א יו"ד סי' יב-יד, וצוין בשו"ת זרע אמת בטעות בציון הסימנים בזה) ושם הביא תחילה בסי' יב דברי השואל הרב שם טוב שכתב בדין עיסקא עם גוי כשנמצא במרחק כמה פרסאות ממנו ונותן לו מעות להתעסק בהם בנבילות וטריפות והישראל מקבל את הריוח כל תקופה, ושם כתב שיש להתיר בזה וביאר שהרי נחלקו התוס' והרשב"א אם איסור סחורה הוא כשלוקח את הדברים האסורים לצורך אכילה [אפילו של גויים] או אף כשלוקח לצורך מלאכה אחרת אם הם דברים הנאכלים, ולדעת התוס' אין איסור רק כשלוקח לצורך אכילה, אבל אם קונה שומן אסור למשוח בהם עורות מותר, ולדעת הרשב"א כיון ששומן הוא דבר הנאכל אסור לסחור בהם, וא"כ לשיטת התוס' בוודאי שאין איסור שהרי אינו מתעסק עם המאכלים ורק מרויח עליהם ואף לדעת הרשב"א יש להתיר כיון שאינו מתעסק בפועל בהם, וכתב שהר"מ מבילגרדו הסכים עמו, ואף הרב דבר משה (שם סי' יג) האריך בזה שבוודאי לדעת התוס' יש להקל ואף לדעת הרשב"א אין איסור, ושם עמדו ותמהו על דברי הדבר שמואל שהחמיר בזה [וע"ש שהדבר משה ביאר שאין הדברים סותרים לדברי הרמ"ע שהובא לעיל], וראה שם בדברי הרב שלום שהביא דבריו (סי' יד).
וכן נראה דעת שו"ת מגן שאול (למהר"ש חנניה יו"ד סי' יד) שנשאל שם במי שהיה שותף עם ב' גויים, וא' מהגויים עשה שלא מידיעת הישראל סחורה בדברים האסורים, ואח"כ נודע הדבר לישראל, ושוב נודע לו שהגוי השותף אמר לחבירו הנכרי לשוב ולהתעסק שוב עם דברים האסורים ולא אמר להם כלום ובא לשאול אם רשאי ליהנות מהרווחים שהיו להם, והעלה שם שמותר לישראל ליהנות מהם, והביא דברי בעל שו"ת שי למורא (למהר"ש יונה, סוף סי' יז) שפלפל שם בארוכה (עם המהרח"ש ונדפס בשו"ת מהרח"ש ח"ג סי' טז) במי שהביאו לו במתנה דג טמא אם יכול למכור לנכרי, שהעלה שמעיקר הדין מותר אולם אם בעל נפש הוא יחמיר על עצמו שכן מכוער הדבר להתעסק בדברים האסורים, [וכן הוא במהרח"ש שם], וכתב המגן שאול שאינו דומה ואף לדעת השי למורא אין בזה חשש אף לבעל נפש, והסביר טעמו שכל דברי השי למורא הוא באופן שהישראל עצמו מתעסק עם הדברים הטמאים, אבל אם כל ההתעסקות בזה היא על ידי הנכרי שעושה זאת על דעת עצמו ולצורך עצמו אין בזה חשש, וכן הביא שם בסופו תשובת מהר"ש פולרנטין (בעל בית הרואה ושו"ת מעיל שמואל ועוד) שכתב להקל מחמת ספק ספיקא, ועי' שו"ת אשדת הפסגה (יו"ד סי' ד) שדחה דברי המהרש"פ שאין בזה דין ספק ספיקא ע"ש, אולם למעשה כתב להקל אם היהודי לא מתעזסק עם הגוי בפועל או אינו יושב בחנות כשהגוי מתעסק עם המאכלים האסורים ראה שם בארוכה.
אכן נראה מדברי הפוסקים שיש מקום להחמיר לכתחילה [כלשון הפוסקים "מכוער הדבר" "ראוי להחמיר" וכיוצא בזה משאר לשונות] על כל פנים כאשר יש סיכוי סביר שיצטרך להתעסק עם המאכלות האסורות בקנייתם ומכירתם אפילו אינו מתעסק בידיו ממש, ולכן יש חילוק בין אם קונה ממש וצריך לקחתו אלא שיכול קודם לכן למכור לאחרים לבין אם לא יבוא לעולם לידיו.
