חיסון נגד שפעת – חובה או המלצה?

 

החורף מתאפיין בעלייה בשכיחות מחלות זיהומיות בדרכי הנשימה. רובן מחלות נגיפיות, אך קיימת עליה גם במחלות חיידקיות, בעיקר כתוצאה מסיבוכי מחלות נגיפיות. המחלות פוגעות בכל קבוצות הגיל, אך קיימת רגישות גבוהה במיוחד בקרב תינוקות וקשישים.

בשנים האחרונות פרסם משרד הבריאות את המלצתו להתחסן נגד מחלת השפעת ובכך לצמצם באופן משמעותי את הסיכון שבהדבקות במחלות הזיהומיות של החורף.

המלצת משרד הבריאות לכל אזרחי המדינה מגיל 6 חודשים ומעלה להתחסן. עם זאת יש חשיבות רבה לחסן את הקבוצות הבאות הנמצאים בסיכון גבוה לסבול מסיבוכי השפעת: א. חולים במחלות ממושכות. ב. אנשים בני 50 שנה ומעלה, ובמיוחד בני 65 ומעלה. ג. נשים בהריון או בתקופה שאחר הלידה. ד. אנשים החיים במוסד סגור בהם קיים סיכון מוגבר להדבקה. ה. סגל רפואי – עקב היותם בסיכון גבוה להדבקה.

תופעות הלוואי של החיסון יחסית נדירות.

במאמר זה נעסוק מהי השקפת התורה בעניין חיסון זה, האם הוא חובה או שמא רק המלצה? והאם לפי ההלכה יש חילוק בין אנשים שהם בקבוצות הסיכון הנ"ל לבין שאר האוכלוסיה?

"ונשמרתם מאוד לנפשתיכם" או "שומר פתאים ה'"?

בדברי חכמינו ז"ל אנו מוצאים שני ציווים שונים שלכאורה סותרים זה את זה. מחד, עומדים החיוב לשמור על בריאות גופו והאיסור להכניס עצמו לסכנה. ומאידך גיסא, מצאנו כמה פעמים בדברי חז"ל שלא חששו לסכנה משום "שומר פתאים ה' ". במאמר זה נשתדל בעז"ה לבדוק מתי אסור לאדם להכניס עצמו למצב סכנה, ובאלו אופנים נאמר "שומר פתאים ה' ".

מקורות לאיסור להכניס עצמו למצב סכנה

א. חובה על האדם לשמור על בריאותו ואסור לו להכניס עצמו למצב סכנה. כמה מקורות מצאנו לחיוב זה. המקור הראשון הוא במסכת בבא קמא (צ"א:) שחיפשה את המקור לאיסור לאדם לחבול בעצמו, ובאחת האפשרויות מנסה הגמ' ללמוד זאת מהפסוק בבראשית (ט', ה') "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – ר' אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. אולם הגמ' דוחה "ודלמא קטלא שאני", כלומר מפסוק זה נלמד האיסור על האדם להמית את עצמו, אך לא מוכיח עדיין איסור חבלה בעצמו.

אולם, בספר חסידים (תרע"ה) למד מפסוק זה גם את האיסור לסכן את עצמו, וכתב שאם מת אדם בפשעו כגון שהתקוטט עד שהרגו אותו, עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הלך למקום סכנה כגון על קרח בימות החורף ונפל במים וטבע. או שנכנס לחורבה ישנה ונפלה עליו, וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח, ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו, כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו[1].

ב. מקור נוסף וידוע יותר, לאיסור להכניס עצמו למצב סכנה, הוא מהפסוק (דברים ד', ט"ו) "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אף שפסוק זה לא עוסק כלל בעניין שמירת הגוף אלא עוסק באזהרה שלא לעבוד עבודה זרה. אולם, בגמ' במסכת ברכות (דף ל"ב:) הובא פסוק זה כמקור לאיסור להכניס עצמו למצב סכנה: "מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים , א"ל: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי. א"ל המתן לי עד שאפייסך בדברים. א"ל אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? א"ל לאו. ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך? א"ל היו חותכים את ראשי בסייף. א"ל והלא דברים ק"ו, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס השר…"

השר בא בטענה לאותו חסיד שלא נשמר לנפשו, מהפסוק  "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", וזהו המקור המורגל בפי הבריות לאיסור לאדם להכניס עצמו למצב סכנה.

ואכן, תוס' במסכת שבועות (דף ל"ו. ד"ה ושמור) ניסו ללמוד מפסוק זה, את האיסור על האדם לחבול בעצמו, ועיי"ש בהגהות מצפה איתן על דברי התוס'.

וכ"כ הרמב"ם (פי"א מהלכ' רוצח ושמירת הנפש ה"ד) אחר שכתב הלכות מעקה: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות…וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך" ואם לא הסיר  והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים" עכ"ל.

ובמנחת חינוך (מצוה תקמ"ו אות י"א), כתב שכנראה מקורו של הרמב"ם מהגמ' בברכות הנ"ל. אולם תמה עליו שפסוק זה לא מדבר כלל על שמירת הגוף אלא אזהרה שלא לעבוד ע"ז[2]. ואין להוכיח מהגמ' בברכות לגבי אותו הגמון, כי הוא מהמינים שמהפכים דברי אלקים חיים למינות, ומי יודע איזה פירוש פירש אותו רשע בכתוב הזה שלדעתו עוסק בשמירת הגוף.

וסיים המנ"ח שבודאי מצא זאת הרמב"ם באיזה מקום ונעלם מאיתנו. ואח"כ הפנה לגמ' שבועות (ל"ו). (ועיי"ש מה שתמה עוד על דברי הרמב"ם).

ובפירוש 'תורה תמימה' (דברים ד, ט, אות טז) ביאר שפעמים רבות מצאנו שהתורה משתמשת בלשון "נפש" לשמירת הגוף, כגון: טמא לנפש, הנפש הנוגעת וכו', ובמסכת תענית (דף כ"ב:) למדו שאסור לאדם לסגף עצמו בתענית דכתיב ויהי האדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החייה, הרי שמביא ראיה לשמירת הגוף מלשון חיות הנפש.

מדוע אותו חסיד הסתכן

מכל הנ"ל עולה השאלה, אם צדק השר שהיה אסור לאותו חסיד לסכן עצמו, מדוע באמת הכניס עצמו למצב סכנה ולא הפסיק לענות לשר לשלום, והלא היה עלול למות, וכבר נאמר "וחי בהם" שבכל המצוות אמרינן יעבור ואל יהרג (מלבד ג' עברות חמורות)?

א. ענה על כך המגן אברהם (או"ח סי' ק"ד ס"ק א') שבאמת אותו חסיד ידע שהשר לא יהרגנו ורק ימתין לתשובתו, והיה בטוח שבתשובה זו יתפייס. ובפירוש עץ יוסף (מובא בעין יעקב) ביאר שהחסיד ראה בכך שהשר הקדים לו שלום שיש בו מידת הענוווה, לכן הבין בו שלא ימהר להורגו עד שישמע טענתו.

ב. אולם בהגהות חכמת שלמה (שם) חלק על תירוץ זה: כי איך שייך לומר "מובטח" בדבר שתלוי בדעתו של אחר (של אותו שר) שיש לו בחירה חופשית להורגו? ובוודאי שאין לסמוך בזה על הנס.

לכן ביאר ה"חכמת שלמה" שעיקר טענת השר לחסיד היתה, שהיה אסור לו להסתכן משום איסור מאבד עצמו לדעת שגדול עוונו מנשוא, ועל כך ענה לו החסיד, שאיסור מאבד עצמו לדעת נובע מההבנה הפשוטה שהאדם לא נברא עבור עצמו אלא רק לכבוד בוראו כדי לעובדו, לכן אין רשות ובעלות לאדם על גופו להמיתו, ואין לו זכות לוותר על חייו משום שהם אינם ברשותו אלא ברשותו של בורא עולם, אולם כאשר במיתתו עושה הוא רצון בוראו כגון באופן שאינו מפסיק בתפילתו, אף שגם בדבר זה אסור לו למסור עצמו למיתה שכן אינו יודע לאיזה תפקיד בא לעולם, מ"מ אם עשה כן, אין לעונשו, כיון שגם במיתתו עשה רצון בוראו. ודבר זה דומה למי שמוסר נפשו על עברות שהדין בהם "יעבור ואל יהרג" – שאעפ"כ אם מסר עצמו, אינו נחשב מאבד עצמו לדעת.

נמצא שעיקר תשובת החסיד היתה לבאר לאותו הגמון מדוע אינו נחשב מאבד עצמו לדעת.

ג. עוד הוסיף ה'חכמת שלמה', שגם אם נאמר שאסור למסור עצמו למיתה על שאר עברות שהדין בהם שיעבור ואל ייהרג, אבל בתפילה שעומד לפני המלך, יתכן ששונה הדבר, ויש בזה קידוש השם בכך שלא מפסיק בתפילתו ודינו כדין ג' עברות חמורות שדינם ייהרג ואל יעבור.

ואכן כיוון בזה לדברי הספר חסידים (סימן תשפ"ז) שכתב: "הנה מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל ולא היה פוסק בשביל ההגמון. הרי אם אדם מחמיר על עצמו בתפילה, אע"פ שמסתכן בנפשו, בטוב עושה, כמו שעשה דניאל אע"פ שגזר המלך שלא יתפללו, וכן אמרו אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" עכ"ל.

 

ביאור מדוע רבי חנינא בן דוסא סמך על הנס

לאור מה שהתבאר לעיל שאסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה, תמה המהרש"א על המעשה המבואר במסכת ברכות (דף ל"ג.): "מעשה בערוד שהיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לר' חנינא בן דוסא. אמר להו הראו לי את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת הערוד". – איך הכניס ר"ח בן דוסא את עצמו במקום סכנה, והלא כבר נאמר במסכת שבת (דף ל"ב.) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס, ואם עושין מנכין מזכויותיו"?

בפירוש 'תורה תמימה' (ויקרא יט, ט"ז) על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" תירץ ע"פ המבואר במסכת תענית (דף כ"ד:) שר"ח בן דוסא היה מלומד בניסים, נמצא שלרחב"ד העמידה על חורו של הערוד היתה נחשבת רק לספק סכנה, כיון שהיה רגיל בניסים. ואילו כלפי אחרים היה הערוד ודאי סכנה, וסבר רחב"ד שמותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, אולם ודאי שאין היתר להכניס עצמו לודאי סכנה.

גם ב'עיון יעקב' ביאר כן, שר"ח בן דוסא היה מובטח בעצמו שההצלה מצויה לו, שהרי יצאה בת קול עליו שאמרה "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב של חרובין", וכן היה מתפלל על חולים שיחיו, לכן היה ברור לו שלא ינזק.

עוד הוסיף שמה שר"ח בן דוסא סיכן את עצמו היה לצורך הרבים להצילם מסכנה, לכן היה מותר לו להכניס עצמו לסכנה, וזכות זו היא שעמדה לו שינצל.

האם חובת הזהירות מסכנת נפשות היא מדאורייתא או מדרבנן?

בדברי הרמב"ם (פי"א מהלכ' רוצח ושמירת נפש הלכה ד-ה) מבואר לכאורה שיש פעמים שעובר על איסור לאו ומצוות עשה מדאורייתא ופעמים עובר על איסור חכמים"

בהלכה ד' כותב הרמב"ם: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצרו…חייב לעשות חוליא גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך" ואם לא הסיר  והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים" עכ"ל. כלומר מבואר בדבריו שכאשר ישנו בביתו מכשול מסוכן העלול להמית ולא הסירו עובר על איסורי דאורייתא.

אולם בהלכה ה' מוסיף הרמב"ם: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או אינו מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות". מבואר ברמב"ם שיש דברים שעלולים להביא לידי סכנה, ומחמת כן חז"ל אסרו אותם (כמו מים מגולים וכד'). ומי שעובר על כך ולא נזהר באותם דברים מכין אותו מכת מרדות. לכאורה היה נראה שאינו עובר על איסור תורה אלא רק על איסור דרבנן (ולכן מכין אותו רק מכות מרדות), והנה בהלכה הקודמת כתב הרמב"ם שמי שאינו מסיר מכשולות עובר באיסור דאורייתא?

בביאור החילוק בין שתי ההלכות ברמב"ם כתב המנחת חינוך (מצוה תקמ"ו ס"ק י"ב) שהלאו של "לא תשים דמים ביתך"[3] אכן אינו אמור אלא אם יש מכשול שעלול להזיק אחרים, אבל האדם כלפי עצמו, כשאינו נשמר מלהסתכן, אינו עובר בלאו זה. אולם בוודאי שהעשה של "אך רק השמר ושמור נפשך" וכן "ונשמרתם", אמור גם באדם שמכניס את עצמו לסכנה, אלא שעל ביטול מצות עשה לא לוקה מדאורייתא, לכן אמר הרמב"ם שמכין אותו מכת מרדות מדרבנן.

עכ"פ נמצא שלהבנת המנחת חינוך ברמב"ם אדם המכניס עצמו למצב סכנה עובר על איסור עשה מהתורה, ואם משאיר בביתו דבר שעלול לסכן אחרים, עובר בנוסף גם על לאו מהתורה.

גם בספר עין זוכר (לחיד"א, מערכת ל' אות י"ט) מביא מהתבואות שור שהאיסור לסכן את עצמו הוא מדאורייתא.

ברם, דברי הרמב"ם הנ"ל כלשונם, נפסקו להלכה בשלחן ערוך (חו"מ סי' תכ"ז סעיפים ו-י) ושם בבאר הגולה (אות ע') ביאר שאיסור זה הוא מדרבנן, אלא שחז"ל אסמכוהו על הפסוקים.

הטעם שאסרה התורה על האדם להביא את עצמו לידי סכנה[4]

כתב בבאר הגולה (חו"מ סי' תכ"ז אות צ'), ז"ל: "נראה לענ"ד, הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב לנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו, כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, וליתן שכר טוב בעמלם. והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה".

כבר ביאר הרמח"ל בספריו (מסילת ישרים, דרך ה' ועוד), שכל מטרת בריאת האדם בעולם, היתה מכוח רצון הבורא להיטיב לו שיקבל את שכרו הטוב בעולם הנצחי. אולם, שבכדי שלא יחוש שמקבל לחם חסד כעני בפתח, אלא שתהא זו טובה שלימה, הושם בעולם הזה – רב המכשולות והניסיונות, כדי שיתגבר עליהם ויעבוד את בוראו למרות הכל, ולאחר פטירתו יזכה לאותו שכר מושלם. לעתיד לבא יבכך האדם שכל הקשיים והצרות שחווה בעולם הזה, לא היו אלא לטובתו השלמה.

לפיכך מבאר "באר הגולה" שאם אדם מסכן את נפשו ומואס בחייו, אין לך כפיות טובה גדולה מזו, שהרי כל מה שנברא בזה העולם היה רק כדי להיטיב לו, ואיך יתכן שמואס בטובה זו.

 

הנזהר מסכנה מקבל שכר

השלחן ערוך (חו"מ סוף סי' תכ"ז) מסיים: "והנזהר מהם, עליו תבא ברכת טוב". וכתב על כך הט"ז, שזה מה שכתוב: ופריו מתוק לחכי" – לא די בזה שאדם הציל עצמו מהיזק, אלא עוד נותנים לו שכר על זה.

שומר פתאים ה' – מתי נאמר?

למרות המבואר לעיל, שאיסור גמור הוא על האדם להביא את עצמו למצב סכנה, מכל מקום מצאנו פעמים שחז"ל התירו להיכנס למקום סכנה מחמת הסברה ש"שומר פתאים ה'", נראה באלו אופנים נאמר היתר זה:

 

א. דשו ביה רבים

א. במסכת שבת (דף קכ"ט:) נאמר שאסור להקיז דם ביום שלישי משום חשש סכנה (שמזל מאדים משמש בו בזוגות), אולם ביום ששי מותר להקיז דם, ואע"ג שגם אז שייך אותו חשש סכנה (שגם אז משמש מזל מאדים בזוגות), מ"מ מותר דכיון דדשו ביה רבים, שומר פתאים ה'. ופירש רש"י: "הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת ואמרינן כבוד שבת בדגים גדולים ובמסכת ע"ז (דף כ"ט.) אמרינן שני לדג דם (כלומר אם הקיז דם היום אוכל דג למחר)". מבואר, שכיון שמחמת הדוחק, נהגו להקיז דם בערב שבת וכך יוכלו לנצל את סעודת השבת שתשמש גם לבריאותם אחר ההקזה. וכיון שזה היה מנהג הרבים, לא חששו  לסכנה והתירו להקיז בערב שבת.

ב. במסכת יבמות (דף ע"א.-ע"ב.) הסבירה הגמ' שעם ישראל לא מלו במדבר משום חשש סכנה, או משום חולשת הדך או משום שלא נשבה להם רוח צפונית. ועפ"ז אמר רב פפא שביומא דעיבא (יום המעונן שלא נושבת הרוח הצפונית) וביומא דשותא (ביום שנושבת רק רוח דרומית) לא ימולו משום חשש סכנה. אך הגמ' מסכמת "והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה'", כלומר בזמננו שהרבים לא מקפידים אם יש רוח צפונית או לא. מותר למול גם ביום המעונן וכו' משום ששומר פתאים ה' (וע"ע רד"ק ספר יהושע פ"ה פסוק ב').

משני מקורות אלו עולה, שבדבר שכבר מנהג הרבים שלא לחוש לו, אין לחשוש שמא יש בו סכנה. אולם יש לציין שבשני האופנים המבוארים בגמ' היה רק חשש סכנה, אולם לא היה מדובר בסכנה מוחשית. כמו כן, היה הכרח שמחמתו לא חששו לסכנה, או משום דוחק הפרנסה, או משום חיוב מצוות מילה שלא תידחה.

ב. כשאי אפשר להישמר

במסכת נדה (דף ל"א.) נאמר שהמשמש מיטתו ליום התשעים (מתחילת ההריון) כאילו שופך דמים (משום שביום זה שהעובר עבר שליש מימי העיבור סכנה לשמש) , והגמ' תמהה: מנא ידע? (איך ידע מתי הוא היום התשעים, והרי אינו יודע מתי אשתו התעברה). ועל כך עונה הגמ'" אלא אמר אביי משמש והולך ושומר פתאים ה'.

מדברי הגמ' עולה שבאופן שאין שום אפשרות לאדם לשמור את עצמו, הקב"ה כבר שומר על האדם ואין צורך לחוש, דשומר פתאים ה'.

ג. בספק סכנה

במסכת יבמות (דף י"ב:, ק':) נאמר "שלוש נשים משמשות במוך (כדי שלא יתעברו משום שהעיבור סכנה להן): קטנה, מעוברת ומניקה. קטנה – שמא  תתעבר ושמא תמות. מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל. מניקה – שמא תגמול את בנה וימות. וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו משום שנאמר "שומר פתאים ה'". כלומר, לפי חכמים ג' נשים אלו אינן צריכות לשמש עם מוך ואין לחוש לסכנה, משום שהדבר הוא רק ספק רחוק שיתעברו וימותו, לכן במקרה זה נאמר הכלל שומר פתאים ה'.

וכך מבואר גם במסכת עבודה זרה (דף ל':) "פי תאנה אין בו משום גילוי…דתניא רבי אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש משום שנאמר שומר פתאים ה' ". הסיבה שאין חוששין לגילוי בפי תאנה משום שלא מצוי שנחש יטיל ארסו בתוך פיה הצר, ובסכנה שאינה המצויה אומרים שומר פתאים ה'. אולם, הראשונים הקשו מהגמ' בשלהי נדרים, שם מבואר שנחש עלול לטעום מהתאנה? ותירצו, דאע"ג דמיקרי ומנקרי בתאנים, אפילו הכי, מסתמא לא חיישינן, כיון שאין רגילין כמו שרגילין על המשקין" עכ"ל. א"כ מבואר שלמרות שיש חשש סכנה, מ"מ כיון שאיננו גדול אין חיוב לחוש לו.

משני מקורות אלו עולה, שכשהסכנה אינה מצויה, והחשש לסכנה גורם טורח או צער מסוים, אין צורך לחוש ובזה נאמר הכלל שומר פתאים ה'[5].

אולם לא התבאר מהו שיעור הספק שבו ניתן לומר שומר פתאים ה', ולא לחשוש לסכנה.

שיעור אחוזי הסיכון שבו אין צורך לחוש לסכנה

א. כהגדרה ראשונה יש להביא את מה שמצאנו בפוסקים, על דבר שאחד מאלף אינו מסכן לא נחשב סכנה: כך כתב המשנה ברורה (סימן ש"ל סק"ה) בשם המאירי, שכשמחללין שבת עבור יולדת יש להשתדל לעשות כן בשינוי מפני שכאב היולדת דבר טבעי הוא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו בה לשנות". עכ"ל.

וכ"כ המגן אברהם בסי' שט"ז (ס"ק כ"ג) שאין להרוג שממית בשבת משום שאין בה חשש סכנה שאין זה שכיח שתיפול למאכל, וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת בתוך המאכל. מבואר בדבריו שחשש רחוק של אחד לאלף לא נחשב סכנה.

גם בלשון הגאון רבי עקיבא איגר (שו"ת סי' ס') מבואר כן וז"ל: "דלא בעי סכנה ממש או ספק סכנה אלא שאיכא כאב וצער טובא ואפשר על צד הריחוק אחת מני אלף דיצמח מזה סכנה, דאף דאין אנו דנים אותו בכלל סכנה או ספק סכנה, מ"מ כיון דאיכא צד אפשרות לבוא לזה קורא בלשון סכנה".

ב. אולם הגדרה יותר מדויקת מצאנו בשו"ת בנין ציון (סי' קל"ז) שתלה נידון זה – מהו שיעור אחוזי הסיכון שבו נאמר הכלל ששומר פתאים ה', במחלוקת רש"י ור"ת לגבי ג' הנשים שסכנה להם להתעבר וחכמים אמרו שלא תשתמש במוך משום ששומר פתאים ה':

שיטת רש"י ביבמות (דף י"ב) היא שלפי חכמים האיסור לשמש במוך הוא רק באופן שמכניסה את המוך לפני התשמיש, אבל לאחר התשמיש מותר לה להכניס את המוך ולשאוב את הזרע החוצה. נמצא שלדעתם, כיון שמותר להכניס מוך אחר התשמיש, אין היתר להכניסו לפני תשמיש, כיון שהחשש שתספיק להתעבר לפני שתשאב את הזרע אחר התשמיש ועוד תסתכן מחמת ההיריון הוא רחוק מאוד, בגדר מיעוט שבמיעוט, לכן נאמר בזה הכלל "שומר פתאים ה' ". לפי שיטה זו עולה שאין לחוש לסכנה באופן שהחשש הוא רחוק מאוד בגדר מיעוט שבמיעוט.

אולם לפי רבנו תם, חכמים אסרו עליה להכניס מוך גם לאחר התשמיש, ולמרות שיש חשש סכנה אם תתעבר סמכו על סברת שומר פתאים ה'. נמצא שלפי הבנה זו, למרות שלא מכניסה מוך כלל אפילו לאחר התשמיש, מותר לה לשמש ולא לחשוש לסכנה. וביאר הבנין ציון שלדעתם מה שחוששים לסכנה או לחשש פיקוח נפש, היינו דוקא כשיש סכנה ודאית כגון שנפל גל של אבנים וספק אם יש שם אדם יהודי, אז מחללין שבת כדי להצילו אפילו כשיש חשש רחוק של סכנה, אבל באופן שאין לפנינו פיקוח נפש אלא רק חשש לסכנה שתבוא, בזה הולכים אחר הרוב, ואם רוב הסיכויים שלא תבא סכנה, יש לסמוך על סברת שומר פתאים ה'.

והבנין ציון מוכיח את דבריו, שהרי איך מותר לכתחילה להפליג בים בספינה או ללכת דרך מדברות, שהם מהדברים שמברכים עליהם "הגומל" כשניצולו, והלא אסור להכניס עצמו למקום סכנה? אלא בהכרח כל שאין עכשיו סכנה לפנינו אלא רק חשש שמא יסתכן, סומכים על הרוב שלא תתעורר סכנה.

ראיה נוספת הביא הבנין ציון, מהמבואר במסכת ברכות (דף ל"ג) שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק מלהתפלל שמונה עשרה, אבל אם עקרב מתקרב אליו יפסיק. וביאר הרמב"ם וכ"כ רבנו עובדיה מברטנורא שנחש אינו נושך ברוב הפעמים, משמע שאין לחוש לסכנה כשרוב הסיכויים שלא תתעורר הסכנה.

נמצא שלפי הבנין ציון, לשיטת רש"י אין לחוש לסכנה רק כשהסכנה היא בגדר חשש רוחק של מיעוטא דמיעוטא, ואילו לפי ר"ת כל שרוב הסיכויים שלא תתעורר סכנה, אין לחוש ואפשר לסמוך על סברת שומר פתאים ה'.

וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (תנינא, סי' ל"ז ד"ה ולענין): "ולענין עיקר הדבר מה נקרא פיקוח נפש ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה. אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה, הרי זה חשיב כספק פיקוח נפש, וקרינן ביה בכה"ג "וחי בהם ולא שימות בהם", אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה, אין זה חשיב סכנה" עכ"ל. מדבריו נשמע שכל שרוב בני אדם לא חוששים לדבר זה כסכנה אין זה בגדר ספק פיקוח נפש.

ב. אולם בשו"ת אחיעזר (סי' כ"ג אות ב') כתב על דברי הבנין ציון ש"קשה לשקול במשקל סברות מחודשות במקום סכנה". וביאר שרק בחשש רחוק ומיעוט שאינו מצוי אז אין לחוש לסכנה.

 

ג. מה נקרא מיעוט שאינו מצוי שכתב האחיעזר שאין לחוש לסכנה באופן זה?

בספר משכנות יעקב (ח"א יו"ד סי' י"ז) דן לגבי הגדרת "מיעוט המצוי" המחייב בדיקה לגבי טריפות הריאה, ושם בתוך דבריו מבואר שאם מצוי 10% של בהמות טריפה, ודאי נחשב כבר מיעוט המצוי המחייב בדיקה מדוקדקת בכל הבהמות.

ובספר "שיעורי תורה לרופאים" (ח"ב סי' צ"ו עמוד 212) הביא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ש-5% כבר נחשב מיעוט שאינו מצוי. וא"כ בשיעור סכנה של פחות מ-5% ודאי שאין חיוב לחוש.

 

ד. בספר "אמרי אש" (יו"ד סי' נ"ב) דן האם מותר ליהודי להתנדב ללכת לצבא בעד בצע כסף, או שמא הוא בגדר מאבד עצמו לדעת. והשיב שהדבר מותר וראייתו מדוד המלך שהרבה לצאת למלחמות רשות ולא חשש ל"ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והפנה לעיין בתוס' בסוף פרק שבועת העדות (ל"ה:) ובתוס' שם מבואר שמלך המוציא חיילים למלחמת הרשות, אם נפלו שישית מחייליו לא יענש. מבואר שטבע העולם שבמלחמה נופלים עד שישית מהחיילים, וא"כ לדעתו יש להוכיח שמותר להיכנס למקום סכנה של עד 16%. (אמנם היה מקום לדון בראיה זו ששם מדובר על חיילים שנלקחו למלחמה, ואולי יש לחלק בין מלחמת המלך לאדם פרטי שנכנס לסכנה).

 

לסיכום

א.      אסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

ב.      במקום שחשש הסכנה הוא רחוק, וגם יש צורך גדול שלא לחוש לסכנה, ניתן לסמוך על מה שאמרו חז"ל שדבר שדשו בו רבים שומר פתאים ה'.

ג.       בגדר "חשש רחוק", דעת האחיעזר והבנין ציון אליבא דרש"י היא כשחשש הסכנה היא בגדר מיעוט שאינו מצוי ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל היינו פחות מ-5%.

 

 

חיסון נגד שפעת

לאור האמור, לגבי הצורך בחיסון נגד מחלת השפעת נראה שכיון שהסכנה ממחלת השפעת אינה אלא חשש רחוק, שהרי ספק אם בכלל יחלה במחלה, וגם אם יחלה ספק אם יגיע למצב של פקוח נפש. וגם אנשים רבים ואולי אפילו רוב האוכלוסייה אינם באים להתחסן ולא חוששים לסכנה. נראה שבזה נאמר הכלל שבמקום שדשו בו רבים שומר פתאים ה'. אולם כל זה אמור כשההגעה לחיסון כרוכה בטורח או בהוצאות, או שחושש מפני תופעות לוואי, אבל אם בקלות מזדמן לו לעשות את החיסון מומלץ לו לעשות כן.

גם אנשים הכלולים בקבוצת סיכון שמשרד הבריאות ממליץ שיתחסנו, אמנם ראוי ומומלץ להם להתחסן גם לפי ההלכה וכפי שפסק הרמב"ם (פ"ד מהלכות דעות ה"א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג  את עצמו בדברים המברין (מבריאים) והמחלימים" עכ"ל.

אולם מעיקר הדין אי אפשר לחייב אותם ע"פ ההלכה להתחסן, כיון שגם מתוך "קבוצת הסיכון"  רבים לא חלו ולא הסתכנו כלל, וא"כ אם הדבר עליהם לטורח הרי הם כלולים במאמר חז"ל: כיון שדשו בו רבים שומר פתאים ה'.

 

כניסה למקום סכנה לצורך פרנסה

מקור נוסף מצאנו שבו התירו לאדם להכניס עצמו למקום סכנה:

בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' י') התיר לאדם עני לעסוק לצורך מחייתו גם בדבר שיש בו חשש סכנה, מחוסר ברירה. ועל כך אמרה התורה: "ואליו הוא נושא את נפשו" ואמרו חז"ל (מסכת בבא מציעא דף קי"ב): "מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו וכו' ".

גם בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סי' ק"ד) כתב מעצמו היתר זה לאדם שלצורך פרנסתו משחק במשחק הכדורים, אף שיש בו חשש סכנה רחוקה, ולמד זאת מדברי חז"ל הנ"ל.

טעם ההיתר ביאר הנודע ביהודה שכיון שאין לו ברירה שכן הוא עושה כן לצורך פרנסתו ומחייתו התירו לו לעשות כן. וכבר התבאר לעיל שאחד האופנים בהם נאמר הכלל ששומר פתאים ה' הוא כשאין לו אפשרות אחרת.

דעת ההלכה בעניין עישון סיגריות

מתוך האמור לעיל עולה, שבמקום שרוב העולם לא חוששים לסכנה או שהסכנה היא רחוקה, וגם יש טעם מוצדק שלא לחוש לה (כגון שהחשש יגרום לו צער גדול) בזה לא נאמר הציווי "ונשמרתם" וכו', וניתן לסמוך על הכלל ששומר פתאים ה'.

לפ"ז כתבו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ע"ו) והגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"א חו"מ סי' רי"ט) בזמנם, שמעיקר שורת הדין אין לאסור לאדם שכבר מעשן להפסיק לעשות כן, משום שעל אף שהרופאים בזמנינו קבעו שלעישון הסיגריות תוצאות בלתי רצויות על בריאות האדם ואף יתכן שהעישון מהווה גורם רציני למחלות ממאירות רח"ל, עם כל זה, אנו רואים שרבים עדיין מעשנים מגיל נעורים עד גיל שיבה ובריאותם יציבה, וא"כ חל לגבם הכלל שבדבר שדשו בו רבים שמור פתאים ה'. אולם הוסיפו שמה שהותר להם לעשות  כן, משום שמרגישים בעישון צורך גדול עד שכמעט אי אפשר להם להתקיים בלעדיו.

עוד הוסיף האגרו"מ: "אבל ודאי מן הראוי לכל איש ובפרט לבני תורה שלא לעשן מאחר שהוא חשש סכנתא ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלו שלא הורגלו בזה. וממילא ודאי אין להתרגל לזה ולא יניח אדם לבניו הקטנים שיתרגלו בזה אף אם הוא עצמו נתרגל. וגם בלא ענין חשש הסכנה הזה יש לאסור ולהתרגל בזה דהא ודאי אין להמשיך עצמו לרבוי תאוות והנאות, אלא אדרבה מן הראוי לכל אדם למעט עצמו מתאוות ותענוגים יתרים" עכ"ל.

יש לציין ששתי התשובות הנ"ל נכתבו לפני למעלה משלושים שנה (בשנת התשמ"א) כשעדיין לא היתה מודעות כל כך גדולה לסכנת העישון, ויתכן שבזמנינו עתה, שסכנת העישון התפרסמה מאוד בעולם, ואף הוכחה מדעית, עד שחוקקו חוקים המגבילים מאוד את השימוש בסיגריות וכד', יתכן שיש בעישון יותר חשש איסור.

וכבר פירסמו גדולי ישראל פסק הלכה האוסר להתחיל בעישון. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן רצ"ה): "על חכמי הזמן להריע ולעורר על הסכנה העצומה המונחת בעישון הסיגריות. דבר שהתברר בחקירה ודרישה למעלה מכל ספק שמאות אלפים מתים טרם זמנם בעישון סיגריות, וכן ידוע מאוד שגורם גדול למחלה החמורה בריאות וגם בלב, ועוד הרבה כיוצא בזה, כאשר יוצא מדו"ח הרופאים מכל מדינות העולם. על כן ברור להלכה דאיסור גמור להתחיל בעישון בימי הבחרות וגיל צעיר, ועל ההורים והמחנכים מוטל חוב גמור ע"פ התורה למנעם מזה, וכל מי שכבר הרגיל עצמו למנהג לא טוב זה, ישתדל מאוד למען עתידו לרדת מזה בהדרגה ואז טוב לו" עכ"ל. (עיי"ש שעוד האריך באיסור לסייע לפרסם מודעות מסחריות בעניין העישון ועוד).

ועיין במה שכתב מרן החפץ חיים בדבר סכנת העישון בליקוטי אמרים (פרק י"ג):

"הנה כמה רופאים גזרו שכל מי שהוא אדם חלוש אסור להרגיל את עצמו בזה, שמחליש את כוחותיו, ולפעמים נוגע גם לנפשו. והנה דיברתי כמה פעמים עם חלושי כח אודות זה. וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם. אך מפני שהורגלו זה מכבר, קשה להם לפרוש מזה. ואמרתי להם: מי התיר לכם להרגיל עצמכם כל כך?… הלא אמרו שאינו רשאי לחבל בעצמו: אחר, משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". ועוד: דין הוא דהלא תבל ומלואה של הקדוש ברוך הוא, ולכבודו בראנו, ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו, הלוא הוא שייך לאדונו? ואם על ידי העישון נגרעו כוחותיו, בוודאי יתבע לבסוף לדין על זה. וחוץ מזה, כמה כסף עולה לו עישון זה…ומכל שכן במשך שנים אחדות כמה מפסיד על ידי זה, הן הפסד גופו בבריאותו והן הפסד ממונו והן הפסד מצוותיו. ואם כן כאשר יתבונן האדם בנפשו מגודל הרעה שמביא על עצמו על ידי זה, יתחזק שלא יתרגל עצמו בזה. ואם כבר הורגל בזה, ימעט בכל יום מעט מעט, עד שבהמשך הזמן יפסוק לגמרי, ואז יהיה לו טוב בזה ובבא" עכ"ל.

ובזכור למרים (פרק כ"ג) כתב החפץ חיים:

"עישון הסיגארען, שחוץ מזה שהם מזיקים לגוף כידוע, עוד גורמים היזק לנשמתו בביטול תורה… והנה ידעתי גם ידעתי, שישיבו הרבה: אנוסים היינו, שלא היה בכוחנו להימנע מזה. אבל השאלה תהיה: מי גרם לכם שתהיו אנוסים, הלוא אתם בעצמכם גרמתם לזה, כי לולא התרגלתם מקודם, כי אז היה נקל לכם להימנע מזה, ואם כן אתם בעצמעם חייבתם בזה" עכ"ל.

ועיין גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' שנ"ד) שהאריך בדבר האיסור לעשן, ועוד הוסיף שהמעשן עובר גם על לאו של "לא תתורו אחרי לבבכם", שנוהג רק כתאות ליבו בשעה שע"פ השכל ידוע לו שאסור. וכיון שהוא בידיים מסכן את עצמו נראה שלא שייכת באופן זה הסברה שומר פתאים ה'.