"אם על תודה יקריבנו…" (ויקרא ז, י"ב)
אם – על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות, שכתוב בהם יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה…" (רש"י)
קורבן תודה הוזכר לראשונה בפרשתנו העוסקת בעיקר במצוות הכהנים בעבודת הקרבנות, ומדוע לא הוזכר בין כל הקרבנות בפרשת ויקרא העוסקת בקרבנות עם ישראל, כשם שהוזכרו שאר הקרבנות?
יתרה מזו יש להקשות מדוע נאמר פסוק זה בלשון "אם" על דרך המקרה, ולא באופן של מצווה וכד' כשאר הקרבנות?
ואמנם, על השאלה השניה כבר עמד רש"י וביאר שכיון שלא מובא קרבן זה באופן תמידי אלא אם נעשה לו נס מיוחד שניצל מצרה כגון שהיה חבוש בבית האסורים ויצא לחפשי לכן נאמר פסוק זה בלשון "אם".
וביאר זאת החתם סופר בספרו "תורת משה" ששונָה הנהגת המון העם מהנהגת גדולי ישראל, האדם הפשוט אינו מקריב תודה אלא אחר שנעשה לו נס וניצול מצרה, מה שאין כן הצדיקים כגון כהני ה' מקריבים תודה בכל יום ומודים לה' גם על הניסים הנסתרים המתרחשים לנו בכל רגע, כמו שנאמר "על ניסך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת".
לכן נאמרה פרשה זו של קרבן תודה בלשון "אם" כי כלפי המון העם הרגילות היא שאין מקריבים תודה אלא אם נעשה להם נס. אולם המתינה התורה ולא כתבה זאת אלא בפרשת צו העוסקת בקרבנות הכהנים המסמלים את הצדיקים בעם ישראל, ללמדנו שקרבן תודה השלם הוא הקרבן המובא ע"י הצדיקים, שהם מתבוננים בכל פרט בבריאה ורואים את חסד ה' ונפלאותיו לעם סגולתו בכל רגע ורגע.
וכך הביא החת"ס בשם רבו ההפלאה שפירש את הכתוב בפרשת אמור "לרצונכם תזבחו" שלא תמתינו להקריב עד עת צרה, אלא לרצונכם תזבחו.
ומכאן עלינו ללמוד שאף האדם הפשוט, אם רק ישים את ליבו ויתבונן בניסים הנסתרים הנעשים לו בכל יום ויום, יזכה לראות ולגלות עוד ועוד נפלאות הקורות לו לטובתו, וכך יוכל לזכות להרגשות נעימות של אהבת ה' וכמיהה עזה לעשות את רצונו יתברך.
***
בהקדמת הגר"י זילברשטיין שליט"א לספרו "ברכי נפשי" סיפר על יהודי צדיק שנקט בפעולה מעניינת כדי לזכור את חסדי השם:
יהודי זה הולך לכל מקום עם בקבוק של מים מינרלים בידו. ונימוקו עימו: "בקבוק זה מזכיר לי את חסדי השם הגדולים שעשה עימי".
היה זה בימים שבהם נתגלה זיהום במים בארץ ישראל והשלטונות אסרו לשתות ממי הברזים. הכל זוכרים את התייקרות מחירי המים המינרלים בבת אחת, ומחירו של בקבוק שעד לאותו יום היה כמה שקלים בודדים, קפץ ועלה פי כמה וכמה.
באותן שעות דרמטיות שבהן נאסרה השתיה, אפשר היה להבחין בדרגה האמיתית שבה נמצא האדם. היו בעלי חנויות שהקפיצו את מחירם של בקבוקי המים המינרלים, ולפי ההלכה אסור היה להם לעשות זאת.
הגיעו הדברים לידי כך שרביעיית בקבוקים נמכרה בלא פחות מ-150 שקלים!
מאידך, היו כמה סוחרים שלא העלו את המחיר, והיו אף כאלו שאמרו שעכשיו, כשהציבור מצוי בלחץ, הם יורידו את המחיר וימכרו את הבקבוקים ללא רווח, במחיר שהם עצמם שילמו.
והנה, אמר אותו יהודי, גם אני נאלצתי לקנות את המים במחיר הנ"ל, וההרגשה שלי היתה נוראה, הכזה הוא מחיר המים בעולמנו?! –שאלתי את עצמי, אבל נאלצתי לעשות מה שכולם עשו.
ועתה, כשיש לי אפשרות לפתוח את הברז, ולשתות מן המים שנתן לי השי"ת (כמעט) בחינם, אני מרגיש שמוטל עלי להודות לה' יתברך על חסדיו הגדולים.
"הבקבוק שאיתו אני הולך לכל מקום, הוא הוא אותו בקבוק מים שקניתי בכל כך הרבה כסף, ומאז הנני שומר אותו, כדי שאוכל לזכור את חסדי ה' הדואג לכל צרכינו בחסד וברחמים".
