אני נוהג להפקיד כסף מזומן לדוד שלי בבנק וידוע שכאשר משהו שאינו בעל חשבון מפקיד הוא משלם עמלה של 5 שקל. באחד הפעמים יצא שהפקידה שאלה אותי אם אני בעל החשבון ואמרתי לה כן ובגלל זה לא גבו ממני עמלה. האם נהגתי כשורה או שנאמר שזה בעיה של הפקידה שלא ביקשה לראות תעודת זהות.
תשובה:
לא נהגת כשורה, היית חייב לומר את האמת. אדרבה בגלל שהפקידה האמינה לך ולא ביקשה תעודת זהות, היה מוטל עליך שלא לפגוע באימון.
בנוסף לאיסור לשקר יש לזכור שמילה אמת שווה עשרת מונים מחמשה שקלים ושאף פעם לא מפסידים מאמת.
בדיעבד, אינך חייב לשלם לבנק את העמלה.
מקורות:
גם במקרה שהמפקיד הוא שליחו של בעל החשבון ויכול לחשוב בליבו שהוא מדבר בשם משלחו ואין בכך איסור שקר, מכל מקום יש בכך משום איסור גניבת דעת וגם גרימת הפסד ממון.
אמנם למרות הנ"ל בדיעבד אין חיוב לשלם, משום שבעצם העמלה היא על בעל החשבון, והמפקיד גרם לבנק שלא יתבע מבעל החשבון את המגיע לו. ואין בכך משום דינא דגרמי, כיון שהפקידה לא היתה חייבת לסמוך על המפקיד והיתה יכולה לבקש תעודה מזהה, עיין שו"ע חו"מ סי' שו סעיף ו ובש"ך ס"ק יב. בנוסף לכך, בשו"ת אבני נזר חו"מ סי' יט כתב שכל החיוב במראה דינר לשולחני הוא משום שהשולחני הוא עובד שפשע ולא עשה את תפקידו כראוי, אבל במקרה זה המפקיד אינו נותן שירותים ולא משמש כחוקר פרטי של הבנק וממילא אי אפשר לחייב אותו אם מסר מידע שגוי.
עוד נראה לי שבדיעבד גם בעל החשבון פטור מלשלם את העמלה, משום שהסיבה לעמלה היא – לכאורה – משום שיש סיכון שבעל החשבון יסרב לקבל את ההפקדה ותיגרם מכך טירחא לבנק לאתר את המפקיד ולהחזיר לו את הכסף. אבל במקרה שהמפקיד הוא שליח של בעל החשבון או יודע בוודאות שבעל החשבון לא יסרב לקבל את ההפקדה, לא היה מקום בעצם לחייב עמלה, אלא שהבנק מחייב משום חוסר הוכחות. אבל אם הבנק סבר שבעל החשבון מפקיד, אין בכך משום מחילה בטעות, משום שגם אם היה יודע את כל האמת ששליח של בעל החשבון הפקיד ושאין שום אפשרות שבעל החשבון יסרב, גם לא היה מחייב עמלה.
