לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת אחרי-מות – "סגולת ארץ ישראל"

"…אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים…ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את ישביה…ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה…" (ויקרא י"ח, כד-ל)

"ולא תקיא הארץ אתכם, משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עברה…" (רש"י)

התורה החמירה מאוד בעוון גילוי עריות ותלתה את זכות הישיבה בארץ בשמירת הקדושה. המפרשים תמהו על כך מדוע פריצת הקדושה וטומאת חטא גילוי עריות מביאים לכך שהארץ תקיא את יושביה, והלא לכאורה אין חטא זה אלא חטא הגוף בלבד ואין זו מצוה התלויה בארץ?

עוד תמהו, מדוע בתוך פרטי העריות האסורות כתבה התורה גם את חומרת איסור מסירת בנו למולך שלכאורה אינו קשור לכאן כלל?

על שאלות אלו עמד הרמב"ן וביאר שכשם ששונה עם ישראל מכל העמים, כך שונה ארץ ישראל משאר הארצות. כלפי שאר העמים הנהגת הקב"ה היא באמצעות כוכבים ומזלות, לכל עם נתן ה' ארץ המיוחדת לו וברא שר בשמים שאחראי על אותו עם ועל ארצו. מה שאין כן עם ישראל מושגחים ע"י הקב"ה בעצמו ללא שום אמצעי, כוכב או מזל. וכך גם ארץ ישראל, עיני ה' אלוקיך בה, ואינה מושגחת באמצעות מלאך וכדו' אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזהו שנאמר "בהנחל עליון גויים… כי חלק ה' עמו", עם ישראל הם עמו של הקב"ה המושגחים על ידו ולכן ניתנה להם ארץ ישראל שהיא הארץ המושגחת על ידו ללא אמצעי, וזו סגולתם וסגולת ארצם שנאמר (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ". ועפ"ז מאיר מאמר חז"ל במסכת כתובות (דף ק"י ע"ב) שכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שכן אינו דר בארץ המושגחת ישירות ע"י הקב"ה אלא באמצעות שליח, משא"כ הדר בארץ ישראל זוכה לדור בארץ שעיני ה' אלוקיך בה וגו'.

מכח יחודם של עם ישראל מוטל עליהם להתנהג בקדושה כיאה לעם המיצג את היותו עמו של הקב"ה, ולשמור את חוקיו ומצוותיו. ואמנם, לשאר הארצות אין טהרה שלימה שהרי מושגחים באמצעות מלאכים שליחים של הקב"ה והגויים תועים אחריהם ועובדים אותם, ולכן אף שהגויים חוטאים על אדמתם אין ארצם מקיאה אותם (אמנם, לעתיד לבוא הקב"ה יפקוד על צבא מרום ויהרוס את כל מערכת המשרתים וכן יפקוד ויעניש את מלכי האדמה שעבדו את משרתי מרום). מה שאין כן ארץ ישראל המושגחת על ידי הקב"ה ללא שום אמצעי אינה מסוגלת לסבול שהיושבים עליה יטמאו אותה במעשיהם הרעים, שהרי בכך היא מאבדת את יחודה כארצו של הקב"ה.

ומעתה הדברים מיושבים, אף ששמירת הקדושה וההבדלה מן העריות היא חובת הגוף ואינה תלויה בארץ, מ"מ בארץ ישראל הדבר שונה, שם כל מעשה קשור בקשר ישיר לארץ שהרי זו היא הארץ הקדושה שאמורה לגלם את מלכות ה' ועשיית רצונו באופן מוחלט, על כן כל מעשה עבירה שנעשה בה מהווה פגיעה במהותה ולכן מקיאה היא את יושביה הרשעים. ומעתה מובן גם שעם ישראל הוא העם היחיד היכול לשבת בארץ ישראל שכן הוא העם היחיד הראוי לקיים את תרי"ג מצוות ה' בשלמות.

על פי דברים אלו ביאר הרמב"ן שהתורה הזכירה בפרשה זו את איסור המולך משום שרצתה לכלול גם את איסור עבודה זרה בתוך התועבות המטמאות את הארץ ומביאות לכך שתקיא את יושביה. וזהו שאמר הפסוק: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים…ותקיא הארץ את יושביה".

נמצאנו למדים שזכות ישיבתנו בארץ נעוצה בשורש מהותה של ארץ ישראל, וזכות זו אינה עומדת אלא רק כשעם ישראל מקיים את מצוות התורה בשלימות, נשמע להוראות גדולי ישראל, מדקדק בדקדוקי ההלכה של מצוות קלות כחמורות, ומקיים את המצוות השייכות בין אדם לחברו שלובות עם המצוות שבין האדם למקום היוצרות הרמוניה מיוחדת של פאר הבריאה. על אדם כזה הלומד תורה בשקידה ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, אומרים כולם: "אשרי פלוני שלמד תורה, מה נאים מעשיו מה מתוקנים דרכיו". אדם זה מגלם את מלכות ה' בעולם והוא בעל זכות הישיבה בארץ, ועליו נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *